Mishna Sukka 5:1
הֶחָלִיל — חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה. זֶהוּ הֶחָלִיל שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב.
מתני' החליל חמשה וששה - פעמים שהוא ששה ימים פעמים חמשה:
וזהו חליל - שהיו מחללין לרבות שמחה לבית השואבה:
בית השואבה - כל שמחה זו אינה אלא בשביל ניסוך המים כדמפרש ושאבתם מים בששון:
Why is the ceremony called Beth Hasho'eva - Place of Drawing Water?
(Water was drawn at Shilo'ach, not at the Temple)
גְּמָ׳ אִיתְּמַר: רַב יְהוּדָה וְרַב עֵינָא, חַד תָּנֵי: שׁוֹאֵבָה, וְחַד תָּנֵי: חֲשׁוּבָה. אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאן דְּתָנֵי שׁוֹאֵבָה לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, וּמַאן דְּתָנֵי חֲשׁוּבָה לָא מִשְׁתַּבַּשׁ. מַאן דְּתָנֵי שׁוֹאֵבָה לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּכְתִיב: ״וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן״. וּמַאן דְּתָנֵי חֲשׁוּבָה לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: מִצְוָה חֲשׁוּבָה הִיא, וּבָאָה מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית.
חד תני שואבה. בירושלמי מפרש שמשם שואבים רוח הקודש שהשכינה שורה מתוך שמחה דכתיב "ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'"
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁיתִין, מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית נִבְרְאוּ... תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״בְּרֵאשִׁית״, אַל תִּיקְרֵי ״בְּרֵאשִׁית״, אֶלָּא ״בָּרָא שִׁית״.
שיתין - חלל שתחת המזבח כנגד מקום הנסכים:
What is the status of Music in the Temple Ceremonies?
תָּנוּ רַבָּנַן: הֶחָלִיל דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף יוֹם טוֹב אֵינוֹ דּוֹחֶה.
אָמַר רַב יוֹסֵף: מַחְלוֹקֶת בְּשִׁיר שֶׁל קׇרְבָּן, דְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי, וַעֲבוֹדָה הִיא, וְדוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְרַבָּנַן סָבְרִי: עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה, וְלָאו עֲבוֹדָה הִיא, וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אֲבָל שִׁיר שֶׁל שׁוֹאֵבָה, דִּבְרֵי הַכֹּל שִׂמְחָה הִיא, וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.
בשיר של קרבן - בחליל המכה לפני המזבח בשעת ניסוך (המים ו) היין לתמיד של שחר וניסוך היין לתמיד של בין הערבים שהלוים עומדין על דוכנם ואומרים שיר והחליל מכה לפניהם כדתנן במסכת ערכין (דף י.) בי"ב יום בשנה החליל מכה לפני המזבח ואין אומרים שיר על המזבח אלא על היין כדאמרינן התם ובאותו חליל נחלק רבי יוסי בר יהודה לומר שהוא דוחה:
עיקר שירה - שקרבן צבור טעון שיר מן התורה כדאמרינן במסכת ערכין (דף יא.) מכמה מקראות וסבר ר' יוסי עיקר השיר אינו אא"כ חליל מכה עם השיר וכן כנורות ונבלים הכל כמנין המפורש שם הלכך עבודה היא וכי היכי דתמיד דוחה שבת שיר שלו נמי דוחה שבת:
בפה - הלוים אומרים השיר דבר יום ביומו כגון "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כ״ד:א׳) בראשון, "גדול ה' ומהולל" (שם מח) בשני, וכן כולם; ובשבת שאי אפשר לחליל אינו דוחה שאין כלי שיר המצוה
אבל שיר של שואבה - שהיה כל הלילה על מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כדקתני במתני' והלוים בכנורות ובנבלים:
דברי הכל שמחה יתירה היא - ואינה מן התורה אלא לחבב את המצות ולא דחי שבת:
מֵיתִיבִי: שִׁיר שֶׁל שׁוֹאֵבָה דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף יוֹם טוֹב אֵינוֹ דּוֹחֶה. תְּיוּבְתָּא דְּרַב יוֹסֵף! תְּיוּבְתָּא.
לֵימָא בְּשִׁיר שֶׁל שׁוֹאֵבָה הוּא דִּפְלִיגִי, אֲבָל בְּשִׁיר שֶׁל קׇרְבָּן דִּבְרֵי הַכֹּל דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב יוֹסֵף בְּתַרְתֵּי!
נימא תהוי תיובתא דרב יוסף - נמי בהא דאמר לעיל בשל קרבן פליגי והכא דייקינן דמודו רבנן ביה והויא תיובתא בתרתי בשל שואבה הוי תיובתיה מדרבי יוסי ובשל קרבן הוי תיובתיה מדרבנן:
וְהָא קָתָנֵי: זֶהוּ חָלִיל שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב: זֶהוּ דְּאֵינוֹ דּוֹחֶה, אֲבָל דְּקָרְבָּן דּוֹחֶה מַנִּי? אִי נֵימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה, הָאָמַר שִׁיר שֶׁל שׁוֹאֵבָה נָמֵי דּוֹחֶה! אֶלָּא לָאו, רַבָּנַן — וּתְיוּבְתָּא דְּרַב יוֹסֵף בְּתַרְתֵּי! תְּיוּבְתָּא.
מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי? דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ לְהַעֲלוֹת הָעוֹלָה לְהַמִּזְבֵּחַ וּבְעֵת הֵחֵל הָעוֹלָה הֵחֵל שִׁיר ה׳ וְהַחֲצוֹצְרוֹת וְעַל יְדֵי כְּלֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל״.
החל שיר ה' וחצוצרות ועל ידי כלי דויד - אלמא כלי דוד שיר ה' קרי ליה:
מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה? דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּצרִים וְלַמְשׁוֹרְרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד״.
למחצצרים ולמשוררים - והכא לא כתיב כלים וחצוצרות לאו כלי שיר נינהו שהן לתקיעות התמידין והמוספין:
The conclusion of Chapter 5 in the Mishna
At the conclusion of the first festival day of Sukkot they descended to the Women’s Court (Ezrat and they would make there a great enactment. As we learned in yesterday’s mishnah, they did not celebrate the Simchat Bet Hashoevah on either Shabbat or on the festival. They would not begin until after the first festival day was completed. The celebration would start with the people going into the “Women’s Court.” This was a section in the Temple into which both men and women could enter, but it was as far as women could go in the Temple. Hence it was called the “Women’s Court.” The mishnah says that they would make their a “great enactment” but does not explain what this was. The Talmud explains that they separated the men and women, putting the men below and the women up into the balcony so that they wouldn’t mix. The fear was that in the midst of such a raucous occasion the mixture of men and women together could lead to transgression. Hence they separated between the sexes. However, on normal occasions men and women seem to have been together in the Women’s Court.
From the worn-out pants and belts of the priests they made wicks and with them they kindled the lamps. The wicks that they used to light the candles were not made from any old ordinary material. They used the worn-out pants and belts the priests, which they wore in their Temple service. This teaches us that once something has been used for one mitzvah it is fitting that it should be used in another mitzvah as well.
חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בַּשַּׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן. קָרָא הַגֶּבֶר, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעְלָה עֲשִׂירִית, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. הָיוּ תוֹקְעִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִזְרָח. הִגִּיעוּ לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח, הָפְכוּ פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב, וְאָמְרוּ, אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַמָּקוֹם הַזֶּה אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ, וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין, אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ:
Men of piety and good deeds used to dance before them with lighted torches in their hands, and they would sing songs and praises. After having lit the menorah, the party kicks off with dancing, singing and the playing of musical instruments. The first participants mentioned are the “Hasidim” or the men of piety and men whom are known for their good deeds. This group’s participation is unusual and noteworthy for these were men chosen based on their deeds and not on their lineage. In my opinion this was indeed one of the functions of the Simchat Bet Hashoevah, to give a greater role to those who are not of the priestly or Levitical clans. It is these people whose dancing, songs and praise would probably have stood out the most. This dancing and singing took place in the Court of the Women.
And Levites with innumerable harps, lyres, cymbals and trumpets and other musical instruments stood upon the fifteen steps leading down from the Court of the Israelites to the Court of the Women, corresponding to the fifteen songs of ascents in the Psalms, and it was on these [steps] that the Levites stood with their musical instruments and sang their songs. The second group is the Levites who would arrange themselves on the fifteen steps leading up from the Court of the Women to the Court of the Israelites. The mishnah notes that these fifteen steps correlate with the fifteen Psalms which begin “A Song of Ascents (Shir Hamaalot)” (Psalms 120-134). One can only imagine how beautiful, indeed sublime, their music must have been.
Two priests stood by the upper gate which leads down from the Court of the Israelites to the Court of the Women, with two trumpets in their hands. When the cock crowed they sounded a teki'ah [drawn-out blast], a teru'ah [staccato note] and again a teki'ah. When they reached the tenth step they sounded a teki'ah, a teru'ah and again a teki'ah. When they reached the Court [of the Women] they sounded a teki'ah, a teru'ah and again a teki'ah. They would sound their trumpets and proceed until they reached the gate which leads out to the east. The third group involved is the priests. The priests begin the ceremony standing above everyone else, up in the Court of the Israelites. When the cock crows at the crack of dawn they begin a process of descending and blowing shofar blasts at set stages. Eventually this leads them down through the women’s court and out to the eastern gate.
When they reached the gate which leads out to the east, they turned their faces from east to west and said, “Our fathers who were in this place ‘their backs were toward the Temple of the Lord, and their faces toward the east, and they worshipped the sun toward the east’, but as for us, our eyes are turned to the Lord.” Rabbi Judah said: they used to repeat [the last words] and say “We are the Lord’s and our eyes are turned to the Lord.” When they get to the eastern gate they are facing the sun. They turn around so that their backs are to the sun and use this opportunity to profess their faith in God and their denial of the worship of the sun. They quote from Ezekiel 8:16 in order to highlight that the sin of sun-worship is not just something that “others” or Greeks were engaged in, but something that Israelites themselves were accused of by Ezekiel. It seems to me likely that there is also a polemic here against other contemporary Jewish groups who had a solar calendar. A calendar based on the sun and actual worship of the sun could probably have been associated. Certainly it would make sense that the Pharisees/rabbis would claim that their rivals, the Essenes and perhaps the Sadducees, were not just basing their calendar on the sun but were worshipping the sun as well. We have already seen on a number of occasions that Sukkot was a holiday full of strife between the various sects of ancient Judaism. The mishnah ends its procession at this point, but it is quite clear that it was not actually over at this moment but that from the eastern gate they would make their way down to the Shiloah spring in order to draw water for the water-libation.