(כ) כֹּ֚ל שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַהֹלֵ֖ךְ עַל־אַרְבַּ֑ע שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃(כא) אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַהֹלֵ֖ךְ עַל־אַרְבַּ֑ע אֲשֶׁר־[ל֤וֹ] (לא) כְרָעַ֙יִם֙ מִמַּ֣עַל לְרַגְלָ֔יו לְנַתֵּ֥ר בָּהֵ֖ן עַל־הָאָֽרֶץ׃
(20) All winged swarming things that walk on fours shall be an abomination for you.(21) But these you may eat among all the winged swarming things that walk on fours: all that have, above their feet, jointed legs to leap with on the ground—
...מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן...
ר' יעקב...אמר, "דובשא רחמנא שרייה."...
...For what reason did the Sages say that the honey of bees is permitted? It is because they bring the nectar from the flowers into their body, but they do not excrete it from their body as a bodily excretion...
Rabbi Ya’akov...says that with regard to honey, the Merciful One permits it as an exception to the principle that a substance that emerges from a non-kosher animal is non-kosher.
דְּבַשׁ דְּבוֹרִים וּדְבַשׁ צְרָעִים מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מִתַּמְצִית גּוּפָן אֶלָּא כּוֹנְסִין אוֹתוֹ מִן הָעֲשָׂבִים בְּתוֹךְ פִּיהֶן וּמְקִיאִין אוֹתוֹ בַּכַּוֶּרֶת כְּדֵי שֶׁיִּמְצְאוּ אוֹתוֹ לֶאֱכל מִמֶּנּוּ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים:
Honey produced by bees and hornets is permitted. [The rationale is that] it is not a product of their bodies. Instead, it is collected in their mouths from herbs and then expelled in their hive so that they will be able to partake of it in the rainy season.
(ח) דבש דבורים מותר ואף על פי שגופי הדבורים מעורבים בו וכשמפרישים הדבש מהם מחממין ומרתיחין אותן עמהן מותר משום דהוי נותן טעם לפגם:
Beis Hillel on Yoreh De'ah 81:8
דבש דבורים מותר וכו'. וכתב בב"י [עמוד קלט ד"ה דבש] בשם הגמרא [בכורות ז, ב] הטעם מפני שאינו מתמצה מגופו לחד מאן דאמר, ע"ש. אם כן לפי זה נהגו אותן בני אדם שאינם אוכלין כל דבר הבא מן החי, על פי הנהגות מספרי מוסר, אבל אוכלין דבש דבורים, דלא מקרי דבר הבא מן החי. ואף על גב דחלב בהמה טהורה מקרי דבר מן החי ואין אוכלין אותו, אבל דבש דבורים אינו דומה לחלב בהמה טהורה, שמתמצה מגופו, כן נראה פשוט. (ועיין בתשובות שער אפרים בסימן ס"ט שהאריך בזה, שנדפס מחדש):
עא) שם. משום דהוי נותן טעם לפגם. ומ"מ יש להזהיר לבני הבית שלא לאכול דבש בלא סינון תחלה או מפני הדבורים שנמצאים בתוכו או מפני הנמלים דשכיחי טובא בדבש וכן אני נזהר שלא לאכול דבש אלא א"כ מסננין אותו תחלה סמוך לאכילה וכן ראוי לעשות. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שפ"ד סי' ק"ג או' י"א. מחב"ר או' י"א. זב"צ שם. וכ"ה לקמן סי' ק"ד ססעי' ג' דלכתחלה צריך לבדוק ולסנן. יעו"ש.
Shu"T Sha'ar Efraim Siman 69
נשאלתי באחד שנדר מחמת תשובה ועינוי שלא לאכול זמן ידוע מדבר הבא מן החי אי שרי לאכול דבש דבורים או לשתות משקה העושים מן הדבש הנז' שקורין מע"ד (mead).
תשובה הנה לכאורה לפי המושכל ראשון נראה שהוא אסור ויש לחלק דין הנז' לכמה סעיפים. בראש לילך אחר כונת הנודר ולשון הנודר ומהו נקרא דברים הבאים מן החי וגם אם יש חילוק בין אכילה לשתיה דאף אם אסור לאכול אי שרי לשתות המשקה היוצא מהן. ותחלה נדקדק לילך אחר כוונת הנודר ומהו הנקרא דבר מן החי דהיינו חלב וגבינה וחמאה ובצים ויש עוד דברים הבאים מן החי כגון יאלי דחמורתא ועור הבא כנגד פניו של חמור ומי רגלים אבל אינם שכיחי לאכול ולשתות אותם הנה לפ"ז נראה שדבש דבורים פשוט לאסור דמ"ש דבש דבורים מחלב וחמאה וגבינה דמקרי דבר הבא מן החי ה"ה דבש דבורים. ואין להקשות דהיא גופא מנ"ל דהנודר מדבר הבא מן החי דאסור בחלב דהלא אמרי' בגמ' דבכורות דהוי אמ"ה ואפ"ה שרי וא"כ לא מקרי דבר הבא מן החי וז"ל הגמ' שם בדף ו' א"ל ר"א בריה דרבא לרב אשי אלא מעתה טעמא דרבנן מגמל כו' הא לאו הכי הו"א חלב דבהמה טמאה שרי מ"ש מהא דתניא הטמאים כו' אצטריך סד"א הואיל דבבהמה טהורה נמי חידוש הוא דליכא מידי דאתי מחי ושרי' רחמנא והאי חלב כי אמ"ה הוא ושרי הלכך אפי' בבהמה טמאה לישתרי קמ"ל וחלב דבהמה טהורה מנ"ל דשרי אלימא כו' עד אבע"א ארץ זבת חלב ודבש כו' עכ"ל הגמ' בקיצור מופלג נשמע מגמ' הנז' דחלב גופא דבהמה טהורה אי לאו דמוכח קרא דשרי ה"א דאסור משום אמ"ה וא"כ י"ל הואיל וגלי קרא דשרי ולא מקרי אבר מן החי א"כ לא מקרי ג"כ דבר הבא מן החי אבל ז"א דא"כ לפי סברא הנ"ל דהואיל וגלי קרא גבי אמ"ה לא מקרי ג"כ דבר הבא מן החי א"כ גבי בצים נמי נימא הכי דהלא כתבו התוס' בפ' א"ט דף ס"ד ע"א ד"ה שאם ריקמה וז"ל וא"ת כו' בסמוך דדריש ביצת טמא דאסירא מדכתיב ואת בת היענה ל"ל הא קי"ל כל היוצא מן הטמא כו' ונראה לפרש דביצת עוף טהור נפ"ל דשרי מדדרשינן גבי שילוח הקן תקח לך ולא לכלביך ולהכי אצטריך בת היענה לאסור ביצי עוף טמא דסד"א דשרי דליכא מידי דאתי מחי ושרי והך ביצה כי אמ"ה הוא ושרי' כו' ע"ש ותי' זה הובא ג"כ בקיצור בהרא"ש בבכורות פ"ק וא"כ נאמר ג"כ הואיל וגלי קרא גבי בצים דשרי ולא מקרי אמ"ה לא מקרי ג"כ דבר הבא מן החי וא"כ יהיה הנודר מותר גם בבצים ולפ"ז נפל פותא בבירא ונפל כרסא בבירא דנדרו יהא בטל לגמרי דלא ימצא על מה יחול ואף שכתבו שם התוס' תי' אחר אבל כבר דחו אותו גבי בצים.
וליכא למימר דדעתי' איאלי דיחמורתא ועור הבא נגד פניו של חמור שלא לאכול דזהו לא שכיחא דאכלי אינשי וא"כ יצאו דבריו לבטלה ואליבא דר"מ דאמר בתמורה ובערכין גבי המעריך פחות מבן חודש וגבי הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים דאין אדם מוציא דבריו לבטלה פשיטא דלא אמרי' יצאו דבריו לבטלה ואפילו לדברי ר"י דקי"ל כוותיה דס"ל דדבריו בטלים לא אמרי' הכא דדבריו יהיו בטלים דהתם טעי בדינא ובלשון משא"כ כאן נתכוין לאסו' על עצמו אף דבר שהוא מותר מצד הדין ולא מקרי דבר הבא מן החי ומ"מ בלשונו ובדעתו היה להקרות דבר הבא מן החי איזה מן הדברים הנז'.
וליכא למימר דנשיילי' מה היה בדעתו בשעת הנדר ז"א קושיא שהרי כבר הקשה קושיא זו בתוס' פ"ג דשבועות דף כ' ד"ה לישנא דאיתקיל ליה וא"ת ונשיילי' מה היה בדעתו כו' א"נ כגון ששכח מה היה בדעתו או שאמר שבדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו ובזה האופן איירי ג"כ בנ"ד.
ואין לומר לפי תירוץ זה של התוס' דאיירי כגון שאמר שבדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו יהיה דבריו בטלים לגמרי דלא מצינו דבר הנקרא בא מן החי לפי הס"ד שכתבתי לעיל וא"כ יבטלו דבריו ולא יהיה נדר כלל הלא לפי משמעות לשונו לא מצינו דבר הנקרא בא מן החי ז"א קושיא דלעולם שאמר שבדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו הקרוב לפשוטו ולא שיבטלו דבריו לגמרי כמו גבי שבועה שאי אוכל לך דמסתפקא לן אי משמעותא שאוכל או שלא אוכל וליכא למימר דנשיילי' מה היה בדעתו די"ל דאמר כל מה שיהיה משמעות לשונו אבל מ"מ דבריו לא יבטלו לגמרי או שנשבע שלא יאכל או שנשבע שאוכל ועכ"פ באיזה צד שיהיה לא יצאו דבריו לבטלה וה"ה בנ"ד. וגם אעיקר' דדינא פירכא מה שהקשיתי ברישא שהוא גופא מנ"ל דחלב אסור דנימא הואיל וגלי קרא לא מקרי אמ"ה דלא מקרי נמי דבר הבא מן החי ז"א דבשלמא הא דגלי קרא דלא ליהוי אסור מצד עצמו אבל גבי נודר בדבורו נאסר.
נשמע מכל הנז' דלכאורה הנודר מדבר הבא מן החי דאסור בדבש דבורים ובמשקים היוצאים מהן אבל כד נדקדק בגמ' ובפוסקים תמצא שדבש לא דמי כלל לא לחלב ולא לבצים ואינו פשוט כ"כ לאסור ואדרבה יותר נראה פשוט להתיר מלאיסור והדבר תלוי במחלוקות שבין גדולי הפוסקים. ונציע תחלה בקיצור לשון הגמ' בבכורות דף ז' בעי מיניה רב ששת מי רגלים של חמור מהו ותבעי ליה דסוסים וגמלים כו' א"ל רב ששת תניתוה שהיוצא מן הטמא טמא כו' מטמא לא קאמר אלא מן הטמא והני נמי מינא דטמא וא"ד דסוסים וגמלים כו' כי קמבעי' להו דחמור כו' מתיבי מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותן לגופן ואין ממצות אותן מגופן הוא דאמר כר' יעקב דאמר דובשא רחמנא שריא (דהיינו דבש דבורים מגזירת הכתוב אבל לא דבש הגזין) כמאן אזלא הא דתנן דבש הגזין מותר דלא כר"י כו' ע"ש. ויש בשיטה הזאת מחלוקת בין הפוסקים לענין דינא הרא"ש ובנו הריב"ה בטי"ד סי' פ"א וברוקח סי' תס"ט פוסקים דדבש הגזין וצרעין אסור דהיינו כר"י ודבש דבורים מותר מגזרת הכתוב ומי רגלים אסורים כרב ששת.
אף שדברי הרוקח הנז' תמוהי' בעיני שבסי' תס"ט כתב דדבש הגזין וצרעין אסור ופוסק כר"י וכרב ששת ולעיל בסי' תס"ד כתב וז"ל בפ"א דבכורות דייק רב ששת והיוצא מטמא ל"ק דהוי משמע מגופה דטמא אלא היוצא מן הטמא ומי רגלים דסוסים וגמלים וחמורים אסירי כו' ודברים אלו הם כחומץ לשינים דמזכי שטרי לבי תרי דפסיק כלישנא קמא דר"ש דדייק היוצא מטמא ל"ק כו' ופסק דמי רגלים דסוסים אסירי ובאמת זהו נפקותא בין לישנא קמא ללישנא בתרא דללישנא קמא לא קא אסר ר"ש אלא דחמור ולא דסוסים משא"כ ללישנא בתרא וכמ"ש הרא"ש שם במה שרצה לישב דברי ר"ת שפסק דלא כר' יעקב וכ"כ התוס' דף ז' ד"ה רוב דגים במינן משריצים וז"ל ואין להקשות לרב ששת דאסיר במי רגלים של חמור דאפילו ללישנא בתרא דאסור אף של סוסים וגמלים כו' משמע בהדיא ללישנא קמא לא אסר של סוסים וכן מוכח בדברי רש"י ז"ל דף ז' ע"ב ד"ה מטמא כו' מן הטמא משמע מינו של טמא דדמו לחלב משמע דוקא דהטעם שאסור במי רגלים משום דדמו לחלב וזהו שייך דוקא במי רגלים דחמור ולא דסוסים וגמלים וכמ"ש בלשון האבעיא דסוסים וגמלים לא מבעיא דמיא עול ומיא נפיק מה שאין כן דחמורים עכירי ודמי לחלב וכן מוכח בב"י ריש סימן פ"א ובשאר אחרונים ואם כן למה פסק הרוקח כלישנא קמא ופסק דמי רגלים דסוסים אסור וע"ק לפי מאי שפוסק כלישנא קמא דרב ששת אין אנו צריכין להעמיד דברי ר"ש כר"י רק כסתם משנה דמכשירין וכמ"ש הרא"ש אליבא דר"ת וא"כ למה כתב הרוקח סי' תס"ט בסופו דדבש הגזין וצירעין אסור כר"ש וכר"י הלא אליב' דלישנ' קמא דברי ר"ש הם כת"ק דר"י וכמתני' דמכשירין דדבש הגזין מותר.
+(הג"ה מבן הרב המחבר ז"ל)
וזאת ליהודה ויאמר מ"ש אמ"ו הגאון זצוק"ל שדברי הרוקח בסי' תס"ט תמוהים בעיניו דמזכי שטרי לבי תרי כו'. ולענד"ן לישב כי איתא בתוס' בפ"ק דבכורות דף ז' ע"ב ד"ה תניתוה היוצא מן הטמא טמא שכתבו וז"ל הא דמשמע לסי' נקטי' לק"מ כדפרי' לעיל עכ"ל ואיכא למידק למה לא מקשי' התוס' קושי' זו בלישנא קמא גבי תניתוה שהיוצא כו'. ונלע"ד דכוונתם הוא לפי מ"ש לעיל בריש דף ו' ע"א ד"ה ל"ל למתני שהיוצא וז"ל לקמן דייק מינה מי רגלי' של חמור אסורי' והכא דייק מדקתני שהיוצא שנותן טעם לדבר והו"ל למיתני והיוצא עכ"ל הרי שמתרצים התוס' על שאמרי' שם בגמ' לסימנא בעלמא נקט דלא תיחלף כו' מדקתני שהיוצא דה"ל למיתני והיוצא ואם באמ' היה הגי' במתני' והיוצא בודאי לא ס"ד בגמ' לומר דנקטי' לסי' ולכך בתניתוה קמא לא עלה על דעתם להקשות כי י"ל משי"ן דשהיוצא דייק דלסי' נקטי' וכמ"ש התוס' לעיל ומהיוצא כו' פשיט רב ששת הדין דמי רגלי חמור אסור ומשא"כ בתניתוה בתרא גורס היוצא בלא שי"ן קשה הא דמשמע לסי' נקטי' ולפי גירס' זו אינו סי' מדלא קתני שהיוצא ולזה כתבו התוס' לק"מ כדפרי' לעיל ור"ל אפ"ה לק"מ ואיכא למימר לסי' נקטי' לפי מ"ש לעיל ששם דייק מדקתני שהיוצא כו' ולא קתני והיוצא ומשא"כ כאן גורס רב ששת היוצא בלא וי"ו יש לדייק מ"מ מדלא קתני והיוצ' בוי"ו אלא ודאי לסי' נקטי'.
או נאמר איפכא דכוונת התוס' הוא במ"ש לעיל בריש דף ו' שרב ששת דייק דמי רגלים של חמור אסירי היינו מ"ן הטמא ומדוקדק בלשונם שכתבו וז"ל לקמן דייק מינה והיינו ממן דייק דמי רגלי חמור דוק' אסורים (ותדע דבלישנא בתרא אינו דייק ממן ואוסר אפי' דסוסי' וגמלי') ומדקתני שהיוצא דייק לסימנ' בעלמ' ולכך בתניתוה קמא קושיתם מעיקר' ליתא כי י"ל מדקתני שהיוצא דייק לסי' נקטי' ומדקתני מן דייק שמי רגלי חמור אסורים ומשא"כ בתניתוה בתרא אינו דייק מדקתני מן קשה הא דמשמע לסי' נקטי' ואיך פשט מיניה רב ששת שמי רגלי בהמה טמאה אסורים ולזה כתבו לק"מ כדפרי' לעיל והיינו שפרי' לעיל וז"ל והכא דייק מדקתני שהיוצא שנותן טעם לדבר כו' ע"ש וא"כ כשאין הגי' במתני' שהיוצא בודאי אינו נקט לסימנא ורב ששת לא גרס שהיוצא אלא היוצא דמשמע דמילתא חדתא נקט ולכך פשיט רב ששת מיניה מי רגלי בהמה טמאה אסורים ודו"ק.
ומעתה אלך לי אל הר המו"ר בשמי' ורוק"ח הנ"ל כי בודאי הרוקח פוסק כלישנא בתרא וכמ"ש הרא"ש ולכך כתב ומי רגלי חמורים וסוסים וגמלים אסירי וכמ"ש רש"י והתוס' והרא"ש דללישנא בתרא אף סוסים וגמלים אסירי ומ"ש וז"ל בפ"א דבכורות דייק רב ששת היוצא מטמא לא קאמר דהוי משמע מגופא דטמא אלא היוצא מן הטמא עכ"ל וזהו כלישנא קמא. לכן נלע"ד אפשר דהוקשה לרוקח ג"כ קושית התוס' הנז' בתניתוה בתרא הא דמשמע לסי' נקטי' ותירוצם שכתבתי לעיל הי' נרא' בעיניו לדוחק גדול כי עי"ז מוכרחים אנו לשבש הגי' במתני' ובגמ' דמקשה ל"ל למיתני שהיוצא סימנא בעלמא הוא כו' וכדי לתקן זה שלא לשבש המתני' והגמ' הנ"ל גרס הרוקח שגם בלישנ' בתרא דייק רב ששת מדקתני מן ולעיל דייק מדקתני שהיוצא וכמו שגרס בלישנא קמא וכ"כ בדרישה בריש סי' פ"א וז"ל ובלישנא בתרא ג"כ ה"ג לה כו' ע"ש רק שהרוקח אינו גורס בלישנא בתרא והני נמי מינא דטמא כמ"ש בלישנ' קמא אלא גורס סתם כמ"ש לעיל לשונו כדי לאסור אפילו מי רגלי סוסים וגמלי' ולכך כתב אחר זה תיכף וז"ל ומי רגלי' של חמורים וסוסים וגמלים אסירי עכ"ל. ובזה נסתלק תמיהת אמ"ו זצוק"ל מן הרוקח ודו"ק.
וראיתי בב"ח לי"ד סי' פ"א סעיף ז' שכתב וז"ל כתב ב"י ומיהו לר"א דאוסר מי חלב משמע דה"ה למי רגלים דטהורה דאסור אבל יש לתמוה דא"כ מאי קא בעי מיניה דרב ששת מי רגלים דחמור תיפוק לי' דאפי' דטהורה אסירי וי"ל דקמבעי' ליה אי אסירי נמי משום דאתי מטמאה ועי"ל כו' עכ"ל והב"ח הרבה להשיב אפו על הרב הב"י וז"ל ועל התי' הראשון קשה כיון דמי חלב אסור ה"ה מי רגלים דאסור דהא הרמב"ם נמי אוסר מי חלב כדכתב הרא"ש משמו בפ"ק דבכורות ומביאו הב"י ואפ"ה פסק דמי רגלים אפי' של חמור שרי אלא דצ"ע דלא אשכחן להר"מ במז"ל דכתב הכי בהל' מ"א. ולפי הנראה דצריך להגיה הרמב"ן במקום הרמב"ם. ועל התי' השני נמי קשה כו' עכ"ל. הנה דברי הב"ח מאד נפלאים ממני ולא הבינותיו כלל במה שהשיג על הב"י שהרי לפי מ"ש ולפי הנראה דצריך להגיה הרמב"ן וא"כ במי חלב דאוסר היא סברת הרמב"ן ולא סברת הרמב"ם ובמי רגלים דשרי היא סברת הרמב"ם ולפ"ז איך מקשה מסברות דתרי גברי אסברת הב"י. וזולת זה דבריו תמוהים ביותר דהלא אם גורס הרמב"ן דאוסר במי חלב לא מסתייא דלא מסייע לו אלא נמי מביא לו ראיה לסתור שהרי הרמב"ן אוסר נמי במי רגלים וכמ"ש בפרישה סי' פ"א סעיף ט' וגם אמ"ו הגאון זצוק"ל מביאו בסמוך ע"ש וא"כ דברי הב"י והרמב"ן בחדא מחיתא מחו וליכא למימר שקושית הב"ח הוא על הב"י לפי הגי' של הב"י שהרי לפי מ"ש הב"ח בעצמו מוכח דט"ס היא וצריך להגיה הרמב"ן. גם מ"ש דהא הרמב"ם נמי אוסר מי חלב כדכתב הרא"ש משמו בפ"ק דבכורות ומביאו ב"י עכ"ל. הנה הב"י מי"ד אין בידי ברם חפשתי בהרא"ש פ"ק דבכורות למצוא דברי הרמב"ם (או הרמב"ן) ולא מצאתי לא מינה ולא מקצתה.
/קונטרס אחרון מבן המחבר/ בסוף הג"ה חסר זה (ע"כ ט"ס הוא וצ"ל בסוף פ' כל הבשר) וקושיא זו שהקשיתי על הב"ח שם שאלתי לאוהבי הרב המופלג כמהר"ר אליה שפירא מק"ק פראג הנ"ל והשיב לי וז"ל ולקושטא דמילת' ידיע למר מ"ש בספרי לי"ד בזה שהוכחתי באריכות דהב"ח שהגיה רמב"ן וכן הגיה מע"מ טעו וא' מן הראיות דהא הטור כתבו בשם הד"ר אלעזר ולמה לא דרך בדרך הרא"ש אביו לכתבו בשם רמב"ם או רמב"ן אלא ודאי כולה חדא הוא דמצאתי דין זה בס' יראים שחבר ר' אלעזר ממיץ סי' קמ"ח ומכונה בשם בלשון הפוסקים רא"ם וא"כ צ"ל בהרא"ש והרא"ם במקום והרמב"ם וכן הוא באגודה פ' כל הבשר ואגור סי' אלף רי"ט וכתבתי שם דמזה יצא מכשול גדול להרב הב"י וב"ח וט"ז וכל אחרוני' שהאריכו וכתבו ופסקו דר' אלעזר מודה דמותר במי רגלים ואלו היו רואים בס' יראים שם לא היה עלה על דעתם דשם מבואר בהדי' דאוסר נמי מי רגלים וכן מצאתי מבואר בתשו' רשב"א סי' תקע"ז וז"ל והחכם שאסר מי רגלים ומי חלב כו' עכ"ל. הנה אף שהחרים ר"ת שלא להגיה שום ספר וכמבואר בתשו' מהרד"ך בית ט"ו אמנם זהו טעות דמוכח וכמו שראיתי באגור סי' א' רי"ט דכיון האמת לאמיתתה של תורה מה שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בזה:+
אכן נלע"ד לישב קצת דברי הרוקח שלמד בגמרא דה"פ אליבא דלישנ' קמא א"ל ר"ש תניתוה ר"ל דלפי שאלתך לא עלתה על דעתך להסתפק במי רגלים דסוסים ודגמלי' וז"א דמדיוק דמתני' משמע דאף בסוסי' ובגמלים אסור דמטמא לא קאמר דהוי משמע מגופא דטמא אלא מן הטמא משמע אף שאינו מגופא דטמא ממש מ"מ אסור א"כ כל מי רגלים אסורי' אף דסוסים וגמלי' ואף דמיא עול ומי' נפיק ולא כפירש"י דפי' הטעם דמן הטמא הוא היינו דיצא מטמא אף שאינו ממצות מגופו דטמ' וליכא נפקותא לדינא כלל בין ב' הלשונות רק מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי אך סוגיא הראשונה דייק מדיוקא דמתני' והא"ד לא דייק כלל וקושית הגמר' דמיתיבי קשה אף ללישנ' קמא וצריך לאוקמי כר' יעקב ולכן פסק הרוקח כר"י וכר"ש והביא לישנא קמא דר"ש. זה הנלע"ד לדעת הרוקח אבל דבריו צ"ע שהם נגד רש"י ותוס' והרא"ש ושאר פוסקים. עכ"פ נשמע מפוסקים הנז' שהלכה כרב ששת וכר' יעקב דדבש דבורי' מותר מגזרת הכתוב ודבש צרעים והגזין אסור אף שאינו ממצות מגופן אבל הרמב"ם ור"ת פוסקי' דלא כר"י ודלא כרב ששת בדבש והתירו בין דבש הגזין וצירעין ובין דבש דבורי' היינו כסתמא דבריית' דדבש דבורי' מותר מפני שאין ממצות אותן מגופן וכסתמא דמתני' דמכשירין דדבש הגזין מותר ודלא כר"י דיחידאי אלא כת"ק דר' יעקב ולכן פסקו ג"כ דמי רגלים מותרים לפי שרב ששת אתי כיחידאי. ובזה מיושב מה שהקשה הרא"ש על ר"ת למה פסק דלא כר"י כיון דר"ש סבר כוותי' והבין הרא"ש בדברי ר"ת שר"ת פוסק במי רגלים כר"ש ולענ"ד שר"ת פוסק לגמרי כהרמב"ם גם במי רגלים ודחי דר"ש מהלכתא שדבריו כדעת יחידאי וגם מי רגלים לא עדיפי מעור הבא כנגד פניו של חמור שפשוט דמותר כמ"ש שם בגמ' אליבא דרב חסדא ותניא כוותי' וכמו שתמה המ"מ על הרמב"ן דלמה פסק במי רגלים שאסור ובעור הבא נגד פניו שמותר כו' וכן דעת הכלבו סי' ק"א בדבש דבורים וגזין וצירעין כהרמב"ם והיינו מטעם שאין ממצו' מגופן.
ונבוא לנ"ד דנלע"ד דתלוי במחלוקת הפוסקים דאליב' דהרא"ש והטור והרוקח דסברי דדבש דבורים מותר היינו מטעם גזירת הכתוב אף שאינו ממצות מגופן משום דהוי דבר היוצא מן הטמא ולכן צריך קרא ודבש הגזין וצירעין באיסורו עומד א"כ דבש דבורי' מקרי דבר הבא מן החי עכ"פ לענין נודר דומיא דדבש הגזין משום דהוי יוצא מן הטמא.
ולענד"ן לישב בזה ג"כ דעת הרוקח שפסק בסי' תס"ד וז"ל ומי רגלי' של פרה מותר לאחר שחיטה ולא של בהמה טמאה וזהו דבר של חידוש שלא נמצא בפוסקי' המפורסמי' שכתב שמי רגלים של בהמה מותרי' דוקא לאחר שחיטה דהיינו אם נמצא בשלפוחית לאחר שחיטה משמע אבל מחיים אסורים וצ"ע מ"ש מי רגלים מחלב בהמה טהורה דשריא ומי רגלי' אסורים והלא מי רגלי' יש יותר סבר' להתיר דמיא עול ומיא נפיק משא"כ בחלב אלא צ"ל דבשלמא חלב או דבש מותר מטעם גזירת הכתוב וחידוש היא ולא ילפינן מחידוש ומי רגלים אסורים משום דאתי מחי. ובזה מיושב לענ"ד מה שהקשה הב"י על הר"ר אליעזר שהביא הטור וז"ל וכת' הרר"א דוקא חלב שהתירו הכתוב אבל מי חלב אסור והקשה הב"י וז"ל משמע דה"ה למי רגלי' אפי' דטהורה אסורה משום דאתי מחי אבל יש לתמוה דא"כ מאי קמבעי' מיניה דר"ש במי רגלי' של חמור תיפוק לי' אפי' דטהורה כו' ולענ"ד שהר' אליעזר בעל הרוקח מסייע להר"ר אליעזר שהביא הטור וקאי בשיטתיה דמי רגלים דטהורה אסורה משום דאתי מחי והיינו אמ"ה ומשא"כ לאחר שחיטה מותרת ובטמא' מיבעיא אף לאחר המיתה משום טמאה והב"י תירץ בדרך א' דפשיטא דאסירא משום דאתי מחי אלא דהאבעי' אי אסירי משום טמא' וקשה מנ"מ. ולפי מ"ש נכון אי אסור משום דאתי מחי מ"מ לאחר שחיטה מותר משא"כ בטמאה. ונשמע מפוסקים הנז' דהנודר אסור בדבש דבורי' משום דאתי מחי ומשא"כ לפי דעת הר"ת ורמב"ם וכלבו שפוסקים דדבש הגזין וצירעין מותר ודלא כר"ש ור"י רק כסתם משנה דמכשירין וא"כ דבש דבורים וצרעין מותר מפני שאינן ממצות מגופן ולא נקרא דבר הבא מן החי כלל אף לענין נודר דאם הוי מקרי דבר הבא מן החי בנודר הוי אסור בלא נדר משום דאתי מטמא אלא משום דאינן ממצות מגופן לא מקרי כלל בא מן החי וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' מ"א שכונסי' העשבים לתוך פיהם ומקיאים וא"כ לפי מאי דפסק הב"י בש"ע סוף סי' פ"א כדעת הרמב"ם ור"ת דדבש הגזין מותר רק שמביא בלשון י"א והוא דעת הרא"ש והטור וא"כ משמע שדעתו לפסוק כהרמב"ם ור"ת רק שיש לחוש קצת ליש מי שאוסר וא"כ נראה שמותר לענין נודר בבא מן החי הדבש דבורים הואיל ואין ממצות מגופן.
וליכא למימר דאף אליבא דפוסקים דלא כר"י ודבש מותר משום שאינן ממצות מגופן דלא מיקרי דבר הבא מן החי דנימא מ"מ לענין נודר מקרי דבר הבא מן החי דהלא אתי מחי אבל ז"א שהרי הקשו התוספות והרא"ש דמ"ש דג טמא שבלע דג טהור שמותר ומ"ש מי רגלים דאסור אליבא דר"ש ומחלקים דגבי מי רגלים מ"מ מעורב לחלוחית הגוף וה"ה דבש דבורים משא"כ לאותן הפוסקים דלא כר"ש ור' יעקב וא"כ מי רגלים מותר ודומה לדג טמא שבלע דג טהור ואינו מעורב בהם לחלוחית כלל וה"ה דבש דבורים והגזין. זאת הנלע"ד מכל הנז' דהנודר מותר לאכול דבש דבורים ולשתות מי דבש הנקרא מע"ד והנלע"ד כתבתי:
תשובה הנה לכאורה לפי המושכל ראשון נראה שהוא אסור ויש לחלק דין הנז' לכמה סעיפים. בראש לילך אחר כונת הנודר ולשון הנודר ומהו נקרא דברים הבאים מן החי וגם אם יש חילוק בין אכילה לשתיה דאף אם אסור לאכול אי שרי לשתות המשקה היוצא מהן. ותחלה נדקדק לילך אחר כוונת הנודר ומהו הנקרא דבר מן החי דהיינו חלב וגבינה וחמאה ובצים ויש עוד דברים הבאים מן החי כגון יאלי דחמורתא ועור הבא כנגד פניו של חמור ומי רגלים אבל אינם שכיחי לאכול ולשתות אותם הנה לפ"ז נראה שדבש דבורים פשוט לאסור דמ"ש דבש דבורים מחלב וחמאה וגבינה דמקרי דבר הבא מן החי ה"ה דבש דבורים. ואין להקשות דהיא גופא מנ"ל דהנודר מדבר הבא מן החי דאסור בחלב דהלא אמרי' בגמ' דבכורות דהוי אמ"ה ואפ"ה שרי וא"כ לא מקרי דבר הבא מן החי וז"ל הגמ' שם בדף ו' א"ל ר"א בריה דרבא לרב אשי אלא מעתה טעמא דרבנן מגמל כו' הא לאו הכי הו"א חלב דבהמה טמאה שרי מ"ש מהא דתניא הטמאים כו' אצטריך סד"א הואיל דבבהמה טהורה נמי חידוש הוא דליכא מידי דאתי מחי ושרי' רחמנא והאי חלב כי אמ"ה הוא ושרי הלכך אפי' בבהמה טמאה לישתרי קמ"ל וחלב דבהמה טהורה מנ"ל דשרי אלימא כו' עד אבע"א ארץ זבת חלב ודבש כו' עכ"ל הגמ' בקיצור מופלג נשמע מגמ' הנז' דחלב גופא דבהמה טהורה אי לאו דמוכח קרא דשרי ה"א דאסור משום אמ"ה וא"כ י"ל הואיל וגלי קרא דשרי ולא מקרי אבר מן החי א"כ לא מקרי ג"כ דבר הבא מן החי אבל ז"א דא"כ לפי סברא הנ"ל דהואיל וגלי קרא גבי אמ"ה לא מקרי ג"כ דבר הבא מן החי א"כ גבי בצים נמי נימא הכי דהלא כתבו התוס' בפ' א"ט דף ס"ד ע"א ד"ה שאם ריקמה וז"ל וא"ת כו' בסמוך דדריש ביצת טמא דאסירא מדכתיב ואת בת היענה ל"ל הא קי"ל כל היוצא מן הטמא כו' ונראה לפרש דביצת עוף טהור נפ"ל דשרי מדדרשינן גבי שילוח הקן תקח לך ולא לכלביך ולהכי אצטריך בת היענה לאסור ביצי עוף טמא דסד"א דשרי דליכא מידי דאתי מחי ושרי והך ביצה כי אמ"ה הוא ושרי' כו' ע"ש ותי' זה הובא ג"כ בקיצור בהרא"ש בבכורות פ"ק וא"כ נאמר ג"כ הואיל וגלי קרא גבי בצים דשרי ולא מקרי אמ"ה לא מקרי ג"כ דבר הבא מן החי וא"כ יהיה הנודר מותר גם בבצים ולפ"ז נפל פותא בבירא ונפל כרסא בבירא דנדרו יהא בטל לגמרי דלא ימצא על מה יחול ואף שכתבו שם התוס' תי' אחר אבל כבר דחו אותו גבי בצים.
וליכא למימר דדעתי' איאלי דיחמורתא ועור הבא נגד פניו של חמור שלא לאכול דזהו לא שכיחא דאכלי אינשי וא"כ יצאו דבריו לבטלה ואליבא דר"מ דאמר בתמורה ובערכין גבי המעריך פחות מבן חודש וגבי הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים דאין אדם מוציא דבריו לבטלה פשיטא דלא אמרי' יצאו דבריו לבטלה ואפילו לדברי ר"י דקי"ל כוותיה דס"ל דדבריו בטלים לא אמרי' הכא דדבריו יהיו בטלים דהתם טעי בדינא ובלשון משא"כ כאן נתכוין לאסו' על עצמו אף דבר שהוא מותר מצד הדין ולא מקרי דבר הבא מן החי ומ"מ בלשונו ובדעתו היה להקרות דבר הבא מן החי איזה מן הדברים הנז'.
וליכא למימר דנשיילי' מה היה בדעתו בשעת הנדר ז"א קושיא שהרי כבר הקשה קושיא זו בתוס' פ"ג דשבועות דף כ' ד"ה לישנא דאיתקיל ליה וא"ת ונשיילי' מה היה בדעתו כו' א"נ כגון ששכח מה היה בדעתו או שאמר שבדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו ובזה האופן איירי ג"כ בנ"ד.
ואין לומר לפי תירוץ זה של התוס' דאיירי כגון שאמר שבדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו יהיה דבריו בטלים לגמרי דלא מצינו דבר הנקרא בא מן החי לפי הס"ד שכתבתי לעיל וא"כ יבטלו דבריו ולא יהיה נדר כלל הלא לפי משמעות לשונו לא מצינו דבר הנקרא בא מן החי ז"א קושיא דלעולם שאמר שבדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו הקרוב לפשוטו ולא שיבטלו דבריו לגמרי כמו גבי שבועה שאי אוכל לך דמסתפקא לן אי משמעותא שאוכל או שלא אוכל וליכא למימר דנשיילי' מה היה בדעתו די"ל דאמר כל מה שיהיה משמעות לשונו אבל מ"מ דבריו לא יבטלו לגמרי או שנשבע שלא יאכל או שנשבע שאוכל ועכ"פ באיזה צד שיהיה לא יצאו דבריו לבטלה וה"ה בנ"ד. וגם אעיקר' דדינא פירכא מה שהקשיתי ברישא שהוא גופא מנ"ל דחלב אסור דנימא הואיל וגלי קרא לא מקרי אמ"ה דלא מקרי נמי דבר הבא מן החי ז"א דבשלמא הא דגלי קרא דלא ליהוי אסור מצד עצמו אבל גבי נודר בדבורו נאסר.
נשמע מכל הנז' דלכאורה הנודר מדבר הבא מן החי דאסור בדבש דבורים ובמשקים היוצאים מהן אבל כד נדקדק בגמ' ובפוסקים תמצא שדבש לא דמי כלל לא לחלב ולא לבצים ואינו פשוט כ"כ לאסור ואדרבה יותר נראה פשוט להתיר מלאיסור והדבר תלוי במחלוקות שבין גדולי הפוסקים. ונציע תחלה בקיצור לשון הגמ' בבכורות דף ז' בעי מיניה רב ששת מי רגלים של חמור מהו ותבעי ליה דסוסים וגמלים כו' א"ל רב ששת תניתוה שהיוצא מן הטמא טמא כו' מטמא לא קאמר אלא מן הטמא והני נמי מינא דטמא וא"ד דסוסים וגמלים כו' כי קמבעי' להו דחמור כו' מתיבי מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותן לגופן ואין ממצות אותן מגופן הוא דאמר כר' יעקב דאמר דובשא רחמנא שריא (דהיינו דבש דבורים מגזירת הכתוב אבל לא דבש הגזין) כמאן אזלא הא דתנן דבש הגזין מותר דלא כר"י כו' ע"ש. ויש בשיטה הזאת מחלוקת בין הפוסקים לענין דינא הרא"ש ובנו הריב"ה בטי"ד סי' פ"א וברוקח סי' תס"ט פוסקים דדבש הגזין וצרעין אסור דהיינו כר"י ודבש דבורים מותר מגזרת הכתוב ומי רגלים אסורים כרב ששת.
אף שדברי הרוקח הנז' תמוהי' בעיני שבסי' תס"ט כתב דדבש הגזין וצרעין אסור ופוסק כר"י וכרב ששת ולעיל בסי' תס"ד כתב וז"ל בפ"א דבכורות דייק רב ששת והיוצא מטמא ל"ק דהוי משמע מגופה דטמא אלא היוצא מן הטמא ומי רגלים דסוסים וגמלים וחמורים אסירי כו' ודברים אלו הם כחומץ לשינים דמזכי שטרי לבי תרי דפסיק כלישנא קמא דר"ש דדייק היוצא מטמא ל"ק כו' ופסק דמי רגלים דסוסים אסירי ובאמת זהו נפקותא בין לישנא קמא ללישנא בתרא דללישנא קמא לא קא אסר ר"ש אלא דחמור ולא דסוסים משא"כ ללישנא בתרא וכמ"ש הרא"ש שם במה שרצה לישב דברי ר"ת שפסק דלא כר' יעקב וכ"כ התוס' דף ז' ד"ה רוב דגים במינן משריצים וז"ל ואין להקשות לרב ששת דאסיר במי רגלים של חמור דאפילו ללישנא בתרא דאסור אף של סוסים וגמלים כו' משמע בהדיא ללישנא קמא לא אסר של סוסים וכן מוכח בדברי רש"י ז"ל דף ז' ע"ב ד"ה מטמא כו' מן הטמא משמע מינו של טמא דדמו לחלב משמע דוקא דהטעם שאסור במי רגלים משום דדמו לחלב וזהו שייך דוקא במי רגלים דחמור ולא דסוסים וגמלים וכמ"ש בלשון האבעיא דסוסים וגמלים לא מבעיא דמיא עול ומיא נפיק מה שאין כן דחמורים עכירי ודמי לחלב וכן מוכח בב"י ריש סימן פ"א ובשאר אחרונים ואם כן למה פסק הרוקח כלישנא קמא ופסק דמי רגלים דסוסים אסור וע"ק לפי מאי שפוסק כלישנא קמא דרב ששת אין אנו צריכין להעמיד דברי ר"ש כר"י רק כסתם משנה דמכשירין וכמ"ש הרא"ש אליבא דר"ת וא"כ למה כתב הרוקח סי' תס"ט בסופו דדבש הגזין וצירעין אסור כר"ש וכר"י הלא אליב' דלישנ' קמא דברי ר"ש הם כת"ק דר"י וכמתני' דמכשירין דדבש הגזין מותר.
+(הג"ה מבן הרב המחבר ז"ל)
וזאת ליהודה ויאמר מ"ש אמ"ו הגאון זצוק"ל שדברי הרוקח בסי' תס"ט תמוהים בעיניו דמזכי שטרי לבי תרי כו'. ולענד"ן לישב כי איתא בתוס' בפ"ק דבכורות דף ז' ע"ב ד"ה תניתוה היוצא מן הטמא טמא שכתבו וז"ל הא דמשמע לסי' נקטי' לק"מ כדפרי' לעיל עכ"ל ואיכא למידק למה לא מקשי' התוס' קושי' זו בלישנא קמא גבי תניתוה שהיוצא כו'. ונלע"ד דכוונתם הוא לפי מ"ש לעיל בריש דף ו' ע"א ד"ה ל"ל למתני שהיוצא וז"ל לקמן דייק מינה מי רגלי' של חמור אסורי' והכא דייק מדקתני שהיוצא שנותן טעם לדבר והו"ל למיתני והיוצא עכ"ל הרי שמתרצים התוס' על שאמרי' שם בגמ' לסימנא בעלמא נקט דלא תיחלף כו' מדקתני שהיוצא דה"ל למיתני והיוצא ואם באמ' היה הגי' במתני' והיוצא בודאי לא ס"ד בגמ' לומר דנקטי' לסי' ולכך בתניתוה קמא לא עלה על דעתם להקשות כי י"ל משי"ן דשהיוצא דייק דלסי' נקטי' וכמ"ש התוס' לעיל ומהיוצא כו' פשיט רב ששת הדין דמי רגלי חמור אסור ומשא"כ בתניתוה בתרא גורס היוצא בלא שי"ן קשה הא דמשמע לסי' נקטי' ולפי גירס' זו אינו סי' מדלא קתני שהיוצא ולזה כתבו התוס' לק"מ כדפרי' לעיל ור"ל אפ"ה לק"מ ואיכא למימר לסי' נקטי' לפי מ"ש לעיל ששם דייק מדקתני שהיוצא כו' ולא קתני והיוצא ומשא"כ כאן גורס רב ששת היוצא בלא וי"ו יש לדייק מ"מ מדלא קתני והיוצ' בוי"ו אלא ודאי לסי' נקטי'.
או נאמר איפכא דכוונת התוס' הוא במ"ש לעיל בריש דף ו' שרב ששת דייק דמי רגלים של חמור אסירי היינו מ"ן הטמא ומדוקדק בלשונם שכתבו וז"ל לקמן דייק מינה והיינו ממן דייק דמי רגלי חמור דוק' אסורים (ותדע דבלישנא בתרא אינו דייק ממן ואוסר אפי' דסוסי' וגמלי') ומדקתני שהיוצא דייק לסימנ' בעלמ' ולכך בתניתוה קמא קושיתם מעיקר' ליתא כי י"ל מדקתני שהיוצא דייק לסי' נקטי' ומדקתני מן דייק שמי רגלי חמור אסורים ומשא"כ בתניתוה בתרא אינו דייק מדקתני מן קשה הא דמשמע לסי' נקטי' ואיך פשט מיניה רב ששת שמי רגלי בהמה טמאה אסורים ולזה כתבו לק"מ כדפרי' לעיל והיינו שפרי' לעיל וז"ל והכא דייק מדקתני שהיוצא שנותן טעם לדבר כו' ע"ש וא"כ כשאין הגי' במתני' שהיוצא בודאי אינו נקט לסימנא ורב ששת לא גרס שהיוצא אלא היוצא דמשמע דמילתא חדתא נקט ולכך פשיט רב ששת מיניה מי רגלי בהמה טמאה אסורים ודו"ק.
ומעתה אלך לי אל הר המו"ר בשמי' ורוק"ח הנ"ל כי בודאי הרוקח פוסק כלישנא בתרא וכמ"ש הרא"ש ולכך כתב ומי רגלי חמורים וסוסים וגמלים אסירי וכמ"ש רש"י והתוס' והרא"ש דללישנא בתרא אף סוסים וגמלים אסירי ומ"ש וז"ל בפ"א דבכורות דייק רב ששת היוצא מטמא לא קאמר דהוי משמע מגופא דטמא אלא היוצא מן הטמא עכ"ל וזהו כלישנא קמא. לכן נלע"ד אפשר דהוקשה לרוקח ג"כ קושית התוס' הנז' בתניתוה בתרא הא דמשמע לסי' נקטי' ותירוצם שכתבתי לעיל הי' נרא' בעיניו לדוחק גדול כי עי"ז מוכרחים אנו לשבש הגי' במתני' ובגמ' דמקשה ל"ל למיתני שהיוצא סימנא בעלמא הוא כו' וכדי לתקן זה שלא לשבש המתני' והגמ' הנ"ל גרס הרוקח שגם בלישנ' בתרא דייק רב ששת מדקתני מן ולעיל דייק מדקתני שהיוצא וכמו שגרס בלישנא קמא וכ"כ בדרישה בריש סי' פ"א וז"ל ובלישנא בתרא ג"כ ה"ג לה כו' ע"ש רק שהרוקח אינו גורס בלישנא בתרא והני נמי מינא דטמא כמ"ש בלישנ' קמא אלא גורס סתם כמ"ש לעיל לשונו כדי לאסור אפילו מי רגלי סוסים וגמלי' ולכך כתב אחר זה תיכף וז"ל ומי רגלי' של חמורים וסוסים וגמלים אסירי עכ"ל. ובזה נסתלק תמיהת אמ"ו זצוק"ל מן הרוקח ודו"ק.
וראיתי בב"ח לי"ד סי' פ"א סעיף ז' שכתב וז"ל כתב ב"י ומיהו לר"א דאוסר מי חלב משמע דה"ה למי רגלים דטהורה דאסור אבל יש לתמוה דא"כ מאי קא בעי מיניה דרב ששת מי רגלים דחמור תיפוק לי' דאפי' דטהורה אסירי וי"ל דקמבעי' ליה אי אסירי נמי משום דאתי מטמאה ועי"ל כו' עכ"ל והב"ח הרבה להשיב אפו על הרב הב"י וז"ל ועל התי' הראשון קשה כיון דמי חלב אסור ה"ה מי רגלים דאסור דהא הרמב"ם נמי אוסר מי חלב כדכתב הרא"ש משמו בפ"ק דבכורות ומביאו הב"י ואפ"ה פסק דמי רגלים אפי' של חמור שרי אלא דצ"ע דלא אשכחן להר"מ במז"ל דכתב הכי בהל' מ"א. ולפי הנראה דצריך להגיה הרמב"ן במקום הרמב"ם. ועל התי' השני נמי קשה כו' עכ"ל. הנה דברי הב"ח מאד נפלאים ממני ולא הבינותיו כלל במה שהשיג על הב"י שהרי לפי מ"ש ולפי הנראה דצריך להגיה הרמב"ן וא"כ במי חלב דאוסר היא סברת הרמב"ן ולא סברת הרמב"ם ובמי רגלים דשרי היא סברת הרמב"ם ולפ"ז איך מקשה מסברות דתרי גברי אסברת הב"י. וזולת זה דבריו תמוהים ביותר דהלא אם גורס הרמב"ן דאוסר במי חלב לא מסתייא דלא מסייע לו אלא נמי מביא לו ראיה לסתור שהרי הרמב"ן אוסר נמי במי רגלים וכמ"ש בפרישה סי' פ"א סעיף ט' וגם אמ"ו הגאון זצוק"ל מביאו בסמוך ע"ש וא"כ דברי הב"י והרמב"ן בחדא מחיתא מחו וליכא למימר שקושית הב"ח הוא על הב"י לפי הגי' של הב"י שהרי לפי מ"ש הב"ח בעצמו מוכח דט"ס היא וצריך להגיה הרמב"ן. גם מ"ש דהא הרמב"ם נמי אוסר מי חלב כדכתב הרא"ש משמו בפ"ק דבכורות ומביאו ב"י עכ"ל. הנה הב"י מי"ד אין בידי ברם חפשתי בהרא"ש פ"ק דבכורות למצוא דברי הרמב"ם (או הרמב"ן) ולא מצאתי לא מינה ולא מקצתה.
/קונטרס אחרון מבן המחבר/ בסוף הג"ה חסר זה (ע"כ ט"ס הוא וצ"ל בסוף פ' כל הבשר) וקושיא זו שהקשיתי על הב"ח שם שאלתי לאוהבי הרב המופלג כמהר"ר אליה שפירא מק"ק פראג הנ"ל והשיב לי וז"ל ולקושטא דמילת' ידיע למר מ"ש בספרי לי"ד בזה שהוכחתי באריכות דהב"ח שהגיה רמב"ן וכן הגיה מע"מ טעו וא' מן הראיות דהא הטור כתבו בשם הד"ר אלעזר ולמה לא דרך בדרך הרא"ש אביו לכתבו בשם רמב"ם או רמב"ן אלא ודאי כולה חדא הוא דמצאתי דין זה בס' יראים שחבר ר' אלעזר ממיץ סי' קמ"ח ומכונה בשם בלשון הפוסקים רא"ם וא"כ צ"ל בהרא"ש והרא"ם במקום והרמב"ם וכן הוא באגודה פ' כל הבשר ואגור סי' אלף רי"ט וכתבתי שם דמזה יצא מכשול גדול להרב הב"י וב"ח וט"ז וכל אחרוני' שהאריכו וכתבו ופסקו דר' אלעזר מודה דמותר במי רגלים ואלו היו רואים בס' יראים שם לא היה עלה על דעתם דשם מבואר בהדי' דאוסר נמי מי רגלים וכן מצאתי מבואר בתשו' רשב"א סי' תקע"ז וז"ל והחכם שאסר מי רגלים ומי חלב כו' עכ"ל. הנה אף שהחרים ר"ת שלא להגיה שום ספר וכמבואר בתשו' מהרד"ך בית ט"ו אמנם זהו טעות דמוכח וכמו שראיתי באגור סי' א' רי"ט דכיון האמת לאמיתתה של תורה מה שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בזה:+
אכן נלע"ד לישב קצת דברי הרוקח שלמד בגמרא דה"פ אליבא דלישנ' קמא א"ל ר"ש תניתוה ר"ל דלפי שאלתך לא עלתה על דעתך להסתפק במי רגלים דסוסים ודגמלי' וז"א דמדיוק דמתני' משמע דאף בסוסי' ובגמלים אסור דמטמא לא קאמר דהוי משמע מגופא דטמא אלא מן הטמא משמע אף שאינו מגופא דטמא ממש מ"מ אסור א"כ כל מי רגלים אסורי' אף דסוסים וגמלי' ואף דמיא עול ומי' נפיק ולא כפירש"י דפי' הטעם דמן הטמא הוא היינו דיצא מטמא אף שאינו ממצות מגופו דטמ' וליכא נפקותא לדינא כלל בין ב' הלשונות רק מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי אך סוגיא הראשונה דייק מדיוקא דמתני' והא"ד לא דייק כלל וקושית הגמר' דמיתיבי קשה אף ללישנ' קמא וצריך לאוקמי כר' יעקב ולכן פסק הרוקח כר"י וכר"ש והביא לישנא קמא דר"ש. זה הנלע"ד לדעת הרוקח אבל דבריו צ"ע שהם נגד רש"י ותוס' והרא"ש ושאר פוסקים. עכ"פ נשמע מפוסקים הנז' שהלכה כרב ששת וכר' יעקב דדבש דבורי' מותר מגזרת הכתוב ודבש צרעים והגזין אסור אף שאינו ממצות מגופן אבל הרמב"ם ור"ת פוסקי' דלא כר"י ודלא כרב ששת בדבש והתירו בין דבש הגזין וצירעין ובין דבש דבורי' היינו כסתמא דבריית' דדבש דבורי' מותר מפני שאין ממצות אותן מגופן וכסתמא דמתני' דמכשירין דדבש הגזין מותר ודלא כר"י דיחידאי אלא כת"ק דר' יעקב ולכן פסקו ג"כ דמי רגלים מותרים לפי שרב ששת אתי כיחידאי. ובזה מיושב מה שהקשה הרא"ש על ר"ת למה פסק דלא כר"י כיון דר"ש סבר כוותי' והבין הרא"ש בדברי ר"ת שר"ת פוסק במי רגלים כר"ש ולענ"ד שר"ת פוסק לגמרי כהרמב"ם גם במי רגלים ודחי דר"ש מהלכתא שדבריו כדעת יחידאי וגם מי רגלים לא עדיפי מעור הבא כנגד פניו של חמור שפשוט דמותר כמ"ש שם בגמ' אליבא דרב חסדא ותניא כוותי' וכמו שתמה המ"מ על הרמב"ן דלמה פסק במי רגלים שאסור ובעור הבא נגד פניו שמותר כו' וכן דעת הכלבו סי' ק"א בדבש דבורים וגזין וצירעין כהרמב"ם והיינו מטעם שאין ממצו' מגופן.
ונבוא לנ"ד דנלע"ד דתלוי במחלוקת הפוסקים דאליב' דהרא"ש והטור והרוקח דסברי דדבש דבורים מותר היינו מטעם גזירת הכתוב אף שאינו ממצות מגופן משום דהוי דבר היוצא מן הטמא ולכן צריך קרא ודבש הגזין וצירעין באיסורו עומד א"כ דבש דבורי' מקרי דבר הבא מן החי עכ"פ לענין נודר דומיא דדבש הגזין משום דהוי יוצא מן הטמא.
ולענד"ן לישב בזה ג"כ דעת הרוקח שפסק בסי' תס"ד וז"ל ומי רגלי' של פרה מותר לאחר שחיטה ולא של בהמה טמאה וזהו דבר של חידוש שלא נמצא בפוסקי' המפורסמי' שכתב שמי רגלים של בהמה מותרי' דוקא לאחר שחיטה דהיינו אם נמצא בשלפוחית לאחר שחיטה משמע אבל מחיים אסורים וצ"ע מ"ש מי רגלים מחלב בהמה טהורה דשריא ומי רגלי' אסורים והלא מי רגלי' יש יותר סבר' להתיר דמיא עול ומיא נפיק משא"כ בחלב אלא צ"ל דבשלמא חלב או דבש מותר מטעם גזירת הכתוב וחידוש היא ולא ילפינן מחידוש ומי רגלים אסורים משום דאתי מחי. ובזה מיושב לענ"ד מה שהקשה הב"י על הר"ר אליעזר שהביא הטור וז"ל וכת' הרר"א דוקא חלב שהתירו הכתוב אבל מי חלב אסור והקשה הב"י וז"ל משמע דה"ה למי רגלי' אפי' דטהורה אסורה משום דאתי מחי אבל יש לתמוה דא"כ מאי קמבעי' מיניה דר"ש במי רגלי' של חמור תיפוק לי' אפי' דטהורה כו' ולענ"ד שהר' אליעזר בעל הרוקח מסייע להר"ר אליעזר שהביא הטור וקאי בשיטתיה דמי רגלים דטהורה אסורה משום דאתי מחי והיינו אמ"ה ומשא"כ לאחר שחיטה מותרת ובטמא' מיבעיא אף לאחר המיתה משום טמאה והב"י תירץ בדרך א' דפשיטא דאסירא משום דאתי מחי אלא דהאבעי' אי אסירי משום טמא' וקשה מנ"מ. ולפי מ"ש נכון אי אסור משום דאתי מחי מ"מ לאחר שחיטה מותר משא"כ בטמאה. ונשמע מפוסקים הנז' דהנודר אסור בדבש דבורי' משום דאתי מחי ומשא"כ לפי דעת הר"ת ורמב"ם וכלבו שפוסקים דדבש הגזין וצירעין מותר ודלא כר"ש ור"י רק כסתם משנה דמכשירין וא"כ דבש דבורים וצרעין מותר מפני שאינן ממצות מגופן ולא נקרא דבר הבא מן החי כלל אף לענין נודר דאם הוי מקרי דבר הבא מן החי בנודר הוי אסור בלא נדר משום דאתי מטמא אלא משום דאינן ממצות מגופן לא מקרי כלל בא מן החי וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' מ"א שכונסי' העשבים לתוך פיהם ומקיאים וא"כ לפי מאי דפסק הב"י בש"ע סוף סי' פ"א כדעת הרמב"ם ור"ת דדבש הגזין מותר רק שמביא בלשון י"א והוא דעת הרא"ש והטור וא"כ משמע שדעתו לפסוק כהרמב"ם ור"ת רק שיש לחוש קצת ליש מי שאוסר וא"כ נראה שמותר לענין נודר בבא מן החי הדבש דבורים הואיל ואין ממצות מגופן.
וליכא למימר דאף אליבא דפוסקים דלא כר"י ודבש מותר משום שאינן ממצות מגופן דלא מיקרי דבר הבא מן החי דנימא מ"מ לענין נודר מקרי דבר הבא מן החי דהלא אתי מחי אבל ז"א שהרי הקשו התוספות והרא"ש דמ"ש דג טמא שבלע דג טהור שמותר ומ"ש מי רגלים דאסור אליבא דר"ש ומחלקים דגבי מי רגלים מ"מ מעורב לחלוחית הגוף וה"ה דבש דבורים משא"כ לאותן הפוסקים דלא כר"ש ור' יעקב וא"כ מי רגלים מותר ודומה לדג טמא שבלע דג טהור ואינו מעורב בהם לחלוחית כלל וה"ה דבש דבורים והגזין. זאת הנלע"ד מכל הנז' דהנודר מותר לאכול דבש דבורים ולשתות מי דבש הנקרא מע"ד והנלע"ד כתבתי: