(כא) וַיְהִ֕י כִּֽי־יָרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים׃
(21) And [God] established households*households Meaning of Heb. batim uncertain. for the midwives, because they feared God.
(א) ויעש להם בתים. בָּתֵּי כְהֻנָּה וּלְוִיָּה וּמַלְכוּת שֶׁקְּרוּיִין בָּתִּים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ" (מלכים א ט׳:א׳), כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה מִיּוֹכֶבֶד וּמַלְכוּת מִמִּרְיָם. כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה:
(1) ויעש להם בתים HE MADE THEM HOUSES — houses (dynasties) of the priesthood and the Levites and of royalty which are all termed בתים, “houses”, as it is said, (1 Kings 9:1) “and Solomon built the house of the Lord and the house of the king”: “the house of the Lord” i. e. a dynasty of priests and Levites — from Jochebed (Shifrah); and “the house of the king”, i. e. a royal dynasty — from Miriam (Puah), just as it is stated in Treatise Sotah 11b.
ואלה שמות וכו' ויהי כי יראו המילדת וכו' ויעש להם בתים. דהנה יראת בשר ודם כשאדם מתירא מפני אדם אין בו ישוב הדעת, כי יראה הוא היפך מזה, אך יראת הש"י יש בה נייחא.
וע"ז מורה ויעש להם בתים כי בית מורה על ישוב הדעת, וממילא כאשר היה להם ישוב הדעת מחמת יראת אלקים לא היה להם שום פחד מגזירת פרעה, וזהו ויעש להם בתים,
וזה פי' הפסוק (בראשית מ"ט,י"ג) זבולן לחוף ימים ישכן והוא לחוף אניות, ים מורה על יראה ואניה מורה על ישוב הדעת, והוא שביראתו נמצא ישוב הדעת, כמו שאמרו בגמרא (בבא מציעא ט':) ספינה מינח נייחא.
“And these are the names … And it was, because the midwives feared God, that He made them houses.” (Shemot, 1:1,21)It is the nature of human fear that when one experiences it he has no peace of mind, for fear is the opposite of peace of mind. However, with the fear of God, one experiences confidence and comfort.
“And He made them houses,” teaches of this, for “houses” teaches of an organized, settled mind; and then it follows that when they had a settled mind from the fear of E-lohim they had no fear from the decree of Pharaoh. This is “and He made them houses.”
This is the explanation of the verse (Bereshit, 49:13), “Zevulun shall dwell on the ocean shore, and he shall be a shore for ships,” for “ocean” teaches of fear and “ship” teaches of a settled mind. As it is said in the Gemara (Bava Metsia, 9b), “a ship is at rest.”
[M: Peace of mind as a Jewish spiritual practice. Let's teach it more.
Yishuv HaDa'at
Yishuv - like sitting, settle, yoshev
Yeshiva - learning the peace of mind
Yishuv - a settlement - the dwelling of mental peace
With fear of God you get peace of mind.
"Making houses" = houses is a settled mind; fear God or fear Pharoah]
(יא) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃
(11) But Moses said to God, “Who am I that I should go to Pharaoh and free the Israelites from Egypt?”
(א) מי אנכי. מָה אֲנִי חָשׁוּב לְדַבֵּר עִם הַמְּלָכִים? (ב) וכי אוציא את בני ישראל. וְאַף אִם חָשׁוּב אֲנִי, מַה זָּכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּעָשֶׂה לָהֶם נֵס וְאוֹצִיאֵם מִמִּצְרַיִם?:
(1) מי אנכי WHO AM I? — Of what importance am I that I should speak with monarchs? (2) וכי אוציא את בני ישראל AND THAT I SHOULD BRING FORTH THE CHILDREN OF ISRAEL — and even if I am of sufficient importance for this, how has Israel merited that a miracle should be wrought for them and that I should bring them forth from Egypt?
ויאמר משה מי אנכי כי אלך וכו' וכי אוציא וכו'. היינו שהיה שואל שני דברים,
1. מי אנכי היינו שהיה מבקש מהש"י שיאיר לו מפני מה הוא הנבחר לגאול יותר מכל ישראל.
2. וכי אוציא היינו אמת כי יעבדו אותם בפרך והראוי שיגאלו, רק אעפ"כ מה יהיה כשאוציאם הלא זאת בטח אין כוונת הש"י שיוטב להם רק בעוה"ז, ועל זה השיבו הש"י, על השאלה מי אנכי השיב לו כי אהיה עמך, היינו מחמת שידעתיך כי אינך נוטה לשום דבר מצדך, רק למה שאני שולח לך,
כי שם משה מורה ע"ז כי מן המים משיתיהו היינו שנפשט מכל חמדה והנאות עצמו ולא נמצא בו שום גאות ממה שהשכינה מדברת עמו. ועל שאלת וכי אוציא ששאל,
הלא אין כוונת הש"י להנאת עוה"ז, השיב לו בהוציאך וכו' תעבדון את האלקים וכו', היינו שאכניס אתכם תחת עולי עול תורה ויהיה לי עסק עמכם בדברים החיים וקיימים לעולמי עד, וזהו שאמר לו וזה לך האות כי אנכי שלחתיך ולא אמר לו כי אני, כי אות כ' מורה על דבר הקיים לעולמי עד, כידוע.
[M: Ani vs Anochi. The Caf is eternal]
“And Moshe said, who am I that I should go to Pharaoh, and that I should bring forth the children of Israel?” (Shemot, 3:11)
He asked two questions.
1. One, “who am I”; in other words, he asked God to shine into him what made him more fit to be the redeemer more than anyone else in Israel.
2. Two, “that I should bring out”; meaning, it is true that they are being subjugated to harsh slavery and they deserve to be redeemed, but nevertheless, what will be with them when they are brought out? That is, surely the intention of God is not just to improve their life in this world. Concerning this God answered him, to the question, “who am I?” He answered him, “for I will be with you,” saying that it is because I know that you do not turn to anything from your own accord, but only from what I send to you.
The very name Moshe teaches of this, “for from the water was he drawn [meshitihu],” meaning that all the desires and personal interests were “drawn” out of him, and he felt no arrogance in that the Divine presence spoke directly to him.
Concerning the question, “that I should bring out,” the intention of God is surely not for benefit in this world. This being so, He answered him, “when I shall bring you out … You shall serve E-lohim … ” meaning that I shall place you under the yokes of servitude to the Torah, and My dealings with you shall concern things that live and endure for all of eternity. On this He said, “and this shall be your sign, that I [Anochi] sent you,” and He did not formulate it by saying, “that I [Ani] sent you,” for the additional letter, Caf in Anochi, teaches of something that lasts for all eternity.
(טז) לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֙דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ (יז) וָאֹמַ֗ר אַעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֮ מֵעֳנִ֣י מִצְרַ֒יִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ (יח) וְשָׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלְכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ (יט) וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֛ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ (כ) וְשָׁלַחְתִּ֤י אֶת־יָדִי֙ וְהִכֵּיתִ֣י אֶת־מִצְרַ֔יִם בְּכֹל֙ נִפְלְאֹתַ֔י אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶֽם׃ (כא) וְנָתַתִּ֛י אֶת־חֵ֥ן הָֽעָם־הַזֶּ֖ה בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם וְהָיָה֙ כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵלְכ֖וּ רֵיקָֽם׃ (כב) וְשָׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת וְשַׂמְתֶּ֗ם עַל־בְּנֵיכֶם֙ וְעַל־בְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם׃ (א) וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהֹוָֽה׃
(16) “Go and assemble the elders of Israel and say to them: יהוה, the God of your fathers’ [house]—the God of Abraham, Isaac, and Jacob—has appeared to me and said, ‘I have taken note of you and of what is being done to you in Egypt, (17) and I have declared: I will take you out of the misery of Egypt to the land of the Canaanites, the Hittites, the Amorites, the Perizzites, the Hivites, and the Jebusites, to a land flowing with milk and honey.’ (18) They will listen to you; then you shall go with the elders of Israel to the king of Egypt and you shall say to him, ‘יהוה, the God of the Hebrews, became manifest to us. Now therefore, let us go a distance of three days into the wilderness to sacrifice to our God יהוה.’ (19) Yet I know that the king of Egypt will let you go only because of a greater might. (20) So I will stretch out My hand and smite Egypt with various wonders which I will work upon them; after that he shall let you go. (21) And I will dispose the Egyptians favorably toward this people, so that when you go, you will not go away empty-handed. (22) Each woman shall borrow from her neighbor and the lodger in her house objects of silver and gold, and clothing, and you shall put these on your sons and daughters, thus stripping the Egyptians.” (1) But Moses spoke up and said, “What if they do not believe me and do not listen to me, but say: יהוה did not appear to you?”
לך ואספת וכו' ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי. אף שבטח משה כי יאמינו, מאחר שהש"י שלחו ובוודאי יצליח, אך אמר כי לא יאות לשליח הנשלח מהש"י שלא יהיה בידו כח להכריחם לשמוע אליו ולא שיבא אליהם בבקשה. ויאמר מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש. כי מטה רומז על שורש החיים כדאיתא בגמ' (פסחים ס"ח.) עתידים צדיקים שיחיו מתים, שנאמר ואיש משענתו בידו. השליכהו ארצה ויהי לנחש, היינו שהראה לו שלא יצאו הדברים הללו משורש החיים רק הוא גוון הנראה לחיים ובשורש אין בו ממש, כי ע"ז רומז נחש, כי היה לך להבין הלא בידי לבות בני אדם להטותם כפי רצוני, אם שלחתי אותך היה לך להאמין כי אשלח בלבם שיוכרחו לשמוע לך. וינס משה מפניו, היינו שהבין טעותו. ויאמר לו שלח ידך ואחוז בזנבו, היינו שתעיין בזה הדבר עצמו איך בא בלבך זה הרעיון לחשוב כי לא יאמינו לך, הלא זה עצמו ג"כ אינו רק ברצון הש"י, וכאן הראה לו שנמצא מקום לדבריו כי כן עלה במחשבה שאיזה פעמים יכשלו שלא יאמינו לו היינו במחלוקת קרח. והשלשה מופתים רומזים על שלשה מכשולים שהיה להם לישראל, מופת המטה היה נגד שהלינו בפרשת חקת (במדבר כ"א,ה') וידבר העם באלקים ובמשה וכו'. ונפשנו קצה וכו'. וישלח ה' בעם את הנחשים וכו'. ועל זה היה תיקן והיה כל הנשוך והביט אל נחש הנחושת וחי, ולפיכך גם כאן חזר הנחש למטה. ונגד המופת השני הבא נא ידך וכו', היה נגד שדברו מרים ואהרן במשה, וגם ע"ז היה תיקן ולפיכך גם זה חזר. והמופת השלישי ולקחת ממימי היאור והיה לדם וכו', זה היה נגד מי מריבה שנראה לעין כי לא נתקן, וע"ז גם כאן לא מצינו שיחזור הדם למים.
[M:
STAFF = SOURCE OF LIFE
SNAKE = NOT THE SOURCE!]
“Go then and gather the elders of Israel … but behold, they will not believe me ….” (Shemot, 3:16–4:1)Moshe actually trusted that they would believe him, for if God sent him surely he would succeed. Yet still, he said that it is not befitting that the messenger sent from God should not possess the power to sway their hearts into listening to him, yet should rather have to plead with them. “And God said to him, what is that in your hand? And he said, a staff. And He said, cast it to the ground, and he cast it to the ground, and it became a snake …” (Shemot, 4:2–3).
STAFF = SOURCE OF LIFE
“Staff” hints at the source of life, as it is written in the Gemara (Pesachim, 68a), “In the future the Tsaddikim shall raise the dead, as it is written, each man, his staff in his hand.” “And he cast it to the ground, and it became a snake,” meaning that He showed him that these things did not come out of the source of life, but were rather a surface appearance that seemed like life. At the source they are nothing, for “snake” hints at this.
You must understand, are not the hearts of Israel in My hands, to coerce them to My will? And if I sent you, then you must believe that I will also send into their hearts the inclination to adhere to you. “And Moshe fled from its presence” means that he understood his mistake. “And He said, put forth your hand and grasp it at its tail,” meaning, investigate deeply into this very matter, how it occurred to you that they might not believe you, for is this not in itself also God’s will? In this He showed him that there was a reason for his insecurities, for it entered his mind that there would be times when they would fail to believe in Moshe, as in Korach’s controversy.
These three wonders hint at the three failures that were to come about in Israel.1) The staff corresponds to the complaints murmured in Parshat Chukat (Bamidbar, 21:5), “and the people spoke against God and against Moshe … our soul despises this cheap bread … and God sent snakes among the people.” This was fixed with “and all who are bitten shall glance at the brass serpent, and live.” Since this matter had been fixed, here too the snake turned back into a staff.
2) The second wonder, “place your hand on your chest [and it became leprous],” corresponds to Miriam and Aaron speaking against Moshe, and since this matter had also been fixed with the healing of Miriam’s leprosy, Moshe’s leprosy was also healed.
3) The third wonder, “take some water from the Nile, and it became blood,” corresponds to the “waters of strife [When the people complained for water, so Moshe lost control and hit the rock].” Since this was never fixed as Moshe could not enter the land, therefore we do not find that the blood was turned back into water.
[M: That's important!!]
וילך ויפגשהו בהר האלקים וישק לו. במדרש (בראשית רבה פרשה ח',ה') חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, חסד זה אהרן ואמת זה משה, צדק זה משה ושלום זה אהרן. והנה איתא במדרש (תנחומא שמות כ״ח:א׳) בבריאת העולם שאל הקב"ה לחסד ואמר יברא שהעולם מלא חסדים, אמת אומר לא יברא שהעולם מלא שקרים, צדק אומר יברא שהעולם מלא צדקות, שלום אומר אל יברא שהעולם מלא קטטות. מה עשה הקב"ה השליך אמת ארצה וברא את העולם וכו'. והקושיא מפורסמת מה עשה עם שלום, הלא לא מצינו שהשליך גם את שלום ארצה, וגם כי משה היה אמת וצדק איך מצד אחד אומר יברא ומצד השני אמר אל יברא. והענין בזה, אמת אומר אל יברא וגם משה שהיה מדתו אמת מאוד הרעים בנפשו מדוע דרך רשעים צלחה, ואיך יוכל פרעה לעבוד עם ישראל וישראל יהיו נכנעים מפניו הלא הוא בשקר כי באמת פרעה הוא רשע גמור, וזאת הרעים בלב משה. ואהרן אחיו היה מדתו מדת חסד והוא למד תמיד דעת לסבול הכל ולקבל באהבה בלי שום טענה נגד הש"י. וזה ביאר (תנחומא שמות י׳:י״א) מי שם פה לאדם אמר ר' יוחנן מי נתן עצה לברוח מפני פרעה, היינו שאמר הקב"ה למשה מי שלח בלבך לברוח, הלא זאת היא מדות אהרן והיא נגד מדתך, כי מדתך היא אמת ולפי מדתך לא צרכת לברוח מפני פרעה הרשע, רק אני למדתי אותך אז מדת סבלנות, והנה מרע"ה אחרי שברח מפני פרעה למד דעת להיות סבלן, וזה הענין שנראה אליו הקב"ה בסנה ללמדו זאת המדה והראה לו שהוא שוכן בסנה היינו סבלן גדול כי עמו אנכי בצרה והוא סבלן נגד פרעה. וזה הענין שברך מרע"ה את יוסף (דברים ל"ג,ט"ז) ורצון שוכני סנה, כי מרע"ה היה רוצה להכניס מדות סבלנות לתוך מידתו של יוסף הצדיק, כדי שיהיה מלא רצון על ישראל שלא יהיה לו שום תרעומות על נפש מישראל, כי משבט הזה מתעורר דין על ישראל בעת שנוטים מרצון הש"י. כמו שמצינו שהנביא הזהיר את ישראל אמר להם, (עמוס ה',ו') פן יצלח כאש בית יוסף, והיינו שמדתו לא תכעוס ויהיה ברצון על ישראל, ע"כ אמר ורצון שוכני סנה, היינו שהש"י ילמוד אותך מדות סבלנות כמו שלמד אותי בסנה. וכאשר נשתוה בלב משה זאת המדה, נעשה שלום לגאול את ישראל, וזה פי' חסד ואמת נפגשו, פגישה היינו שהיו מתנגדים זה לזה, כי אהרן היה מדות חסד ואמר יברא ומשה היה מדות אמת ואמר אל יברא, והנה כאשר הוצרך משה לנוס מפרעה אז נקרא (דניאל ח',י"ב) ותשלך אמת ארצה, ואז נשתווה מדת האמת לחסד ונעשה ממדות אמת צדק היינו כאהרן ואמר ג"כ יברא, ואז כשנשתוו, אז צדק ושלום נשקו, היינו כי אז גם שלום אמר יברא, כי מה ששלום אמר תחילה אל יברא היה רוצה להיות במחלוקת נגד מדות האמת, כי מדתו הוא שלום, אבל עתה שנעשה מאמת צדק ואומר יברא אז לא היה שלום אומר אל יברא, ואז צדק ושלום נשקו אתדבקותא רוחא ברוחא.
“And he went, and they met at the mountain of E-lohim, and he kissed him.” (Shemot, 4:27)In the Midrash (Bereshit Rabba, 8:5), “Loving-kindness [Hesed] and Truth have met, Righteousness [Tsedek] and Peace kissed (Tehilim, 85:11). Hesed is Aaron, Truth is Moshe, Tsedek is Moshe, Peace is Aharon.” It is also written in the Midrash (Tanchuma Shemot, 28), “With the creation of the world, the Holy One, blessed be He, asked the opinion of Hesed. Hesed said, create it, for the world is filled with Loving-kindness. Truth said, do not create it, for the world is filled with lies. Tzedek said, create it, for the world is filled with righteousness. Peace said do not create it, for the world is filled with quarrels. What did he do? The Holy One, blessed be He, threw Truth down to the earth and created the world.”
The famous dilemma is: What did He do with Peace? Didn’t He also throw peace down to the earth? Also, if Moshe was Truth and Tsedek, then on one side he said, create it, and on the other side he said, do not create it.
The matter is, “Truth says do not create it,” and also Moshe whose attribute was Truth was greatly disturbed in his soul that the way of evil ones would succeed, and that Pharaoh could enslave the people of Israel. For is it not complete falsehood? Pharaoh was completely evil. This disturbed Moshe greatly.
ויאמר למה הרעות. הנה לפי הראות, הוא פלא איך יצא מפי משה דבר כזה נגד הש"י אך באמת מרע"ה היה אוהב ישראל וכאשר שמע מפי הגבורה, כי יצטרכו להיות עוד במצרים עד אחר המכות שיעברו על מצרים, אז שאל הלא בידך ברגע אחד לפדות את ישראל, ולמה יהיו במצרים י"ב חודש לראות המכות שיפחדו מפניהם כמ"ש (דברים כ"ח,ס') אשר יגורת מפניהם, כי באמת יראו גם ישראל מהמכות, ולכן שאל זאת מהקב"ה, והראה לו הקב"ה כי גם בזה יש צורך לישראל, כי באמת היה להם לישראל איזה שייכות עם מצרים כמ"ש (דברים ד',ל"ד) לקחת לו גוי מקרב גוי. היינו כעובר הנשמט מבטן אמו שיש לו שייכת עם אמו, ולכן הוצרכו גם הם להתברר ולפחוד מהם וזה הפחד היה מזכך את לבם כמו שמצינו בגמ' (ברכות נ"ט.) לא נבראו רעמים אלא כדי לפשוט עקמימות שבלב. וזה באור הפסוק בשיר של פגעים (תהלים צ"א,ח') רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה. היינו שאתה מוצרך לראות שעל ידי זה הפחד יתברר עקמימות לבך לטוב.
“(Moshe to God) Why have you done evil towards the people ….” (Shemot, 5:22)At first glance, it is a wonder that such a word against God could come out of the mouth of Moshe. But truly, Moshe Rabeynu was a great lover of Israel, so when he heard from the mouth of the Almighty that they would need to remain in Egypt until all the plagues had passed through Egypt, he then asked, “is it not in Your power to redeem the people in an instant? Why then must they be in Egypt for the twelve months, to see the plagues and be terrified by them?” As it is written (Devarim, 28:60), “the diseases of Egypt which you were afraid of,” for truly Israel also feared the plagues. So therefore he asked this of the Holy One, blessed be He, and God showed him that even this was necessary for Israel. Truly Israel had a connection to the
Egyptians, as it is written (Devarim, 4:34),
“You took a nation from the midst of a nation,” meaning, as a newborn falling forth from the womb of his mother also has a connection to the mother.
[M: Umbilical chord]
Therefore they also needed refinement and to fear the plagues, for the fear itself refined their hearts, as we find in the Gemara (Berachot, 59a), “Thunder was created only to remove the crookedness from the heart.” This is the meaning of the verse in the chapter of Tehilim against evil spirits (Tehilim, 91:8), “you will only see with your eyes, and you will see the recompense of the evil ones.” In other words, you need to see that by means of this fear the crookedness of the heart will be refined into good.
ואלה שמות בני ישראל כו' ראובן כו' (שמות א, א-ב). כי הנה שמות השבטים הקדושים כאשר תראה השם של כל אחד על מה נקרא בשם זה ראובן כי ראה ה', כי אתה יאהבני אישי (בראשית כט, לב) שמעון כי שמע ה' וכו' (שם לג) לוי הפעם ילוה אישי אלי (שם לד) הנה באמת חס ושלום אי אפשר לומר שהשבטים יהיו נקראים על שום תאוה גשמיות כגון ראובן כו', וכן שאר השבטים כגון יששכר ואשר. הנה באמת שמות השבטים מורים על העלאות כל התאוה לה' לבדו. בראובן העלה כל התאות שבין איש לאשתו להבורא יתברך שמו וכן שמעון וכן לוי מורה עליות כל התחברות להבורא יתברך לכך נקראים השבטים מטות מלשון מטהו מחלון לחלון, כלומר שהתאות הגשמיות העלהו להבורא יתברך. וזהו ואלה שמות בני ישראל, השמות בעצמם מורים על עליות כל הדברים להבורא יתברך ויתעלה זכרו:
[M: physical cravings which have been sublimated to become spiritual cravings.]
Exodus 1,1. “And these are the names of the tribes of Israel; Reuven, etc.”; the reason why the names of the holy tribes are enumerated once more is because their qualifications as being part of the twelve holy tribes is already alluded to in their names, as we shall see. Reuven was called by that name as his mother had proclaimed at his birth (Genesis 29,32) “G’d has seen my distress; now my husband will love me.” When Leah bore Shimon (verse 13 ibid), she gave thanks to G’d to listening to her prayer. When Levi was born (verse 34) she expressed her conviction to G’d that from then on her husband would devote more of his time to her. Both Shimon’s name from the word שמע “to hear,” and Levi’s name from the word ללוות, “to keep company with,” reflect the connection to G’d that Leah saw in these sons as accompanying them already from birth. When the reader will once more peruse the relevant chapter in Parshat Vayetze he will see that all the names bore testimony to the mothers seeing in these sons being born a gift of G’d, so that it was no more than natural that the sons when growing up would excel in their service to G’d, i.e. they would qualify for the title: קדוש, “holy.”It would be quite inconceivable that the matriarchs would have named their children in commemorating a physical craving of theirs as having been fulfilled. The fact that the Torah refers to these tribes, i.e. שבטים, not by their secular name, but calls them מטות, a word reminding us of someone, i.e. G’d leaning out of a window to see what goes on beneath him. According to our author it is used to describe physical cravings which have been sublimated to become spiritual cravings.
ויוסף היה במצרים (שמות א, ה). יש לדקדק למה כתוב במצרים, הוי ליה לומר ויוסף היה שם. ונראה דהכי קאמר, ויוסף היה במצרים, כלומר שלא שינה שמו, כי אפילו פרעה שקרא שמו צפנת פענח (בראשית מא, מה) אף על פי כן לא קרא עצמו רק יוסף וגם פרעה עצמו אמר לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו (בראשית מא, נה) כי בשביל שלשה דברים נגאלו בשביל שלא שינו שמם וזהו ויוסף היה במצרים:
Exodus 1,6. “and Joseph had meanwhile been in Egypt already.” We need to examine why the Torah had to repeat the word במצרים, “in Egypt,” when it would have sufficed to simply write ויוסף היה שם, “while Joseph had already been there.” Perhaps the Torah wanted to stress that during all the years that Joseph had been in Egypt without the moral support of his family he had not changed his name (although Pharaoh had given him an Egyptian title, i.e. צפנת פענח). He himself used to refer to himself by his Jewish name. Even Pharaoh realized this when during the early days of the famine he had instructed the people to turn to Joseph for help, i.e. לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו, “what Joseph will tell you, you are to do.” (Compare Bereshit Rabbah 20 slightly differently wording.)
ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו (שמות א, ד). ובו יבואר הפסוק מרחוק ה' נראה לי. הכלל, כשהעולמות הם דבוקים בגשמיות שלהם אז אינם יכולים להשיג עבודת הבורא ברוך הוא וכשהם מרחקים עצמם ומפשיטים מגשמיות שלהם אז הם יכולים להשיג עבודת הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז בפסוק מרחוק, כשאדם הוא מרוחק מגשמיות שלו אז ה' נראה לו. וזהו הרמז ותתצב אחותו, כי אחותו לשון דביקות מלשון מאחה, מה שהוא דבוק בגשמיות שלו מרחוק להתרחק עצמו מגשמיות שבו. לדעה מה יעשה לו, לדעה, מלשון התחברות (בראשית ד, כה) וידע אדם. מה יעשה לו, שהאין הוא השופע עליו תמיד ותמיד הוא מקבל חיות מאת הבורא ברוך הוא כי האין נקרא מה:
Exodus 2,4. “his sister positioned herself at a distance, in order to find out what would be done with him.” This verse helps us understand Jeremiah 31,2 “the Lord appeared to me from a distance, etc.;”There is a general rule that when the people in the physical universe are fully preoccupied with their secular concerns, they will not be able to elevate themselves to true service of the Lord. This idea is hinted at when the Bible uses the term מרחוק. [The term does not describe distance in terms of kilometers. Ed.] Rapprochement to the Creator progresses at the same speed as distancing oneself from purely secular concerns. The Torah chose to describe Miriam as אחתו, “his sister,” as it wished to allude to the word מאחה, meaning “attached,” i.e. מדובק. Miriam was anxious to see if the attribute of אין, the eternal element of G’d, would continue to influence the baby’s fate. On some occasions this attribute אין is also known as מה, the word used in our verse.
בפסוק ויבא אל הר האלהים חרבה. כי החכמה נקראת חרבה וכן כתוב בהקדמה בספר יצירה להראב"ד ז"ל עיין שם הרמז עד מקום החכמה, ועיקר החכמה היא היראה כדכתיב (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה', וזהו כי ירא מהביט אל האלהים:
[M: CHOREV = WISDOM]
Exodus 3,1. “he came to the mountain of G’d, to Chorev.” חכמה, “wisdom,” is also known as חרבה, a point made by the Raa’vad in his introduction to the Sefer Yetzirah describing G’d’s essence. David, in psalms 111,10 defines the basic ingredient of wisdom as reverence for G’d. This is the deeper meaning of Moses having being afraid to “look” at G’d, as reported in verse 6 of our chapter.
Sometimes divine wisdom is revealed only to very unique souls:
Rabbi Yitzchak said that when G‑d brings a final judgement down against a nation, He first judges the spiritual guardian of that nation in the higher worlds as it is written: "The Lord shall punish the spiritual army on high and then the kings of the earth upon the earth." (Isaiah 24:21) And what is the judgement that this spiritual guardian undergoes in the spiritual world? They take him to that river Dinor that issues and flows from the sefira of malchut and immediately remove his kingdom from him. Then it is immediately announced that the kingdom of that particular Guardian has been removed from him.
This announcement pierces all the heavens until it reaches those who are ruling that nation.
Then a voice goes out and is heard throughout the whole world, until the announcement is picked up by birds, and little children, and those mentally handicapped people who are [mistakenly] thought to not know anything.
Zohar, parashat Shemot, page 6b; translation and commentary by Simcha-Shmuel Treister
https://www.kabbalaonline.org/kabbalah/article_cdo/aid/379812/jewish/Heard-By-Birds-and-Children.htm
ויעש להם בתים. בָּתֵּי כְהֻנָּה וּלְוִיָּה וּמַלְכוּת שֶׁקְּרוּיִין בָּתִּים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ" (מלכים א ט׳:א׳), כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה מִיּוֹכֶבֶד וּמַלְכוּת מִמִּרְיָם. כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה:
ויעש להם בתים HE MADE THEM HOUSES — houses (dynasties) of the priesthood and the Levites and of royalty which are all termed בתים, “houses”, as it is said, (1 Kings 9:1) “and Solomon built the house of the Lord and the house of the king”: “the house of the Lord” i. e. a dynasty of priests and Levites — from Jochebed (Shifrah); and “the house of the king”, i. e. a royal dynasty — from Miriam (Puah), just as it is stated in Treatise Sotah 11b.