בחלק גדול מן העולם, השפה הכתובה היא כמו אוויר – אין אנו נותנים את דעתנו אליה, למרות שהיא חיונית לחיינו.
אך התפתחות מערכת הכתיבה שלנו, האלפבית, הייתה תהליך ארוך ומורכב. תהליך זה נמשך גם כיום, ולמעשה מעצב את הדרך שבה אנו חושבים ומתקשרים. לעניין שלנו בתהליך יש שני מוקדים: (1) תפקיד האלפבית בבריאה וביצירתיות ביהדות 2) אותיות האלפבית באומנות, במיוחד, אך לא רק, כתגובה לדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ, 1).
ציורי המערות המפורסמים מן התקופה הפלאוליתית שהתגלו במאה התשע-עשרה בצרפת ובספרד הם למעשה אבי אבות הכתב. אף שאין אנו יודעים מה המטרה המדויקת של אותם ציורים, ברור שיש בהם תפיסה סימבולית – ציור של סוס מסמל ומייצג באופן כלשהו את הסוס עצמו.
השלב הבא בהתפתחות הכתיבה הוא הפיקטוגרם – תיאור מסוגנן יותר של האובייקט לעומת תיאורו הטבעי. לדוגמה * כסמל המייצג את השמש. את הפיקטוגרמים פיתחו השוּמרים ויורשיהם הבבלים לכתב יתדות שבו כל סימן ייצג הברה. בכנען, הפכו הפיקטוגרמים לעיצורים בודדים שהיוו את הבסיס לאלפבית של השפה העברית וגם לאלה של היוונית והלטינית.
שימו לב במיוחד לדמיון החזותי ולהבדלים בין הסימנים השונים לאותיות א, ו, מ ו-ע בסוגי הכתב השונים.
כשם שאלפא הוא הכוכב הבהיר ביותר בקבוצת כוכבים, כשם שאלפא ואומגה מסמלות התחלה מוחלטת וסוף מוחלט, כך גם האות א היא המקור של העניין המיוחד והיוצא דופן של המיסטיקה היהודית באלפבית העברי. היעד איננו לוליינות קליגרפית, אלא יצירה של מערך סמלים שעל פיו אנחנו יכולים לראות, לשמוע ולכמת קשר אישי עם אלוהים.
למיסטיקה היהודית יש הרבה מן המשותף עם מיסטיקות של דתות אחרות, אך היא נבדלת מהן בחשיבות שהיא מעניקה לדברי האלוהים, כפי שיצאו מפיו וכפי שהם כתובים בתורה. ועל כך כתב גרשום שלום:
עצם העובדה שדבר האל נשמע באמצעות השפה האנושית, הן בשמיעה והן באופן לשוני, היא אחת המורשות החשובות ביותר שהנחילה היהדות לדתות העולם."
- "שם יהוה והשיטה הלשונית של הקבלה", דיוגנס 79 (1972) 60
לדידה של המיסטיקה היהודית, כל מטרתה של השפה היא למסור את דבר אלוהים. האמורא ריש לקיש ביטא רעיון זה, של הקשר בין הבריאה להתגלות, במדרש על כינויי הימים בבראשית א', שם הם קרויים פשוט יום אחד, יום שני, וכך עד "יום השישי":
דאמר ריש לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום השישי;
ה"א יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם
מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם
מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו
(בבלי שבת פ"ח, ע"א).
המדרש קושר בין היום השישי לבריאה לבין היום השישי בחודש סיוון, חג השבועות, שהוא יום מתן תורה, וכך מזהה את הבריאה עם ההתגלות.
רבי מנדל טורום מרימנוב (נפטר 1814) שהתעניין במה שנשמע בפועל בהר סיני, סבר שההתגלות הייתה אתגר שמיעתי ולשוני. כיצד נשמע אלוהים? הוא הגיע למסקנה שישראל שמע רק את האות הראשונה של המילה הראשונה של הדיבר הראשון, דהיינו את האות א במילה אנוכי. אך א, ללא כל תנועה נלווית, אינה משמיעה כל צליל! גרשום שלום מסביר שכוונתו של מנדל טורום הייתה שהאות א מציינת את המקור של כל הצלילים שיבוטאו בהתאמה, "הצליל הפוטנציאלי של הגרון השמימי, כפי שהיה נשמע לפני שעמד לדבר". דמיינו שאתם שומעים רק א, האפשרות החבויה בכל צליל. בדרך זו, רבי מנדל שינה את ההתגלות בסיני להתגלות מיסטית "מלא במשמעות אינסופית אך ללא משמעות מסוימת".
האות א היא שיאו ההולם של מדרש המתייחס לדרך שבה אלוהים השתמש באותיות לברוא את העולם:
(ד) ב׳) מצינו שקודם שנברא העולם עורות של קלף לא היו מצויות שתכתב עליהן התורה שהבהמות לא היו עדיין, אלא במה נכתבה? בזרוע של הקב״ה באש שחורה על גבי אש לבנה, ולקחה הקב״ה והניחה לפניו, והיה מביט בה. וכשחפץ לבראות את העולם באו כל האותיות למפרע ואמרה כל אחת לפני הקב״ה: רבש״ע! רצונך שבי יברא העולם (עי׳ עקיבא, רבי). בתחלה נכנסה התי״ו לפני הקב״ה ואמרה לו: רבש״ע, יהי רצון שבי תברא העולם לפי שתורתך נקראת בי. ענה לה הקב״ה לא יש (אעשה) כרצונך שאתה תרומות (פי׳ וכתיב ואיש תרומות יהרסנה). אח״כ נכנסה השי״ן אל הקב״ה וכו׳ לא יש כרצונך לפי שאתה שוא ושוחד ואות שאין לה רגלים, ואות שאין לה רגלים אינה ראויה שנברא בה העולם. אח״כ נכנסו כל האותיות למפרע עד בי״ת, ובסוף כלם נכנסה בי״ת ואמרה, רבש״ע, רצונך שבי תברא את עולמך שעתידה בניך לברך את שמך בי שנאמר ברוך הבא בשם יהוה, ברוך יהוה יום יום, ואומר ברוך יהוה אלהי ישראל. אמר לה כן אעשה, בך אברא את עולמי שנאמר בראשית ברא אלהים. ואל״ף כשראתה שרצה הקב״ה לבראות את העולם בבי״ת היתה עומדת לצד אחד ושתקה עד שקראה הקב״ה ואמר לה אל״ף למה תשתוק למה לא תדבר כאחת מחברותיך? ענתה אל״ף ואמרה לפניו, רבש״ע ומה לחברותי שעולין לחשבון גדול כך, אני שאיני עולה לחשבון גדול על אחת כמה וכמה. אמר לה הקב״ה אל תתמה שאתה ראש לכולם ומלך, שאני אחד ואתה אחד ולפי שהשפלת את עצמך אני מגדל אותך שאתה תעלה לחשבון אלף, ועוד אמר לה, התנחם, כשאתן את התורה בך אפתח. לכך פתח הקב״ה באנכי בתתו את התורה לישראל. [ולמה פתח הקב״ה באנכי בתתו את התורה לישראל?] שאנכי הוא נוטריקון א׳נא נ׳פשי כ׳תבית י׳הבית ואנכי למפרע י׳היבה כ׳תיבה נ׳עימים א׳מריה. ד״א, למה פתח הקב״ה בתתו את התורה "אנכי", לפי שאנכי לשון מצרי הוא, וכדי לשמש בלשון ששמשו בו במצרים פתח באנכי. ורצה הקב״ה לבראות את העולם בבת אחת ארכו מהלך ת״ק שנה ורחבו מהלך ת״ק שנה וים הגדול סבב את כל העולם כמין כיפה של עמוד גדול וכל העולם מוקף על סנפירי לויתן עומד במים התחתונים ונמשל בהם כדג קטן בים, ומים התחתונים עומדים על גבי מי בראשית, ומי בראשית על גבי אוקיינוס, ומי אוקיינוס על מי בוכים. ולמה נקרא שמם בוכים? שבשעה שחצה הקב״ה את המים חציים נתנם למעלה וחציים נתנם למטה, אותן שנתן למטה התחילו בוכים ואומרים אוי לנו שלא זכינו להיות קרובים ליוצרינו והיו מעיזות פניהם ורצו לעלות למרום עד שגער בהם הקב״ה וכבשם תחת כפות רגליו, אז אמרו לפני הקב״ה גלוי וידוע לפניך שבשביל כבודך עשינו, אמר להם הקב״ה הואיל ובשביל כבודי עשיתם, דעו באמת שלא אתן רשות למים העליונים לומר שירה לפני עד שיקחו מכם רשות, שנאמר מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום יהוה.
(4) And when he desired to create the world, all the letters came in turn and each said to the Holy One, blessed be He: Lord of the Universe, may it be Your will that the world be created through me. First, tav came before the Holy One, blessed be He, and said to Him: Lord of the Universe, may it be Your will that You create the world through me, since your Torah is named by me. The Holy One, blessed be He, answered her: It shall not be according to your wish, since fraud (trumot, Proverbs 29:4) begins with you. Afterwards shin entered…It shall not be according to your wish, since falseness (shav) and bribery (shohad) begin with you and it is not fitting to create the world on a letter that does not stand firmly on the ground. Afterwards, all the letters entered in turn, until bet entered last and said: Lord of the Universe, may it be Your will to create the world through me, since your sons will bless Your name by me, as it is said Blessed is he who comes in the name of the Lord (Psalms 118:26), Blessed is the Lord each day (Psalms 68:20), Blessed is the Lord, the God of Israel (Psalms 41:14). When aleph saw that the Holy One, blessed be He, desired to create the world through bet, she stood to one side and was silent, until the Holy One, blessed be He, called her and said to her: aleph, why are you silent; why do you not speak as your companions? Aleph answered and said before Him: Lord of the Universe, My companions amount to much, but I am of little value. The Holy One, blessed be He, said to her: No wonder that you are the first and the sovereign, since I am One and you are one. Since you have been humble, I will glorify you by making you a thousand (elef). And He also said to her, Be consoled that when I give the Torah, I will begin with you. Therefore the Holy One, blessed be He, began with anokhi when He gave the Torah to Israel.
הסיפור, אם כן, הוא ביטוי לטבעו הגורלי של כל אחד ממרכיבי התורה (כולל גם הרווחים בין האותיות), מכיוון שהתורה היא התכנית האלוהית לעולם. האותיות מייצגות את היחידות הבסיסיות של התורה, האטומים והמשמעות של העולם, ולכן חיוני שהתכנית תתחיל בצורה חיובית, בברכה.
שלום ממשיך ומסביר את המובן מאליו, משהו שככל הנראה מעולם לא נִתנה דעתנו עליו: שהתנועות הן המאפשרות לנו לבטא מילים. התנועה היא הנשימה המחברת בין העיצורים. היא כמו המנוחה או ההפסקה בין תווים במוזיקה המאפשרת לנו לשמוע את המוזיקה. נשימה זו, אוויר זה, אומר שלום, היא בברור נשימתו של אלוהים (ורוח אלוהים, מרחפת על פני המים, בראשית א' 2). אהה, אלוהים משחק במחבואים בין התנועות! כדי להסדיר את הטיעון מזכירים לנו ששמו המפורש של אלוהים, יהוה או אהיה (שמות ג 12, 14), מורכב רק מאותיות נשימה (תנועות), רצף של נשיפת אוויר שאינו ניתן לביטוי. ארבע האותיות האלה בעברית – י, ה, ו, א – היו במקור עיצורים שתפקדו כתנועות מאות שנים לפני ששיטת הניקוד הטברני המוכרת לנו היום נכנסה לשימוש במאה התשיעית לספירה.
גל קול – שפה כחיבור בין האדם ואלוהים
תמונה זו, שפורסמה במקור במצב אופקי, אמורה להמחיש את תופעת גלי הקול, שבאמצעותם הדיבור שלנו מועבר לאחרים. אך במאונך, ניתן לפרש אותה גם כמטפורה לתפילה נשמעת. גלי הקול באים לאחר פתיחת הגרון, שבו האות א נראית מתחילה ופותחת צליל.
א. אופיין המיסטי של האותיות העבריות
האות א של קורדברו היא תמונה לא-איקונית של אלוהים, שאסור לציירו. ליד הראש, הגוף, הידיים והרגליים של האות א מופיעים שמות הספירות, שהן המאפיינים של תכונותיו של אלוהים. מכיוון שאלוהים הוא אחד ויחיד, האות א, העומדת בראש ובראשונה, היא דיוקנו המושלם של אלוהים.
הספירות הן גם דרך להמחשת הקשר בין אלוהים והאדם, המסתורין הבסיסי של עולם הקבלה – כיצד יכול להיות קשר בין מה שהוא לגמרי רוחני ובין הגשמיות היומיומית? מערכת הספירות היא תמונה של התהליך ההדרגתי של הירידה מהרוחני אל הגשמי. בתמונות המופיעות למטה, הספירות מצוירות כגפיים של עץ (משמאל) ובצד ימין בתור גפיים אנושיות.
כשם שמנדל טורום התעניין במה ששמענו בסיני, כך שואל רבי פנחס: מה ראינו בהר סיני? וכך מצטיירים הדברים בתלמוד הירושלמי (שקלים כ"ה, ע"ב).
אמר ר' פנחס בשם ר' שמעון בן לוי: התורה שנתן לו הקב"ה למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה היא: אש מובללת באש, חצובה מאש ונתונה מאש דכתיב מימינו אש דת (דברים לג, 2).
הדפס זה של בן שאן הנקרא "אלפבית הבריאה" הוא המחשה מרשימה של "אש שחורה על אש לבנה". אש לבנה היא האור, נוכחות יהוה. אש שחורה היא חושך, הרקע ההכרחי לראיית הצורות המשתנות של האור. תופעה זו מתבטאת במיסטורין של האלפבית כדלהן: הסופר סת"ם יושב לפני הקלף הלבן וחלק. מופקד על מלאכת הקודש של העתקת דבר יהוה, הוא כותב אותיות שחורות על המצע הלבן. ופתאום, השטח הלבן שאין לו צורה הולך וקורם עור וגידים סביב האותיות השחורות. נוכחות יהוה, האש הלבנה, מתגלית כתוצאה מתיחומה על ידי האש השחורה, האותיות. השורה התחתונה: יהוה (האש הלבנה) זקוק לנו (מעשה האדם, האש השחורה), כדי שנוכחות יהוה תושג אך באופן חלקי. עיון מדוקדק ביצירתו של שאן, כמו עיון מדוקדק בתורה, מאפשר התמקדות הן בשחור והן בלבן, כביטויים לדבר יהוה.
מרדכי ארדון, סדרת הבריאה: אלף, 1970
הדבר הראשון שתופס את עין הצופה בליתוגרפיה של מרדכי ארדון הוא האות א הגדולה בצד שמאל. במבט מדוקדק יותר, נראה אריג תחרה המורכב מאותיות מאחורי האות א. העין נמשכת ימינה יותר, לנקודה אדומה דחוסה ביותר היוצאת מתוך מדחף מסתובב, המזוהה תדיר עם מכונה של תנועה נצחית. אנו יכולים גם לראות נקודה זו בתור נקודת האין סוף, ההתחלה האולטימטיבית, הגרעין של המפץ הגדול. כך, אנרגיה שמימית היא האורגת את אותיות הבד שממנו יוצאת האות א – מוציאה אותה מהכוח אל הפועל, מחזון ליומיומי, מתוהו לסדר. תהליך בריאה זה אינו רק אירוע חד פעמי. בתפילת הבוקר המסורתית, זהו המתרחש מדי יום: "המחדש בטובו כל יום מעשה בראשית".
מישל זקהיים, אוהל מועד (פרט)
התמונה המופיעה למעלה היא חלק מעבודה גדולה יותר הנקראת "אוהל מועד", תמונה שהצטיירה בעיני רוחה של מישל זקהיים במהלך עלייתה לרגל לג'בל מוסה, הוא הר סיני. האוהל מזכיר את אוהל המועד המקראי, שבו "כָּל-מְבַקֵּשׁ יהוה... וְדִבֶּר יהוה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ" (שמות כג, 11-7). שילובם של דימויים יהודיים, נוצריים, ומוסלמיים מראה שאוהל מועד מבטא את התקווה שכל מי שיגלה ששורשיו מקשרים אותו לאברהם, יכול לראות ולהבין בדרך חדשה.
אחד מהלוחות שציירה זקהיים עוסק במתן תורה בהר סיני. משה והלוחות מתגמדים אל מול הרי סיני העצומים. השכינה מרחפת מעליו, מוצגת כעמוד ענן שצורת האות א לו. כך, האות הדוממת הראשונה של המילה הראשונה של הדיבר הראשון, מקבלת הבעה חזותית. באמצעות השימוש המורכב שלה בטכנולוגיית צילום מתקדמת, משלבת זקהיים שני מאפיינים עתיקים של האומנות היהודית – סיפור וסמל.
באופן ציורי, האות א מורכבת מאות י עליונה ומאות י תחתונה המחוברות באמצעות ו אלכסונית. את האות י העליונה אפשר לראות כמייצגת את אלוהים, מכיוון שזוהי האות הראשונה של השם המפורש. את האות י התחתונה אפשר להבין כדמות אנושית שנוצר בצלם האלוהים. את האות ו (שהיא גם המילה והחפץ וָו, ותפקידה הדקדוקי לחבר) ניתן לפרש כדרך בה אנו מתחברים אל האלוהים.
מארק פודוול, יד
ביד שיצר מארק פודוול (Mark Podwal) הופכת האצבע המורה לאות ו שבשם המפורש. (היד עצמה קשורה לאות י, שהחלה את דרכה כפיקטוגרם של היד האנושית.) מכאן שהיד משמש כציר העולם המחברת אותנו אל האלוהים. בדומה, מתמקד טד וירטס (Ted Virts), הלומד קליגרפיה עברית, באות י שבשם האל, וזוהי דרכו הוא ליצור את הקשר האישי שלו.
טד וירטס, יו"דים
כותב טד על אותיות י שלו:
שרירי ידי מתכווצים ומתקשים כשאני מנסה לתפוס את התנועה הקלה הזאת. כשאני מרפה, הדימוי הופך פשוט יותר. כל כך אני מתקשה בניסיון לתפוס את אלוהים. לו רק יכולתי להרפות ולתת לאור להגיע ולהגיה אליי.
כל י שונה אך ניכרת לכשעצמה. אולי אלוהים הוא זהה, אך כל אחד מאתנו רואה אחרת. ואולי אלוהים שונה לכל אחד מאתנו כדי שנוכל להכיר אותו מהמקום בו אנו מסוגלים להגיע להכרה זו.
גם כשאני לא מרוצה, ייתכן שאחרים יבינו את כוונתי. אולי אפשר לזהות את אלוהים בטעויותיי. אולי אפשר לזהות את אלוהים בהצלחותיי.
לכתוב – זוהי פעולה של היחיד. להתכוון – זוהי פעולה של הקהילה כולה. ללא הכוונה, אין כתיבה. ללא כתיבה, אין כוונה.
אנדי הרון-סוויט, א, 1986
התיאולוגיה האישית של אנדי, פרח כמורה, באה לכלל ביטוי ב-א:
הרעיון שמאחורי שתי האותיות י [שמהן מורכבת האות א] הוא שכאשר הגדולה מביניהן נמצאת בפינה הימנית העליונה, אני מרגיש קטן מאוד אל מול אל אדיר. למעשה, אלוהים הוא כל כך אדיר, שהוא ממלא הכל, עד לכותלי הבריאה, וחובק כל. אפשר להפוך את התמונה, ואזי אני הוא הגוף הגדול החובק כל, ואלוהים הוא אך חלק קטן בתוכי. אלוהים שוכן בי.
לאחר שחתכתי את התבנית, גיליתי שהאות י הגדולה דומה דמיון רב לגל, והאות י הקטנה דומה לטיפת מים. וזה, בעצם, מאוד מתאים. אני רואה את עצמי כטיפה "במימי" הבריאה, מי החיים. יש שיר,שהפזמון שלו הוא "כולנו טיפות של מים בים אדיר, אנו בנים ובנות של אותם חיים". לחלופין, הגוף האנושי בנוי ברובו מים, כ-98 אחוזים ממנו הם מים, כך שאלוהים יכול להיות טיפה במי ההוויה שלי, טיפה דומה לכל האחרות.
ב. אותיות וטבע
פרנז, האות א בגזע עץ
אותיות האלפבית הם חלק חשוב כל כך בעולמנו עד שאנחנו רואים אותם גם בטבע, אף שהן יצירה אנושית. כך לדוגמא, פרנץ נטל מצלמה והסתובב בהרים "כדי למצוא צורה שפעולה שלי תהפוך אותה לתמונה מקודשת". אבל, חשוב להבחין שהתמונה עצמה לא תוכל להיות קדושה ללא פעולת הגומלין, ללא החיפוש.
התצלום הוא האות א שלי. שורשים הם חומר מצוין ל-א שהרי הם מתחברים לאדמה, לפנים, וגם מובילים אל העץ השואף לרקיע. כאן השורשים הם סמל מיסטי. הם ציר העולם המוביל למעלה אל האלוהים ואפילו למטה, לשאול תחתיות.
שורשים אלה מעידים על כוח, עצמה, וטבעיות. ועם זאת, הם נעים לאטם וקוויהם מהוססים. הם עיוורים. עליהם לגשש אל כיוון האלוהים. וזה דומה ליחסיי שלי עם אלוהים. כמו השורש, אני קשור לאדמה, אני עיוור ומפותל. אבל אפשר גם לומר שאני חלק מצירו של העולם, חלק מעץ החיים. אם יש אלוהות, ברור לי שאני שואף להגיע אליה. אני חושב שלו יכולתי להיות שורש בעץ החיים הייתי מגשים את עצמי.
עבודות אלה של סטודנטים לתיאולוגיה ולאמנות בוקעים ועולים מתוך ההקשר הרחב יותר של הקליגרפיה העברית. הדוגמאות הבאות מראות שימוש יצירתי במיוחד באותיות האלפבית:
הקסם בסידור המילטון הוא באותיות הזואומורפיות – דמויות בעלי החיים. דמויות משעשעות אלה משחקות בתוך אותיות הטקסט המדבר על אודות ה"אותות ומופתים" בהגדה של פסח.
הדגים הקטנטנים המעטרים את מרכז הדף מתוך תנ"ך תימני מהמאה החמש-עשרה מורכבים מאותיות זעירות (מיקרוגרפיה). זהו שימוש מופשט יותר באות, אך עדיין שימוש פיגורטיבי. האותיות הזעירות מרכיבות את מילות מזמור תהילים קיט, שהוא שיר הלל ארוך לאלוהים, שיר שהוא אקרוסטיקון, תבנית המזמינה משחקי אותיות. אולם, לציורים אין כל קשר נראה לעין לטקסט. האותיות הזעירות הפכו לנקודות מעטרות בסגנון פוינטליסטי. באופן פרדוקסלי, מיקרוגרפיה הופכת מילים לתמונות.
ג. ושוב אל החפצים
מסענו אל האלפבית החל בחפצים ממשיים שהפכו לתמונות מסמלות, לפיקטוגרמים, לסמלים, להירוגליפים ובסופה של הדרך, לאותיות. אולם, כפי שראינו, האותיות עוררו אמנים והוגים להפוך אותן ליצירות ספרותיות וגרפיות. וכך הגענו מ-א עד ת ושוב ל-א, ואנו יוצרים חפצים ממשיים מהאותיות.
ג'יזל ברמן, ניצולת שואה, יצרה יד לששת המיליונים בביתה החדש בעיר סיאטל. היד עשויה אותיות היוצרות את המילים "לא תשכח". כאן האות ל, מתמרת אל על, מעלה אסוציאציות שונות – הארובות באושוויץ, יד מאוגרפת בזעם, ועוד. במקור (התמונה משמאל) יצרו הממדים המונומטליים סביבה שהמבקר יכול היה להיכנס לתוכה, להיות מוקף באותיות הלוהטות כך שהרעיון היה לא לקרוא את האותיות אלא לחוות אותן.
זליג סגל, לגעת באור, 2003 ג'. קרמר, בראשית בברייל
דרגת הפשטה אחרת היא אותיות ברייל, אותיות שנוצרו בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה, כדי לאפשר לעיוורים לקרוא. האותיות הן צירופים של נקודות – שתי נקודות ושלוש נקודות במבנים שונים, כאשר האותיות מוגבהות מהדף וניתנות למישוש. משמאל, הפסוק הראשון מספר בראשית כתוב בצירופים של שש נקודות באנגלית, באותיות ברייל ובעברית (הקריאה היא משמאל לימין). האמן הישראלי זליג סגל אימץ את ההגבהה של אותיות ברייל והפך את הנקודות לעמודים, וכאשר "הצופה העיוור" ממשש את הפסל, הוא מגלה שהעמודים יוצרים את המילים "יהי אור".
לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות