(לה) ח) והנה נתבאר היטב, ההפרש הגדול, בין חכמת התורה לשאר חכמות העולם: כי שאר חכמות העולם, אין השגתן מטיבה כלל, את החיים שבעוה"ז. כי אפילו הספקה בעלמא לא יתנו לו, בעד המכאובים והיסורים, שהולך וסובל במשך ימי חייו. ע"כ אינו מוכרח לתקן גופו, ודי לו בעמל שנותן בעדם. כמו כל קניני העולם הזה, הנקנים על ידי יגיעה ועמל עליהם.
(לו) משא"כ עסק התורה והמצות, שכל ענינם הוא, להכשיר את האדם, שיהיה ראוי לקבל, כל אותו הטוב, שבכונת הבריאה "להיטיב לנבראיו", ע"כ ודאי, שצריך לזכך גופו, שיהיה ראוי וכדאי, לאותו הטוב האלקי.
(לז) ט) גם נתבאר היטב, מה שאומרת המשנה: "אם אתה עושה כן, אשריך בעוה"ז". כי בכונה גמורה דייקו זאת, להורות, כי חיי העולם הזה, המאושרים, אינם מוכנים, אלא רק למי שהשלים את דרכה של תורה. באופן, שענין הסיגופים, של אכילה שתיה שינה וחיי צער, האמורים כאן, המה נוהגים, רק בעת היותו, בדרכה של תורה. כי על כן, דייקו ואמרו "כך היא דרכה של תורה".
(לח) ואחר שגמר דרך זו, של שלא לשמה, בחיי צער וסיגופים, מסיימת המשנה: "אשריך בעוה"ז", כי תזכה לאותו האושר והטוב, שבכונת הבריאה. וכל העולם כולו, יהיה כדאי לך. דהיינו, אפילו העוה"ז. ומכל שכן, לעולם הבא.
(לט) י) וז"ש בזוהר (בראשית דף ל"א ע"ב. בזוהר ע"פ הסולם, בראשית א', אות שמ"ח. בחילופי גרסאות) על הכתוב: "ויאמר אלקים, יהי אור ויהי אור", - יהי אור לעוה"ז ויהי אור לעולם הבא".
(מ) פירוש, כי מעשה בראשית, בצביונם נבראו, ובכל קומתם נבראו, כמ"ש חז"ל. דהיינו, בתכלית שלימותם ותפארתם. ולפי זה, האור, שנברא ביום א', יצא בכל שלימותו, הכולל גם חיי העולם הזה בתכלית העידון והנועם, כפי השיעור המתבטא בהמלות "יהי אור".
(מא) אלא, כדי להכין מקום בחירה ועבודה, עמד וגנזו לצדיקים, לעתיד לבא, כדברי חז"ל. ע"כ אמרו בלשונם הצח: "יהי אור לעולם הזה". אמנם, לא נשאר כן, אלא: "ויהי אור לעולם הבא". כלומר, שהעוסקים בתורה ומצות לשמה, זוכים בו, רק לעתיד לבא, שפירושו, בזמן העתיד לבא, אחר גמר הזדככות גופם, בדרכה של תורה, שכדאים אז לאור הגדול ההוא, גם בעולם הזה, כמ"ש חז"ל: "עולמך תראה בחייך".
(מב) יא) אמנם, אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב".
(מג) הרי שהמציאו לנו ענין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות, הנ"ל. שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו די כח, להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה. שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק, בתורה ומצות בלבד, מספיק לו, אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה".
(מד) יב) אבל יש להרהר לכאורה, אחר דבריהם אלו: הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם, העסק בתורה, שיזכו, על ידי המאור שבה, לבא לשמה.
(מה) אמנם, ענין העסק בתורה ומצות שלא לשמה, הפירוש, שהוא מאמין בהשי"ת, ובתורה, ובשכר ועונש, והוא עוסק בתורה, מחמת שהשי"ת צוה לעסוק, אבל משתף הנאת עצמו, עם עשיית הנ"ר ליוצרו. ואם, אחר כל טרחתו, בעסק התורה והמצות, יוודע לו, שלא הגיעה לו, ע"י העסק והטורח הגדול הזה, שום הנאה ותועלת פרטית, הוא מתחרט, על כל יגיעתו שיגע, מטעם שאינה את עצמו מתחילתו, שכסבור, שגם הוא יהנה מטרחתו - כגון זה "שלא לשמה" נקרא (כמ"ש בתוספות, רה"ש, דף ד', ד"ה "בשביל").
(מו) ואעפ"כ, התירו חז"ל, את תחילת העסק בתורה ומצות, גם שלא לשמה. מטעם, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה, כמבואר לעיל.
(מז) אמנם בלי ספק, אם העוסק הזה, לא זכה עדיין, לאמונת השי"ת ותורתו, אלא מתגורר בספיקות ח"ו, לא עליו אמרו חז"ל, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ולא עליו אמרו (במ"ר בפתיחתא דאיכה, ובירושלמי חגיגה פ"א ה"ז, ד"ה "שמתוך שלא לשמה בא לשמה", איכה רבה פתיחה ב), שמתוך שמתעסקים בה, המאור שבה מחזירם למוטב.
(מח) כי המאור שבתורה, אינו מאיר, אלא לבעל אמונה. ולא עוד, אלא שמדת גודל המאור הזה, היא כמדת תוקף אמונתו.
(מט) אבל למחוסרי אמונה ח"ו, היא להיפך, כמ"ש: "למשמאילים, בה סמא דמותא" (שבת פ"ח), כי מקבלים חושך מהתורה, ונחשכות עיניהם.
(נ) יג) וכבר משלו חכמים, משל נאה, על ענין זה, על הפסוק (עמוס ה): "הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור?". משל לתרנגול ועטלף, שהיו מצפים לאור. אמר לו, תרנגול לעטלף: "אני מצפה לאורה, שאורה שלי הוא. ואתה, למה לך אורה?" (סנהדרין צ"ח ע"ב). ודו"ק מאד.
(נא) ומובן היטב, שאותם הלומדים, שלא זכו, מתוך שלא לשמה לבא לשמה, היינו משום, שהם מחוסרי אמונה ח"ו, וע"כ לא קבלו, שום מאור מהתורה, ועל כן בחשכה יתהלכון, וימותו ולא בחכמה.
(נב) אבל אותם, שזכו לאמונה שלמה, מובטחים בדברי חז"ל, שמתוך שמתעסקים בתורה, אפילו שלא לשמה, המאור שבה מחזירם למוטב, ויזכו, גם בלי הקדם של יסורים וחיי צער, לתורה לשמה, המביאה לחיי אושר וטוב, בעוה"ז ובעוה"ב, כנ"ל. ועליהם הכתוב אומר: "אז, תתענג על ה', והרכבתיך על במתי ארץ".