על מוסר א-להים וכבוד מלכים
ד"ר ברכי אליצור
אחת התופעות המרתקות במקרא היא המבע הדו משמעי, כלומר פסוק בתורה שחסר בו אחד מחלקי המשפט ולכן הוא מאפשר שתי קריאות מנוגדות של אותו פסוק.
מבע דו משמעי הוא מצע נרחב לפרשנות המבקשת להכריע בין שתי האפשרויות. אלא שכאן נשאלת שאלה: אם התופעה חוזרת על עצמה, אנחנו הרי לא מעלים בדעתנו שמדובר בטעות עריכה או בחוסר תשומת לב. אם כך, אולי אין זה מתפקידנו להכריע לטובת אופציה אחת על פני חברתה אלא להבין שהמבע הדו משמעי מצביע על כך ששתי הקריאות אפשריות, או שיש חשיבות לשתי אופציות הבנה של הסיטואציה ופחות משנה מה קרה באמת.
בקריאות המיוחדות של שבת זכור קיימת תופעה כפולה של מבע דו משמעי בפסוקי התורה ובפסוקי ההפטרה. אפשרות הקריאה הכפולה של שתי ההיקרויות מכילה מסרים רלוונטיים לרוח ימים אלו.
'ולא ירא א-להים' – מי?
המצווה החריגה של מחיית זכר עמלק מלווה בנימוק המפרט את עצמת האכזריות של עם חזק שנטפל לעם צעיר ומזנב באוכלוסייה החלשה ביותר.
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים: (דברים כ"ה יז-יח)
המילים 'ואתה עיף ויגע' הן מאמר מוסגר שמטרתו להעצים את העדר המוסר של העם העמלקי, המנצל בעם רגעי חולשה ומנסה לפגוע בו בנקודת זמן זו. את המילים 'ולא ירא א-להים' ניתן להבין כהמשך תיאור הרשעה של עמלק, אולם ניתן גם לפרשן כהמשך המאמר המוסגר המתאר את מצבו הרוחני של ישראל כשהופתע ממתקפת העם העמלקי. שתי אפשרויות הפירוש מעלות קושי: על פי האפשרות הראשונה לא ברור מדוע העדר אמונה דתית של עם נוכרי הוא עילה להשמדתו. לחילופין, אם נפרש את המילים כאפיון מצבו הדתי של עם ישראל תעלה השאלה מדוע העובדה שעם ישראל לא היה 'ירא א-להים' מצדיקה עונש לעמלק. נראה כי כפל המשמעות מרחיב את המסר של הסיפור על שני היבטיו.
תכונת יראת א-להים בהופעותיה המקראיות כשהיא מצורפת לדמויות שאינן מקרב ישראל, היא מבחן מוסרי שמשמעותו הכרה בצלם א-להים שבאדם, האמורה למנוע מעשי רשע אכזריים (השוו: בראשית כ' א; שם מ"ב יח; שמות א' יח). יראת א-להים העוסקת בעם ישראל היא הכרה במוסר הא-לוהי כערך עליון גם כשהוא נדמה כסותר למוסר האנושי, כדברי הקב"ה לאברהם לאחר שנענה לציווי העקדה: "כי עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה" (בראשית כ"ב יב).
מהי אפוא תרומתו של הייחוס הכפול של נמעני התואר 'ולא ירא א-להים'?
הייחוס הכפול מחזק שני עקרונות יסוד של תורת המוסר היהודי:
1. השמדת אויב איננה המלצת הגנה אלא צו דתי.
2. הפרמטר לזיהוי האויב הנצחי היא בחינת מידת 'יראת הא-להים' שבו מקדמת דנא.
פגם 'יראת הא-לוהים' של עם יוצאי מצרים היה פקפוק בהנחיה הא-להית ביחס לאויב המצרי "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תסיפו לראתם עוד עד עולם" (שמות י"ד יג), שבא לידי ביטוי בקריאה חוזרת ונשנית לשוב וליהנות 'ממנעמי' מצרים. תיקון הפגם נעשה באמצעות המפגש עם אויב חדש והכנסת החובה הנצחית להשמדתו למערכת החוקים היהודית. הצמדת חובת השמדת האויב לתקופת המנוחה מהאויבים 'והיה בהניח ה' … מכל איביך מסביב', נועדה למנוע את התפתחותה של קונספציה שמעמעמת את זיכרון העבר ומטשטשת את החלוקה הבינארית שבין אויב לאוהב. 'יראת הא-להים' של הגוי היא המפתח לזיהוי האויב שחלה חובה נצחית להשמידו, גם אם נדמה שחל שינוי בתרבותו. חובת זיכרון הזוועות נועדה למנוע את שחיקת רישומם של מעשי העבר.
'ויחזק בכנף מעילו ויקרע' – מודל של חניכת יורש
שמואל נצטווה לבשר לשאול על מאיסת ה' במלכותו עקב פגם ביראת א-להים, בזיהוי מסוכנותו של המלך העמלקי. תגובת שמואל לציווי זה מפורשת בכתוב: 'וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה' (שמואל א ט"ו יא), אולם שמואל ממלא את הציווי ומשמיע בפני שאול דברי תוכחה קשים. לפרידה של שמואל משאול מתלווה תיאור ציורי:
וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: (שמואל א ט"ו, כז)
נוסח הפסוק בו הושמטה זהות המחזיק בכנף המעיל מאפשר שלוש המחשות של הסיטואציה, כשלכל אחת מהן ניתן למצוא סימוכין מתוך ההקשר או מתוך מכלול סיפורי שמואל ושאול: אפשרות ראשונה: שמואל קרע את כנף מעילו של שאול כמעשה המסמל את קריעת המלוכה. המעיל בעולם הקדום היה סמל לסטטוס שררה ובעלות. כנף מעילו של שאול נזכר שוב בעת שדוד פוגש אותו במערה וקורע את כנף מעילו, כנף המעיל בידיו של דוד מאמת את חשדו של שאול, שדוד הוא יורשו (שמואל א כ"ד, כ).
אפשרות שניה: שאול קרע את כנף מעילו של שמואל בניסיונותיו למנוע ממנו ללכת מאיתו: "כבדני נא... ושוב עמי". שמואל נזכר פעמיים נוספות כבעל מעיל: בתיאור המעיל שעשתה לו אימו (שם ב' יט), ובתיאור בעלת האוב (שם כ"ח, יד). משמע שהמעיל הוא בעל משמעות בהווייתו של שמואל.
אפשרות שלישית: שמואל קרע את מעיל עצמו מתוך צער על הפסקת מלוכת שאול. קריעת בגד כביטוי לאבל נזכרת בהזדמנויות רבות בסיפורי התנ"ך.
המבע הרב משמעי מלמד אותנו פרק חשוב בתורת חילופי שלטון. לשמואל היו לכאורה כל הסיבות בעולם לשמוח על כשלונו של שאול ועל הדחתו מתפקיד הנהגה. שמואל התנגד להחלפתו כמנהיג שהתעצמה לנוכח הפקעת ההנהגה מבניו. שמואל ממשיך ללוות את שאול על אף הפרות חוזרות ונשנות של שאול מהוראותיו של שמואל, ובמקרה הקיצון, שהקדיש את הסאה, שאול חומל על רב המרצחים ומונע מהעם כולו את תמונת הניצחון המיוחלת. אף על פי כן חורה לשמואל על משימתו להודיע לשאול על סיום תפקידו. אל המעשה סמלי, המבטא מציאות של קרע, מתלווה תחושה של כאב ואבל דו צדדי, של האחד על כשלון ואובדן השררה ושל האחר על כפיית נתק בקשר העמוק שנרקם בין החונך לחניך (חרף מחדליו):
אמר לפניו: רבונו של עולם, שקלתני כמשה ואהרון ... מה משה ואהרון - לא בטלו מעשה ידיהם בחייהם, אף אני לא יתבטל מעשה ידי בחיי (בבלי תענית ה' ב).
יהי רצון שהכנעת האויב האכזר תהפוך את ימי היגון לימי שמחה, מתוך הכרת טובה למסירותם של שליחי הציבור (חרף שגגותיהם) הדורשים טוב לעמם.