(ז) מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכׇל־גְּבֻלֶֽךָ׃
(ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא ה' אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ׃
The main prohibitions with regards to chametz during Pesach are: a) we may not eat it, b) we may not keep it [וְלֹֽא־יֵרָאֶה לְךָ] c) we may not benefit from it.
אָמַר חִזְקִיָּה: מִנַּיִן לְחָמֵץ בַּפֶּסַח שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה? שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ״ — לֹא יְהֵא בּוֹ הֶיתֵּר אֲכִילָה
לא יאכל - מדקרינא לֹא יֵאָכֵל משמע לא יהא בו היתר המביא לידי שום אכילה, וסתם הֲנָאוֹת, לידי אכילה הם באות, שלוקח בדמים דבר מאכל:
Ḥizkiya said: From where is it derived in the mishna that it is prohibited to derive benefit from leavened bread on Passover? As it is stated: “Leavened bread shall not be eaten” (Exodus 13:3). Since the verse uses the passive, it should be understood as follows: There shall be no permitted consumption of it at all, even deriving benefit, as benefit could be exchanged for money, which could be used to buy food.
* Food that is recognizable as chametz but is no longer suitable for human consumption remains chametz as long as a dog may still eat it. An example would be mouldy bread. It must be destroyed before Pesach [Pesachim 45b]. Only if even a dog would no longer eat it before Pesach, it no longer has the status of chametz.
* A chametz susbtance that was inedible from the moment it was made - and has not been mixed with other substances - is considered to be chametz rabinically. It is called hardened chametz, chametz nuksheh. An example is dough used as a glue.
* Chametz that has been mixed before Pesach with something else that is totally unfit for human consumption, and is no longer recognizable as chametz, may be kept during Pesach and may be even benefitted from. An example may be grain alcohol mixed into a window cleaning spray. [Pesachim 21b]
אֵין אָסוּר מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא חָמֵץ גָּמוּר שֶׁהוּא רָאוּי לַאֲכִילָה, אֲבָל ...אוֹתוֹ בָּצֵק שֶׁהַסּוֹפְרִים מְדַבְּקִין בּוֹ נְיָרוֹתֵיהֶם שֶׁעוֹשִׂין אוֹתוֹ מֵעֲפַר הָרֵחַיִם, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה כְּשֶׁיֹּאפוּ אוֹתוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה — הֲרֵי זֶה נִקְרָא חָמֵץ נֻקְשֶׁה, וּמֻתָּר לְאָכְלוֹ בְּפֶסַח מִן הַתּוֹרָה, שֶׁאֵין זֶה חָמֵץ כְּלָל.
אֲבָל חֲכָמִים אֲסָרוּהוּ בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה, וְהִצְרִיכוּ גַּם כֵּן לְבַעֲרוֹ בְּעֶרֶב פֶּסַח, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֹאכַל מִמֶּנָּה בְּפֶסַח, שֶׁעַל יְדֵי הַדְּחָק הוּא רָאוּי לַאֲכִילָה.
וְאֵינוֹ נִקְרָא חָמֵץ נֻקְשֶׁה אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁנִּתְחַמֵּץ לֹא הָיָה רָאוּי לַאֲכִילָה מֵעוֹלָם כִּי אִם עַל יְדֵי הַדְּחָק, אֲבָל אִם הָיָה רָאוּי לַאֲכִילָה מִשֶּׁנִּתְחַמֵּץ וְאַחַר כָּךְ נִפְסַל מֵאֲכִילַת אָדָם, כְּגוֹן הַפַּת שֶׁל חָמֵץ אוֹ שֶׁל שְׂאוֹר שֶׁעִפְּשָׁה... חַיָּב לְבַעֲרָם מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא אִם כֵּן נִפְסְלוּ מֵאֲכִילַת כֶּלֶב קֹדֶם שְׁעַת הַבִּעוּר, דְּהַיְנוּ קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית, דִּכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַבִּעוּר — אֵין עֲלֵיהֶם תּוֹרַת אֹכֶל שֶׁיִּתְחַיֵּב לְבַעֲרָם, וַהֲרֵי הֵן כְּעָפָר בְּעָלְמָא
וְכָל זֶה בְּחָמֵץ שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּעֵינוֹ, שֶׁאֵינוֹ מְעֹרָב בְּדָבָר אַחֵר, אֲבָל חָמֵץ גָּמוּר שֶׁהָיָה רָאוּי לַאֲכִילָה שֶׁעֵרֵב אוֹתוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם כְּלָל, אוֹ שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל כָּל אָדָם, כְּגוֹן התריאק"ה, שֶׁאֵינוֹ מַאֲכָל אֶלָּא לְחוֹלִים — מֻתָּר לְקַיְּמוֹ בְּפֶסַח. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ בַּתַּעֲרֹבֶת הַזֶּה חָמֵץ הַרְבֵּה... מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה — הֲרֵי נִפְסְדָה צוּרַת הֶחָמֵץ שֶׁבְּתוֹכוֹ, וְאֵין עָלָיו תּוֹרַת חָמֵץ כְּלָל.
אֲבָל אָסוּר לֶאֱכֹל מִזֶּה הַתַּעֲרֹבֶת בְּפֶסַח
כָּל דָּבָר שֶׁמֻּתָּר לְקַיְּמוֹ, מֻתָּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ בְּפֶסַח, כְּגוֹן לְמָכְרוֹ לְנָכְרִי אוֹ שְׁאָר מִינֵי הֲנָאוֹת:
דיו שהוא מבושל בשכר שעורים, מותר לכתוב בו:
נחלקו הפוסקים בשאלה מה דין מוצרים שנועדו לסיכת הגוף שמעורב בהם חמץ. ואמנם אין קרם או סבון העשוי מחמץ, אלא שלעיתים מערבים בסבונים או בשמפו או בקרמים – אלכוהול העשוי מחיטה, או חומרים אחרים שהופקו מחמץ, והשאלה מה דינם.
יש אומרים שמדברי חכמים סיכה אסורה כשתייה, ולכן גם אם החמץ אינו ראוי למאכל כלב, כיוון שהוא ראוי לסיכה, עדיין שם חמץ עליו ואסור להשתמש בו בפסח. לכן צריך להשתמש בפסח בקרמים וסבונים ושמפו כשרים לפסח.
וכיוון שמדובר בספק בדברי חכמים הלכה כמיקל, והמהדרים מחמירים. ויש להבדיל בין ארבע דרגות של סוגי תערובת חמץ, ורק בשתיים האמצעיות ישנה מחלוקת.
א) משחת שיניים שיש לה טעם טוב אסורה בלא הכשר לפסח כשאר מוצרי מזון. ואם אינה טעימה, דינה כמבואר בדרגה ב.
1. Toothpastes that have a good flavor must be certified kosher for Pesaĥ like any other food product. If the toothpaste does not have a flavor, it is treated as category 2 below
לעיתים מתעוררים ספקות וחששות לגבי המצאות חמץ במוצרים שונים, כגון כוסות נייר, נייר כסף, נייר אפייה ומפיות נייר, אולם כיוון שאין שם טעם מורגש, אין לחשוש לכך. לצערנו ספקות אלו מתעוררים בדרך כלל מסיבות כלכליות שיווקיות.
Occasionally uncertainties and concerns arise when ḥametz is found in various products, like paper cups, tin foil, baking sheets, and paper tablecloths. However, there is no need to be concerned, as they have no discernible taste. Unfortunately, these doubts arise for reasons of economics and marketing, not because of any halakhic reasons.
Is Play-Doh (ברבצק, which is made from flour) considered real chametz?
Rav Belsky (Shulchan HaLevi 12:9) ruled that Play-Doh should be considered actual chametz. Even though Play-Doh includes chemical dyes and preservatives, it is non-toxic and is still considered edible. While bread baked from this dough might not be tasty, it would still be classified as food. Play-Doh should either be discarded before Pesach or sold with one’s chametz [OU Kosher]