(ח) וַיֵּצֵ֨א מֶֽלֶךְ־סְדֹ֜ם וּמֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֗ה וּמֶ֤לֶךְ אַדְמָה֙ וּמֶ֣לֶךְ (צביים) [צְבוֹיִ֔ם] וּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִוא־צֹ֑עַר וַיַּֽעַרְכ֤וּ אִתָּם֙ מִלְחָמָ֔ה בְּעֵ֖מֶק הַשִּׂדִּֽים׃ (ט) אֵ֣ת כְּדׇרְלָעֹ֜מֶר מֶ֣לֶךְ עֵילָ֗ם וְתִדְעָל֙ מֶ֣לֶךְ גּוֹיִ֔ם וְאַמְרָפֶל֙ מֶ֣לֶךְ שִׁנְעָ֔ר וְאַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר אַרְבָּעָ֥ה מְלָכִ֖ים אֶת־הַחֲמִשָּֽׁה׃ (י) וְעֵ֣מֶק הַשִּׂדִּ֗ים בֶּֽאֱרֹ֤ת בֶּאֱרֹת֙ חֵמָ֔ר וַיָּנֻ֛סוּ מֶֽלֶךְ־סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה וַיִּפְּלוּ־שָׁ֑מָּה וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים הֶ֥רָה נָּֽסוּ׃ (יא) וַ֠יִּקְח֠וּ אֶת־כׇּל־רְכֻ֨שׁ סְדֹ֧ם וַעֲמֹרָ֛ה וְאֶת־כׇּל־אׇכְלָ֖ם וַיֵּלֵֽכוּ׃ (יב) וַיִּקְח֨וּ אֶת־ל֧וֹט וְאֶת־רְכֻשׁ֛וֹ בֶּן־אֲחִ֥י אַבְרָ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב בִּסְדֹֽם׃ (יג) וַיָּבֹא֙ הַפָּלִ֔יט וַיַּגֵּ֖ד לְאַבְרָ֣ם הָעִבְרִ֑י וְהוּא֩ שֹׁכֵ֨ן בְּאֵֽלֹנֵ֜י מַמְרֵ֣א הָאֱמֹרִ֗י אֲחִ֤י אֶשְׁכֹּל֙ וַאֲחִ֣י עָנֵ֔ר וְהֵ֖ם בַּעֲלֵ֥י בְרִית־אַבְרָֽם׃ (יד) וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק אֶת־חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵית֗וֹ שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֔וֹת וַיִּרְדֹּ֖ף עַד־דָּֽן׃ (טו) וַיֵּחָלֵ֨ק עֲלֵיהֶ֧ם ׀ לַ֛יְלָה ה֥וּא וַעֲבָדָ֖יו וַיַּכֵּ֑ם וַֽיִּרְדְּפֵם֙ עַד־חוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר מִשְּׂמֹ֖אל לְדַמָּֽשֶׂק׃ (טז) וַיָּ֕שֶׁב אֵ֖ת כׇּל־הָרְכֻ֑שׁ וְגַם֩ אֶת־ל֨וֹט אָחִ֤יו וּרְכֻשׁוֹ֙ הֵשִׁ֔יב וְגַ֥ם אֶת־הַנָּשִׁ֖ים וְאֶת־הָעָֽם׃
(8) Then the king of Sodom, the king of Gomorrah, the king of Admah, the king of Zeboiim, and the king of Bela, which is Zoar, went forth and engaged them in battle in the Valley of Siddim: (9) King Chedorlaomer of Elam, King Tidal of Goiim, King Amraphel of Shinar, and King Arioch of Ellasar—four kings against those five. (10) Now the Valley of Siddim was dotted with bitumen pits; and the kings of Sodom and Gomorrah, in their flight, threw themselves into them, while the rest escaped to the hill country. (11) [The invaders] seized all the wealth of Sodom and Gomorrah and all their provisions, and went their way. (12) They also took Lot, the son of Abram’s brother, and his possessions, and departed; for he had settled in Sodom. (13) A fugitive brought the news to Abram the Hebrew, who was dwelling at the terebinths of Mamre the Amorite, kinsman of Eshkol and Aner, these being Abram’s allies. (14) When Abram heard that his kinsman’s [household] had been taken captive, he mustered his retainers, born into his household, numbering three hundred and eighteen, and went in pursuit as far as Dan. (15) At night, he and his servants deployed against them and defeated them; and he pursued them as far as Hobah, which is north of Damascus. (16) He brought back all the possessions; he also brought back his kinsman Lot and his possessions, and the women and the rest of the people.
Our dear, sweet Gilad,
Mom and Dad, Yoel and Hadas are very concerned for you, want to hear you and are hoping you are well and feeling all right - as good as possible in your condition.
We are hoping you can read this, and we want you to know that everything possible is being done to bring you home...as quickly as possible, to your family...
Know that we're thinking of you all the time and hoping you're managing somehow and surviving these difficult moments.
We know and believe that whoever is holding you also has a family and knows what we're going through and will know to watch over you and your health.
Loving you and encouraging you,
Mom and Dad
This letter was published two days after Gilad Shalit's capture. Gilad Shalit was held in the Gaza strip beginning Sunday, June 25, 2006 (two months and three days shy of his 20th birthday). He returned home on Tuesday, October 18, 2011 in exchange for 1,027 Palestinian prisoners.
...נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא...
...Adam was created alone, to teach you that anyone who destroys one soul from the Jewish people, the verse considers it as if he destroyed an entire world. And anyone who sustains one soul from the Jewish people, the verse considers it as if he sustained an entire world...
אִיפְרָא הוֹרְמִיז, אִימֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא, שַׁדַּרָה אַרְנְקָא דְּדִינָרֵי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַרָה: לֶיהֱוֵי לְמִצְוָה רַבָּה. יָתֵיב רַב יוֹסֵף וְקָא מְעַיֵּין בַּהּ, מַאי ״מִצְוָה רַבָּה״? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִדְּתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל הַיְּתוֹמִים אֲפִילּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִם, שְׁמַע מִינַּהּ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם מִצְוָה רַבָּה הִיא.
Incidental to this story, the Gemara relates that Ifera Hurmiz, the mother of King Shapur, king of Persia, sent a purse [arneka] full of dinars to Rav Yosef. She said to him: Let the money be used for a great mitzva. Rav Yosef sat and considered the question: What did Ifera Hurmiz mean when she attached a condition to the gift, saying that it should be used for a great mitzva? Abaye said to him: From what Rav Shmuel bar Yehuda taught, that one does not impose a charity obligation on orphans even for the sake of redeeming captives, learn from this that redeeming captives is a great mitzva.
...אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן...חֶרֶב קָשָׁה מִמָּוֶת...רָעָב קָשֶׁה מֵחֶרֶב...שֶׁבִי [קָשֶׁה מִכּוּלָּם] דְּכוּלְּהוּ אִיתַנְהוּ בֵּיהּ.
...Rabbi Yoḥanan says...The sword is worse than death...Famine is worse than the sword...And captivity is worse than all of them, as it includes all of them.
This is proven from Yirmiyahu 15:2. See also Tehilim 116:15 and Eikhah 4:9.
(י) פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים קוֹדֵם לְפַרְנָסַת עֲנִיִּים וְלִכְסוּתָן. וְאֵין לְךָ מִצְוָה גְּדוֹלָה כְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים שֶׁהַשָּׁבוּי הֲרֵי הוּא בִּכְלַל הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים וַעֲרוּמִּים וְעוֹמֵד בְּסַכָּנַת נְפָשׁוֹת. וְהַמַּעֲלִים עֵינָיו מִפִּדְיוֹנוֹ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עַל (דברים טו ז) "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ" וְעַל (ויקרא יט טז) "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" וְעַל (ויקרא כה נג) "לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ". וּבִטֵּל מִצְוַת (דברים טו ח) (דברים טו יא) "פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ". וּמִצְוַת (ויקרא כה לו) "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". (ויקרא יט יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". (משלי כד יא) "וְהַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת" וְהַרְבֵּה דְּבָרִים כָּאֵלּוּ. וְאֵין לְךָ מִצְוָה רַבָּה כְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים:
(10) The redemption of captives receives priority over sustaining the poor and providing them with clothing. [Indeed,] there is no greater mitzvah than the redemption of captives. For a captive is among those who are hungry, thirsty, and unclothed and he is in mortal peril. If someone pays no attention to his redemption, he violates the negative commandments: "Do not harden your heart or close your hand" (Deuteronomy 15:7 , "Do not stand by when the blood of your neighbor is in danger" (Leviticus 19:16 , and "He shall not oppress him with exhausting work in your presence" (ibid. 25:53). And he has negated the observance of the positive commandments: "You shall certainly open up your hand to him" (Deuteronomy 15:8 , "And your brother shall live with you" (ibid. 19:18), "Love your neighbor as yourself" (Leviticus 19:18 , "Save those who are taken for death" (Proverbs 24:11 , and many other decrees of this nature. There is no mitzvah as great as the redemption of captives.
See also Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 252:1-2
(ג) כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאפשר להקדים הוי כאילו שופך דמים:
(3) Every moment that one delays unnecessarily the ransoming of a captive, it is as if he were to shed blood.
...אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִים יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם.
וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִפְּנֵי תַקָּנַת הַשְּׁבוּיִין...
...The captives are not redeemed for more than their actual monetary value, for the betterment of the world;
and one may not aid the captives in their attempt to escape from their captors for the betterment of the world, so that kidnappers will not be more restrictive with their captives to prevent them from escaping.
Rabban Shimon ben Gamliel says: For the betterment of the captives, so that kidnappers will not avenge the escape of the captives by treating other captives with cruelty...
אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַאי ״מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם״ – מִשּׁוּם דּוּחְקָא דְצִבּוּרָא הוּא, אוֹ דִילְמָא מִשּׁוּם דְּלָא לִגְרְבוּ וְלַיְיתוֹ טְפֵי? תָּא שְׁמַע: דְּלֵוִי בַּר דַּרְגָּא פַּרְקַהּ לִבְרַתֵּיהּ בִּתְלֵיסַר אַלְפֵי דִּינְרֵי זָהָב. אָמַר אַבָּיֵי: וּמַאן לֵימָא לַן דְּבִרְצוֹן חֲכָמִים עֲבַד? דִּילְמָא שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים עֲבַד!
"וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִפְּנֵי תַּקָּנַת שְׁבוּיִין:" מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּלֵיכָּא אֶלָּא חַד.
A dilemma was raised before the Sages: With regard to this expression: For the betterment of the world, is it due to the financial pressure of the community? Is the concern that the increase in price will lead to the community assuming financial pressures it will not be able to manage? Or perhaps it is because the result of this will be that they will not seize and bring additional captives, as they will see that it is not worthwhile for them to take Jews captive? The Gemara suggests: Come and hear an answer based on the fact that Levi bar Darga redeemed his daughter who was taken captive with thirteen thousand gold dinars. This indicates that private citizens may pay excessive sums to redeem a captive if they so choose. Therefore, it must be that the reason for the ordinance was to avoid an excessive burden being placed upon the community. If the ordinance was instituted to remove the incentive for kidnappers to capture Jews, a private citizen would also not be permitted to pay an excessive sum. Abaye said: And who told us that he acted in accordance with the wishes of the Sages? Perhaps he acted against the wishes of the Sages, and this anecdote cannot serve as a proof.
The mishna taught: And one may not aid the captives in their attempt to escape from their captors, for the betterment of the world. Rabban Shimon ben Gamliel says: For the betterment of the captives. The Gemara asks: What is the difference between the two reasons given? The Gemara answers: There is a difference between them when there is only one captive. If this ordinance was instituted for the benefit of the other captives, so that the kidnappers should not avenge a captive’s escape by treating the others with cruelty, then if there is only one captive to begin with, one may help him to escape. If it was instituted so that kidnappers in general will not act restrictively with their captives, it would be prohibited in this case as well.
אם נפדה אותם ביותר על דמיהם ישתדלו הגוים לשבותם. וגם אם נבריחם מאצל אדוניהם יאסרום בשלשלאות של ברזל ויוסיפו בעינוייהם. ואם היה שבוי אחד לרבן שמעון בן גמליאל מותר לנו להבריחו שהרי אין עמו שבוי אחר שנחוש שיענוהו ויאסרוהו בשלשלאות של ברזל, ולדעת חכמים שאומרים מפני תקון העולם אסור להבריחו שמא יאסרו שבוים אחרים להבא. והלכה כחכמים.
(Qafih translation)
Based on how the phrases תקון העולם and תקנת שבויין are understood, Rabban Shimon ben Gamliel seems unconcerned with the potential plight of future captives, and is merely concerned with the actual plight of present captives. Compare this attitude with his (or his grandson's1) view on capital punishment in Mishnah Makos 1:10.
1 - There are two Tanna'im by the name of Rabban Shimon ben Gamliel. The first was executed during the Great Jewish Revolt (around the time of Churban Bayis Sheni) and the second was a youth during the Bar Kokhba rebellion. It is clear that the one in Makos is the younger one, it's less clear who the one in Gitin is.
(יב) אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִים בְּיֶתֶר עַל דְּמֵיהֶן מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָאוֹיְבִים רוֹדְפִין אַחֲרֵיהֶם לִשְׁבּוֹתָם. וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִים מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָאוֹיְבִים מַכְבִּידִין עֲלֵיהֶן אֶת הָעל וּמַרְבִּים בִּשְׁמִירָתָן:
(12) We do not redeem captives for more than their worth for the benefit of the world at large, i.e., so that enemies will not pursue people to hold them captive. We do not assist captives in escaping, for the benefit of the world at large, i.e., so that enemies will not oppress captives seriously and be very strict when guarding them.
(ד) אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה וכן לת"ח או אפי' אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול פודים אותו בדמים מרובים...
(ה) אין מבריחין השבויים מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים מכבידים עולם עליהם ומרבים בשמירתם:
(4) Captives are not to be ransomed at an unreasonable cost, for the safety of society; otherwise, the enemies would exert every effort to capture victims. But a man may ransom himself at any price. So also, a scholar should be ransomed at a greater price, or even a student who gives promise of becoming a great scholar...
(5) Captives should not be aided to escape, for the sake of public safety; lest the enemies treat the captives with greater severity and confine them under closer custody.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה שֶׁהָלַךְ לִכְרַךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי, אָמְרוּ לוֹ: תִּינוֹק אֶחָד יֵשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי וּקְווּצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. הָלַךְ וְעָמַד עַל פֶּתַח בֵּית הָאֲסוּרִים, אָמַר: ״מִי נָתַן לִמְשִׁיסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבוֹזְזִים״? עָנָה אוֹתוֹ תִּינוֹק וְאָמַר: ״הֲלֹא ה׳ זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ״. אָמַר: מוּבְטְחַנִי בּוֹ שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל, הָעֲבוֹדָה! שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֶפְדֶּנּוּ בְּכׇל מָמוֹן שֶׁפּוֹסְקִין עָלָיו. אָמְרוּ: לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁפְּדָאוֹ בְּמָמוֹן הַרְבֵּה, וְלֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִין עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל. וּמַנּוּ? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע.
The Sages taught another baraita (Tosefta, Horayot 2:5) relating to the fate of the Jewish children: There was an incident involving Rabbi Yehoshua ben Ḥananya who once went to the great city of Rome, where they said to him: There is a child in prison with beautiful eyes and an attractive appearance, and his curly hair is arranged in locks. Rabbi Yehoshua went and stood by the entrance to the prison. He said, as if speaking to himself: “Who gave Jacob for a spoil, and Israel to the robbers?” (Isaiah 42:24). That child answered by reciting the continuation of the verse: “Did not the Lord, He against Whom we have sinned, and in Whose ways they would not walk, neither were they obedient to His law?” Rabbi Yehoshua said: I am certain that, if given the opportunity, this child will issue halakhic rulings in Israel, as he is already exceedingly wise. He said: I take an oath by the Temple service that I will not move from here until I ransom him for whatever sum of money they set for him. They said that he did not move from there until he ransomed him for a great sum of money, and not even a few days had passed when this child then issued halakhic rulings in Israel. And who was this child? This was Rabbi Yishmael ben Elisha.
כל ממון שפוסקין עליו - כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן...אי נמי משום דמופלג בחכמה היה:
[Tosfot quotes the Gemara:] "for whatever [amount of] money that they demand." [He was legally allowed to do this because where] there is a threat to life, we redeem the captives for more than their value...Alternatively, [he was allowed to redeem the baby for more than its worth] because [it possessed] great wisdom.
...ר' יהושע בן חנניא דפרקיה לההוא תינוק בממון הרבה...לפי שהיה מופלג בחכמה אי נמי בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו:
...י"א דכל היכא דאיכא חששא דמיתה פודין אותן בכל ממון שיכולין לפדותן, ולא מסתבר דכל שבי כולהו איתנהו ביה...ומסתברא תלמיד חכם פודין אותו בכל ממון שבעולם...שאם אבדו ישראל ממון או מתו משונאיהם הרבה יש לנו כיוצא בהם ות"ח אין לנו כיוצא בו...הילכך אין לחמוד כסף וזהב עליו, ור' יהושע משום שהכיר בו בוודאי שהוא תלמיד ותיק פדאו בממון הרבה.
...כבר נהגו כל ישראל לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהן הנמכרי' בשוק שהרי זקן או קטן אין שוה בשוק יותר מעשר' דינרין ופודין אותו בק' או יותר וטעמא דמנהגא הוא משום דקי"ל דטעמא הוא דילמא ליגרו וליתו וימסרו עצמן לשבות מהם הרי אנו רואי' בזמן הזה שהשבאים אין יוצאים לכתחלה בשביל ישראל אלא לכל מי שימצאו הילכך אפי' שפודין אותם יותר ממה ששוה בשוק כיון שאין פודין אותם יותר ממה שנפדין שאר עכו"ם מותר והנח להם לישראל שהם גומלי חסד בני גומלי חסד...אבל לפדות אותם יותר מכדי שאר השבויי' של שאר לשונות עכו"ם אין ראוי דהא איכא למיחש דילמא כיון שפודין אותם יותר משאר השבויים יצאו לכתחלה לבקש יהודים וימסרו עצמם עליהם...
וי"ל דסמכו להם על א' מג' או ד' טעמים:
1) חדא שיש עכו"ם שבוי שפודין אותו בערך זה שאנו פודין הישראל ואע"פי שזה משלו וזה משל אחרים או שזה עכו"ם חזק ואמיץ לעבודה וזה הישראל חלוש וכחוש לזה מ"מ לא יהיה מגמתו של השבאי לבקש ישראל אלא לבקש בעלי פדיון גדול
2a) א"נ שמא יש בתוכם חכם שפודין אותו בכל ממון
2b) או אפי' שאין עתה ת"ח אם יש בהם מי שמוכן לזה פודין אותו בכל ממון
3) או שמא יש בהם קטנים יעבירום על הדת נמצא שאין אנו פודין אלא הדת ובדרך כלל כופין אותם לחלל שבתות ומועדות ומיסרין אותם ביסורים קשים ממות.
ואע"פי שיש לבעל הדין לומר על כל התנאים הללו אומר התנא אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן מ"מ יש לדחות דדילמא לאו איירי התנא בשבויים דאית בהו כל הני דאמרן וכיון שהדבר ספק הנח להם לישראל ויחזיקו במדה כיון שהם שמחים וששים בה יש להם בזה שכר גדול. ותו שאין אנו כופין אותם אלא הם בעצמם מתנדבין אין כאן בית מיחוש ומצוה רבה איכא ויפה נהגו להחזיק במדת אברהם אע"ה דכתיב נדיבי עמים עם אלקי אברהם
...האידנא אנשי גומלי חסדים בארץ תוגרמא והסמוכים להם פודים השבוים יותר ויותר מכדי דמיהם, והיינו דמוותרים על דוחקייהו דציבורא שלהם, ה' יוסף על שכרם, ופעולתם לפני ה' צפון בעולם הבא, גם בעו"ה לע"ע נתמעטו ישראל בגולה, ויש לחוס על יתר הפלטה, שלא תכבה גחלת ישראל, וגם לעת הזאת מכבידים על ישראל יסורים וענויים, לכופם כדי לעבור על הדת, ולעשות מלאכה בשבת שלא לצורך. גם אם לא יפדו אותם איכא למחש לרוע לבם, שלא יהרגו אותם, ובסכנת נפשות פודין יותר מכדי דמיהן...על כן נדבה לבם בגופם ובממונם לפדות השבויים, וסייעתא דשמיא עמהם.
שמעתי על מהר"ם מרוטנבר"ק זכרונו לברכה, שהיה תפוס במגדול אייגזהם כמה שנים, והשר תבע מן הקהלות סך גדול, והקהלות היו רוצים לפדותו, ולא הניח, כי אמר אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם. ותמה אני, מאחר שהיה תלמיד חכם מופלג, ולא היה כמותו בדורו בתורה ובחסידות, ושרי לפדותו בכל ממון שבעולם, ואם מרוב ענותנותו לא רצה להחזיק עצמו כתלמיד חכם מופלג, מכל מקום היה לו לחוש על ביטול תורה, כאשר כתב בעצמו, שהוא היה יושב בחושך וצלמות, בלי תורה ואורה, והיה מקונן שלא היו אצלו ספרי הפוסקים והתוספות, ואיך לא היה חש לעון ביטול התורה, מאחר שרבים צריכים לו. ובודאי דעתו היה, שאם יפדו אותו, אם כן יש למיחש שלא יעשו כן כל השרים לתלמיד חכם המופלג שבדור, בעבור רוב הממון, עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם, ותשתכח התורה מישראל. כי גם שמעתי שהיה בדעת אותו הצורר לתפוס גם הרא"ש תלמידו, ונודע לו, וברח לטוליטילא, ונצול ברחמיו וברב חסדיו. ומשום הכי אמר החסיד, מוטב שתאבד מעט חכמה היתרת מישראל, ממה שתאבד חכמת התורה עיקר, וזה האות שאז פסקה אותו הדבר והשמד לתפוס חכמי הגולה...
(א) ערבות הדדית / האם להיכנע לסחיטת מחבלים למען הצלת חטוף?
(ב) שאלה: במשך קיומה של המדינה, אירעו מקרים שבהם מחבלים חטפו אזרחים או חיילים, ואיימו, שאם לא נשחרר מחבלים רבים מבתי-הסוהר שלנו, ירצחו את החטופים שבידם. השאלה, האם על פי ההלכה צריך להיענות לתביעתם ולשחרר מחבלים רבים כדי להציל חיי יהודי, או שאין להיענות לסחטנותם?
(ג) תשובה: בהלכות הקודמות למדנו, שככלל אסור להיכנע לסחיטת חוטפים, וכאשר השבוי נמצא בסכנת נפשות מוחשית נחלקו הפוסקים. אולם כל זה אמור דווקא בפושעים רגילים, שכל חפצם להרוויח ממון. אך כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמדת בינינו לבין המחבלים, אסור להיכנע לשום סחטנות מצידם. משום שאם נכנע, אויבינו יראו זאת כסימן ברור של חולשה, המורל שלהם יעלה, והם יוסיפו ביתר מרץ לפגוע בנו. וכן ידוע שלאחר כל "הצלחה" כזו, מצטרפים מחבלים נוספים לשורותיהם. בנוסף לכך, אלו שיוצאים לפגוע בנו, לא יחששו לעתידם, משום שיסמכו על כך, שגם אם ייתפסו, במהרה ישתחררו מן הכלא הישראלי על ידי עסקת שחרור. ועוד, ישנו חשש סביר, שלפחות חלק מן המחבלים שישוחררו מן הכלא יחזרו ויפגעו ביהודים. לכן, למרות הכאב שבדבר, אין להיכנע לסחטנות ולשלם עבור החטוף יותר מן המקובל במקרים כאלה, היינו אדם תמורת אדם.
(ד) הכלל הוא, שבעת מלחמה אין נכנעים לשום תכתיב של האויב, ואם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים עבורו למלחמה כדי להצילו. שכן מצינו בתורה (במדבר כא, א): "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי", ואמרו חכמים (כמובא ברש"י) שרק שפחה אחת תפסו מישראל. וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן נהג דוד, בעת שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא עשה עימם משא ומתן, אלא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א, ל). ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד, יוצאים כנגדם למלחמה, משום שאם נכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להלחם בנו עוד ועוד (ערובין מה, א).
(ה) כל זה אמור לגבי מחבלים ואויבים שממשיכים במלחמתם. אבל כאשר מדובר במלחמה שהסתיימה, מותר להחליף את כל השבויים שבידינו תמורת השבויים שבידם, למרות שיש בידינו הרבה יותר שבויים. משום שזהו הנוהג המקובל בהסכמי הפסקת אש, שמחזירים את כל השבויים, ואין זה נחשב יותר מכדי דמיהם, ולכן אין חשש שהחזרת השבויים תגרום להמשך המלחמה. מן הסתם השיקולים לפתיחת מלחמה חדשה יהיו מבוססים על שיקולים אחרים.
...בדבר יהודי שנחטף באוגנדא וניצול משם ע"י החיילים שבאו לשם, מסתבר שיש להחשיב זה לנס גלוי, כי בדרך הטבע לא היה אפשר להיות דבר כזה. וכל מה שנעשה בעולם הוא רק יד השי"ת בין הטוב ובין ח"ו להיפוך, והוא המכה והמרפא. והוא עשה שנשבו, והוא עשה ההצלה בזה שנתן אומץ ורצון שילכו להציל, ואשר הצליח דרכם שהצילו. ודרכי השי"ת שעשה הנס ע"י פושעים נעלמו ממנו. ואסור לשום אדם להתחכם בקושיות על הקב"ה, אלא תמים תהיה עם ה' כמפורש בתורה (דברים י"ח י"ג).
This teshuvah is dated 4 Cheshvan 5737 (October 28, 1976), nearly four months after Operation Yonatan.
מבצע אנטבה בהלכה
ביום כ"ט סיון תשל"ו, נחטף מטוס של חברת אייר פראנס (Air France) שהיה בדרכו מפריז לישראל, על ידי מחבלים. במטוס החטוף היו הרבה נוסעים, ובתוכם מאה וארבע יהודים שהיו בדרכם לישראל. המטוס הונחת באוגנדה שהוא מרוחק ארבעת אלפים ק"מ מישראל. באוגנדה קיבלו המחבלים סיוע משלטונות אוגנדה שהם שונאי ישראל. שם שוחררו כל הנוסעים מלבד היהודים שביניהם. החוטפים הציגו אולטימטום, שבו דרשו כי בתוך ארבעים ושמונה שעות ישוחררו חבריהם, ארבעים מחבלים הכלואים בישראל, ואם לאו הם יפגעו בבני הערובה הנמצאים בידם. והועלתה השאלה, האם על פי ההלכה יש לשחרר את המחבלים הכלואים בישראל כדרישת החוטפים, על מנת להציל את חייהם של החטופים היהודים, או שמא יש לומר שמלבד שע"י כך פותחים פתח לחטיפות נוספות כדי לסחוט שחרור מחבלים נוספים לאחר שיצליחו במזימתם זו, עוד יש לחוש שקרוב לודאי שהמחבלים אשר ישוחררו מכלאם, ינסו לחדור שנית למדינת ישראל להרוג ולרצוח אנשים נשים וטף, ונמצא שבכדי להציל את היהודים החטופים מודאי סכנה, מעמידים את היישוב, בפרט בערי הספר, עכ"פ בספק סכנה ממש...
והנה בהתאסף ראשי עם גדולי התורה לדון בנושא הזה מבחינת ההלכה, ובתוך כדי הדיונים שהתעוררו בצדדי ההלכה, כנ"ל, הגיע ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל אלינו, ובישר לנו את הבשורה המרנינה, שכבר הצליחו אנשי צה"ל לחסל את המחבלים הרשעים, ואת עוזריהם באוגנדה, ולשחרר את מאת החטופים היהודים הי"ו, והם בדרכם לארץ ישראל. תהלות לאל יתברך, אשר הגדיל חסדו ונפלאותיו עמנו ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו, וכל אומות העולם המה ראו כן תמהו והשתוממו על גבורת ישראל, אשר מנשרים קלו מאריות גברו, והגדילו לעשות בעזהי"ת להציל לקוחים למוות, הם מאת החטופים, והביאום לישראל ברנה ושמחת עולם על ראשם. כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. ברוך פודה ומציל. כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה. ברוך המקדש שמו ברבים.
וּפְדוּיֵ֨י ה' יְשֻׁב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂ֔יגוּ וְנָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה׃
And GOD’s ransomed shall return, and come with shouting to Zion, crowned with joy everlasting. They shall attain joy and gladness, while sorrow and sighing flee.
