השינוי המיוחל
ד"ר מרים וייטמן
ההצלה ממוות לחיים שהביאה לידי קביעת חג הפורים לא זכתה שתיקבע לזכרה גם מצוות קריאת הלל. הגמרא (מגילה י"ד ב) תמהה על כך, ומשיבה: "לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ... רבא אמר...אכתי עבדי אחשורוש אנן [עדיין עבדי אחשוורוש אנו]". אין אומרים הלל בפורים, כי גם לאחר שניצלו ממוות, עדיין לא נגאלו מן הגלות.
האם דברי חז"ל אלו מבטאים צער וכאב על המשך הגלות או ביקורת על הישארותם בגלות? האם ניתן היה לעלות בימי אחשורוש לארץ ישראל? מתי התרחש סיפור המגילה, ומה התרחש בארץ ישראל באותה תקופה?
מגילת אסתר פותחת בתאריך, שנת שלש למלך אחשורוש. אולם תאריך זה, כמו שאר התאריכים במגילת אסתר המנויים למלכות אחשורוש, אינו מגלה דבר באשר להיסטוריה היהודית ולמתרחש בארץ ישראל באותם ימים. שיטת תיארוך זו משקפת את החיים תחת שלטון זר. לא עוד מניין לשנות יציאת מצרים כמו בספרי שמות, במדבר, דברים ומלכים א. לא עוד מניין לשנות מלכי ישראל ויהודה כמו בספר מלכים ובפתיחות לחלק מספרי נביאי בית ראשון. אפילו לא עוד מניין לשנות הגלות כבספר יחזקאל.
אולם במקום שמגילת אסתר העלימה, פירש לנו התנ"ך במקום אחר. ספרי חגי, זכריה, דניאל, עזרא ונחמיה מונים אף הם לשנות מלכי פרס, והגזירות בימי אחשורוש מוזכרות גם בספר עזרא (ד' ד-ו), בתיאור מסכת הקשיים שעמדה בפני השבים לציון: "וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה... כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס: וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם". אחשורוש זה שבימיו נכתבה השטנה על יושבי ירושלים "הוא אחשורוש שלקח אסתר", כדברי הפרשן המיוחס לרש"י ופרשנים וחוקרים נוספים. אחשורוש מזוהה במחקר ההיסטורי עם המלך חשיארש, שהיה בנו של דריוש ונכדו של כורש, וזהו אף סדר המלכים הפרסים המנויים בתיאור זה בספר עזרא. מגילת אסתר מציגה את כתבי גזירתו של אחשורוש מנקודת מבטם של כל יהודי הממלכה, ואילו ספר עזרא מציג את כתב השטנה מנקודת מבטם של יהודי ארץ ישראל, אשר הייתה אחת הפחוות בממלכה העצומה שהשתרעה מהודו שבמזרח הרחוק ועד כוש שבאפריקה.
אם כן, סיפור מגילת אסתר התרחש בזמן שיבת ציון, אך יהודי פרס ומדי לא שבו לציון. הם לא היו בין אלו אשר שמעו את קול אלקים אשר העיר את רוח כורש מלך פרס (עזרא א' א), ולא היה בהם מי ש"הֵעִיר הָאֱלֹקִים אֶת רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" (עזרא א' ה). הם אף לא הצטרפו לגלי העלייה המאוחרים יותר המתוארים בספרי עזרא ונחמיה. בזמן שאחיהם התמודדו עם קשיי קיום בארץ, וניהלו מאבקים על בניית בית המקדש, נהנו יהודי פרס ומדי ממשתאות המלך בשושן הבירה. שבי ציון החזירו איתם לירושלים חלק מכלי המקדש שנבזזו על ידי מלך בבל: "וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית ה' אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם... אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים... מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים... כְּפוֹרֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים... כֵּלִים אֲחֵרִים אָלֶף... וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה... הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם (עזרא א' ז-יא). אמנם פירוט הכלים שהועלו לירושלים מורה שאין מדובר בכלים מרכזיים של המקדש, אלא בכלים שאת חלקם איננו מכירים מתיאורי המשכן או בית ראשון, אך עצם העלאת הכלים לירושלים, גם אם לא היו אלו כלי קודש חשובים, בישרה את תחושת ההמשכיות ואת השאיפה לבניית המקדש מחדש. דברי חז"ל על הפסוק: "וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים" (אסתר א' ז), המזהים את הכלים במשתה אחשורוש עם כלי המקדש שהוגלו בבלה (מגילה י"ט א), מבטאים לא רק את הגלות והחורבן, אלא גם את המתח שבין העיסוק של חלק מן העם בהחזרת כלי המקדש לירושלים ולמקדש לבין השקיעה של חלק אחר מן העם במשתאות בשושן (ואולי קישרו חז"ל את הביטוי התמוה "כֵּלִים אֲחֵרִים" בתיאור העלאת הכלים לירושלים לביטוי "וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים" בתיאור סעודת אחשורוש).
והנה מתברר שגם אחרי הטלטלה הקשה שאחזה ביהודי פרס ומדי, לא חל שינוי בהתנהלותם. אמנם המגילה מסתיימת בתיאור מעמדו הרם של מרדכי והשפעתו הברוכה על אחיו היהודים: "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ" (אסתר י' ג). כיוסף במצרים. אולם הגמרא מצביעה על אידיליה זו כעל גלות ועבדות: "אכתי עבדי אחשורוש אנן". הציפיה הייתה שהגזירה הקשה תביא לחשבון נפש שבעקבותיו יחול שינוי מהותי יותר מהמשך חיים נינוחים בחסות המשנה למלך היהודי תחת שלטון אחשורוש.
גם בנו אחזה טלטלה קשה ונוראה בחדשים האחרונים, טבח, מוות, שבי ומלחמה קשה וארוכה הגובה קרבנות רבים. האם נשכיל אנו לנהוג אחרת מיהודי פרס ומדי? האם נצליח לשנות את דרכנו והתנהלותנו בעקבות כל מה שעובר עלינו?
הרמב"ם פותח את הלכות תעניות בהנחייה לדרך תגובה למשברים העוברים על האדם או על הציבור: "בזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים (הלכות תעניות א' ב-ג).
השאלה האנושית הטבעית בעת צרה נסובה לכיוון העבר, ואילו הרמב"ם קורא להוספת כיוון חשיבה המופנה אל העתיד. לשאלה האנושית הטבעית לָמָּה (ל בקמץ) מוסיף הרמב"ם את השאלה הקיומית לְמָה (ל בשווא), ולדבריו כל משבר צריך להיות מנוצל לחשבון נפש שיביא לשינוי, שיפור והתקדמות.
עם ישראל חווה לא מעט משברים חברתיים קשים לאורך שנות קיומו, מאז מלחמת האחים בתקופת השופטים ופילוג הממלכה בתקופת בית ראשון. בשנה הקודמת לשמחת תורה תשפ"ד חווינו גם אנו משבר חברתי עמוק וכואב. ומנגד, רוח האחדות, ההתנדבות והמסירות המפעמת בעם החל משמחת תורה תשפ"ד, הינה מן הגדולות שראינו, והיא מהווה תזכורת לרוח המשותפת לנו ולרצון לשמור עליה. האם נשכיל לנצור את הרוח?
החתם סופר (או"ח תרצ"ה ג) מביא שני טעמים למצוות משלוח מנות: "בתרומת הדשן כתב כדי שיהיה הרווחה לבעלי שמחות אולי לא יספיק לו סעודתו הרי חברו מסייעו. ויש לומר אפילו אית ליה טובא [אפילו יש לו הרבה] מכל מקום תקנו כך שלא לבייש את מי שאין לו... אך בספר מנות הלוי כתיב להרבות השלום והרעות, היפוך ממה שאמר הצר מפוזר ומפורד". הטעם הראשון מתייחס לדאגה מעשית למילוי צרכים פיזיים של הזולת, והטעם השני מתייחס לביטוי רגשות שלום ואחווה ורעות. דומה ששני אלמנטים הפכו לאחד לאחר פרוץ מלחמת שמחת תורה. חווינו חברה אשר פעמו בה רוחות של נתינה, התנדבות, ואחדות מופלאה בחזית ובעורף. נתפלל ונייחל להמשיך בדרך זו. שנזכה לצאת לדרך חדשה בהוויית החברה הישראלית, להמשיך להרבות שלום ואחוה ורעות, ולדעת לפתור חילוקי דעות בינינו, ואף חילוקי דעות קיצוניים, בדרכים ענייניות, וללא מתח אישי.
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן