(א) שלשה שאכלו כאחד חיבין לזמן
והמזמן פותח:
רַבּוֹתַי, נְבָרֵךְ:
המסבים עונים:
יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
המזמן אומר:
בִּרְשׁוּת מְרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי,
נְבָרֵךְ (בעשרה: לאֱלֹהֵינוּ).
על המזון שאכלנו*
למי שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ:
(בארבע: ברכו שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ)
המסבים עונים:
בָּרוּךְ (בעשרה לאֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ:
המזמן חוזר ואומר:
אמן בָּרוּךְ (בעשרה אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ וּבְטוּבוֹ וּמטוּבוֹ חָיִינוּ חָיִים:
המסבים עונים:
אמן
ברוך הוא וברוך שמו
(1) The following Introduction is customary if three or more Males, above the age of thirteen, have eaten at table together:
Let us say grace.
(2) The others respond:
Blessed be the name of the Lord from this time forth and for ever.
(3) He who says Grace proceeds:
With the sanction of those present, If there be present ten or more Males above the age of thirteen, the words "our God" are added: We will bless (our God) him of whose bounty we have partaken.
(4) The others respond:
Blessed be (our God) he of whose bounty we have partaken, and through whose goodness we live.
(5) He who says Grace replies:
Blessed be (our God) he of whose bounty we have partaken, and through whose goodness we live. Blessed be he, and blessed be his name.
רַבּוֹתַי, נְבָרֵךְ
Although this is not in the official zimmun script but as a vital setup. It's like saying, "Hey, my friends at the table, thanks for joining the lunch party! Now, let's gear up to shower Hashem with blessings through a zimmun!"
However, this statement isn't just a "pep" talk, it is to achieve the Kabbalsitic function of benching, as it is imperative to have a verbal preparation in order for the kedusha to descend.
This practice, highlighted in the Zohar, holds true irrespective of the scale of the mitzvah – no deed is too big or small. A noteworthy illustration of this principle can be traced back to the construction of the mishkan, the sacred dwelling place crafted by the Jewish people in the desert for Hashem. Even in this grand undertaking, the act of verbally dedicating oneself to the mitzvah played a pivotal role in invoking and channeling the kedusha that lies therein.
ד) או כה יאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות. כלומר זה היה פקודי המשכן פירוש חסרון המשכן שיהיה נקרא משכן העדות שיהיה עדות לישראל שהשכינה שורה בתוכם (כפירוש רש"י במלת העדות) ועדות זה היה נפקד ממנו שישרה הקב"ה שכינתו בתוכו שלא היה יכול להיות כי אם על פי משה שיזמין הוא הקדושה בתוכו בכוחו הגדול. וזה אומרו אשר פקד על פי משה כלומר על כן היה נפקד ממנו מפני שהיה צריך להיות על פי משה (כי ידוע שלכל דבר שבקדושה צריך קודם הזמנה בפה כמו שאיתא בזוה"ק (בלק קפ"ו:) וזה על פי משה).
נְבָרֵךְ
The enactment of "zimmun" is a collective ritual wherein three or more individuals who have shared a bread meal join forces during a segment of the benching to amplify the reverence for Hashem's name.
After the "zimmun", individuals proceed with the standard benching practice.
המסבים עונים:
אמן
There's a disagreement in the Poskim whether the participants should answer "Amen" after the leader says this blessing.
On one hand, I would say the reason is because, after there is an opportunity for an Amen hanging in the air. However, this is not the justification to recite Amen, see Eliyahu Rabbah below for the reason why Amen would be appropriate to be said by the participants. See also Magen Avraham at length.
On the other hand, they just said that beracha in its entirety just before, so the need to answer Amen to the beracha would seem to be unnecessary, if they just said the beracha with their own mouths, the need to acknowledge the same thing said by someone else would seem to be unnecessary in order to show validation towards it.
Nevertheless, all Poskim agree that the when the leader repeats their blessing, he does not recite Amen אמן, since he is about to repeat the exact beracha, and it precludes the need for an Amen.
כתב של"ה כשמשיב המברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו יאמרו המסובין אמן קודם שיתחיל המברך ברוך וכו' כי בכאן נשלם ברכות הזימון, וכן ראיתי מגדולים, וכן איתא בש"ס דאם אחד נכנס כשעונין ברוך שאכלנו משלו עונה אמן, עד כאן.
ברוך הוא וברוך שמו
There is controversy whether this should be said by the leader at this point. Mishna Berura says that the accepted minhag is to say it.
Darchei Moshe writes (brought in Be'er Heitev) that this phrase serves as a "separation" between the zimmun procedure and the actual benching.
(ד) (ד) ובטובו חיינו בא"י אמ"ה וכו' - משמע מזה דלא יאמר ברוך הוא וברוך שמו ויש פוסקים כתבו לומר ב"ה וב"ש וכן המנהג. ועיין במ"א ובשארי אחרונים דעכ"פ לא שייך זה ביחיד וגם בשלשה אין לומר אותו רק המברך ולא שנים המזמנים עמו:
(4) "... and in His goodness are our lives. Blessed are You, God, our God, King of the universe, etc." - This implies that one does not say "Blessed is He, and Blessed is His name." But there are authorities who wrote to say "Blessed is He, and Blessed is His name," and so is the practice. And see in the Magen Avraham and in other Acharonim, that even so, this does not apply to an individual, and also with three, one should not say it; only the one blessing, and not the two who are invited with him.
משמע פה דלא יאמר ברוך הוא וברוך שמו וכ"כ מט"מ בשם רש"ל וכ"כ הב"ח דדוקא בי' שמזכיר השם או' ברוך הוא כו' אבל הטור ואבודרהם כתבו לאומרו וכ"כ מהר"ל מפראג בס' נתיבות עולם וכ"כ הלבוש וכן המנהג אבל ביחיד פשיטא שלא יאמרו רק מתחיל ברוך אתה כו',
(בארבע: ברכו שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ)
The mishna in Berachos brings many variations of the opening phrase of zimmun, and this is one of them. However, our minhag is not to vary the opening phrase of the zimmun, regardless if there are 3, 10, or more people at the meal.
(ג) כֵּיצַד מְזַמְּנִין, בִּשְׁלשָׁה אוֹמֵר נְבָרֵךְ. בִּשְׁלשָׁה וְהוּא, אוֹמֵר בָּרְכוּ. בַּעֲשָׂרָה, אוֹמֵר נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ....
The mishna delineates distinctions in the halakhot of the zimmun blessing, based on the number of people present. How does one recite the zimmun? In a group of three people, the one reciting the zimmun says: Let us bless the One from Whose food we have eaten. In a group of three people and him, the one reciting the zimmun says: Bless the One from Whose food we have eaten, as even without him there are enough people to recite the zimmun.
We see that the term "Barchu" finds its appropriate usage only when a 3-person-zimmun could have taken place even without the presence of an additional fourth. In recognition of the fact that a sanctification could have been made even if he wasn't there, he uses the Barchu term.
If a person used Barchu when there were only three people total, there is a dispute whether the zimmun is valid.
(א) ומה שחזר רבינו ואמר מיהו אם אמר ברכו יצא קשה טובא דהא ודאי אם אין שם אלא ג' לא יצא כדמוכח ממה ששנינו בג' אומר נברך וכו'?
אלא בע"כ דקאי אאם הם ד'.
והשתא לאיזה צורך חזר וכתב דאם אמר ברכו יצא הלא כבר אמר דאם הם ד' יכול לומר ברכו אף לכתחלה?
ונראה ליישב משום דבגמרא איתא תניא בין שאמר ברכו בין שאמר נברך אין תופסין אותו על כך והנקדנין תופסים אותו על שהוציא עצמו מן הכלל.
ולכן בא רבינו וחזר ואמר ומיהו אם אמר ברכו יצא כלומר אע"פ דיותר טוב לומר נברך כדי שלא להוציא עצמו מן הכלל מיהו אין תופסין על כך כיון דאם אמר ברכו יצא כמו אם אמר נברך ודלא כהנקדנין:
(ה) [ה] יותר טוב לומר נברך וכו'. ובקורא בתורה וחזן דאומר ברכו היינו משום דאומר "המבורך" ובזה כולל עצמו, ירושלמי.
ואם תאמר והא כתיב גדלו לה'?
יש לומר כיון דאמר איתי הרי כולל עצמו עמהם, חידושי רשב"א.
ומזה קשיא על מגן אברהם שהביא ראיה מפסוק גדלו ודאפילו בשלושה ואם אמרי אחד ברכו לשנים יצא – הא כיון דכתיב איתי, הוי כמו שאומר לשלושה?
מיהו לדינא אפשר דיצא וכמו שכתב בשם רי"ו ורמזים:
לאֱלֹהֵינוּ
One should not put a ל before Elokeinu because in most pesukim about berachos, a lamed doesn't appear before the name Elokeinu. Being that zimmun is a type of beracha, we want to follow the lead on how the Torah describes Hashem in pesukim that discuss berachos.*
The Mishna Berura specifically brings the passuk in Tehillim which says:
(ח) בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים ׀ אֱלֹהֵ֑ינוּ וְ֝הַשְׁמִ֗יעוּ ק֣וֹל תְּהִלָּתֽוֹ׃
celebrate His praises;
I'd like to add that the commentators on that passage explain that it pertains to what the collective of Klal Yisrael will express to non-Jews in the ultimate future. However, it's noteworthy that this concept aligns with the idea of zimmun.
The Siddur commentaries (see Hakdama to Birkas HaMAzon Iyun Tefilla) suggest that the genesis of the zimmun concept traces back to Avraham Avinu, who, in welcoming non-Jewish guests into his home, imparted knowledge about the existence of Hashem.
Thus, the use of similar terminology in a verse discussing influencing and interacting with non-Jews serves as a fitting parallel and reference point, emphasizing the shared theme of educating others on how to bless Hashem in various aspects of life.
In the same vein of the connection of the genesis of zimmun from Avraham to the nusach of the zimmun, I'd like to add one more thing.
Another incorrect terminology to be used in zimmun is על המזון שאכלנו
(ז) (ז) על המזון שאכלנו - דמשמע דמברך לבעה"ב המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו [תוס']:
On the food which we ate - For this implies that one is blessing the host who fed you, for if you were blessing Hashem, there is more than just food that one can thank Hashem for (Tosfos, Berachos 50b)
Other Rishonim explain the reason the nusach is inappropriate for a different reason, because it connotes that you are thanking the food for feeding you, when in truth it is Hashem who orchestrates food to nourish, food itself has no power to nourish, so it is appropriate to bless Hashem, and not the food.
The emphasis people had, and sometimes still do have, on primarily thanking the host was a misconception that Avraham tirelessly tried to educate his guests about, as the Gemara in Sotah relates.
״וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה׳ אֵל עוֹלָם״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַל תִּיקְרֵי ״וַיִּקְרָא״, אֶלָּא ״וַיַּקְרִיא״. מְלַמֵּד שֶׁהִקְרִיא אַבְרָהָם אָבִינוּ לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּפֶה כׇּל עוֹבֵר וָשָׁב. כֵּיצַד? לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, עָמְדוּ לְבָרְכוֹ. אָמַר לָהֶם: וְכִי מִשֶּׁלִּי אֲכַלְתֶּם? מִשֶּׁל אֱלֹהֵי עוֹלָם אֲכַלְתֶּם! הוֹדוּ וְשַׁבְּחוּ וּבָרְכוּ לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.
“And he planted an eshel in Beersheba, and called there [vayyikra] on the name of the Lord, the Everlasting God” (Genesis 21:33). Reish Lakish said: Do not read this word literally as “vayyikra,” and he called, but rather as vayyakri, and he caused others to call. This teaches that Abraham our forefather caused the name of the Holy One, Blessed be He, to be called out in the mouth of all passersby. How so? After the guests of Abraham ate and drank, they arose to bless him. He said to them: But did you eat from what is mine? Rather, you ate from the food of the God of the world. Therefore, you should thank and praise and bless the One Who spoke and the world was created. In this way, Abraham caused everyone to call out to God.
על המזון שאכלנו*
This incorrect nusach ends with an asterisk because there is an exception to this ruling, and this terminology can be used. The Shulchan Aruch says (seif 2) that if one is doing a zimmun with 10 people, where "Elokeinu" is mentioned, the phrase is clearly referring to blessing Hashem. However, this is not our minhag to switch nusachaoes.
למי שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ:
Adding the word "let us bless to whom we ate from" is also an unacceptable terminology. By specifying a specific address - "to whom", it connotes that we have many different sources for getting sustenance, and at this particular meal we are blessing the particular individual gave us this meal, namely the host, which is inappropriate being that benching is foremost thanking Hashem. (This is not to say that we don't owe a debt of gratitude towards the host, nevertheless it doesn't belong in this portion of benching where the focus is on blessing Hashem)
נברך שאכלנו משלו – משמע שהוא יחידי שהכל אוכלים משלו: למי שאכלנו משלו – משמע מרובים הן זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו מברך את בעל הבית:
וּמטוּבוֹ
By saying "from His goodness, it connotes that we are minimizing the gift of life that Hashem endows to us, that it is just a part of His kindness. We should see our gift of life as an expression of Hashem's goodness as grand!
ומטובו הרי זה בור – שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים:
חיים
This too is not appropriate, since it connotes that the person is blessing Hashem for life in general, but not his life. It is not proper to remove oneself from blessing Hashem for a goodness he, the one blessing, also receives from Hashem.
חיים ה"ז בור – דהוציא עצמו מן הכלל: