לשון רבינו ישעיה אחרון ז"ל
ראשית חכמה יראת ה' ע"כ היה סדר רבותינו הקדושים להתחיל סדר המשנה ביחודו של הקב"ה ואמרו שחייב אדם לקרוא ק"ש לייחד שמו של הקב"ה ולקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה והמצות ערב ובקר שנא' ובשכבך ובקומך עכ"ל ריא"ז:
(טז) וחלק המאמר בסדר זרעים כמו שאומר. התחיל במסכת ברכות. והטעם שהצריכוהו להתחיל בה שהרופא הבקי כשירצה לשמור בריאות הבריא על תכונתה שהיא עומדת עליו יקדים תיקון המזון בתחלת רפואותיו ועל כן ראה החכם הזה להתחיל בברכות שכל מי שאוכל אין לו רשות לאכול עד שיברך וראה לסדר בתחלת דבריו ברכות כדי לתקן המזון תיקון שיש לו ענין.
(יז) אחר כך ראה לתקן דבריו כדי שלא יהיה חסר בענין מן הענינים ולפיכך דבר על כלל הברכות שאדם חייב בהם על המזונות ועל המצות ואין לך מצוה שאדם חייב בה בכל יום אלא קריאת שמע בלבד ואין נכון לדבר בברכות ק"ש קודם שידבר על ק"ש עצמה לפיכך התחיל מאימתי קורין את שמע וכל מה שנתחבר אליו.
(16) And he divided the material in the Order of Seeds, as I will say: He began with the Tractate of Blessings (Berakhot). And the reason that required him to begin with it is that when an expert physician wants to preserve the health of a healthy person upon the state that it is in, he begins by ordering the dietary regimen at the beginning of his medical prescriptions. And therefore, this sage saw [fit] to begin with Blessings, as anyone who eats does not have allowance to eat until he recites a blessing. And [so], he saw fit to order Blessings at the beginning of his words, so that he would order the food in a regimen that has substance to it.
(17) Afterward he saw [fit] to organize his words so that it would not be lacking any matter of all the matters, and therefore he spoke about the [entire] category of the blessings that a person is obligated about for nourishment and for the commandments. And the only commandment that a person is obligated about every day is the recital of Shema alone. And it is not correct to speak about the blessings over the recital of Shema before he speaks about the recital of Shema itself. Therefore, he began, "From when do we recite the Shema," and everything that is connected to it.
ה״ו זה שמו של הקדוש ברוך הוא ז״ח ט״י כ״ל ואם אתה עושה כן הקדוש ברוך הוא זן אותך וחן אותך ומטיב לך ונותן לך ירושה וקושר לך כתר לעולם הבא מ״ם פתוחה מ״ם סתומה מאמר פתוח מאמר סתום נו״ן כפופה נו״ן פשוטה נאמן כפוף נאמן פשוט.
Heh vav: That is the principal name of the Holy One, Blessed be He.
Zayin ḥet, tet yod, kaf lamed: And if you do so, the Holy One, Blessed be He, feeds [zan] you, and shows you favor [ḥan], and bestows goodness [meitiv] upon you, and gives you an inheritance [yerusha], and ties a crown [keter] for you in the World to Come [la’olam haba].
The open mem and closed mem indicate that the Torah contains an open statement, understood by all, and an esoteric statement.
The bent nun and the straight nun at the end of a word refer to a faithful person who is bent [ne’eman kafuf] and is modest now, who will ultimately become a well-known faithful person [ne’eman pashut].
מאמר פתוח ומאמר סתום. יש דברים שנתן רשות לדורשן ויש שאתה מצווה לסותמן כגון מעשה מרכבה:
כתוב בספר המאור רמי ליה רב מארי בריה דבת שמואל לרבא וכו' ומסקנא לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני הא פירוקא דרב מארי הוא דפריק לה ולאו רבא קאמר ליה ומפסוק ראשון ואילך פועלים עוסקין במלאכתן וקורין אליבא דרבא וההוא פרוקא דבמס' יומא אע"ג דאליבא דרב הוא דמפרקינן הכי ורב לית ליה כוונה אלא בפסוק ראשון אפ"ה לרווחא דמלתא הוא דמשני הכי:
אמר הכותב אם כן היכי נסיב לה קרא עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב דמשמע משום דמשוי ליה עראי לימא דמאורייתא לא יצא משום דכתיב שמע ועוד ההיא דאמר רב לא ירמוז ולא יקרוץ אי משום כוונה כיון דלא יהיב שיעורו בכמה מאי קא משמע לן מי איכא דלית ליה כוונה בק"ש מיהת בפסוק ראשון ומי לא הוה ליה לאשמועינן כוונה אחריתי אלא רמיזה וקריצה וא"ת קמ"ל שהמרמז והקורץ אינו מכוין וכי לזו הוצרכנו דבר ברור וידוע הוא אפילו לנכרי בשוק ובגמרא נמי הקשו גבי עוסקין במלאכה אלמא לא בעי כונה ולא הוצרכו להביא אותה מדרב אלא ודאי אפילו היכא דלא בעי כונה אסור לרמוז ולקרוץ ולעסוק בדבר משום שלא יהו מצות עראי עליו אלא שמפרשה ראשונה ואילך הקילו בה ואפשר שהטעם כמו שאמרו בירושלמי מה בין פרק ראשון מה בין פרק השני אמר רבי חנינא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה מעתה לא יקרא אלא אחד אמר רב עולא הראשון ליחיד והשני לצבור הראשון לתלמוד והשני למעשה או שמא מפני שאין חכמים מטריחין על האדם יותר מדאי ולפיכך לא גזרו בפרק שני שמדות חכמים בכל מקום כך היא וצורת השמועה שבמסכת יומא מוכחת שכל עיקר לא הביאו שם אותה הברייתא במסכתא יומא במקום שאינו מקומה אלא מפני שסמכו ענין לו לומר שלכך אסרו לרמז שלא יהו עליו מצותיה של תורה כדברי עראי תדע דהא קתני ודברת בם ולא בתפלה והא בק"ש נמי מדריש ליה דאי לדברי תורה בלחוד אינו ענין למעט תפלה וכך אמרו בירושלמי גבי שואל מפני הכבוד ומפני היראה עד כדון באמצע פרשה באמצע פסוק רבי ירמיה מרמז פי' מפני היראה והכבוד רבי יונה משתעי רב הונא בשם רב יוסף ודברת בם. מכאן שיש לך רשות לדבר בם ומכאן אמרו ולא בתפלה כלומר שאפילו מלך שואל בשלומו לא ישיבנו ועוד שכיון שהדברים אמורים לדעת רבא דלית ליה כוונה אלא בפסוק ראשון אלמלא טעמא של רבינו ז"ל לא היו מתרצינן הא בפרק ראשון הא בפרק שני משום רווחא דמילתא דהא לאו רווחא דמילתא היא אלא דוחק דמילתא היא דמיבעי להו לאקשויי עלה ומי אית ליה לרב כוונה בפרק ראשון והא אמר רב יצחק בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל ונאנס יצא והכי אורחא דתלמודא בכל כה"ג אלא ש"מ אפילו לרב בכל פרק ראשון אסור לרמוז ולקרוץ ולעסוק בדבר אחר בעולם וזו היא דרך מחוורת באותה שמועה אבל כאן בפועלים יש לו דעת נוטה שאין הפירוק הזה אלא לדעת הסובר כל הפרשה כולה בכוונה הא לדברי רבא פסוק ראשון בטלין מכאן ואילך עוסקין במלאכתן שאין מטריחין על הפועלים אלא לצאת ידי חובה בלבד ומכאן ואילך קרוב לאונס חשיב ורבא דשתק ליה לרב מארי משום דקביל פירוקא ואע"ג דלא קביל שיעוריה אלא כיון שרבינו ז"ל השוה המדות אנא בהדי תרגומא דסבי למה לי גבי פועלים נמי לא אמרינן להו לשוויה נפשייהו ולא אותי קראת יעקב ורבא קבולי קביל לפירוקיה דרב מארי מיניה לגמרי וכן בבהמ"ז אין עוסקין במלאכתן ומברכין שהרי אמרו כאן מברכין לאחריה שתים ואלמלא מפני ביטול מלאכה ודאי שהיו מברכין ארבע כתקונן וכך אמרו בירושלמי תני לא יהא מרמז בעיניו וקורא ותני כן הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית הרי אלו מברכין ברכה הראשונה וכוללים של ירושלים בארץ וחותמין בארץ ואם היו עושין עמו בסעודה או שהיה בע"ה אוכל עמהם הרי אלו מברכין ארבע אמר ר' מונא ז"א שאסור לעשות מלאכה עד שעה שיברך ולכן אמרינן יעשה מלאכה ויברך הא למדנו שהמברך אסור לעשות מלאכה וכן השומע מן המברך שאלמלא כן היו מברכים ארבע או היה בע"ה מברך ופועלים עסוקין במלאכתן ושומעין וכל זה כדי שיעשה המצות עיקר ולא יעשה עראי ומכאן אתה דן לק"ש כמו שמפורש בירושלמי אלא שהקלו בפרשה שניה בגמרתינו וכן פסק רבינו הגאון וכן כתוב בסדור מר רב עמרם ריש מתיבתא:
עד סוף האשמורה הראשונה. שליש הלילה כדמפרש בגמרא (דף ג.) ומשם ואילך עבר זמן דלא מקרי תו זמן שכיבה ולא קרינן ביה בשכבך ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה והכי תניא בבריי' בברכות ירושלמי. ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך. ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא:
מאימתי קורין וכו'. פי' רש"י ואנן היכי קרינן מבעוד יום ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים כדמפרש בגמרא על כן פירש רש"י שקריאת שמע שעל המטה עיקר והוא לאחר צאת הכוכבים. והכי איתא בירושלמי אם קרא קודם לכן לא יצא ואם כן למה אנו מתפללין קריאת שמע בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. תימא לפירושו והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה (לקמן ברכות דף ס:) ואם כן שלש פרשיות היה לו לקרות. ועוד קשה דצריך לברך בקריאת שמע שתים לפניה ושתים לאחריה בערבית. ועוד דאותה קריאת שמע סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין כדאמר בסמוך (דף ה.) ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך. ועוד קשה דא״כ פסקינן כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תקנום פ' באמצע בין שני קריאת שמע בין קריאת שמע של שחרית ובין קריאת שמע של ערבית. ואנן קיי״ל כר' יוחנן דאמר לקמן (ברכות דף ד:) איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה. לכן פי' ר״ת דאדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר. ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום. ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפלת השחר (ברכות דף כו.) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית. ואם תאמר היאך אנו מתפללין תפלת מנחה סמוך לחשכה ואפילו לאחר פלג המנחה. יש לומר דקיימא לן כרבנן דאמרי זמן תפלת המנחה עד הערב ואמרינן לקמן (ברכות דף כז.) השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. מכל מקום קשיא דהוי כתרי קולי דסתרן אהדדי שהרי מאיזה טעם אנו מתפללין ערבית מיד לאחר פלג המנחה משום דקיימא לן דשעת המנחה כלה כדברי רבי יהודה ומיד הוי זמן ערבית ובזמן התפלה עצמה לא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבנן. על כן אומר ר״י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר ואנו שמתפללין ערבית מבעוד יום סבירא לן כהני תנאי דגמרא דאמרי משעה שקדש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב דהיינו סעודת ע״ש והיא היתה מבעוד יום ומאותה שעה הוי זמן תפלה. וגם ראיה (לקמן כז) דרב הוי מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא גם היה קורא קריאת שמע. מכל אותן הראיות משמע דקריאת שמע של בית הכנסת היא עיקר. והא דקאמר בירושלמי למה היו קורין בבהכ״נ וכו' אומר ר״ת שהיו רגילין לקרות ק״ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי תחלה ואותה ק״ש אינה אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. ומכאן נראה מי שקורא ק״ש על מטתו שאין לברך וגם אינו צריך לקרות אלא פרשה ראשונה:
Rashi explained: And how do we recite Shema when it is still daytime and do not wait until the stars come out, as the Gemara explains that this is the time when Kohanim begin come to eat their Terumah? For this reason Rashi explains that the Shema that is recited when we go to bed is the primary fulfillment of the mitzvah of Shema, and that is recited after the stars appear.
Rashi quotes Talmud Yerushalmi to support his opinion. So is it found in Yerushalmi: If one recited Shema before this time mentioned in our Mishna, he has not fulfilled his obligation.
Yerushalmi continues: If so, why do we recite Shema in the synagogue, when we are saying the Marriv prayer before the stars appear and when we are definitely not fulfilling the mitzvah? That is done in order to stand before Hashem in prayer having first said some words of Torah. That first recital is not a fulfillment of the mitzvah of reciting Shema, but does serve as a vehicle from which we stand before Hashem in prayer, having fulfilled the all-important mitzvah of Torah study.
Tosfos asks a series of four questions attacking Rashi’s explanation: The first: His explanation that we fulfill the reciting of Shema with the Shema that we recite when going to sleep is bewildering! But the people, when going to sleep are accustomed to reciting only the first paragraph of Shema - שמע and ואהבת, and if so, that it is the recital with which we will fulfill our obligation to recite Shema, we should read all three paragraphs?
The second question: There is another difficulty. That one is required when reciting Shema to also recite two berachos before Shema and two berachos after Shema at night? Tosfos assumes that the berachos of Shema should be recited with the Shema that is recited for the fulfillment of the Mitzvah. According to Rashi, this should be recited when we are about to go to sleep, but in reality the berachos of Shema are recited together with the early Maariv prayer?
The third question: Furthermore, the Shema recited when one goes to bed is only because of the mazikin1Evil spirits that may attack a person while he is asleep. as [the Gemara] soon says (5a). The Gemara there also says and if he is a scholar he does not need to recite Shema when he goes to sleep. This is understandable if the purpose of that Shema is to protect one from mazikin. Presumably a scholar who is always learning does not need that protection. However, if the recital is in order to fulfill the mitzvah of Shema, scholars are also obligated to fulfill the mitzvah.
On 4b there is a dispute between R’ Yochonon and R’ Yehoshua ben Levi about the proper order of reciting Shema and saying Maariv. R’ Yochonon holds as we do that reciting Shema is first followed by tefilas Maariv. R’ Yehoshua ben Levi disagrees. He holds that we first say tefilas Maariv and then recite Shema. The particulars of the disagreement are discussed later on 4b.
The fourth question: There is another difficulty: For if so, that Rashi is correct and we fulfill the mitzvah of reciting Shema when we go to bed after tefilas Maariv, we are ruling in favor of R’ Yehoshua ben Levi who says that the prayers of Shacharis, Mincha and Maariv were instituted to be said in between. The explanation of in between: Between the two recitals of Shema , all prayers are to be said between reciting Shema in the morning and reciting Shema in the evening.
However, we rule in accordance with R’ Yochonon who says later (4b): Who is a son of the world to come? One who recites the beracha of redemption, גאל ישראל of the Maariv prayers immediately before the Shemoneh Esrai of Maariv. The beracha of גאל ישראל together with the other berachos recited in the evening prayers are collectively called the berachos of Shema. When we recite the Shema before Shmoneh Esrai of Maariv the beracha of redemption is said before Shmoneh Esrai, thus we are fulfilling the dictum of R’ Yochonon who says that one who does this is worthy of the world to come. If we would recite Shema after Shmoneh Esrai we would not be fulfilling R’ Yochonon’s dictum. This is proof that Shema is meant to be recited before Shmoneh Esrai, which contradicts Rashi’s position that we actually fulfill the recital of Shema when saying it as we are about to go to sleep. Rashi’s proposal seems to be in line with R’ Yehoshua ben Levi.
For this reason Rabainu Tam explains that to the contrary, the recital of Shema in the synagogue before Shmoneh Esrai is the primary recital. This decision requires that we must once again examine our custom to recite Shema together with tefilas Maariv before nightfall. If you ask: How do we recite Shema so early when it is still day? We can answer: That we rule in accordance with R’ Yehudah who says in Perek Tefilas Hashachar (26a) that the time for tefilas Minchah is till the midpoint of the Minchah period, which is ten and three quarter hours into the hours of the day. For example when sunrise and sunset are at 6 o’clock a.m. and p.m., ten and three quarter hours is at 4:45 p.m. Immediately after the end of the time for praying Minchah at 4:45 p.m., the time for tefilas Maariv begins. Since this is the time for tefilas Maariv we may assume that it is also the time for recital of Shema, which must be done before saying tefilas Maariv as discussed earlier.
In reality during the times of Tosfos people usually said Minchah late in the day, even after the midpoint of the minchah. If you ask: Since we rely on R’ Yehudah for reciting Shema before nightfall, how do we pray tefilas Minchah close to nightfall and even after the midpoint of the minchah? We can answer: That we rule in accordance with the Rabonon who say that tefilas Minchah may be said until the evening. [The Gemara] says later (27a): Now that we have not learned that the halacha follows the Rabonon who hold one may pray Minchah after the midpoint of the minchah (4:45 p.m.) or that the halacha follows R’ Yehuda who says that Mincha must be prayed before the midpoint (4:45 p.m.), one who does as [the Rabonon] fulfills his obligation and one who does like [R’ Yehudah] has fulfilled his obligation. This halacha has been left open for all to choose how they wish to behave. Thus one may choose to say Mincha after 4:45 p.m. or choose to say Mincha before 4:45 p.m. and then say Maariv immediately after 4:45 p.m. before night fall. Those of us who wish to follow the Rabonon may do so and those of us who choose to follow R’ Yehudah may do so. At this point Tosfos seems to hold that when we choose to pray Maariv at 4:45 p.m., we may also fulfill our obligation to recite Shema at that time.
In reality it seems that during Tosfos’ times people would say tefilas Minchah after 4:45 p.m. and then recite Shema and say tefilas Maariv. There seems to be a contradiction in using the same time period for both tefilas Mincha and Maariv. In any case there is a difficulty with our custom because it seems that we are practicing two leniencies that are contradictory, because for whatever reason we pray Maariv immediately after the midpoint of the Minchah (after 4:45 p.m.), must be because we rule that the time for praying Minchah has ended in accordance with R’ Yehudah, and immediately afterwards is the time for Maariv , but as far as the time praying Minchah itself is concerned, we do not rule like R’ Yehudah, rather like the Rabonon, because we do continue to say Minchah prayers after the midpoint of the Minchah (4:45 P.M.).
Tosfos concludes that we cannot possibly say that the reason we say Maariv early is because we hold like R’ Yehudah, because in fact we do not hold like R’ Yehudah as is evident by our saying Minchah after 4:45 P.M. Tosfos must once again search for the rationale behind our custom, which was to recite Shema before the appearance of the stars which is not in accordance with the ruling of our Mishna. We must keep in mind that Tosfos was not satisfied with Rashi’s approach that we fulfill the mitzvah of reciting Shema later when we go to sleep.
Therefore R’I says that certainly the recital of Shema that we recite in the Synagogue is the primary recital of Shema with which we fulfill our obligation, not the Shema we recite as we go to sleep. And we who say Maariv prayers while it is still day before the appearance of the stars, that is because we hold like those Tanoim mentioned in the Gemara (2b) who say that the correct time to recite Shema is at the time that the day is sanctified on Shabos, which is well before the appearance of the stars.
Tosfos also refers to another opinion mentioned on 2b, which was well before the appearance of the stars. The Gemara on 2b mentions another time that is earlier than the appearance of the stars, also from the time that people enter to recline and eat their meal which refers to the Shabos meal. That was while it was still day. From that time on is the time for saying Maariv prayers, which include the recital of Shema.
There is also proof from the Gemara later on 27a, that Rav prayed the tefilah of Shabos on the eve of Shabos and most probably he also recited Shema at that time. This too seems to indicate that we rule that the correct time to recite Shema is not like our Mishna, which says that the time is the appearance of the stars, but rather sometime earlier. From all those proofs it seems that the recital of Shema in the synagogue is the primary recital and that is for the purpose of fulfilling our obligation to recite Shema. The recital at the time we go to sleep is not for the purpose of fulfilling our obligation, rather to ward off evil spirits.
But how will Tosfos deal with Yerushalmi that clearly says that the purpose of reciting Shema in the synagogue is to stand before Hashem in prayer having uttered some words of Torah, but not in order to fulfill the obligation of reciting Shema? That which Yerushalmi says: Why did they recite Shema in the synagogue etc.? [in order to come before Hashem in prayer having uttered words of Torah], which seems to be saying that the recital of Shema in the synagogue is not for the purpose of fulfilling our obligation to say Shema. Says Rabainu Tam that it was customary for them to recite Shema before they prayed as we customarily recite Ashrey before the Minchah prayer, and that recital of Shema is only in order to come before Hashem in prayer having first said words of Torah. Yerushalmi is not discussing the Shema recited in the Maariv prayer at all. The Shema said before tefilas Maariv is for the purpose of fulfilling one’s obligation.
It appears that those who followed Rashi’s opinion that the recital of Shema as we got to sleep is the actual fulfillment of the mitzvah would also say a beracha to the effect that they were fulfilling the commandment to recite Shema. From this it appears that he who recites Shema as he is about to go to bed should not recite a beracha that Hashem commanded us to recite Shema, since he has already fulfilled this mitzvah earlier during Maariv and for the same reason he only needs to recite the first paragraph, that serves to ward off the evil spirits.
פעמים בכל יום קוראין קריאת שמע, בערב ובבקר. שנאמר (דברים ו ז) ״ובשכבך ובקומך״ בשעה שדרך בני אדם שוכבין וזה הוא לילה. ובשעה שדרך בני אדם עומדין וזה הוא יום:
(1) We [are obligated to] recite the Shema twice daily - in the evening and in the morning1as [Deuteronomy 6:7] states: "...when you lie down and when you rise" - In Sefer HaMitzvot (Positive Commandment 10), the Rambam mentions the beginning of this verse, ודברת בם... (And you shall speak of them...) as the source for the mitzvah of Kri'at Shema.
Nevertheless, his statements in this halachah do not necessarily represent a change of mind. Here, the Rambam is not interested in the actual source for the mitzvah itself (which is the case in Sefer HaMitzvot), but in stating our obligation to recite the Shema twice daily, once at night and once in the daytime. This is derived from the end of the verse, as mentioned by the Rambam.2The obligation to recite the Shema at night is mentioned first both in the Mishnah,Berachot 1:1 and here in the Mishneh Torah, following the pattern mentioned in the verse quoted above: "...when you lie down and when you rise."
Berachot 3a understands this order as parallel to the creation of the world itself which began: ויהי ערב ויהי בקר (And then there was night and there was day..., Genesis 1:5 . (See also the Rambam's commentary on the Mishnah, Berachot 1:1.)
i.e., when people are accustomed to sleep - this being the night - and when people are accustomed to rise - this being daytime. - The Mishnah (Berachot 10b) records a disagreement between the school of Shammai and the school of Hillel regarding the laws derived from the verse: "... and when you lie down and when you rise."
Both agree that the Shema is recited twice daily, once at night and once in the morning. However, based on the above verse, Beit Shammai obligates one to recline while reciting Kri'at Shema at night, and to stand while reciting it in the morning. Beit Hillel holds that the verse simply establishes the general times at which the Shema is recited, as stated by the Rambam in this halachah; i.e., at the time that people sleep and at the time that they are accustomed to wake up. - as [Deuteronomy 6:7] states: "...when you lie down and when you rise" - i.e., when people are accustomed to sleep - this being the night - and when people are accustomed to rise, this being daytime.
(א) פעמים בכל יום קוראין קריאת שמע, בערב ובבקר. שנאמר (דברים ו ז) ״ובשכבך ובקומך״ בשעה שדרך בני אדם שוכבין וזה הוא לילה. ובשעה שדרך בני אדם עומדין וזה הוא יום:
(ב) ומה הוא קורא, שלשה פרשיות. אלו הן (דברים ו ד) ״שמע״ (דברים יא יג) ״והיה אם שמע״ (במדבר טו לז) ״ויאמר״. ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העקר הגדול שהכל תלוי בו. ואחריה והיה אם שמע שיש בה צווי על (זכירת) שאר כל המצות. ואחר כך פרשת (במדבר טו לח) ״ציצית״ שגם היא יש בה צווי זכירת כל המצות:
(ג) אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר (דברים טז ג) ״למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך״. וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע:
(1) We [are obligated to] recite the Shema twice daily - in the evening and in the morning1as [Deuteronomy 6:7] states: "...when you lie down and when you rise" - In Sefer HaMitzvot (Positive Commandment 10), the Rambam mentions the beginning of this verse, ודברת בם... (And you shall speak of them...) as the source for the mitzvah of Kri'at Shema.
Nevertheless, his statements in this halachah do not necessarily represent a change of mind. Here, the Rambam is not interested in the actual source for the mitzvah itself (which is the case in Sefer HaMitzvot), but in stating our obligation to recite the Shema twice daily, once at night and once in the daytime. This is derived from the end of the verse, as mentioned by the Rambam.2The obligation to recite the Shema at night is mentioned first both in the Mishnah,Berachot 1:1 and here in the Mishneh Torah, following the pattern mentioned in the verse quoted above: "...when you lie down and when you rise."
Berachot 3a understands this order as parallel to the creation of the world itself which began: ויהי ערב ויהי בקר (And then there was night and there was day..., Genesis 1:5 . (See also the Rambam's commentary on the Mishnah, Berachot 1:1.)
i.e., when people are accustomed to sleep - this being the night - and when people are accustomed to rise - this being daytime. - The Mishnah (Berachot 10b) records a disagreement between the school of Shammai and the school of Hillel regarding the laws derived from the verse: "... and when you lie down and when you rise."
Both agree that the Shema is recited twice daily, once at night and once in the morning. However, based on the above verse, Beit Shammai obligates one to recline while reciting Kri'at Shema at night, and to stand while reciting it in the morning. Beit Hillel holds that the verse simply establishes the general times at which the Shema is recited, as stated by the Rambam in this halachah; i.e., at the time that people sleep and at the time that they are accustomed to wake up. - as [Deuteronomy 6:7] states: "...when you lie down and when you rise" - i.e., when people are accustomed to sleep - this being the night - and when people are accustomed to rise, this being daytime.
(2) And what is it that one recites?1There are various opinions as to what constitutes the positive commandment of Kri'at Shema. Sefer HaChinuch (Commandment 419) states clearly that the Torah obligates us to read only the first verse of the Shema - i.e., Shema Yisrael. The reading of the rest of the three sections was instituted by the Sages.
Rabbenu Yonah understands that the whole first section constitutes the Torah obligation. (See Beit Yosef, Orach Chayim 63 at the end.) There is also an opinion that the obligation to recite the first two sections originates in the Torah. (See Shulchan Aruch HaRav, Orach Chayim 58.) However, in practice, everyone ultimately agrees that one must recite all three sections mentioned by the Rambam in this halachah (Berachot 13a). These three sections:
"Hear O Israel..." (Deuteronomy 6:4-9),
"And if you will listen..." (Deuteronomy 11:13-21),and
"And God said..." (Numbers2For, as explained, each of these paragraphs contains fundamental concepts central to the Jewish faith.
Note Sefer HaChinuch (Commandment 420) who quotes the Rambam, not to explain the order of Kri'at Shema, but rather to clarify why the Sages included these three sections in the Shema.
we begin with the section of "Hear O Israel..." - Berachot 13a, 14b, offers two different explanations regarding the order of Kri'at Shema. The Rambam, however, does not quote either explicitly, but rather seems to suggest his own reason.
The Kessef Mishneh holds that the Rambam's explanation of the order of the first two sections, "Hear O Israel" and "And if you will listen," is in fact consistent with the Mishnah in Berachot 13a. Regarding the last section, the Rambam desired to supply us with both the reason for its inclusion and its placement after the second section (even though the third section precedes it in the Torah itself). 15:37-41).
We begin with the section of "Hear O Israel" since it contains [the concept of] the unity of God,3The statement "God is our Lord, God is one" implies not only that there is only one God, but all creation is one with Him. See Shulchan Aruch, Orach Chayim 61:6. [the commandment of] loving Him4"And you shall love God, your Lord, with all your heart, with all your soul and with all your strength" (Deuteronomy 6:5). and the study of Torah,5"... and you shall teach your children and speak of them" (Deuteronomy 6:7).
It must be noted that in Hilchot Talmud Torah, the Rambam quotes Deuteronomy 11:19 (a verse in the second section of the Shema), as the source for the mitzvah of Torah study. it being a fundamental principle upon which everything is based.6This refers to the concept of the unity of God. (See Hilchot Yesodei HaTorah 1:6.)
After it, [we read] "And if you will listen...," since it contains the imperative to fulfill the rest of the commandments,7"And if you will listen to all my commandments..." (Deuteronomy 11:13 . This section also contains the commandment of loving God (verse 13) and the study of Torah (verse 19). It is, however, the mention of "all the commandments" which distinguishes this section as separate and unique from the first section.
and finally the portion of tzitzit, since it also contains the imperative of remembering all the commandments - "And you shall see them (tzitzit - the fringes on the corners of four-cornered garments) and remember all the commandments of God and do them" (Numbers 15:39).
Rashi, in his commentary on the above verse, explains how tzitzit serve as a reminder of all the Torah's commandments. The numerical value of the Hebrew word ציצית is 600 (צ = 90 י = 10 צ = 90 י = 10 ת = 400) There are also eight strings and five knots. Therefore, by looking at the tzitzit, one is reminded of the 613 divine commandments. and finally the portion of tzitzit, since it also contains the imperative of remembering all the commandments.
(3) The commandment of tzitzit is not obligatory at night.1Numbers 15:39 states: "And you shall see them..." - implying that tzitzit must only be worn when they can be seen, i.e., daytime. Accordingly, there is no obligation to wear tzitzit at night. See Hilchot Tzitzit 3:7-8. Nevertheless, we recite [the section describing] it at night because it contains mention of the exodus from Egypt.2"I am God, your Lord, who took you out of the land of Egypt to be your Lord, I am God, your Lord" (Numbers 15:41 .
The Kessef Mishneh explains that the mention of the exodus can itself be understood as the reason for the inclusion of this section in Kri'at Shema. The Rambam, however, mentions tzitzit as the basis for the presence of this section in Kri'at Shema (see Halachah 2), since it is the tzitzit that cause us to remember all the commandments.
We are commanded to mention the exodus both during the day and at night3See Berachot 12b.
It is interesting to note that in Sefer HaMitzvot, the Rambam does not count the mentioning of the exodus from Egypt as one of the 613 commandments in the Torah, nor does he mention it elsewhere in the Mishneh Torah.
The Rambam does, however, count the commandment of the telling of the story of the exodus on the fifteenth of Nisan - i.e., Passover night - as one of the mitzvot. See Sefer HaMitzvot (Positive Commandment 157), Sefer HaChinuch (Mitzvah 21), and Hilchot Chametz U'Matzah, Chapters 7 and 8.
According to some opinions, one can differentiate between the two obligations as follows: A person can fulfill his daily obligation with simply a thought about the exodus, whereas on Pesach night the mitzvah can be performed only through the verbal description of the redemption from Egypt. (See Sha'agat Aryeh, 13.)
This would explain the omission of this commandment from Sefer HaMitzvot. A commandment that can be fulfilled with a thought alone and not an explicit statement or action is not "worthy" of inclusion in the list of 613 commandments of the Torah. (See the Rambam's explanation of the commandment to remember Amalek: Positive Commandment 189).
The Aruch HaShulchan, however, disagrees with this opinion. In Orach Chayim 67, he states that even the daily obligation requires an explicit statement. Nevertheless, he explains that it was not chosen as one of the 613 commandments because the obligation to remember the exodus twice daily is not stated in the form of a command in the Torah to "Remember," but rather, as a reason for another mitzvah (the mitzvah of matzah): "In order that you shall remember..." (Deuteronomy 16:3 . as [Deuteronomy 16:3] states: "In order that you shall remember the day of your leaving the land of Egypt all the days of your4The word "all" includes even the nighttime.
The Zohar (Parshat Vayakhel 216b) explains the mystical significance of mentioning the exodus from Egypt after proclaiming the unity of God. life."
Reading these three sections in this order constitutes the recitation of the Shema.5The Jerusalem Talmud (Berachot 1:5) mentions that the sections of Kri'at Shema also contain a reference to each of the 10 utterances of the revelation at Mount Sinai (Exodus 20:1-14), thus representing a complete statement of Jewish spirituality and values.
מעתה אין אדם צריך לחזור ולקרוא את שמע אפילו על מטתו מתורת קריאת עונה, שאילו היה כן לא היה מספיק לנו פרק אחד וקריאה שלא בברכות, אבל מכל מקום צריך הוא לקרותה בלא שום ברכה להבריח את המזיקים הידועים ותלמיד חכם אינו צריך שתורתו משמרתו וכלי זיניו עליו כמו שיתבאר, ומכל מקום צריך הוא לומר פסוק אחד כגון בידך אפקיד רוחי וכיוצא בו שלא ילך לישן כמדת עם הארץ:
והטעם שאין מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו על קריאת שמע כמו בשאר מצות מפני שענין הברכות כלם הוא לקבל עול מלכות שמים עלינו כדאמרי' בפר' כיצד מברכין שכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה. ופסוק שמע יש בו הזכרת השם וגם כן הוא נחשב כמו מלכות כדאיתא בר"ה והרי הוא חשוב כברכה.
בכל דור ודור. אין הכונה שחייב לראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים משום שאם לא הוציא אבותינו גם אנחנו היינו משועדים לפרעה דא"כ יאמר בכל הנסים שנעשו לאבותינו שחייב לראות עצמו כאילו הנס נעשה לו כגון בנס של אחשורוש שנגזר על כל ישראל למיתה ואם ח"ו היה מתקיים גזירתו אנו לא באנו לעולם וכן בכל הנסים שנעשו לאבות יהיה הבנים מחוייבים לברך על הנסב שנעשה לו ובהדיא אמרו בש"ס ברכות שמברך שעשה נס לאבותינו וכאן מברכין אשר גאלנו וגאל את אבותינו ומזכיר בברכה גם גאולת עצמו משא"כ בכל הנסים. לכן נראה דודאי אם היינו עושין עיקר שמחה על הנס מה שיצאנו מהמרירות של שיעבוד הגלות לא היינו מזכירין עצמינו בהברכה ובהנס כלל כיון שאנחנו לא יצאנו מהמרירות רק מפני עשותינו עיקר הנס ביציאת מצרים הגאולה שהוא מה שנקנינו לעבדים לו יתברך והכניסנו לקדושתו והנחילנו קדושת ארץ העליונה ותחתונה ובזה אנחנו ועם היוצאים שוים. ולזה מברכין אשר גאלנו וגאל אבותינו שהגאולה הוא ענין הקנין וכמש"ל ולא מברכין אשר הוציאנו והוציא את אבותינו כי בגוף היציאה אין לנו שיווי עמהם רק בהגאולה ומה שאמר כאן (שחייב לראות עצמו כאלו הוא יצא) היינו כיון שעיקר השמחה הגאולה שהוא הקנין שנעשה מחמת היציאה ובנס הגאולה כולנו שוין ששמחת היציאה שוה לנו ולדור היוצאים כיון שעיקר השמחה הגאולה שהוא הקנין שנעשה מחמת היציאה ובנס הגאולה כולנו שוין ששמחת היציאה שוה לנו ולדור היוצאים כיון שעיקר השמחה הוא בהגאולה במה שכולנו שוין בו גם כי היציאה היא סיבת כל הנסים שעושה עמנו. ולזה מביא ראיה מקרא (שנאמר בו ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו) הרי שמשתף גם אותנו בנס היציאה כיון שעיקר התכלית היה בהיציאה לתת לנו קדושת הארץ.
(1) In every generation each person must see him/herself… This statement should not be understood literally. People often assume that it means that had their ancestors not left Egypt they would still be slaves there. But if this is the meaning of this statement then it is equally true for all the other miracles in history that God performed for the Jewish people. For instance, the same statement could be said concerning Purim (we should see ourselves as if we were personally saved from Haman…). Yet for other deliverances, it is customary to make a blessing in which one says, “Blessed are you…who redeemed our ancestors...” One does not say “and for us,” as we do in the Pesach Haggadah.
What we are stating here is not that each person should see him/herself as if he/she went forth from slavery but rather that each person should see him/herself as if he/she was personally redeemed from Egypt to become participant in the covenant. While we did not personally experience slavery and redemption, we all can say that because our ancestors were redeemed from slavery, we have the privilege of being Jews and living by the Torah. In is in this sense that we are all connected to the Exodus and not in an experiential sense. We did not experience Egypt in an immediate sense as our ancestors did but the fact that our ancestors were redeemed has shaped our identity. That is our connection to the past
מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר לא פחות ולא יותר כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה.
מגלה נקראת בי"א בי"ב וכו' הא דקתני לישנא דמגל' נקראת ולא קתני לישנא דקורין את המגלה כדתני התם קורין את שמע משום דהכא קריאה א' שא' קורא וכלם בשמיעה מש"כ בק"ש שכ"א מהם חייב לקרא ולשנן בפיו ואין א' מהם מוציאם ואפי' בצבור וכדאיתא בירושלמי וטעמא דלא פחות ולא יתר לא פחות מזמניהם דומיא דזמנם ולא יתר מולא יעבור כדאיתא בגמר':
האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים נקנית בכסף בשטר ובביאה בכסף בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר ובית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי.
האיש מקדש בו ובשלוחו האשה מתקדשת בה ובשלוחה האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו.
תני כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והא דתנינן כל שאינו חייב בדבר אין מוציא את הרבים ידי חובתן הא אם היה חייב אפי' אם יצא מוציא א"ר לייא שנייא היא ברכת המזון דכתיב בה (דברים ח) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך מי שאכל הוא יברך ר' יוסי ור' יודא בן פזי הוו מתיבין אמרו לא מסתברא בק"ש שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו לא מסתברא בתפילה שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו.
יש נוהגים וכו'. לענין אם יוצא בק"ש ע"י אחר שיכוין להוציאו עיין במ"א ופמ"ג ורוב האחרונים סוברים דיוצא בזה ועדיף זה מהרהור דהרהור לאו כדיבור דמי משא"כ בזה דשומע כעונה וכתב ע"ת ונראה דדוקא במבין הלשון ואפילו בלה"ק בעינן דוקא שיבין השומע עיין בסימן קצ"ג ס"א ובשכנה"ג הביא בשם ברכת אברהם דדוקא ביחיד המוציא את היחיד אבל יחיד המוציא את הרבים או יחיד המוציא את השנים בבהמ"ז אפילו אינם מבינים בלשון הקודש יוצאים:
(40) (40) There are those whose custom is... - With regard to whether one can fulfill their obligation by way of someone else who intends to fulfill their obligation, see the Magen Avraham and the Pri Megadim. And most of the decisors hold that one can fulfill their obligation in this way. And it is better than just saying it in your head. For saying it in your head is not the same as actually saying it. But this is not the case with hearing which is actually like saying. And the Olat Tamid wrote that this is specifically someone who understands the language and even if it is said in Hebrew, the listener still needs to understand. See ch. 193 sect. 1 and in Sha'arei Knesset HaGedolah he brings in the name of the Birkat Avraham that this is specifically an individual who fulfills the obligation of an individual. But the individual who fulfills the obligation of the masses or an individual who who fulfills the obligation of another two in the blessing after meals, even if they don't understand Hebrew, their obligation is fulfilled.
ראיתי לקיים בן יכבד אב לכתוב בפתיחת ספרי דבר מה ששמעתי מכבוד אאמו"ר זצ"ל בפי' משנה ראשונה דברכות מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. ואינו מובן התלי' זה בזה. ואמר א"א ז"ל דענין הערב שמש שהצריכה תורה דאף אחר שטבל מ"מ מאחר שהי' טמא באותו יום נשאר בו רושם טומאה כל היום ובהערב שמש שבא יום אחר שלא הי' בו טומאה נסתלק גם הרשימה. וכאשר הוא בטומאה כן הוא לעומתו בקדושה כשמקבל עליו עול מלכות שמים שחרית אף שאח"כ אין מחשבתו בזה מ"מ נשאר בו רושם קבלת עול מלכות שמים כל היום. ובערב שבא יום אחר נסתלק גם הרשימה וצריך לקבל עמ"ש מחדש עכ"ד פי חכם. ומצאתי כדבריו בפע"ח שער מנחה פ"א ז"ל כי לפי שנשאר עדיין רושם מן המוחין של ק"ש של שחרית. לכן אין עתה צריך לומר ק"ש במנחה. עכ"ל פע"ח:
ויש להקשות לרבנן דאמרי דאפילו דיעבד אינו יוצא אלא עד חצות אם עבר חצות מה יהא דינו שאם נאמר שלא יקרא כלל קשה כיון דקריאת שמע חיוב מן התורה היאך יכולין חכמים לפטרו ממנה. ואית דאמרי דסבירא להו דאחר חצות קורא אותה בלא ברכות שהברכות שאינן אלא מדרבנן יכולין הם בשלהם למנוע שלא יאמר אותן אחר שעבר זה הזמן אבל קריאת שמע שהוא מן התורה קורא אותה כל הלילה ואע"פ שאין שכרו כל כך כמו אם קרא אותה בברכותיה אפילו הכי יש לו שכר כיון שיוצא מחיוב של תורה וא"ת ולמה אינו אומר הברכות והא אמרינן גבי ק"ש של שחרית שאע"פ שעבר זמן קריאתה שאומר הברכות כדתנן (דף ט:) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד ודייקינן עלה (דף י:) מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות וי"ל דגבי קריאת שמע של לילה החמירו יותר מפני שהלילה היא זמן שינה ואם ידע שיכול לצאת מחיוב קריאת שמע ומחיוב הברכות אחר חצות יאמר בלבו מה לי ולצרה הזאת להכריח עצמי לקרוא מיד כיון שאחר חצות אוכל לצאת ידי חובה מן הכל ונראה למורי הרב נר"ו דס"ל לרבנן שאפילו קריאת שמע עצמה שהיא מן התורה כל הלילה אינו קורא אותה אחר חצות שיכולין חכמים לפטרו ממצות עשה כל זמן שעושין כן משום סייג או משום קיום המצוה עצמה דהכי חזינן בלולב. שמצותו מן התורה יום ראשון ואפי' הכי כשחל יום ראשון בשבת פטרו חכמים ליטלו משום גזירה דשמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר וגבי סדין בציצית נמי אע"פ שהתורה חייבה אותו והתירה הכלאים לענין הציצית דכתיב לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך דאלמא משמע שהסדין שהוא של פשתן עם התכלת שהוא צבוע על הצמר מותר מן התורה אפי' הכי היו פוטרין אותו (מנחות דף מ:) ב"ש גזירה משום כסות לילה כלומר שאע"פ שאם היה לובש אותו ביום מחויב להטיל בו ציצית מה"ת אפי' הכי פטרו אותו שילבשנו בלא ציצית כיון דלילה אינה זמן של ציצית דמצות ציצית אינה נוהגת אלא ביום דכתיב וראיתם אותו וזכרתם דמשמע כל זמן שיש בו ראיה יש בו זכירה וכל זמן שאין בו ראיה אין בו זכירה וגזרו יום אטו לילה הרי שחייב מן התורה שלא ללבוש טלית של פשתן ביום בלא ציצית של תכלת ואפילו הכי פטרו אותו בית שמאי ללבשו בלא תכלת משום גזירה דשמא ילבש אותו בלילה ויעבור משום לא תלבש שעטנז ובהא הלכה כבית שמאי הכא נמי אע"פ שמצות קריאת שמע כל הלילה מן התורה אפי' הכי פטרו אותו חכמים משום סייג כדכתיבנא: