Halachic Midrash
Tracing a Biblical Text Through Midrash
Context: This is from the Biblical Book of Exodus, as the Israelites are leaving Egypt. It is one of 4 times we are told to tell our children about leaving Egypt (each time with a slightly different answer).
(א) והיה כי ישאלך בנך מחר יש מחר עכשיו, ויש מחר לאחר זמן. מה זאת, הרי מחר לאחר זמן. מחר יהיה האות הזה, (שמות ח) הרי מחר עכשיו. מחר יאמרו בניכם לבנינו (יהושע כג) הרי מחר לאחר זמן. מה העדות החקים והמשפטים נמצאת אומר ארבעה בנים הם, אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. חכם מה הוא אומר, מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אותנו, אף אתה פתח לו בהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, אף אתה הקהה את שניו ואמור לו – בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שמות יב). לי ולא לך אילו היית שם, לא היית נגאל. תם מה הוא אומר, מה זאת – ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. ושאינו יודע לשאול, את פתח לו – שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. (דבר אחר) מה העדות, ר' אליעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות פסח עד חצות, לכך נאמר מה העדות וגו'.
(1) (Exodus 13:14) "And it shall be if your child asks you tomorrow": "tomorrow" may indicate" in the present," and it may indicate "in time to come." (Exodus 17:9) "Tomorrow I will stand on top of the hill" — in the present. (Joshua 22:24) "Tomorrow your children might say to our children" — in time to come. (It is written, Devarim 6:20) "If your child asks you tomorrow (i.e., in the time to come): What are the testimonies and the statutes, etc.": There are four sons: a wise son, a wicked son, a simple son, and one who does not know how to ask. What does the wise son say? "What are the testimonies and the statutes and the judgments that the L-rd our G-d commanded us?" — you, likewise, "open" to him in the halachoth of Pesach — "ein maftirin achar hapesach afikoman." What does the wicked son say? (Exodus 12:26) "What is this (Pesach) service to you?" "to you" and not to him. Because he disassociated himself from the congregation and denied the foundation (of the faith), you, likewise, blunt his teeth and tell him (Ibid. 13;8) "Because of this (the mitzvoth) the L-rd wrought for me when I went out of Egypt." For me and not for you. Had you been there, you would not have been redeemed. What does the simple son say? (Ibid. 14) "What is this?" And you shall tell him (Ibid.) "With might of hand did the L-rd take us out of Egypt from the house of bondage." And he who does not know how to ask, you open for him, as it is written (Ibid. 8) "And you shall tell your son on that day, etc." Variantly: "What are the testimonies and the statutes, etc.": R. Eliezer says: Whence is it derived that if there were a company of sages or of disciples they must occupy themselves with the halachot of Pesach until midnight? From "What are the testimonies, etc."
Context: This is from the Mechilta (rabbinic interpretation of Exodus), taking this Biblical text and turning it into The Four Children
A Second Biblical Text
Context: This is from the Biblical Book of Exodus, when the Israelites are preparing for the 10th Plague.
(ו) ראשון הוא למה נאמר? לפי שהוא אומר שמור את חדש האביב וגו' (דברים טז) שמור את הפסח לאביב ואביב לפסח שיבא אביב בזמנו. הא כיצד? עבר את אדר שיבא אביב בזמנו. הרי שעברו את אדר ולא בא אביב בזמנו שומעני שיעברו ר"ח ניסן. היה ר"ש אומר הא אם אמרת כן נמצאת אתה עושה ניסן ב'. ואמרה תורה ראשון הוא לכם! ר' נתן אומר, שמור את חדש – חדש הסמוך לאביב אתה מעבר ואי זה זה? הוי אומר זה אדר. אבל לא שמענו מכמה מעבר, כשהוא אומר "שמור את חדש" חדש אתה מעבר. והדין נותן הואיל וחדש מתעבר ושנה מתעברת, מה החדש אחד ממנוייו – אף שנה אחד ממנוייה. אי מה חדש אחד מל' בו אף שנה א' משלשים בה? ת"ל שמור את חדש. חדש אתה מעבר ואי אתה מעבר אחד מל' בה. או מה שנה אחד מיב בה אף חדש אחד מי"ב בו? ת"ל ובט"ו יום לחדש חג ז' ימים (שם כ') יום לחדש אתה מענר ואי אתה מעבר א' מי"ב בו. ור' יצחק אומר הא אם אמרת כן כבר הלבנה באמצע הרקיע הא אין עליך לומר בלשון האחרון אלא כלשון הראשון, הואיל והחדש מתעבר והשנה מתעברת [מה החדש אחד ממנוייו אף השנה אחד ממנוייה] מה חדש אין תוספת עבורו אלא בסוף, אף שנה אין תוספת עבורה אלא בסוף. רבי ירמיה אומר הואיל וטומאה מעכבת ואביב מעכב, מה טומאה אין פחות משלשים יום אף אביב אין פחות משלשים יום. או אפילו כי חל אביב ובא. ת"ל "ושמרת את חדש החקה הזאת למועדה" (שמות יג') במועדה אתה מוסיף ואי אתה גורע.
(6) (Exodus 12:2) "It is the first": What is the intent of this? It is written (Devarim 16:1) "Observe the month of Aviv (spring) and offer the Pesach to the L rd your G d, etc." Observe Pesach for Aviv, and Aviv for Pesach, that Aviv fall out in its proper time. How so? Intercalate Adar, so that Aviv fall out in its proper time. If they intercalated Adar and Aviv did not fall out in its proper time, I might think that they should intercalate the New Moon of Nissan. R. Yishmael says: If you say this, you make Nissan twice; but the Torah has said: "It is the first (i.e., one) to you" (and not two). R. Nathan says "Observe the month of Aviv" — Observe the month which is closest to Aviv. And which is that? Adar. But we have not heard how many (days) are to be intercalated. From "Observe the month (of Aviv"), we infer that a month (of days, i.e., thirty) are to be intercalated. And this follows, viz.: A month is intercalated and a year is intercalated. Just as a month, (with) one of its units (i.e., days), so, a year, with one of its units (i.e., months). __ But perhaps, just as (with a) month — one thirtieth of it, so, (with) a year, one thirtieth of it? It is, therefore, written "Observe the month." (A month is intercalated and not one thirtieth of it.) But perhaps, just as a year, one twelfth of it, so, a month, one twelfth of it? It is, therefore, written (Numbers 28:17) "And on the fifteenth day of this month" — You intercalate a day for a month, and not one twelfth of it. R. Yitzchak said: If you said this, the moon would already be in the middle of the sky (in the beginning of the month)! You must perforce revert, then, to the first formulation, viz.: A month is intercalated and a year is intercalated. Just as a month is added to only at its end, so, a year is added to only at its end. R. Yirmiyah says: Just as uncleanliness constrains (the offering of the Pesach [viz. Numbers 9:10] and (the advent of) spring constrains, then just as the (constraint in) the first is not less than thirty days, so, (that in) the second must be no less than thirty days. __ But perhaps (an intercalation is to be made backwards] even if spring arrives prematurely? It is, therefore, written (Exodus 13:10) "and you shall keep this statute (of Pesach) in its time" — You add to its time, but you do not subtract from it.
Context: The Mechilta here is taking this text and using it to teach about leap years.
A Third Biblical Text
(9) “And this shall serve you as a sign on your hand and as a reminder between your eyes —in order that the Teaching of יהוה may be in your mouth—that with a mighty hand יהוה freed you from Egypt.
Context: Again from Exodus, before they left Egypt.
(ג) על ידכה זה שמאל. אתה אומר זה שמאל, או אינו אלא ימין? אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: נאמר אף ידי יסדה ארץ, וימיני טפחה שמים (ישעיה מח), ואומר ידה ליתד תשלחנה, וימינה להלמות עמלים (שופטים ה) – הא אינו יד בכל מקום אלא שמאל. ר' יונתן אומר, וקשרתם.. וכתבתם, מה כתיבה בימין, אף קשירה בימין. אבא יוסי אומר, מניין שהימין קרויה יד, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר כי ישית אביו יד ימינו (בראשית מח). ומה תלמוד לומר על ידך, להביא את הגידם שיהא נותן בימין.
(3) "upon your hand": This is the left hand. You say this, but perhaps it is the right? Though there is no proof for this, it is intimated in (Isaiah 48:3) "My hand has also founded on earth, and My right hand has spanned the heavens," and (Judges 5:26) "Her hand reached for the tent pin, her right for the workmen's hammer," indicating that "hand," unqualified, is the left hand. R. Yonathan says (Devarim 6:8-9) "and you shall tie them … and you shall write them": Just as the writing (of the mezuzah) is with the right hand, so, the tying of the tefillin (on the left hand). Abba Yossi says: We find the right to be called "hand," and even though there is no proof (for its application here), it is intimated in (Genesis 48:17) "that his father placed his right hand." And what is the intent of "upon your hand"? To include an amputee (of the left hand), that his tefillin are placed on his right arm.
Context: This is the Mechilta determining that we tie tefillin with our dominant hand on our less dominant arm.
Aggadic Midrash
(א) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ (ב) וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃ (ג) וַאֲבָֽרְכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה׃ (ד) וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔ה וַיֵּ֥לֶךְ אִתּ֖וֹ ל֑וֹט וְאַבְרָ֗ם בֶּן־חָמֵ֤שׁ שָׁנִים֙ וְשִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּצֵאת֖וֹ מֵחָרָֽן׃
(27) Now this is the line of Terach: Terach begot Abram, Nahor, and Haran; and Haran begot Lot. (28) Haran died in the lifetime of his father Terach, in his native land, Ur of the Chaldeans. (29) Abram and Nahor took wives for themselves, the name of Abram’s wife being Sarai and that of Nahor’s wife Milcah, the daughter of Haran, the father of Milcah and Iscah. (30) Now Sarai was barren, she had no child. (31) Terach took his son Abram, his grandson Lot the son of Haran, and his daughter-in-law Sarai, the wife of his son Abram, and they set out together from Ur of the Chaldeans for the land of Canaan; but when they had come as far as Haran, they settled there. (32) The days of Terach came to 205 years; and Terach died in Haran. (1) יהוה said to Abram, “Go forth from your native land and from your father’s house to the land that I will show you. (2) I will make of you a great nation, And I will bless you; I will make your name great, And you shall be a blessing. (3) I will bless those who bless you And curse the one who curses you; And all the families of the earth Shall bless themselves by you.” (4) Abram went forth as יהוה had commanded him, and Lot went with him. Abram was seventy-five years old when he left Haran.
Context: This is from the Biblical Book of Genesis. It is the first time we meet Abraham.
(יט) ויען תרח את אברם בנו ויאמר אליו, הנה אשר ברא כל אלה איתנו בבית. ויאמר אברם אל אביו הראם נא לי אדוני, ויבא תרח את אברם בנו אל החצר הפנימית אל החדר. וירא אברם והנה כל החדר מלא אלוקות עץ ואבן, שנים עשר צלמים גדולים ואחרים קטנים עמהם אין מספר. ויאמר תרח אל בנו, הנה אלה הם אשר עשו את כל אשר ראיתי בכל הארץ והם אשר בראו אותי ואותך וכל האדם בארץ. וישתחווה תרח לכל אלוקיו ויצא משם, ואברם בנו יצא איתו משם. ויהי בצאת אברם משם וילך וישב לפני אמו ויאמר לאמו, הנה אבי הראני את אשר עשו את השמים ואת הארץ ואת בני האדם. ועתה מהרי וקחי נא לי גדי עזים מן הצאן ועשית אותו מטעמים, והבאתי את המטעמים ההם לאלוקי אבי למנחה לאכול אולי ארצה לפניהם. ותעש אמו כן ותקח גדי עזים ותעשה אותו מטעמים, ותביא אותם אל אברם. ויקח אברם את המטעמים מיד אמו, ויביאם לפני אלוקי אביו. ויגש אליהם לאכול ותרח אביו לא ידע. ויהי הוא יושב איתם היום ההוא וירא אותם אברהם והנה אין קול להם ואין קשב ואין תנועה, ואין אחד מהם שולח יד לאכול. ויהתל בהם אברם ויאמר, אך עתה כי המטעמים אשר עשיתי לא הטיבו ביניהם או מעט הם להם על כן לא יאכלו. ועתה אעשה להם מחר מטעמים אחרים טובים ורבים מזה עד אשר אראה מה אחריתם. ויהי ממחרת ויצו אברם אל אמו אל המטעמים, ותקם אמו ותיקח שלושה גדיים טובים מן הצאן ותעש אותם מטעמים טובים כאשר אהב בנה. ותיתן את המטעמים היד אברם בנה, ותרח אביו לא ידע. ויקח אברם את המטעמים מיד אמו, ויביאם החדרה לפני אלוקי אביו. ויגש אליהם לאכול ויתן לפני כולם, וישב אברם לפניהם כל היום ההוא אולי יאכלו. וירא אברם אותם והנה אין קול להם ואין קשב, ואין שולח יד מהם אל המטעמים לאכול. ורוח אלוקים לבשה את אברם אחרי כן ביום ההוא בערב בתוך הבית ההוא. ויקרא ויאמר אוי והוי על אבי ועל כל הדור הרע הזה אשר נטו להם יחד אחר ההבל, ויעבדו להם אלילים כאלה עץ ואבן אשר לא יאכלון ולא יריחון ולא ישמעו ולא ידברו. פה להם ולא ידברו עיניים להם ולא יראו בהם אזניים להם ולא ישמעו ידיהם ולא ימישון לאכול רגליהם ולא יהלכו. כמוהם יהיו כל עושיהם וכל אשר בוטח בהם, וכל אשר יעבדו וישתחווה להם. ויהי כראות אברם את כל הדברים האלה ואת כל המעשים הרעים ויחר אפו מאוד על אביו, וימהר וילך ויקח את הקרדומות בידו ויבוא החדרה אל אלוקי אביו וישבר את כל אלוקות אביו. ויהי אחרי כן ככלותו לשבר את הצלמים, ויתן את הקרדומות ביד האלוה הגדול אשר היה שם לפניהם ויצא.
(כ) ותרח אביו בא אל ביתו וישמע את קול מכת הקרדומות מפתח הבית, ויבוא תרח הביתה לדעת מה זה ועל מה זה. וישמע תרח את קול הקרדומות בחדר הצלמים וירץ תרח החדרה אל הצלמים, וימצא את אברם בנו בצאתו משם. ויבוא תרח החדרה וימצא את כל האלילים נופלים כולם נשברים, והקרדומות ביד הגדול מהם כי לא נשבר והמטעמים אשר עשה אברם בנו עודנו לפניהם. וירא תרח את המעשה הזה ויחר אפו מאוד ויצא מן החדר אל אברם, ויצא את אברם בנו עודנו יושב בבית ויאמר אליו מה המעשה הזה אשר עשית אל כל אלוקיי. ויען אברם את תרח אביו ויאמר לא אדוני כי מטעמים הבאתי לפניהם, ויהי כאשר הגשתי את המטעמים לפניהם לאכול וישלחו כולם ידם לאכול טרם ישלח ידו הגדול מהם לאכול. וירא הגדול את מעשיהם אשר עשו לפניו ויחר אפו מאוד עליהם, וילך ויקח הקרדומות אשר בבית ויבוא אליהם וישבר את כולם והנה הקרדומות עודנו בידו כאשר ראית. ויחר אף תרח על אברם בנו בדברו הדבר הזה ויאמר תרח אל אברם בנו בחמתו, מה הדבר הזה אשר דיברת שקר אתה דובר אליי. היש באלוקים האלה רוח ונפש וכח לעשות את כל אשר דיברת אליי, והלא עץ ואבן המה ואני עשיתי אותם. ואיך תדבר אליי כזבים לאמור האלוה הגדול אשר איתם הכה אותם, ותיתן את הקרדומות בידו לאמור הוא הכה אותם כולם. ויען אברם את אביו ויאמר אליו ואיך תעבוד את האלילים האלה אשר אין בהם כי לעשות דבר, ההצל יצילוך האלילים האלה אשר אתה בוטח בהן, אם שמוע ישמעו את תפילתך בעת קראך אליהם. המלט ימלטוך מיד כל שונאיך, אם לחום ילחמו לך את מלחמותיך באויביך כח תעבוד עץ ואבן אשר לא ידברו ולא ישמעו.
(19) And Terach said unto Abram: Behold my son, these are they that have created all that thou seest in this world, as also thee and me, and all the sons of man. And thus saying, Terach bowed down before everyone of his gods, and finally left the chamber taking Abram along with him. And when Abram had left the house of the gods, he hastened to his mother and said unto her: Behold my father hath shown unto me those that have created the heavens, the earth, and all the sons of man. And how I pray thee hasten and take a kid from the sheep, and prepare of it a savory meat, so that I may bring it as an offering unto the gods of my father, that they may eat thereof; perhaps that thus I might find grace before them. And his mother hastened to take a kid from the midst of the flock, and she made thereof good and savory meat and she brought it unto Abram. And Abram took the savory meat from the hands of his mother, and brought it before the gods and he served it for them, as if inviting them to eat thereof. But there was no sound and no motion, nor did any one put forth a hand to take and eat. And Terach knew nothing of what Abram hath done. And Abram sat quietly in the house of the gods, but seeing that the gods were not willing to partake of his offering he said: May be that I have brought too little or perhaps my offering is not of the kind to be acceptable unto them. Now therefore to-morrow I will prepare much more and better meats than those I brought to-day, to see what the end will be. And in the morning Abram instructed his mother concerning the offering he had decided upon, and his mother took accordingly three kids from the flock, and she made thereof savory meats as it was the desire of her son, and she placed them in the hands of her son Abram, unbeknown to Terach his father. And Abram took the savory meats from the hand of his mother, and he carried them into the chamber of the gods. And he divided the meats among the gods and placing a dish before everyone of them he invited them to eat of his offering. And Abram seated himself before them, and tarried there the whole day to see whether they would eat or not. But there was no sound, and no motion, and none of the gods put forth a hand to taste of the savory meats before him. And the spirit of God came over Abram, on the evening of that day, and he cried out in the midst of the house: Woe unto my father and woe unto this entire wicked generation, whose hearts are bent upon vanities, to worship idols like these here, made of wood and stone; images that can neither eat nor smell, and neither hear nor speak. They have a mouth but cannot speak, eyes and cannot see, ears and cannot hear, hands and cannot grasp, feet and cannot walk. Like unto them may be all those that make them, all those that serve them and bow down before them. And Abram became very wroth at his father, and he hastened and took an axe, and hurried into the chamber to the gods of his father, and broke them all to pieces. And when he had broken them to pieces, he put the axe into the hands of the largest god, which he did not break, and he left the chamber hastily.
(20) And Terach heard something like blows with an axe and he hurried into his house, when he noticed that the noise came from the hall of his gods. And Terach hastened into the chamber to ascertain the cause of all that noise, and he met Abram just coming out of it. And when Terach entered the house of his gods, he saw all were shattered to pieces, save the largest one of them which held the axe in his hands; and Terach saw also the savory meat-offerings before each of the idols. And seeing that great destruction, Terach's wrath kindled within him, and he ran out unto Abram. And he found him and said unto him: What is it thou hast done unto all my gods? And Abram replied unto Terach: Not so my lord, but I have brought a savory meat offering before them. And while I came before them with the meats, each of the gods put forth his hand to eat, before the largest god could take some for himself. And when the large god saw their ill-manners then his anger rose and he seized the axe which was in the house and went and broke them all to pieces. And you can see the axe in his hands even now. And Terach grew furiously angry at his son, and he screamed out bitterly: What is it that thou art saying? Darest thou to come with such falsehood before thy father? Wilt thou try to make me believe such things, as if I did not know that these gods have no soul, and no spirit, and no strength within them? For are these gods anything but pieces of wood and stone which I myself have shaped into images? And now darest thou to tell me the falsehood, that the greatest god among them hath broken all the other ones to pieces, while it is thou that hath done all that mischief, putting finally the axe into the hands of the greatest of the gods, to deceive me. And Abram replied unto his father, saying: Now if thou knowest all that, how canst thou worship these idols which have neither strength nor power to do the least thing? Can those idols, in whom thou trusted, save thee in the hour of danger, can they hear thy prayers when thou callest upon them, or can they deliver thee from the hands of thy enemies, and fight thy battles for thee, that thou art worshiping those idols of wood and stone, which can neither hear nor speak.
Context: This is from Sefer HaYashar, explaining why Abraham was chosen by G-d by telling about him and his father’s idols.
“Connect the Dots” Midrash
On the topic of the wood gatherer, the Gemara cites that which the Sages taught in a baraita: The wood gatherer mentioned in the Torah was Tzelophehad, and it says: “And the children of Israel were in the desert and they found a man gathering wood on the day of Shabbat” (Numbers 15:32), and below, in the appeal of the daughters of Tzelophehad, it is stated: “Our father died in the desert and he was not among the company of them that gathered themselves together against the Lord in the company of Korach, but he died in his own sin, and he had no sons” (Numbers 27:3). Just as below the man in the desert is Tzelophehad, so too, here, in the case of the wood gatherer, the unnamed man in the desert is Tzelophehad; this is the statement of Rabbi Akiva.
Context: This is from the Babylonian Talmud, Masechet (Tractate) Shabbat, which is about Shabbat (logically). In a discussion about Biblical violations of Shabbat, the rabbis connect an unnamed man who died for a specified sin with a named man who died for an unspecified sin.
Context: This is “Disney Midrash”, positing that everything in Disney is connected, such as Ariel in “The Little Mermaid” finding the shipwreck from the parents in “Frozen 1”. It’s the same logic that the rabbis applied in the Talmudic passage we just saw.
Midrash Answering Questions
(1) Now Adam knew his wife Eve, and she conceived and bore Cain, saying, “I have gained a person with the help of יהוה.” (2) She then bore his brother Abel. Abel became a keeper of sheep, and Cain became a tiller of the soil. (3) In the course of time, Cain brought an offering to יהוה from the fruit of the soil; (4) and Abel, for his part, brought the choicest of the firstlings of his flock. יהוה paid heed to Abel and his offering, (5) but to Cain and his offering [God] paid no heed. Cain was much distressed and his face fell. (6) And יהוה said to Cain, “Why are you distressed, And why is your face fallen? (7) Surely, if you do right, There is uplift. But if you do not do right Sin couches at the door; Its urge is toward you, Yet you can be its master.” (8) Cain said to his brother Abel …and when they were in the field, Cain set upon his brother Abel and killed him. (9) יהוה said to Cain, “Where is your brother Abel?” And he said, “I do not know. Am I my brother’s keeper?” (10) “What have you done? Hark, your brother’s blood cries out to Me from the ground! (11) Therefore, you shall be more cursed than the ground which opened its mouth to receive your brother’s blood from your hand. (12) If you till the soil, it shall no longer yield its strength to you. You shall become a ceaseless wanderer on earth.” (13) Cain said to יהוה, “My punishment is too great to bear! (14) Since You have banished me this day from the soil, and I must avoid Your presence and become a restless wanderer on earth—anyone who meets me may kill me!” (15) יהוה said to him, “I promise, if anyone kills Cain, sevenfold vengeance shall be exacted.” And יהוה put a mark on Cain, lest anyone who met him should kill him.
Context: This is from the Biblical Book of Genesis. Note that it doesn’t say what was discussed in Cain and Abel’s last conversation.
Three Answers To That Problem
וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם וגו' (בראשית ד, ח), עַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִים, אָמְרוּ בּוֹאוּ וְנַחֲלֹק אֶת הָעוֹלָם, אֶחָד נָטַל הַקַּרְקָעוֹת וְאֶחָד נָטַל אֶת הַמִּטַּלְטְלִין, דֵּין אָמַר אַרְעָא דְּאַתְּ קָאֵם עֲלָהּ דִּידִי, וְדֵין אָמַר מַה דְּאַתְּ לָבֵישׁ דִּידִי, דֵּין אָמַר חֲלֹץ, וְדֵין אָמַר פְּרַח, מִתּוֹךְ כָּךְ (בראשית ד, ח): וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵּהוּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר שְׁנֵיהֶם נָטְלוּ אֶת הַקַּרְקָעוֹת, וּשְׁנֵיהֶן נָטְלוּ אֶת הַמִּטַּלְטַלִין, וְעַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִין, אֶלָּא זֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִבְנֶה וְזֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִבְנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וְאֵין שָׂדֶה אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֵיךְ מַה דְּאַתְּ אָמַר (מיכה ג, יב): צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ (בראשית ד, ח): וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וגו'.
(7) “And Cain spoke to Abel his brother, and it came to pass when they were in the field…” (Genesis 4:8) What were they arguing about? They said: come let’s divide up the world, one will take the land and one will take the moveable property. This one said: the ground you are standing on is mine. The other one said: what you are wearing is mine. This one said: take it off! The other one said: fly! Because of this “…Cain rose against his brother Abel and killed him.” (ibid.) R’ Yehoshua of Sakhnin said in the name of R’ Levi: they both took the land and the moveable property. What were they arguing about? One said: the Holy Temple will be built in my boundary. The other said: the Holy Temple will be built in my boundary. As it says “…when they were in the field…” (ibid.) and the field only refers to the Holy Temple. This is what it says “…Zion shall be plowed as a field…” (Micah 3:12) Because of this “…Cain rose up against Abel his brother and slew him.”
Prayer as Midrash
Another idea: "Listen, O Israel-" from where did Israel merit the [commandment of the] reading of Shema? From the time that Jacob spread out to die, he called to all the tribes and said to them: "Maybe once I pass away, you will bow to another power?" From where [can we learn this]? For so it is written: "Gather and listen, sons of Jacob, [and listen to your father Israel] (Genesis 49)." What is 'and listen to your father Israel (Heb. V'shimu El Yisrael Avichem)'? He said to them: The G-d of Israel is your father (an alternate meaning of 'El Yisrael Avichem')." They said to him: "Listen O Israel, Hashem is our G-d, Hashem is one." And he said in a whisper: "Blessed be the glorious name of His Kingship (ie. G-d) forever." Rabbi Levi said: "And what do Israel say today? 'Listen, our forefather Israel, the same thing that you commanded us still abides among us, Hashem is our G-d, Hashem is one.'"
Context: This is from Devarim Rabba, a book of Rabbinic interpretation on the Book of Deuteronomy. Here it is playing on the word “Yisrael” in the Shema, connecting that with Jacob.
Cinematic Midrash
Context: This is from “The Prince of Egypt”. In this scene, we have a cinematic midrash on how Moses and Tzipporah might have ended up married.
Context: This is Matt Barr’s “Bible Raps” making a midrash about David and Goliath.
Context: This is from the musical “Hamilton”. It is a form of historical midrash.
Appendix A: The Complete Abraham Midrash
(יט) ויען תרח את אברם בנו ויאמר אליו, הנה אשר ברא כל אלה איתנו בבית. ויאמר אברם אל אביו הראם נא לי אדוני, ויבא תרח את אברם בנו אל החצר הפנימית אל החדר. וירא אברם והנה כל החדר מלא אלוקות עץ ואבן, שנים עשר צלמים גדולים ואחרים קטנים עמהם אין מספר. ויאמר תרח אל בנו, הנה אלה הם אשר עשו את כל אשר ראיתי בכל הארץ והם אשר בראו אותי ואותך וכל האדם בארץ. וישתחווה תרח לכל אלוקיו ויצא משם, ואברם בנו יצא איתו משם. ויהי בצאת אברם משם וילך וישב לפני אמו ויאמר לאמו, הנה אבי הראני את אשר עשו את השמים ואת הארץ ואת בני האדם. ועתה מהרי וקחי נא לי גדי עזים מן הצאן ועשית אותו מטעמים, והבאתי את המטעמים ההם לאלוקי אבי למנחה לאכול אולי ארצה לפניהם. ותעש אמו כן ותקח גדי עזים ותעשה אותו מטעמים, ותביא אותם אל אברם. ויקח אברם את המטעמים מיד אמו, ויביאם לפני אלוקי אביו. ויגש אליהם לאכול ותרח אביו לא ידע. ויהי הוא יושב איתם היום ההוא וירא אותם אברהם והנה אין קול להם ואין קשב ואין תנועה, ואין אחד מהם שולח יד לאכול. ויהתל בהם אברם ויאמר, אך עתה כי המטעמים אשר עשיתי לא הטיבו ביניהם או מעט הם להם על כן לא יאכלו. ועתה אעשה להם מחר מטעמים אחרים טובים ורבים מזה עד אשר אראה מה אחריתם. ויהי ממחרת ויצו אברם אל אמו אל המטעמים, ותקם אמו ותיקח שלושה גדיים טובים מן הצאן ותעש אותם מטעמים טובים כאשר אהב בנה. ותיתן את המטעמים היד אברם בנה, ותרח אביו לא ידע. ויקח אברם את המטעמים מיד אמו, ויביאם החדרה לפני אלוקי אביו. ויגש אליהם לאכול ויתן לפני כולם, וישב אברם לפניהם כל היום ההוא אולי יאכלו. וירא אברם אותם והנה אין קול להם ואין קשב, ואין שולח יד מהם אל המטעמים לאכול. ורוח אלוקים לבשה את אברם אחרי כן ביום ההוא בערב בתוך הבית ההוא. ויקרא ויאמר אוי והוי על אבי ועל כל הדור הרע הזה אשר נטו להם יחד אחר ההבל, ויעבדו להם אלילים כאלה עץ ואבן אשר לא יאכלון ולא יריחון ולא ישמעו ולא ידברו. פה להם ולא ידברו עיניים להם ולא יראו בהם אזניים להם ולא ישמעו ידיהם ולא ימישון לאכול רגליהם ולא יהלכו. כמוהם יהיו כל עושיהם וכל אשר בוטח בהם, וכל אשר יעבדו וישתחווה להם. ויהי כראות אברם את כל הדברים האלה ואת כל המעשים הרעים ויחר אפו מאוד על אביו, וימהר וילך ויקח את הקרדומות בידו ויבוא החדרה אל אלוקי אביו וישבר את כל אלוקות אביו. ויהי אחרי כן ככלותו לשבר את הצלמים, ויתן את הקרדומות ביד האלוה הגדול אשר היה שם לפניהם ויצא.
(כ) ותרח אביו בא אל ביתו וישמע את קול מכת הקרדומות מפתח הבית, ויבוא תרח הביתה לדעת מה זה ועל מה זה. וישמע תרח את קול הקרדומות בחדר הצלמים וירץ תרח החדרה אל הצלמים, וימצא את אברם בנו בצאתו משם. ויבוא תרח החדרה וימצא את כל האלילים נופלים כולם נשברים, והקרדומות ביד הגדול מהם כי לא נשבר והמטעמים אשר עשה אברם בנו עודנו לפניהם. וירא תרח את המעשה הזה ויחר אפו מאוד ויצא מן החדר אל אברם, ויצא את אברם בנו עודנו יושב בבית ויאמר אליו מה המעשה הזה אשר עשית אל כל אלוקיי. ויען אברם את תרח אביו ויאמר לא אדוני כי מטעמים הבאתי לפניהם, ויהי כאשר הגשתי את המטעמים לפניהם לאכול וישלחו כולם ידם לאכול טרם ישלח ידו הגדול מהם לאכול. וירא הגדול את מעשיהם אשר עשו לפניו ויחר אפו מאוד עליהם, וילך ויקח הקרדומות אשר בבית ויבוא אליהם וישבר את כולם והנה הקרדומות עודנו בידו כאשר ראית. ויחר אף תרח על אברם בנו בדברו הדבר הזה ויאמר תרח אל אברם בנו בחמתו, מה הדבר הזה אשר דיברת שקר אתה דובר אליי. היש באלוקים האלה רוח ונפש וכח לעשות את כל אשר דיברת אליי, והלא עץ ואבן המה ואני עשיתי אותם. ואיך תדבר אליי כזבים לאמור האלוה הגדול אשר איתם הכה אותם, ותיתן את הקרדומות בידו לאמור הוא הכה אותם כולם. ויען אברם את אביו ויאמר אליו ואיך תעבוד את האלילים האלה אשר אין בהם כי לעשות דבר, ההצל יצילוך האלילים האלה אשר אתה בוטח בהן, אם שמוע ישמעו את תפילתך בעת קראך אליהם. המלט ימלטוך מיד כל שונאיך, אם לחום ילחמו לך את מלחמותיך באויביך כח תעבוד עץ ואבן אשר לא ידברו ולא ישמעו.
(כא) ועתה לא טוב לכם לעשות את הדברים האלה אתה וכל בני אדם הרעים הגלויים אליך. הכסילים אתם או אוילים אתם אשר אין בכם תבונה לעבוד את העץ ואת האבן ולעשות כדבר הזה, ותשכחו את ה׳ האלוקים אשר עשה את השמים ואת הארץ ואשר ברא אתכם בארץ ותביאו רעה גדולה על נפשותיכם בדבר הזה לעבוד עץ ואבן. הלא בדבר הזה חטאו אבותינו מימי קדם, ויביא ה׳ אלוקי על הארץ עליהם את מי המבול וישחית את כל הארץ. ואיך אתם תוסיפו לעשות הדבר הזה ותעבדו אלוקים אחרים עץ ואבן אשר לא ישמעו ולא ידברו ולא יצילו מצרה לספות חרון אף אלוקי כל הארץ עליכם. ועתה אבי, חדל לך מזה ולא תביא רעה על נפשך ועל נפש ביתך מזה. וימהר אברם וידלג לפני אביו, ויקח את הקרדומות מיד אלוה אביו הגדול וישברהו בה וירץ לו. וירא תרח את כל אשר עשה לו אברם בנו, וימהר ויצא מביתו וילך אל המלך. ויבוא לפני נמרוד ויעמוד לפניו וישתחווה למלך, ויאמר לו המלך מה לך. בי אדוני ילד יולד לי היום חמישים שנה, כזאת וכזאת וכזה עשה לי מאלוקיי וכזה וכזה ידבר. ועתה אדוני המלך שלח נא ויבוא לפניך ושפטהו במשפטיך למען נוצל מרעתו. וישלח המלך שלושה אנשים מעבדיו וילכו ויביאו את אברם לפני המלך. ונמרוד וכל שריו ועבדיו יושבים לפניו ביום ההוא, ותרח ישב לפניהם. ויאמר המלך אל אברם מה המעשה הזה אשר עשית לאביך ואל כל אלוקיו. ויען אברם את המלך כדברים אשר דיבר אל אביו ויאמר, האלוה הגדול אשר היה איתם בבית עשה להם את אשר שמעת. ויאמר המלך אל אברם היש בהם כח לדבר ולאכול ולעשות ככל אשר דיברת. ויען אברם את המלך לאמור, ואם אין בהם כח למה תעבדם ולמה תתעה את כל בני האדם בהבליך. התחשבו לך כי הצל יצילוך או יעשו דבר מקטון ועד גדול כי תעבדום, ולמה לא תעבדו אלוקי כל הארץ אשר ברא אתכם ובשר נפשותיכם בידו להמית ולהחיות.
(כב) הוי מלך כסיל ובער אוי לך עד עולם אמרתי כי אתה תורה דרך הישר אל כל עבדיך, ואולם אתה לא כן עשית ותמלא כל הארץ בעוונותיך ובעוונות כל אישיך אשר הלכו בדרכיך. הלא ידעת אם לא שמעת כי כי כמעשה הזה הרע אשר אתם עושים בו חטאו אבותינו מימי קדם, ויביא אלוקי כל העולם עליהם את מי המבול. וישחית את כולם וגם כל הארץ שחת בעבורם. ותקם אתה ואנשיך אלה היום תרבות אנשים חטאים, ותעשו כמעשה הזאת לספות על חרון אף ה׳ ואלוקי עולם ולהביא רעה עליכם ועל כל הארץ. ועתה הסר מעליך את כל המעשה הרע הזה אשר אתם עושים, ועבדו את אלוקי עולם אשר נפשך בידו וטוב לך. ואם אין ליבך הרע יאבה לשמוע את דברי לעזוב את כל דרכיך הרעים ולעבוד את אלוקי עולם, בחרפה תמות באחרית הימים אתה וכל אנשיך וכל הנלווים אליך וכל השומעים את דבריך וכל ההולכים בדרכיך הרעים. ויכל אברם לדבר את כל דבריו לפני המלך והשרים, וישא אברם את עיניו השמימה ויאמר ירא ה׳ את כל הרשעים וישפוט. ויהי כשמוע המלך את כל דברי אברם ויצו ויתנוהו אל בית הסוהר, ויהי אברם בבית הסוהר ימים עשרה. ויהי מקץ הימים ההם וישלח המלך ויקבצו את כל השרים אשר למלך וכל שרי המדינות והחכמים ויבואו כולם לפני המלך וישבו כולם לפניו ואברם עודנו שם בבית הכלא, ויאמר המלך אל כל השרים ואל כל החכמים השמעתם את כל אשר עשה בן תרח לאביו כזה וכזה עשה לו ואשלח ויביאוהו לפניי וכזאת וכזאת דיבר אליי ולא פחד ולבבבו לא נע ממני והנה הוא אסור בבית הסוהר. ועתה שפטו נא מה משפט יש לאיש הזה אשר קילל את המלך ואשר עשה את כל הדברים האלה אשר שמעתם. ויענו כולם את המלך ויאמרו, איש אשר יקלל את המלך יתל על העץ ואולם בעבור אשר עשה את כל הדברים האלה אשר דיבר ויבזה את אלוקינו באש ישרוף כי כן המשפט על הדבר הזה. אם על המלך טוב לעשות את הדבר הזה ישלח נא את עבדיו ויבערו את כבשן הלבנים אשר לך שלושת ימים לילה ויום, ואחר נשליך את האיש ההוא בו.
(כג) ויעש המלך כן ויצו את עבדיו ויתנו אש בכבשן המלך אשר בכשדים שלושה ימים ושלושה לילות. ויצו המלך להוציא את אברם מבית הכלא ולהביאו לשורפו באש. וכל עבדי המלך וכל השרים והגיבורים אשר למלך וכל הפחות והשופטים כתשע מאות אלף איש וכל יושבי הארץ נצבים שם נגד הכבשן לראות את אברם. ועל הנשים וכל הטף נאספו כולם אל הגגות ואל המגדלים לראות באברם ויתייצבו כולם יחד מרחוק, לא נותר אדם אשר לא בא ביום ההוא לראות. ויהי בבוא אברם ויראו אותו חרטומי המלך וכל החכמים. ויצעקו אל המלך ויאמרו אדוני המלך הלא זה האיש ידענו כי הוא הילד אשר בלע הכוכב הגדול ארבעה כוכבים במולדתו אשר דיברנו אל המלך זה חמישים שנה היום, ועתה הנה אביו גם הוא מרה את פיך ויהתל בך בהביאו אליך ילד אחר ותהרגהו. ויהי כשמוע המלך את דבריהם ויחר אפו מאוד, ויצו ויבוא תרח לפני המלך. ויאמר המלך השמעת את אשר דיברו החכמים ועתה הגד נא לי נכונה איל עשית, והיה אם אמת תדבר ונמלטת אתה. וירא תרח את המלך כי חרה אפו מאוד, ויאמר תרח אל המלך אמת שמעת אדוני המלך ואשר דיברו חכמיך נכונה הוא. ויאמר המלך ואיך תעשה הדבר הזה ותמרה את פי ותיתן לי את הילד אשר לא ילדת ותיקח מחירו. ויען תרח את המלך ויאמר, כי נכמרו רחמיי על בני בעת ההיא ואקח את בן שפחתי ואביאהו אל המלך. ויאמר המלך ומי אשר יעץ עליך הדבר הזה, הגד נא לי אל תכחד ממני דבר ולא תמות. ויירא תרח מאוד מלפני המלך ויאמר אל המלך, הרן בני הגדול הוא אשר יעצני הדבר הזה. והרן היה בימים ההם אשר יולד אברם בן שלושים ושתיים שנה, והרן לא יעץ את אביו מאומה כי תרח דיבר את הדבר אל המלך בעבור הציל את נפשו מן המלך כי ירא מאוד. ויאמר המלך אל תרח, הרן בנך אשר יעצך הדבר הזה ימות באש עם אברם כי משפט מות עליו על אשר מרה את פי המלך בעשותו הדבר הזה. והרן נטה בעת ההיא אחר אברם, אך הסתיר את הדבר בליבו.
(כד) ויאמר הרן אל ליבו אך עתה הנה המלך תפש את אברם על הדברים האלה אשר עשה אברם, והיה אם יגבר אברם מן המלך והלכתי אחריו ואם יגבר המלך עליו והלכתי אחרי המלך. ויהי כאשר דיבר תרח על הרן בנו את הדבר הזה אל המלך, ויצו המלך ויתפשו גם את הרן עם אברם. ויביאו את שניהם לפני המלך, ויצו המלך לאסור את שניהם את אברם ואת הרן אחיו ולהשליך אותם אל האש. וכל יושבי הארץ ועבדי המלך והשרים וכל הנשים והטף עומדים שם היום ההוא עליהם. ויקחו עבדי המלך את הרן ואת אברם אחיו, ויפשיטום מכתנותיהם ומכל בגדיהם רק מכנסיהם היו עליהם. ויאסרו את ידיהם ואת רגליהם בחבלי בוץ, וישאום עבדי המלך וישליכו אותם יחד אל הכבשן. ויקנא ה׳ על אברם ויחמול עליו וירד ה׳ ויצל את אברם מן האש ולא נשרף. אך כל החבלים אשר אסרוהו בהם נשרפו כולם, ויוותר אברם ויתהלך בתוך האש. והרן בהשליכו אותו באש מת וישרף ויהי לאפר, כי לא היה לבבו שלם את ה׳. והאנשים אשר השליכו אותם אל האש עלה להב האש אליהם וישרפו כולם בשביב האש, וימותו מהם כשנים עשר איש. ויהי אברהם מתהלך בתוך האש שלושה ימים ושלושה לילות, ויראו אותו כל עבדי המלך מתהלך התוך האש. ויבואו כל עבדי המלך ויגידו למלך לאמור, הנה ראינו את אברם הולך ובא בתוך האש וגם המכנסיים אשר עליו לא נשרפו באש אך חבל מאסרו נשרף וניתר. ויהי כשמוע המלך את דבריהם ויפג ליבו בדבריהם ולא האמין אליהם, וישלח שרים אחרים נאמנים לראות את הדבר הזה וילכו ויראו ויגידו למלך. ויקם המלך וילך לראות וירא את אברם הולך ובא בתוך האש וירא את גויית הרן שרופה באש ויתמה המלך מאוד מזה. ויצו המלך להוציא את אברם מתוך האש, ויגשו עבדי המלך להוציאו ולא יכלו כי שביב האש והלהב עולה לקראתם מן הכבשן וינוסו עבדי המלך ממנו. ויגעו המלך בכל עבדיו לאמור, מהרו והוציאו את אברם מן האש ולא תמותו. ויגשו עבדי המלך להוציא את אברם, ויעל הלהב אליהם וישרוף את פניהם וימותו מהם שמונה אנשים.
(כה) ויהי כראות המלך כי לא יכלו עבדיו לגשת אל האש פן ישרפו, ויקרא המלך אל אברם לאמור. צא אברם עבד האלוקים אשר בשמים מתוך האש, ובא הנה לפני. וישמע אברם בקול המלך ויצא אברם מתוך האש, ויבוא ויעמוד לפני המלך. ויהי כאשר יצא אברם, ויראו המלך ועל עבדיו את אברם בא במכנסיו עליו לפני המלך כי לא נשרפו אך חבל מאסרו נשרף. ויאמר המלך אל אברם איך לא נשרפת באש, ויאמר אברם אל המלך אלוקי השמים והארץ אשר בטחתי בו ואשר הכל בידו הוא אשר הצילני מן האש אשר נתתני בו. והרן אחי אברם נשרף באש ויהי לאפר, ויבקשו את גוייתו וימצאוה שרופה באש. והרן בן שמונים שנה ושתיים שנה במותו באור כשדים. ויראו המלך והשרים וכל יושבי הארץ כי ניצול אברם מן האש, ויבואו כולם וישתחוו אל אברם. ויאמר אליהם אברם אל תשתחוו אליי אך השתחוו לאלוקי העולם אשר עשה אתכם ועבדוהו ולכו בדרכיו, כי הוא אשר הצילני מתוך האש הזאת. והוא אשר ברא את נפש כל אדם ואת רוחו, ויצר האדם הבטן אמו והוציאו לארץ. והוא יציל כל הבוטח בו מכל מחלה. ויפלו הדבר הזה מאוד בעיני המלך והשרים, כי הוצל אברם מן האש והרן נשרף. ויתן המלך לאברם מתנות רבות כסף וזהב ובדולח, וישלחוהו המלך והשרים וילך מאיתם לשלום. ואברם יצא מאת המלך בשלום, וילכו אחריו אנשים רבים מעבדי המלך וידבקו בו כשלוש מאות איש. וישב אברם ביום ההוא וילך בית אביו, הוא וכל האנשים אשר הלכו עמו. ויעבוד אברם את ה׳ אלוקיו כל ימי חייו וילך בדרכיו. ויטה אברם את לב בני האדם בימים ההם לעבוד את ה׳ מהיום ההוא והלאה. ויהי בעת ההיא ויקחו נחור ואברם אחיו להם נשים בנות הרן אחיהם, שם אשת נחור *מילכה ושם אשת אברם שרי. ושרי אשת אברם הייתה עקרה אין לה ולד בימים ההם.
(כו) ויהי מקץ שנתיים ימים לצאת אברם מן האש היא שנת שתיים וחמישים שנה לחיי אברם, והמלך נמרוד יושב על כיסא המלוכה בבבל. וישן המלך ויחלום והנה עומד עם חייליו וצבאותיו בעמק נגד כבשן האש אשר למלך, וישא עיניו וירא והנה איש דמות אברם יוצא מתוך הכבשן ויבוא ויעמוד לפני המלך וחרבו שלופה בידו. וירץ האיש ההוא אל המלך בחרבו וינס המלך מהאיש ההוא כי ירא, ויהי בנוסו וישלח האיש על ראש המלך ביצה ותהי הביצה לנהר גדול. ויטבעו כל חילו בנהר ההוא וימותו כולם, והמלך ברח עם שלושה אנשים אשר היו לפניו וימלט. ויבט המלך באנשים ההם והנה לבושם לבוש מלכות כבגדי המלך, והם בתואר ובקומה כתואר המלך. ויהי בברחם וישב הנהר ההוא לביצה כבתחילה נגד המלך, ויצא מהביצה ההיא אפרוח קטן ויבוא לפני המלך ויעוף על ראש המלך וינקר את עין המלך. ויחרד המלך מהמראה ההוא ויקץ משנתו, ותתפעם רוחו ויירא יראה גדולה מאוד. ויהי בבוקר ויקם המלך ממשכבו בבהלה, ויצו ויביא לפניו כל החכמים וכל החרטומים ויספר להם המלך את החלום. ויען חכם אחד מעבדי המלך ושמו אנוקו את המלך לאמור, אין זה כי אם רעת אברם וזרעו אשר תצמח על אדוני המלך באחרית הימים. הנה ימים באים אשר יבוא אברם וזרעו ובני ביתו להילחם עם אדוני המלך, ויכו את כל צבאות המלך וחייליו. ואשר ראית אשר ברחת עם שלושת אנשים אשר כמוך ונמלטת, זה אשר תוצל לבדך עם שלושה מלכים ממלכי הארץ אשר יהיו עמך במלחמה. ואשר ראית את הנהר אשר שב לביצה כבתחילה וינקר אפרוחה את עין המלך, אין זה כי אם זרע אברם אשר יהרוג את המלך באחרית הימים. זה חלום אדוני המלך וזה פתרונו ואמת החלום ונכון הפיתרון אשר פתר לך עבדך, עתה אדוני המלך הלא ידעת כי זה שתיים וחמישים שנה היום אשר ראו חכמיך את הדבר הזה במולד אברם ולמה יחיה אדוני המלך את אברם בארץ לרעת אדוני המלך. כי כל הימים אשר אברם בארץ לא תיכון אתה ומלכותך כי טרם נודע זה במולדו, ולמה לא עמיתנו המלך ותחדל רעתו מעליך באחרית הימים. וישמע נמרוד בקול אנוקו וישלח המלך מעבדיו בסתר ללכת לתפוש את אברם ולהביאו לפני המלך להמיתו.
(כז) ואליעזר עבד אברם אשר נתן לו המלך היה בעת ההיא שם לפני המלך, וישמע את אשר יעץ אנוקו את המלך ואת אשר דיבר המלך להמית את אברם. וימהר אליעזר ויצא משם, וירץ אל אברם טרם הגיעו עבדי המלך אל אברם. ויאמר אליעזר לאברם, מהר קום הימלט על נפשך ולא תמות ביד המלך. כי כזה וכזה ראה המלך החלום על אודותיך, וכזה וכזה פתר לו אנוקו וכזאת וכזאת יעץ אנוקו את המלך עליך. וישמע אברם בקול אליעזר, וימהר אברם וירץ בנפשו אל בית נח ושם בנו ויתחבא שם וימלט. ועבדי המלך באו בית אברם ויבקשו את אברם ולא מצאוהו, ויבקשו בכל הארץ ואין וילכו ויבקשו בכל הדרך ואין. ויהי כאשר לא מצאו עבדי המלך את אברם, וישובו אל המלך לדרכם ותשכך חמת המלך מאת אברם כאשר לא מצאוהו. וישכח המלך את דבר אברם מליבו. ויסתר אברם בבית נח חודש ימים עד שכוח המלך את דברו, ואברם עודנו ירא מן המלך על הדבר ההוא. ויבוא תרח לראות את אברם בנו בבית נח בסתר, ותרח גדול בעיני המלך מאוד. ויאמר אברם אל אביו, הלא ידעת כי המלך מתנחם להרגני ולאבד את שמי מן הארץ בעצת יועצי הרשע אשר לו. עתה מי לך פה ומה לך פה בארץ הזאת, קומו ונלכה כולנו יחד ארצה כנען ונמלטנו מידו פן תספה גם אתה ברעתו באחרית הימים. הלא ידעת אם לא שמעת כי לא מאהבה נתן לך נמרוד את כל הכבוד הזה אשר אתה בו, כי אם לטוב לו עשה לך את כל הטובה הזאת. וגם אם יעשה לך עוד טובה הרבה כהנה וכהנה אין זה כי אם הבלי העולם, כי לא יועיל הון ועושר ביום עברה וזעם. ועתה שמע בקולי ונקומה ונלכה ארצה כנען מרעת נמרוד ועבוד את ה׳ אשר בראך בארץ וטוב לך, ועזוב מעליך את כל ההבל אשר אתה רודף אחריו. ויכל אברם לדבר, ויען נח ושם בנו ויאמרו אל תרח אמת הדבר אשר אמר אברם אליך. וישמע תרח בקול אברם בנו, ויעש תרח את כל אשר דיבר אברם כי מה׳ הייתה לו לבלתי המית המלך את אברם.
(19) And Terah said unto Abram: Behold my son, these are they that have created all that thou seest in this world, as also thee and me, and all the sons of man. And thus saying, Terah bowed down before everyone of his gods, and finally left the chamber taking Abram along with him. And when Abram had left the house of the gods, he hastened to his mother and said unto her: Behold my father hath shown unto me those that have created the heavens, the earth, and all the sons of man. And how I pray thee hasten and take a kid from the sheep, and prepare of it a savory meat, so that I may bring it as an offering unto the gods of my father, that they may eat thereof; perhaps that thus I might find grace before them. And his mother hastened to take a kid from the midst of the flock, and she made thereof good and savory meat and she brought it unto Abram. And Abram took the savory meat from the hands of his mother, and brought it before the gods and he served it for them, as if inviting them to eat thereof. But there was no sound and no motion, nor did any one put forth a hand to take and eat. And Terah knew nothing of what Abram hath done. And Abram sat quietly in the house of the gods, but seeing that the gods were not willing to partake of his offering he said: May be that I have brought too little or perhaps my offering is not of the kind to be acceptable unto them. Now therefore to-morrow I will prepare much more and better meats than those I brought to-day, to see what the end will be. And in the morning Abram instructed his mother concerning the offering he had decided upon, and his mother took accordingly three kids from the flock, and she made thereof savory meats as it was the desire of her son, and she placed them in the hands of her son Abram, unbeknown to Terah his father. And Abram took the savory meats from the hand of his mother, and he carried them into the chamber of the gods. And he divided the meats among the gods and placing a dish before everyone of them he invited them to eat of his offering. And Abram seated himself before them, and tarried there the whole day to see whether they would eat or not. But there was no sound, and no motion, and none of the gods put forth a hand to taste of the savory meats before him. And the spirit of God came over Abram, on the evening of that day, and he cried out in the midst of the house: Woe unto my father and woe unto this entire wicked generation, whose hearts are bent upon vanities, to worship idols like these here, made of wood and stone; images that can neither eat nor smell, and neither hear nor speak. They have a mouth but cannot speak, eyes and cannot see, ears and cannot hear, hands and cannot grasp, feet and cannot walk. Like unto them may be all those that make them, all those that serve them and bow down before them. And Abram became very wroth at his father, and he hastened and took an axe, and hurried into the chamber to the gods of his father, and broke them all to pieces. And when he had broken them to pieces, he put the axe into the hands of the largest god, which he did not break, and he left the chamber hastily.
(20) And Terah heard something like blows with an axe and he hurried into his house, when he noticed that the noise came from the hall of his gods. And Terah hastened into the chamber to ascertain the cause of all that noise, and he met Abram just coming out of it. And when Terah entered the house of his gods, he saw all were shattered to pieces, save the largest one of them which held the axe in his hands; and Terah saw also the savory meat-offerings before each of the idols. And seeing that great destruction, Terah's wrath kindled within him, and he ran out unto Abram. And he found him and said unto him: What is it thou hast done unto all my gods? And Abram replied unto Terah: Not so my Lord, but I have brought a savory meat offering before them. And while I came before them with the meats, each of the gods put forth his hand to eat, before the largest god could take some for himself. And when the large god saw their ill-manners then his anger rose and he seized the axe which was in the house and went and broke them all to pieces. And you can see the axe in his hands even now. And Terah grew furiously angry at his son, and he screamed out bitterly: What is it that thou art saying? Darest thou to come with such falsehood before thy father? Wilt thou try to make me believe such things, as if I did not know that these gods have no soul, and no spirit, and no strength within them? For are these gods anything but pieces of wood and stone which I myself have shaped into images? And now darest thou to tell me the falsehood, that the greatest god among them hath broken all the other ones to pieces, while it is thou that hath done all that mischief, putting finally the axe into the hands of the greatest of the gods, to deceive me. And Abram replied unto his father, saying: Now if thou knowest all that, how canst thou worship these idols which have neither strength nor power to do the least thing? Can those idols, in whom thou trusted, save thee in the hour of danger, can they hear thy prayers when thou callest upon them, or can they deliver thee from the hands of thy enemies, and fight thy battles for thee, that thou art worshiping those idols of wood and stone, which can neither hear nor speak.
(21) And now it is not good for thee to do these things, nor for those men that are attached unto thee. Have ye all lost your reason and become fools to worship wood and stone, while ye are forgetting the Lord your God who made heavens and earth, and who hath created you in the earth? And why should ye summon upon your heads the great evil which must follow the worship of wood and stone? Have not your forefathers acted in the same way, in times of old, until the Lord had brought over them the waters of the flood to the destruction of the whole earth. And now how can ye reasonably do again the same wicked things, to worship wood and stone, strange gods, which can neither hear nor speak, nor deliver from trouble, while at the same time ye invite the anger of the Lord against your souls and upon the souls of all your household? And now my father do abstain from doing these things. Thus saying Abram hurried and jumped towards the big idol, took the axe from its hands and chopped the 'god to pieces in the presence of his father Terah, and then he took flight. And Terah, seeing what his son had done, hastened from his house into the presence of the king, and he knelt down before the king, saying: May it please thee, oh king, it is now fifty years since a son hath been born unto me, and he did unto me and my gods according to this manner. And now, oh king, do send thy messen gers after my son, that he be seized and brought before thee for judgment, to be punished according to his wickedness, in order that we be saved the punishment for his great sins. And Nimrod dispatched three of his servants and they went and seized Abram and they brought him before the king. And the king was surrounded by all his princes and officers, and Terah, Abram's father, sat before them. And the king said unto Abram: What is it that thou hast done unto thy father and unto his gods? And Abram answered in the words that he spoke first unto his father, saying: The largest god which was in the house hath done all that my father is accusing me of before thee, oh king! And the king replied: And dost thou suppose those gods have the capacities to speak, to eat and to do as thou sayest? If this be so, said Abram, why dost thou serve them thy self, and what for dost thou mislead thy people into the worship of those idols, which can neither deliver thee from danger, nor do anything from the greatest to the smallest? Why dost thou not worship him who is the God of the heavens and of the earth, and in whose hand it is to kill and to give life?
(22) Woe unto thee, oh foolish and ignorant king, woe unto thee forever! I thought thou leadest thy subjects in the ways of rectitude, but on the contrary thou fillest with thy sins all the world, as also the hearts of thy people that follow thee. Dost thou not know it, hast thou never heard of it, that thy forefathers have been guilty of the same wicked actions which thou art now practicing, and finally the Lord had to bring over them the waters of the flood to destroy the whole earth on their account. And now why dost thou rise up now, and all thy people with thee, to re-enact all the sins of old, and thus cause the anger of the Lord to kindle against thee and against all thy princes and thy servants, until the Lord of the universe will smite thee and all the earth with the greatest of all evils. Now therefore return ye all, and may the king abstain from the worship of idols made of wood and of stone, but serve ye only the Lord, the creator of all things, and the ruler of all the sons of man. And if thy evil heart, oh king, keep thee from leaving its wicked ways, then thou wilt die in shame at the end of thy days, thou and thy people and all those that are attached unto thee, and all those that give ear unto thy words, and all those that walk in thy evil ways. And when Abram had concluded to speak before the king and his princes, Abram lifted up his hand and pointing to the heavens he exclaimed with a loud voice: The Lord who seeth everything may see and judge these wicked men. And when the king had heard Abram's word he ordered Abram to be cast into prison, and Abram remained in prison for ten days. And at the end of those days, the king sent messengers to summon before his presence all the princes and warriors, and all the governors of his various provinces, and all of them assembled and took their seats before the king, to listen unto his words. And Abram was still in prison. And the king spoke unto all his princes, and officers, and warriors saying: Have you heard what the son of Terah hath done unto his father, and unto his gods? Such and such things did he do, and when I had him brought before my presence he spoke to me accord ing to these words. And he was not moved, and there was no fear in his heart to say all these things before me. And now the son of Terah is in prison, and it is for you to judge him and to decide what should be done unto him, who hath cursed the king, and who hath done all these things which I have related in your hearing. And all of them replied saying: May it please thee, oh king! the man that dareth to curse the king is to be punished by hanging to a tree, but he who doeth the things thou hast spoken of must be burned in fire, as it is stated in our laws. And now to do the lawful thing, we beseech thee, oh king, to have a fire kindled in the brick furnace of the king, and let it burn day and night, and then let the son of Terah be cast into it to be burnt to death.
(23) And the king acted accordingly, and he Ordered the brick furnace, which was in Casdim, to be kindled, and the fire to be kept up for three days and three nights, and then the king commanded to bring Abram from the prison to be burnt in the fire. And all the servants of the king, and all the princes, the warriors, and the officers, and all the governors of the various provinces and all the judges, and all the inhabitants of the land stood before the furnace, to the number of nine hundred thousand, to see Abram, and what was to be done unto him. And all the women and children were assembled upon the roofs and towers, so that there was not a single person which did not come to see the burning of Abram. And when Abram approached in the midst of the guards, all the astrologers and the wise men saw his face. And as soon as they saw Abram's face they cried out before the king, saying: Oh our king and lord, verily this man is well known unto us, for he was once the child concerning whose birth we have seen the great star swallow up four other stars. And it is now fifty years, precisely to-day, since we have said these things unto the king. And now it is certain that his father is guilty of having deceived thee by bringing before thee another child which thou thyself hast then slain. And the king was extremely wroth on hearing their words, and he ordered to bring Terah before him, and the king said unto Terah: Hast thou heard the words which my astrologers and wise men have spoken? And now inform me correctly of what thou hast done and how thou hast accomplished those things, and if there be truth in thy words I shall spare thee. And Terah, seeing the anger of the king, confessed, saying: Oh my king, thou hast heard the truth and it is even as thy wise mren and astrologers have informed thee. And the king said: How couldst thou do such a thing, to rebel against my words and to bring unto me, and take the - value for, a child which was not begotten of thee? And Terah replied: Because my compassion was excited in behalf of my child at that time, and I took the child of my maid servant and brought it unto the king. And the king continued: And who is it that hath advised thee to do that thing? Tell me truthfully all about it so that thy soul be spared and thou be not put to death. And Terah was greatly afraid of the king, and he said: Haran my oldest son advised me to do these things. And Haran was thirty years old when Abram was born. And Haran had never advised Terah to do anything of the kind, but Terah, being greatly afraid of the king, said so in order to save his own life. And the king said: If this be so, then thy son Haran must be burned in the fire as well as his brother Abram, for the judgment of death stands against him lawfully for opposing the will of the king, in doing these things. And Haran was inclined towards Abram and his God all that time, but he kept it within his heart,
(24) saying unto himself: Now the king has seized upon Abram for doing all these things, therefore I will wait to the end. If Abram will be stronger than the king then I will follow Abram, and if the king be the successful one, then I will follow the king. And when Terah had said to the king all those things concerning Haran the king ordered forthwith to seize Haran, as well as Abram his brother, and accordingly both, Abram and Haran his brother, were brought together to be burnt in the fire. And all the inhabitants of the land, and all the princes, and all the women and children were assembled around there on that day. And the servants of the king took hold upon Abram and upon his brother and they stripped them of their coats and other garments, only their under clothes were left upon them. And they bound their hands and feet with ropes of linen, and the servants of the king lifted them up and cast them both into the furnace. And the Lord espoused Abram’s cause and he had mercy upon him. And the Lord came down and delivered Abram from the fire, so that he was not burnt. Only the ropes with which Abram was bound were burnt from him, but Abram himself was unhurt, and he walked about in the midst of the fire. Haran however died as soon as thrown into the furnace and his body burnt up into ashes, because his heart was not fully decided to follow the Lord. And a fearful flame issued from the mouth of the furnace consuming the men that threw Abram into the fire. And of those men all were burnt up to death, to the number of about twelve thousand. And Abram continued walking up and down in the fire of the furnace for three days and three nights. And the servants of the king saw him, and they came unto the king saying: Behold Abram is walking up and down in the fire of the furnace, and not even his undergarments are burnt, only the ropes that we bound him with are burnt off his hands and feet. And when the king heard these things, he doubted their words, for he could not believe it. And the king sent his most trustworthy princes to ascertain the truth of their words. And the princes went and saw it and returned unto the king, saying: Verily it is the truth that thy servants have spoken. And the king hastened unto the furnace to convince himself, and he saw Abram walking up and down in the fire of the furnace, while the body of Haran was seen burnt up completely by the fire. And the king wondered greatly at these things. And the king ordered his servants to take Abram out of the furnace; and they approached to the mouth of the furnace, but they could not come near it, for the heat of the fire and the flames came forth against them, and the servants of the king ran away from before the great heat. And the king rebuked his servants for running away, saying: Hasten and rescue Abram from the midst of the fire, lest ye be put to death. And the servants of the king approached once more to bring Abram out of the furnace, and a great flame issued against them so that eight of the servants were burnt up.
(25) And when the king saw that the men could not possibly approach the fire lest they be all burnt, then the king called unto Abram: Oh, Abram, servant of the God who is in, heaven, get thee out of the fire and come hither before me. And Abram obeyed the commandment of the king, and Abram went forth from the midst of the fire, and he came and stood before the king. And when Abram came forth the king and his servants saw him in his under-garments, for nothing save the ropes that bound him, burnt up in the fire. And the king said: How is it that thou hast not been burnt up in the fire? And Abram replied: The God of heaven and earth in whom I trust, and who is all powerful, he hath saved me from the fire whereinto I was cast at thy command. And Haran, Abram's brother, perished in the fire, and they searched the entire furnace for some part of his body, but they found nothing as it was completely burnt up. And Haran was eighty-two years old when he was burnt in the fire of Casdim. And when the king and all the princes and the servants saw Abram delivered from the midst of the fire, they came and bowed down before Abram. And Abram said unto them: Do not bow down before me, but bow down before the Lord of the universe who hath saved me from this fire. It is he who hath created the soul and spirit of every son of man and who formed the body of every one, and that God will deliver from all danger, those that fear him and trust in his goodness. And the king and his princes could not understand it how Abram was saved while Haran was burnt up to ashes. And the king gave unto Abram great many presents, also two servants which were the highest in the king's house, the name of the one being Oni, and the name of the second Eliezer. And the princes of the king gave unto Abram likewise many valuable presents of silver and of gold and of gems, and they told him to go, and he departed from them in peace. And many of the people followed him, and about three hundred men concluded to abide and dwell with him. And Abram returned unto the house of his father and he dwelt there. And Abram walked in the ways of the Lord and he turned the hearts of all his people to serve the Lord and to worship him all the days of their lives. And Nahor and Abram took unto themselves wives from the daughters of Haran their brother. The wife of Nahor was Milcah and the wife of Abram was Sarai. And Sarai, Abram’s wife, was barren, she had no children in those days.
(26) And it came to pass, two years after Abram had been delivered from the fiery furnace, which was the fifty-second year of Abram’s life, that the king sat upon his regal throne in Babel. And the king fell asleep and he dreamed a dream, and behold he was standing with his army before the fiery furnace which belonged to the king. And the king lifted up his eyes, and saw a man, after the likeness of Abram, going forth from the furnace with a drawn sword in his hand. And the man ran against the king and the king greatly terrified fled from before him. And the man took an egg and threw it at the head of the king, and the egg became a mighty stream wherein all the king's armies were submerged and died, only the king and three men escaped with him. And the king looked at the three men that were with him and behold they were all dressed in regal garments like unto the garments of the king, and in figure and appearance they were the semblance of the king. And while they were escaping, the great river became again an egg as it was before. And from the egg went forth a young bird which flew at the head of the king and plucked out one of his eyes. And the king was greatly wroth at that sight, and he awoke from his sleep. And the king's mind was very disturbed and the king was in very great fear. And in the morning the king arose from his couch in great terror, and he commanded that all the wise men and his astrologers should come before him, and when they came the king related unto them his strange dream. And one wise man of the king's servants, his name was Anuki, addressed the king, saying: The dream can have reference only to Abram and his seed, and the evil which will grow through them upon the king in some future time. For behold the days are coming when Abram and his seed and his household will array themselves in battle against my lord the king, and they will smite all the hosts and armies of my king. And the strange sight of thy having saved thyself with three other kings, and the river which again turned into an egg as before, and the young bird which plucked out the eye of the king, points to the seed of Abram which will kill thee, oh king, in some future time. This is the dream and such is its meaning and thy servant, oh king, is correct in his interpretation. And now, oh king, it is fifty-two years since those things were foretold and made known unto thee at the time of Abram’s birth, and while Abram is alive on the earth there will be no rest nor peace neither unto thee nor unto thy descendants, wherefore then shouldst thou, oh king, permit Abram to live for thy own destruction? And when Nimrod heard the words of Anuki, he sent his servants secretly to seize Abram and to bring him before the king to be slain
(27) And Eliezer, the servant which the king had given unto Abram, was present when Anuki had thus spoken before the king. And Eliezer ran hastily unto Abram, and he reached there before the messengers of the king had time to arrive. And Eliezer said unto Abram: Arise and flee for thy life before the king's messengers come to kill thee, for such and such was the king's dream and thus the interpretation of Anuki and his advice concerning thee. And Abram hearkened unto the voice of Eliezer and he hied unto the house of Noah and his son Shem, to save his life, and hiding himself there he escaped death. And the servants of the king came to seize Abram, but he was not in his house, and they searched in the entire land and on all the roads, but Abram was not to be found. And when the king's servants were tired searching they returned unto their tents. And the king's anger soon was pacified, and all concerning the dream and Abram was forgotten from the king's heart. And Abram was hidden for one year in the house of Noah, until the king had completely forgotten all concerning these things; but Abram was still in fear of the king because of that matter. And Terah came secretly to visit his son Abram in the house of Noah, and Terah stood still very high in the eyes of the king and in the eyes of the people, And Abram said unto his father: Knowest thou not that Nimrod is planning to kill me, and to wipe out my name from the earth according to the advice of his princes and counselors? And now what hast thou here and whom hast thou here in this land? Arise and let us go all of us, into the land of Canaan, so that we be delivered from his hand or else thou too mightst perish at some future time. And knowest thou not, and hast thou not heard it said that it is not on account of love to thee that he hath done unto thee so much honor, but that he is kind to thee for his own benefit. And even though the king do show unto thee many honors of the kind thou already hast received of him, still all those rewards and distinctions, are mere worldly vanities, for all the riches and all the wealth cannot deliver thee from the anger of the Lord on the day of wrath. And now, oh father, hearken unto my voice, and let us arise and depart and go into the land of Canaan, to be secure against the wickedness of the king. And there thou canst serve the Lord that hath created thee upon the earth, and it will be well with thee, if thou denouncest the vanities which thou art pursuing for so many years. And when Abram had finished his speech Noah and Shem remarked: Indeed the words which Abram hath spoken are true. And Terah listened unto the voice of his son, for it was so decreed by the Lord that Abram should not be slain by the hand of the king.
Appendix B: Midrash About the Death of Moses
(א) אַל תּוֹסֶף. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אִיּוֹב, אִם יַעֲלֶה לַשָּׂמַיִם שִׂיאוֹ וְגוֹ', כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד וְגוֹ' (שם כ, ו-ז). כְּנֶגֶד מִי אָמַר אִיּוֹב מִקְרָא זֶה. לֹא אֲמָרוֹ אֶלָּא כְּנֶגֶד יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם יַעֲלֶה אָדָם לַשָּׁמַיִם וְיַעֲשֶׂה כְּנָפַיִם כַּנֶּשֶׁר, כֵּיוָן שֶׁיַּגִּיעַ קִצּוֹ לָמוּת, נִשְׁתַּבְּרוּ כְּנָפָיו וְנוֹפֵל לִפְנֵי מַלְאַךְ הַמָּוֶת כִּבְהֵמָה לִפְנֵי הַטַּבָּח. וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר, תֵּצֵא רוּחוֹ יָשׁוּב לְאַדְמָתוֹ (תהלים קמו, ד). וְכֵן אָמַר אִיּוֹב, קָטָן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדוֹנָיו. שֶׁאֲפִלּוּ לְקָחוֹ רַבּוֹ בְּאֶלֶף אַלְפֵי דִּינְרֵי זָהָב, כֵּיוָן שֶׁיַּגִּיעַ קִצּוֹ לָמוּת, אֵינוֹ יָכֹל לוֹמַר עַבְדִּי אַתָּה, אֶלָּא נַעֲשֶׂה חָפְשִׁי מֵאֲדוֹנָיו. דָּבָר אַחֵר, אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ, זֶה מֹשֶׁה שֶׁעָלָה לָרָקִיעַ וְנִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְהָיָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְדִבֵּר עִמּוֹ פָּנִים בְּפָנִים וְקִבֵּל תּוֹרָה מִיָּדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ קִצּוֹ לָמוּת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לַשָּׁוְא דָּשׁוּ רַגְלַי עֲרָפֶל, וְלַשָּׁוְא רַצְתִּי לִפְנֵי בָּנֶיךָ כְּסוּס, שֶׁיְּהֵא סוֹפִי לְתוֹלֵעָה. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְאֶחָד מִגְּדוֹלֵי מַלְכוּת שֶׁמָּצָא חֶרֶב הִנְדִּיִי שֶׁאֵין אַחֵר כְּמוֹתוֹ בָּעוֹלָם, וְאָמַר, אֵין זֶה רָאוּי אֶלָּא לַמֶּלֶךְ. מֶה עָשָׂה, הֵבִיאָהּ דּוֹרוֹן לַמֶּלֶךְ. אָמַר הַמֶּלֶךְ, חִתְכוּ בָּהּ רֹאשׁוֹ. כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בַּדָּבָר שֶׁקִּלַּסְתִּיךָ וְאָמַרְתִּי, הֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ הַשָּׂמַיִם וְגוֹ' (דברים י, יד). בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אַתָּה גּוֹזֵר עָלַי מִיתָה, וְאוֹמֵר: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת. אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, כְּבָר קָנַסְתִּי מִיתָה עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן. אָמַר לְפָנָיו, אֲדוֹנָי, אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה רָאוּי לָמוּת, שֶׁמִּצְוָה קַלָּה שֶׁצִּוִּיתָ אוֹתוֹ, עָבַר עָלֶיהָ, וּלְכָךְ נָאֶה שֶׁיָּמוּת. אָמַר לוֹ: הֲרֵי אַבְרָהָם קִדֵּשׁ אֶת שְׁמִי בְּעוֹלָמִי. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל, שֶׁגִּזְעוֹ מַכְעִיסִין לְפָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים וְגוֹ' (איוב יב, ו). אָמַר לוֹ: הֲרֵי יִצְחָק שֶׁפָּשַׁט צַוָּארוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ. אָמַר לְפָנָיו, יִצְחָק יָצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו שֶׁעָתִיד לְהַחְרִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלִשְׂרֹף אֶת הֵיכָלֶךָ. אָמַר לֵיהּ: הֲרֵי יַעֲקֹב שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ שְׁנֵים עָשָׁר שְׁבָטִים וְלֹא הָיָה בָּהֶם שׁוּם דֹּפִי אָמַר לְפָנָיו, יַעֲקֹב לֹא עָלָה לָרָקִיעַ, וְלֹא דָּשׁוּ רַגְלָיו עֲרָפֶל, וְלֹא הָיָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְלֹא דִּבַּרְתָּ עִמּוֹ פָּנִים בְּפָנִים, וְלֹא קִבֵּל אֶת הַתּוֹרָה מִיָּדְךָ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רַב לָךְ אֶל תּוֹסֶף דַּבֵּר. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הַדּוֹרוֹת, אִלְמָלֵא לֹא מָצָא בְּמֹשֶׁה דְּבָרִים רָעִים, לֹא הָיָה מְסַלְּקוֹ מִן הָעוֹלָם. אָמַר לוֹ: כְּבָר כָּתַבְתִּי בְּתוֹרָתִי, וְלֹא קָם נָבִיא וְגוֹ'. אָמַר לְפָנָיו, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הַדּוֹרוֹת, בְּקַטְנוּתִי עָשִׂיתִי רְצוֹנְךָ, וּבְזִקְנוּתִי לֹא עָשִׂיתִי רְצוֹנְךָ. אָמַר לֵיהּ: כְּבָר כָּתַבְתִּי בְּתוֹרָתִי, עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי. אָמַר לְפָנָיו, אִם רְצוֹנְךָ אֶכָּנֵס לָאָרֶץ וְאֶהֱיֶה שָׁם שְׁנַיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַחֲרֵי כֵן אָמוּת. אָמַר לוֹ: וְשָׁמָּה לֹא תָּבֹא. אָמַר לְפָנָיו, אִם לֹא אֶכָּנֵס בְּחַיַּי, אֶכָּנֵס לְאַחַר מוֹתִי. אָמַר לוֹ: לֹא בְּחַיֶּיךָ וְלֹא לְאַחַר מוֹתְךָ. אָמַר לְפָנָיו, כָּל הַכַּעַס הַזֶּה עָלַי לָמָּה. אָמַר לוֹ: עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי. אָמַר לְפָנָיו, עִם כָּל הַבְּרִיּוֹת אַתָּה מִתְנַהֵג בְּמִדַּת רַחֲמִים שָׁנִים וּשְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל, פַּעֲמַיִם שָׁלֹש עִם גָּבֶר (שם לג, כט). וַאֲנִי, עָוֹן אֶחָד אֵין אַתָּה מוֹחֵל לִי. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֹשֶׁה, הֲרֵי אַתָּה עָשִׂיתָ שִׁשָּׁה עֲוֹנוֹת וְלֹא גִּלִיתִי לְךָ אֶחָד מֵהֶם. בִּתְחִלָּה אָמַרְתָּ, שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלַח (שמות ד, יג). שְׁנִיָּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ (שם ה, כג). שְׁלִישִׁית, הַצֹּאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם (במדבר יא, כב). רְבִיעִית, לֹא ה' שְׁלָחַנִי (שם טז, כט). חֲמִישִׁית, שִׁמְעוּ נָא הַמּוֹרִים (שם כ, י). שִׁשִּׁית, וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבוֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חֲטָאִים (שם לב, יד). וְכִי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב חֲטָאִים הָיוּ שֶׁאָמַרְתָּ לִבְנֵיהֶם כָּךְ. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, מִמְּךָ לָמַדְתִּי, שֶׁאָמַרְתָּ, אֶת מַחְתּוֹת הַחֲטָאִים הָאֵלֶּה (שם יז, ג). אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי אָמַרְתִּי, בְּנַפְשׁוֹתָם (שם), וְלֹא בַּאֲבוֹתָם. אָמַר לְפָנָיו, אֲנִי יָחִיד, וְיִשְׂרָאֵל שִׁשִּׁים רִבּוֹא. הַרְבֵּה פְּעָמִים חָטְאוּ לְפָנֶיךָ וּבִקַּשְׁתִּי עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וּמָחַלְתָּ לָהֶם. עַל שִׁשִּׁים רִבּוֹא הִשְׁגַּחְתָּ, וְעָלַי אֵין אַתָּה מַשְׁגִּיחַ. אָמַר לֵיהּ: מֹשֶׁה, אֵין דּוֹמֶה גְּזֵרַת צִבּוּר לִגְזֵרַת יָחִיד. וְעוֹד, עַד עַכְשָׁו הָיְתָה שָׁעָה מְסוּרָה בְּיָדְךָ, וּמֵעַכְשָׁו אֵין שָׁעָה מְסוּרָה בְּיָדְךָ. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, עֲמֹד מִכִּסֵּא דִּין וְשֵׁב בְּכִסֵּא רַחֲמִים עָלַי וְלֹא אָמוּת, וַעֲוֹנוֹתַי יִהְיוּ נִמְחָלִים בְּיִסּוּרִין שֶׁתָּבִיא בְּגוּפִי, וְאֶל תִּתְּנֵנִי בְּחֶבְלוֹ שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת. אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ, אַגִּיד שִׁבְחֲךָ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, כְּשֵׁם שֶׁאָמַר דָּוִד, לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וְגוֹ' (תהלים קיח, יז). אָמַר לוֹ: זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ (שם פסוק כ), מוּכָן הוּא לַצַּדִּיקִים וּלְכָל הַבְּרִיּוֹת, מָוֶת מְתֻקָּן מִיְּמוֹת עוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מֹשֶׁה שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ, הָלַךְ אֵצֶל שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים. אָמְרוּ לֵיהּ, עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁכָּתוּב, כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה (ישעיה נא, ו). הָלַךְ אֵצֶל כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים. אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְגוֹ' (שם לד, ד). הָלַךְ אֵצֶל הָרִים וּגְבָעוֹת, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים. אָמְרוּ לוֹ כוּ' נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה (שם נד, י). הָלַךְ אֵצֶל הַיָּם הַגָּדוֹל, אָמַר לוֹ: בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים. אָמַר לוֹ: בֶּן עַמְרָם, מָה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם. הַלֹּא אַתָּה בֶּן עַמְרָם, שֶׁבָּאתָ עָלַי בְּמַטְּךָ וְהִכִּיתַנִי וְחִלַּקְתָּ לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבִילִים, וְלֹא יָכֹלְתִּי לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ מִפְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁמְּהַלֶּכֶת לְפָנֶיךָ לִימִינְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ, בָּקַע מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם (שם סג, יב). וְהַיּוֹם מֶה עָלְתָה לְךָ. כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר לוֹ הַיָּם, מַה שֶּׁעָשָׂה בְּנַעֲרוּתוֹ, צָעַק וּבָכָה וְאָמַר, מִי יִתְּנֵנִי כְּיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי (איוב כט, ב). בְּשָׁעָה שֶׁעָבַרְתִּי עָלֶיךָ, הָיִיתִי מֶלֶךְ עוֹלָם, וְעַכְשָׁו אֲנִי מִשְׁתַּטֵּחַ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין בִּי. מִיָּד הָלַךְ לוֹ אֵצֶל שַׂר הַפְּנִים, אָמַר לוֹ: בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים שֶׁלֹּא אָמוּת. אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה רַבִּי, טֹרַח זֶה לָמָּה. כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד, שֶׁאֵין תְּפִלָּתְךָ נִשְׁמְעָה בַּדָּבָר הַזֶּה. הִנִּיחַ מֹשֶׁה יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה, וְאוֹמֵר: אֵצֶל מִי אֵלֵךְ לְבַקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְּלַאי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְמַלֵּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעֶבְרָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעְנְכֶם וְגוֹ', עַד שֶׁפָּתַח מֹשֶׁה מִקְרָא זֶה, וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא (שמות לד, ו). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקָרְרָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת נִשְׁבַּעְתִּי, אַחַת שֶׁתָּמוּת, וְאַחַת שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל. לְבַטֵּל אֶת שְׁתֵּיהֶן אִי אֶפְשָׁר, אִם תִּרְצֶה לִחְיוֹת וְיֹאבְדוּ יִשְׂרָאֵל, מוּטָב. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנִי, בַּעֲלִילָה אַתָּה בָּא עָלַי. אַתָּה תּוֹפֵשׂ הַחֶבֶל בִּשְׁנֵי רָאשִׁים. יֹאבַד מֹשֶׁה וְאֶלֶף כָּמוֹהוּ, וְאֶל יֹאבַד אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, רַגְלַיִם שֶׁעָלוּ לָרָקִיעַ, וּפָנִים שֶׁקִּבְּלוּ פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, וְיָדַיִם שֶׁקִּבְּלוּ תּוֹרָה מִיָּדֶךָ, יְלַחֲכוּ עָפָר. וַוי, יֹאמְרוּ כָּל הַבְּרִיּוֹת, וּמַה מּשֶׁה שֶׁעָלָה לַמָּרוֹם, וְהָיָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְדִבֵּר עִמּוֹ פָּנִים בְּפָנִים וְקִבֵּל תּוֹרָה מִיָּדוֹ, לֹא הָיְתָה לוֹ תְּשׁוּבָה לְהָשִׁיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בָּשָׂר וָדָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּלֵךְ בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא מִצְוֹת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל זֶה שֶׁאַתָּה מִצְטַעֵר לָמָּה. אָמַר, רִבּוֹן הָעוֹלָם מִתְיָרֵא אֲנִי מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת. אָמַר לוֹ: אֵינִי מוֹסֶרְךָ בְּיָדוֹ. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, יֹכֶבֶד אִמִּי שֶׁהֻקְהוּ שִׁנֶּיהָ בְּחַיֶּיהָ בִּשְׁנֵי בָּנֶיהָ, יִקְהוּ עוֹד שִׁנֶּיהָ בְּמִיתָתִי. אָמַר לוֹ: כָּךְ עָלְתָה בַּמַּחְשָׁבָה וְכֵן מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו. עַד עַכְשָׁו הָיָה חֶלְקְךָ לְשָׁרֵת לְפָנַי, וְעַכְשָׁו אָבַד חֶלְקְךָ וְהִגִּיעַ שָׁעָה שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידְךָ לְשָׁרֵת. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנִי, אִם מִפְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ אֲנִי מֵת, אֵלֵךְ וְאֶהְיֶה לוֹ תַּלְמִיד. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כָּךְ, לֵךְ עֲשֵׂה. עָמַד מֹשֶׁה וְהִשְׁכִּים לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. הָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְעָמַד מֹשֶׁה וְכָפַף קוֹמָתוֹ וְהֵנִיחַ יָדוֹ עַל פִּיו, וְנִתְעַלְּמוּ עֵינָיו שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְלֹא רָאָה אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר וְיַשְׁלִים עַצְמוֹ לְמִיתָה. וְהָלְכוּ יִשְׂרָאֵל אֵצֶל מֹשֶׁה לְפִתְחוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה, וְשָׁאֲלוּ וְאָמְרוּ, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הֵיכָן הוּא. אָמְרוּ לָהֶם, הִשְׁכִּים וְהָלַךְ לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. הָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ בְּפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וּמֹשֶׁה עוֹמֵד. אָמְרוּ לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ, מֶה עָלְתָה עַל לִבְּךָ שֶׁמּשֶׁה רַבֵּנוּ עוֹמֵד וְאַתָּה יוֹשֵׁב. כֵּיוָן שֶׁתָּלָה עֵינָיו וְרָאָהוּ, מִיָּד קָרַע בְּגָדָיו וְצָעַק וּבָכָה וְאָמַר, רַבִּי רַבִּי, אָבִי אָבִי וַאֲדוֹנִי. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, לַמְּדֵנוּ תּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אֵין לִי רְשׁוּת. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מַנִּיחִין אוֹתְךָ. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם, לִמְדוּ מִיְּהוֹשֻׁעַ, וְקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם לֵישֵׁב וְלִלְמֹד מִיְּהוֹשֻׁעַ. יָשַׁב יְהוֹשֻׁעַ בָּרֹאשׁ, וּמֹשֶׁה בִּימִינוֹ, וּבְנֵי אַהֲרֹן מִשְּׂמֹאלוֹ, וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בִּפְנֵי מֹשֶׁה. אוֹמֵר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יְהוֹשֻׁעַ, בָּרוּךְ אֲשֶׁר בָּחַר בַּצַּדִּיקִים, נִטְלוּ מְסוֹרוֹת חָכְמָה מִמּשֶׁה וְנִתְּנוּ לִיהוֹשֻׁעַ, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה מֶה הָיָה יְהוֹשֻׁעַ דּוֹרֵשׁ. אַחַר שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל מִיְּשִׁיבָה, אָמְרוּ לְמֹשֶׁה, פָּרֵשׁ לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אָשִׁיב לָכֶם. וְהָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ נִכְשָׁל וְנֹפֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, עַד עַכְשָׁו בִּקַּשְׁתִּי חַיִּים, וְעַכְשָׁו הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לְךָ. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִים עַצְמוֹ לְמִיתָה, פָּתַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים (תהלים צד, טז). מִי יַעֲמֹד לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כַּעֲסִי, וּמִי יַעֲמֹד בְּמִלְחַמְתָּן שֶׁל בָּנַי, מִי יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁחוֹטְאִין לְפָנַי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מְטַטְרוֹן וְנָפַל עַל פָּנָיו, וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֹשֶׁה בְּחַיָּיו שֶׁלְּךָ וּבְמוֹתוֹ שֶׁלְּךָ הוּא. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם כּוֹעֵס עָלָיו וּמְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה מִתְנַהֵג בִּכְבוֹד אָבִיו, וְהָיְתָה אִמּוֹ מַצִּילָתוֹ מִיָּדוֹ. לְיָמִים מֵתָה אִמּוֹ, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ בּוֹכֶה. אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו, אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה. אָמַר לָהֶם: לֹא עַל אִשְׁתִּי בִּלְבַד אֲנִי בּוֹכֶה, אֶלָּא עָלֶיהָ וְעַל בְּנִי, שֶׁהֲרֵי כַּמָּה פְּעָמִים כָּעַסְתִּי עָלָיו וּבִקַּשְׁתִּי לְהָרְגוֹ וּמַצִּילָתוֹ מִיָּדִי. אַף כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לִמְטַטְרוֹן, לֹא אֲנִי מִתְאוֹנֵן עַל מֹשֶׁה בִּלְבַד, אֶלָּא עָלָיו וְעַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַרְבֵּה פְּעָמִים הִכְעִיסוּנִי וְכָעַסְתִּי עֲלֵיהֶם, וְעָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי לְהָשִׁיב חֲמָתִי מֵהַשְׁחִיתָם. בָּאוּ וְאָמְרוּ לְמֹשֶׁה, הִגִּיעָה שָׁעָה שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. אָמַר לָהֶם: הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֲבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא מָצְאוּ מִמֶּנִּי קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם, מִפְּנֵי אַזְהָרוֹת וְתוֹכָחוֹת שֶׁהָיִיתִי מוֹכִיחָן. הִתְחִיל לְבָרֵךְ כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּתְקַצְּרָה הַשָּׁעָה, כְּלָלָן כֻּלָּן בִּבְרָכָה אַחַת. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הַרְבֵּה צִעַרְתִּי אֶתְכֶם עַל הַתּוֹרָה וְעַל הַמִּצְוֹת, וְעַכְשָׁו מַחֲלוּ לִי. אָמְרוּ לֵיהּ, רַבֵּנוּ אֲדוֹנֵנוּ מָחוּל הוּא לָךְ. אַף יִשְׂרָאֵל עָמְדוּ עָלָיו וְאָמְרוּ לוֹ: מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הַרְבֵּה הִכְעַסְנוּךָ וְהִרְבֵּינוּ עָלֶיךָ טֹרַח, מְחֹל לָנוּ. אָמַר לָהֶם: מָחוּל לָכֶם. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: הִגִּיעַ רֶגַע שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. אָמַר, בָּרוּךְ שְׁמוֹ חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וָעֶד. אָמַר לְיִשְׂרָאֵל בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם כְּשֶׁתִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ זִכְרוּ אוֹתִי וְאֶת עַצְמוֹתַי, וְתֹאמְרוּ אוֹי לְבֶן עַמְרָם שֶׁרָץ לְפָנֵינוּ כְּסוּס וְנָפְלוּ עַצְמוֹתָיו בַּמִּדְבָּר. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: הִגִּיעַ חֲצִי רֶגַע. נָטַל שְׁתֵּי יָדָיו וְהִנִּיחָן עַל לִבּוֹ, וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל, רְאוּ אַחֲרִיתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם עָנוּ וְאָמְרוּ יָדַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה, יִפְּלוּ בַּקֶּבֶר. בְּאוֹתוֹ רֶגַע, יָצָאת נִשְׁמָתוֹ בִּנְשִׁיקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה וְגוֹ' (דברים לד, ה). וְלֹא נִתְעַסְּקוּ בִּקְבוּרָתוֹ לֹא יִשְׂרָאֵל וְלֹא הַמַּלְאָכִים, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי וְגוֹ' (שם פסוק ו). וּמִפְּנֵי מָה נִקְבַּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַמֵּתִים שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ חַיִּין בִּזְכוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ וְגוֹ' (שם לג, כא). וְאֵימָתַי מֵת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר, דִּכְתִיב: וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה (שם לד, ה). וּכְתִיב: וַיִּבְכּוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְגוֹ' (שם פסוק ח). וּכְתִיב: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה וְגוֹ' (יהושע א, א). וּכְתִיב: וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן (שם ד, יט). הוֹצֵא שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה לְמַפְרֵעַ, הֲרֵי בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה. וּמִנַּיִן שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלַד מֹשֶׁה. דִּכְתִיב: בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם (דברים לא, ב), שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר: הַיּוֹם. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: הַיּוֹם. הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַלֵּא יְמֵיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא (שמות כג, כו).
(1) (Deut. 3:26), “Do not [ever] speak [unto me on this matter] again.]” This is related to what Job said (in Job 20:6-7), “Even though one's height ascends to the heavens, [and his head reaches the clouds]. He perishes forever, like his dung….” With reference to whom did Job say this verse? It only speaks with reference to the day of death. So even though one ascends to the heavens and makes himself wings like a bird; when his time to die arrives, his wings are broken, and he falls before the angel of death like an animal before the butcher. So also has David said (in Ps. 146:4), “His spirit departs; he returns to the ground.” And Job has already stated (in Job 3:19), “The small and the great are there, and the slave ('eved) is free from his master.” As even if his master bought him for thousands and thousands of gold coins, once [the slave’s] time to die has come, he cannot say, “He is my slave,” but rather he becomes free from his master. Another interpretation (of Job 20:6), “Even though one's height ascends to the heavens.” This refers to Moses, who ascended to the firmament and who came to the Araphel (the lower sky). Moreover, he was like the ministering angels in that he spoke with Him (i.e., with the Holy One, blessed be He,) face to face and received the Torah from His hand. When his time to die arrived, He said to him (in Deut. 31:14), “Behold the days are drawing near for you to die.” [Moses] said to Him, “Master of the world, is it for nothing that my feet have trodden Araphel? Is it for nothing that I have run before Your children like a horse, that my end be for the worm? R. Abbahu said, “To what is the matter comparable? To one of the nobles of the kingdom, who found a certain Hindu sword, which was unmatched [in the world] and who said, ‘This is suitable only for the king.’ What did he do? He brought it to the king as a gift.15Gk.: doron. The king said, ‘Cut off his head with it.’ So also Moses said to the Holy One, blessed be He, ‘By the word that I [used to] praise16Rt.: KLS. Cf. Gk.: kalos. you, when I said (in Deut. 10:14), “Behold (hen), the heavens [and the heavens of the heavens, the earth and all that is in it] belong to the Lord your God!’ By that [very] word (i.e., hen) You are decreeing death over me, when you say (in Deut. 31:14), “Behold (hen), the days are drawing near for you to die.”’”17Below, Deut. 11:6. He said to him, “Moses, I have already decreed18Rt.: QLS. Cf. Lat.: census; Gk.: kensos. death over the first Adam.” He said to him, “My master, the first Adam deserved to die. You decreed an easy commandment for him, and he transgressed it. Hence it is fitting for him to die. [God] said to him, “Consider Abraham, [who] sanctified My name in My world [but still died].” He said to him, “Master of the world, From Abraham there came out Ishmael, whose race provoked You to anger, as stated (in Job 12:6) ‘The tents of robbers prosper, [and those who provoke God have security, the ones whom God brought forth in His hand].’” He said to him, “Consider Isaac, who stretched out his neck upon the altar.” He said to him, “From Isaac there came out Esau, who in the future will destroy the Temple and burn Your sanctuary.” He said to him, “Consider Jacob, out of whom there came twelve tribes without any flaw.” He said to him “Jacob did not ascend into the firmament, his feet did not trod Araphel, he was not like the ministering angels, he did not receive Torah from Your hand and he did not speak with you face to face.” The Holy One, blessed be He, said to him (in Deut. 3:26), “Enough from you; do not [ever] speak [unto Me on this matter] again.” He said to Him, “Perhaps [future] generations will say, ‘If He had not found bad things in Moses, He would not have removed him from the world.” He said to him, “I have already written in my Torah (in Deut. 34:10), “Never again did there arise in Israel a prophet like Moses.” He said in front of Him, “The people will say] I did your will in my youth, but I did not do your will in my old age.” He said to him, “I have already written (in Deut. 32:51), “Because you acted faithlessly with me.”19Cf. Numb. 20:12. He said to Him, “Please let me enter the land [and spend] two or three years there, and after that let me die.” He said to him (in Deut. 32:52), “And there you shall not go.” He said to Him, “If I am not to enter while alive, let me enter after my death.” He said to him, “Not while you are alive, and not when you are dead.” He said in front of Him, “Why all this anger against me?” He said to him (according to Deut. 32:51), “Because you did not sanctify Me.” He said to him, “With all mortals you are guided two or three times by the principle of mercy, as stated (in Job 33:29), ‘Behold, God does all these things two or three times to a man’; yet in my case, when a single sin is found in me, you do not forgive me.” The Holy One, blessed be He, said to him, “See here, Moses, you have committed six sins, and I have not disclosed one of them. First you said, (in Exod. 4:13) ‘Please make someone else your agent’; secondly (in Exod. 5:23), ‘For ever since I came to Pharaoh to speak in Your name, [he has dealt worse with this people, and You have still not delivered Your people]’; thirdly (in Numb. 11:22) ‘If the sheep and cattle would be slaughtered for them , would it be [enough] for them’; fourthly (in Numb. 16:29), ‘The Lord did not send me’; fifthly (in Numb. 20:10), ‘Listen, you rebels, [shall we bring forth water for you from this rock]’;20See above, the note at the end of Exod. 1:20. sixth (in Numb. 32:14), ‘And now you brood of sinners have arisen in place of your ancestors.’ But were Abraham, Isaac, and Jacob sinners, for you to say this to their children?” He said to Him, “I have learned so from You, when you said (in Numb. 17:3), ‘The censers of these who have sinned [at the cost of their lives].’ He said to him, “I said (ibid.), ‘At the cost of their lives,’ and not, ‘at the cost of their ancestors.’” He said in front of Him, “I am an individual, while Israel numbers sixty myriads (i.e., 600,000). They have sinned before You a lot of times; and when I sought mercy on their behalf, You forgave them. You took care of sixty myriads [because of me], yet You are not taking care of me.” He said to him, “Moses, a decree over a community is not like a decree over an individual. Furthermore, up to now [the] time was delivered into your hands, but from now [the] time is not delivered into your hands.” He said to Him, “Master of the universe, rise up from the seat of judgment and sit down upon the seat of mercy for me, so that I do not die. Then my sins shall be forgiven through torments which You shall bring on my body. So do not deliver me to the pangs of the angel of death. Moreover, if You do this, I will proclaim Your praise to all who come into the world, just as David has said (in Ps. 118:17), ‘I shall not die, but live [and recount the works of the Lord].’” He said to him (in vs. 20), “This is the gate of the Lord; the righteous shall come through it.” [From this it follows that] death has been ordained from time immemorial for the righteous and for all mortals. When Moses saw that they paid no attention to him, he went to the heaven and earth, where he said to them, “Seek mercy for me.” They said to him, “Before seeking mercy for you, we should seek mercy for ourselves, since it is stated (in Is. 51:6), ‘for the heavens shall vanish like smoke, and the earth shall wear out like a garment.’”21See ‘AZ 17a, for this verse applied to Eleazar ben Dordia in a similar way. He went to the stars and planets. He said to them, “Seek mercy for me.” They said to him, “Before seeking mercy for you, we should seek mercy for ourselves, since it is stated (in Is. 34:4), ‘All the host of heaven shall rot away….’” He went to the mountains and hills. He said to them, “Seek mercy for me.” They said to him, “[Before seeking mercy for you,] we should seek mercy for ourselves, since it is stated (in Is. 54:10), ‘For the mountains shall move, and the hills shall be shaken.’”22The translation of the verb tenses here differs from some biblical translations but fits the sense of the midrash. He went to the Great Sea. He said to it, “Seek mercy for me.” [The sea] said to him, “Son of Amram, how is today different from a couple of [other] days? Are you not the son of Amram, who came upon me with your rod, smote me, and divided me into twelve parts? For I was unable to stand before you because the Divine Presence was walking at your right hand. It is so stated (in Is. 63:12), ‘Who had His glorious arm walk at the right hand of Moses, who divided the waters before them […].’ So what has happened to you today?” When the sea reminded him what he had done in his youth, he cried out and said (in Job 29:2), “’O that I were as in the months of old, as in the days when God watched over me!’ When I passed through you, I was a world king; but now I am prostrate, and they pay no attention to me.” Immediately he betook himself to the arch[angel] of the [Divine] Presence and said to him, “Seek mercy for me, that I not die.” He said to him, “My master, Moses, why the exertion? This is what I have heard from behind the curtain:23Pargod. Cf. Lat.: paragauda or [paragaudis] (a garment with a lace border); Gk.: Paragaudes (a garment with a purple border). That your prayer is not heard on this matter.” Putting his hands on his head, Moses sobbed and wept, as he said, “With whom shall I seek mercy for myself?” R. Simlay said, “At that time the Holy One, blessed be He, was full of anger over him, as stated (in Deut. 3:26), ‘But the Lord was angry with me […],’ until Moses began by uttering this Scripture (Exod. 34:6): ‘Then the Lord passed before him and proclaimed, “the Lord, the Lord is a merciful and gracious God, slow to anger…].’” Immediately the holy spirit was cooled off.” The Holy One, blessed be He, said to Moses, “Moses, I have sworn two oaths, one that you should die and one to destroy Israel. To repeal both of them is impossible; so if you want to live, Israel will be destroyed.” He said before Him, “You are coming to me with a plot. You are seizing the rope at both ends. Let Moses and a thousand like him be destroyed, but do not let one person in Israel be destroyed.” He said to him, “Master of the Universe, should feet that have climbed up to the firmament, should a face that has greeted the Divine Presence, should hands that have received Torah from Your hands lick the dust? Woe!24Vay. All mortals will say, “If Moses, who ascended on high, became like the ministering angels, spoke with Him face to face, and received Torah from His hand, had no reply for responding to the Holy One, blessed be He, how much the worse it will be for [mere] flesh and blood, who comes with no [merit from] Torah and with no [merit from the] commandments?” The Holy One, blessed be He, said to Moses, “Why all this anguish that you are experiencing?” He said, “Master of the world, I am afraid of the pangs of the angel of death.” He said to him, “I am not delivering you into his hands.” He said in front of Him, “Master of the universe, my mother Jochebed, who was distressed (literally, whose teeth were blunted) during her lifetime by two of her sons, will be distressed by my death.” He said to him, “So has it come up in [My] mind, and so is it the way of the world: every generation with its expositors, every generation with its administrators,25Gk.: pronoi (“prudent ones”). every generation with its leaders. Up to now it has been your lot to serve in front of Me, but now your lot is over and the time of your disciple Joshua for him to serve [Me] has arrived.” He said to him, “My Master, if I am dying because of Joshua, let me go and become his disciple!” He said to him, “If you want to do that, go and do it.” Moses arose and went early to Joshua's door.26Cf. the somewhat different account in Deut. R. 9:9. Now Joshua was seated expounding [Torah], so Moses stopped to bend his stature and put his hand on his mouth. But Joshua's eyes were hidden, and he did not see him, so that he (Moses) would be sorrowful and resign himself to death. When Israel came to Moses' door to study Torah, they asked and said, “Where did Moshe our master [go]?” [Others] said to them, “He got up early and went to the door of Joshua.” [So] they went and found him at the door of Joshua, with Joshua sitting and Moses standing. They said to Joshua, “What has come over you that Moses our master stands, while you sit?” When he raised his eyes and saw him, he immediately rent his clothes. Then sobbing and weeping, he said, “O my master, my master! My father, my father and lord!” Israel said to Moses, “Moses our master, teach us Torah.” He said to them, “I am not allowed.” They said to him, “We are not leaving you.” A heavenly voice (bat qol) came forth and said to them, “Learn from Joshua.” [So] they took upon themselves to sit and learn from the mouth of Joshua. Joshua sat at the head with Moses to his right and with [Elazar and Ithamar] to his left. So he sat and expounded in the presence of Moses. R. Samuel bar Nahmani said that R. Johanan said, “When Joshua opened by saying, ‘Blessed be the One who has chosen the righteous,” they took the traditions of wisdom from Moses and gave them to Joshua. Now Moses did not know what Joshua was expounding. After Israel arose [from the session], they said to Moses, “[Explain] the Torah [we have just heard] to us.” He said to them, “I do not know what to answer you.” So Moses our master was stumbling and falling. It was at that time that he said, “Master of the universe, up to now I requested life, but now here is my soul given over to You.” Then when he had resigned himself to death, the Holy One, blessed be He, opened by saying (in Ps. 94:16), “’Who will stand for Me27In context, the word, me, here is self-referential to the author of Psalms, and not referring to God. against evildoers?’ Who will stand for Israel in the time of My wrath? Who will stand in the battle of My children? And who will stand and seek mercy for them, when they sin before Me?” At that time Metatron28Lat.: metator (“measurer,” “one who marks out boundaries”). came and fell on his face. He said to Him, “Master of the world, [as] in Moses' life he belonged to You, so in his death he belongs to You.” The Holy One, blessed be He, said to him, “Let me give you a parable. To what is the matter comparable? To a king who had a son. Now on each and every day, his father was angry with him and sought to kill him because he did not maintain respect for the father; but his mother rescued him from his hand. One day his mother died and the king wept. His servants said to him, ‘Our lord king, why are you weeping?’ He said to them, ‘It is not over my wife alone that I am weeping, but for my son; for many times when I was angry with him and wanted to kill him, did she rescue him from my hand?’” So also did the Holy One, blessed be He, say to Metatron, “It is not over Moses alone that I am weeping, but over him and over Israel, for look at how many times that they angered Me, and I was angry with them; but he stood in the breach before Me to turn back My anger from destroying them.” They came and said to Moses, “The hour has arrived for you to depart from the world.” He said to them, “Wait for me until I bless Israel, for they have not found contentment from me all my days, because of the rebukes and warnings with which I rebuked them.” He began to bless each tribe separately. When he saw that the time was growing short, he included all of them in a single blessing. They came and said, “The hour has arrived for your soul to depart from the world.” He said to Israel, “I have caused you a lot of grief over the Torah and over the commandments, but now forgive me.” They said to him, “Our lord master, you are forgiven.” Israel also arose before him and said to him, “O Moses our master, we have angered you a lot and increased the burden upon you. Forgive us.” He said to them, “You are forgiven.” They came and said to him, “The moment has arrived for you to depart from the world.” He said, “Blessed be the name of the One who lives and abides forever.” He said to Israel, “If you please, when you enter the land, remember me and my bones, and you shall say, ‘Woe (oy) to the son of Amram, who ran before us like a horse but whose bones have fallen in the wilderness.’” They came and said to him, “The half moment has arrived.” He took his two arms and placed them on his heart. Then he said to Israel, “See the final end of flesh and blood.” They answered and said, “The hands which received the Torah from the mouth of the Almighty shall fall to the grave.” At that moment his soul departed with a kiss (from the Holy One, blessed be He),29See MQ 28a. as stated (in Deut. 34:5), “Then Moses [the servant of the Lord] died there [in the Land of Moab at the command of the Lord (literally, by the mouth of the Lord)].”30BB 17a; ARN, A 12:2; Cant. R. 1:2:5; Petirat Mosheh Rabbenu, recension A, in A. Jellinek, Bet ha-Midrasch (Leipzig: Vollrath, 1853-57), vol. I, p. 129; ibid., recension B, in Jellinek, vol. VI, p. 77. Now [the ones who] took care of his burial were neither Israel nor the angels but the Holy One, blessed be He, [Himself], as stated (in vs. 6), “Then He (the Holy One, blessed be He,) buried him (Moses) in the valley [in the Land of Moab].” And for what reason was he buried outside the land? So that those who die when outside the land might live [again] through his merit,31The translation here follows the traditional Tanhuma. Deut. 2:6. So also Codex Vaticanus Ebr. 34. The Buber text omits “might live again” and reads “through their merit.” as stated (in Deut. 33:21), “He has chosen the best for himself, [for there is an honored lawgiver's portion].” But when did Moses our master die? On the seventh of Adar,32Seder ‘Olam Rabbah, 10; TSot. 11:7; Qid. 38a; see Meg. 13b; Sot. 12b. as stated (in Deut. 34:5), “Then Moses the servant of the Lord died there [in the Land of Moab].” It is also written (in vs. 8), “And the children of Israel mourned Moses [on the Plains of Moab for thirty days.]” And it is written (in Josh. 1:1), “And it came to pass after the death of Moses, [the servant of the Lord, the Lord spoke unto Joshua]”; (Josh. 4:19) “Now the people came up from the Jordan on the tenth day of the first month (i.e., Nisan).” Reckon back thirty-three days [from then]. Ergo, he died on the seventh of Adar. And where is it shown that he was born on the seventh of Adar? Where it is stated (in Deut. 31:2), “He said to them, ‘I am one hundred twenty years old today.’”33Since Moses spoke these words on the day of his death, his birthday must have been the same as the day of his death. What is the text teaching with, “today?” Today, I have fulfilled my days and any years. [It is there] to teach you that the Holy One, blessed be He, fulfills the years for the righteous from day to day and from month to month, as stated (in Exod. 23:26), “I will fulfill the number of your days.”