(ו) יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:
(6) Joshua ben Perahiah and Nittai the Arbelite received [the oral tradition] from them. Joshua ben Perahiah used to say: appoint for thyself a teacher, and acquire for thyself a companion and judge all men with the scale weighted in his favor.
עֲשֵׂה לְךָ רַב. רַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִהְיוֹת לְךָ רַב, עֲשֵׂה אוֹתוֹ רַב עָלֶיךָ וְלֹא תִּלְמֹד בֵּינְךָ לְבֵין עַצְמְךָ. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, עֲשֵׂה לְךָ רַב, שֶׁיְּקַבֵּל לוֹ רַב אֶחָד שֶׁיִּלְמֹד מִמֶּנּוּ תָּמִיד, וְלֹא יִלְמֹד הַיּוֹם מֵאֶחָד וּלְמָחָר מִן הָאַחֵר....
עשה לך רב
...[ואפשר עוד שלהכי קאמר לך, ולא מלת בעירך. לומר שכל הדברים שתשמע שידרוש הרב בקהל, תחשוב כי לך נוגעים הדברים. מיהו לא קאמר קנה לך רב כדקאמר בחבר. מדאסור ללמד תורה בשכר [כנדרים ל"ז א']. וההספקה שיתנו להרב. אינו לשכר, רק כדי שיהיה לבו פנוי לתורה [י"ד רמ"ו, סכ"א]:
(א) תַּלְמִיד שֶׁגָּלָה לְעָרֵי מִקְלָט מַגְלִין רַבּוֹ עִמּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וָחָי"... עֲשֵׂה לוֹ כְּדֵי שֶׁיִּחְיֶה. וְחַיֵּי בַּעֲלֵי חָכְמָה וּמְבַקְּשֶׁיהָ בְּלֹא תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּמִיתָה חֲשׁוּבִין. וְכֵן הָרַב שֶׁגָּלָה מַגְלִין יְשִׁיבָתוֹ עִמּוֹ:
(1) When a Torah scholar is exiled to a city of refuge, his teacher is exiled together with him. This is derived from Deuteronomy 19:5, which states: "He shall flee to one of these cities, and he shall live." Implied, is that everything necessary for his life must be provided for him. Therefore, a scholar must be provided with his teacher, for the life of one who possesses knowledge without Torah study is considered to be death. Similarly, if a teacher is exiled, his academy is exiled with him.
חזון אי"ש, קובץ אגרות, חלק ג', אגרת צ"ב
"השיטה לעשות את התורה לחלקים שונים, הוראה באיסור והיתר - חלק א', והוראה בשוק החיים - חלק שני, להיות נכנעים להוראת חכמי הדור בחלק הראשון ולהשאיר לחופש בחירתם בחלק השני, היא השיטה הישנה של המינים בירידת היהדות באשכנז, אשר הדיחו את עם ישראל עד שיתערב בגויים ולא נשארו לפלטה".
וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בִּמְקוֹם רַבּוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשִּׁמְעִי בֶּן גֵּרָא קַיָּים, לֹא נָשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה. וְהָתַנְיָא אַל יָדוּר! לָא קַשְׁיָא, הָא דִּכְיִיף לֵיהּ, הָא דְּלָא כְּיִיף לֵיהּ.
הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד וִיהוּדָה בֶּן גְּדִידְיָה שְׁמוֹ, וַיֹּאמֶר יְהוּדָה בֶּן גְּדִידְיָה לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ! רַב לְךָ כֶּתֶר מַלְכוּת, הַנַּח כֶּתֶר כְּהוּנָּה לְזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אִמּוֹ נִשְׁבֵּית בְּמוֹדִיעִים. וַיְבוּקַּשׁ הַדָּבָר וְלֹא נִמְצָא. וַיִּבָּדְלוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּזַעַם.
וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעֵירָה לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, הֶדְיוֹט שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כָּךְ הוּא דִּינוֹ, וְאַתָּה מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל כָּךְ הוּא דִּינָךְ? וּמָה אֶעֱשֶׂה? אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי: רוֹמְסֵם. וְתוֹרָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ? הֲרֵי כְּרוּכָה וּמוּנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית, כָּל הָרוֹצֶה לִלְמוֹד יָבוֹא וְיִלְמוֹד.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִיָּד נִזְרְקָה בּוֹ מִינוּת, דַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר: תִּינַח תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מַאי? מִיָּד: וַתּוּצַץ הָרָעָה עַל יְדֵי אֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעֵירָה, וַיֵּהָרְגוּ כׇּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיָה הָעוֹלָם מִשְׁתּוֹמֵם, עַד שֶׁבָּא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְהֶחְזִיר אֶת הַתּוֹרָה לְיוֹשְׁנָהּ.
וקנה לך חבר. לשלשה דברי' אדם צריך אל החבר הטוב. האחד לדברי תורה כמו שאמר הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי. והשני למצות שאף כשאין חבירו חסיד ממנו ופעמים שגם הוא עושה אשר לא כדת. כשהוא נהנה בדבר עושה העבירה. אבל אין חפצו ורצונו שחברו יעשנה כי אין לו הנאה בזה וכמו שאמרו (קדושין סג:) ואין אדם חוטא ולא לו. נמצאו שניהם חוזרין בתשובה כל אחד על פי חברו. והשלישי לענין העצה שיקחנו להיות לו מעיר לעזור בכל ענינו ולקחת ממנו עצה טובה ולהיות בן סודו אחר היותו עמו בברית ולא יגלנו לאחרים לבל יפרו מחשבתו...
נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וַהֲוָה קָא מִצְטַעַר רַבִּי יוֹחָנָן בָּתְרֵיהּ טוּבָא.
אֲמַרוּ רַבָּנַן: מַאן לֵיזִיל לְיַתֹּבֵיהּ לְדַעְתֵּיהּ? נֵיזִיל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, דִּמְחַדְּדָין שְׁמַעְתָּתֵיהּ.
אֲזַל יְתֵיב קַמֵּיהּ. כֹּל מִילְּתָא דַּהֲוָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר לֵיהּ: תַּנְיָא דִּמְסַיְּיעָא לָךְ. אֲמַר: אַתְּ כְּבַר לְקִישָׁא?! בַּר לְקִישָׁא, כִּי הֲוָה אָמֵינָא מִילְּתָא, הֲוָה מַקְשֵׁי לִי עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע קוּשְׁיָיתָא, וּמְפָרְקִינָא לֵיהּ עֶשְׂרִין וְאַרְבְּעָה פֵּרוּקֵי, וּמִמֵּילָא רָוְוחָא שְׁמַעְתָּא. וְאַתְּ אָמְרַתְּ: ״תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ״, אַטּוּ לָא יָדַעְנָא דְּשַׁפִּיר קָאָמֵינָא?
הֲוָה קָא אָזֵיל וְקָרַע מָאנֵיהּ וְקָא בָכֵי וְאָמַר: ״הֵיכָא אַתְּ בַּר לָקִישָׁא, הֵיכָא אַתְּ בַּר לָקִישָׁא״! וַהֲוָה קָא צָוַח עַד דְּשָׁף דַּעְתֵּיהּ מִינֵּיהּ. בְּעוֹ רַבָּנַן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וְנָח נַפְשֵׁיהּ.
וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דֵּין גַּרְמָא דַּעֲשִׂירָאָה בִּיר
והאמר רבי יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר...ונראה לפרש דהכי פריך והאמר ר' יוחנן דין גרמא וכו' אלמא מדהוה רגיל לנחם אחרים בכך
אָמַר רָבָא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: אוֹ חַבְרָא כְּחַבְרֵי דְּאִיּוֹב, אוֹ מִיתוּתָא.
או חברא כחברי דאיוב - אם אין לו לאדם אוהבים נוח לו שימות:
וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. כְּשֶׁהַדָּבָר בְּכַף מֹאזְנַיִם וְאֵין לוֹ הֶכְרֵעַ לְכָאן וּלְכָאן, כְּגוֹן אָדָם שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִמַּעֲשָׂיו אִם צַדִּיק אִם רָשָׁע וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה שֶׁאֶפְשָׁר לְדוּנוֹ לִזְכוּת וְאֶפְשָׁר לְדוּנוֹ לְחוֹבָה, מִדַּת חֲסִידוּת הִיא לְדוּנוֹ לְכַף זְכוּת. אֲבָל אָדָם שֶׁהֻחְזַק בְּרָשָׁע, מֻתָּר לְדוּנוֹ לְחוֹבָה, שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ (שבת צז.), מִכְּלָל שֶׁהַחוֹשֵׁד בִּרְשָׁעִים אֵינוֹ לוֹקֶה:
והוי דן את כל האדם לכף זכות
ומכ"ש לרבך וחבירך, שכשלא תדונם לכף זכות לא תרוויח מהם כלום:
ואמנם אמרו אחרי זה "והוי דן את כל האדם לכף זכות". יראה שאין לו ענין בזה, אבל טעמו הוא שכאשר יבחר ברב אחד ובחבר אחד לישא וליתן עמו, שלא ישים פגם בשאר הרבנים ולא בשאר החברים, כי את כולם ידין לכף זכות, ויהיו בעניו כזכאין וכצדיקים.
(א) בּוֹ יְבֹאַר גֹּדֶל מַעֲלָתוֹ שֶׁל הָאָדָם הַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת.
(ב) גַּם יַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לָדוּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (שבועות ל.) (ויקרא י"ט ט"ו): "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (סַנְהֶדְרִין ל"ב) "הֱוֵי דָּן אֶת חֲבֵרְךָ לְכַף זְכוּת". וְהוּא אֶחָד מֵהַדְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקְּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּשַׁבָּת (קכ"ז.).
(ה) וְהִנֵּה לְפִי רֹב הֶרְגֵּלוֹ שֶׁל אָדָם בְּמִדָּה זוֹ, כֵּן נֶגֶד זֶה יִתְמַעֵט מִמֶּנּוּ עֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע. וְהִנֵּה מַה מְּאֹד צָרִיךְ הָאָדָם לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּמִדָּה זוֹ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, כִּי עַל יְדֵי מִדָּה זוֹ דְּכַף זְכוּת וְכֵן לְהֶפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם, נָקֵל לְהָאָדָם לְהַעֲלוֹת עַל עַצְמוֹ שֵׁם צַדִּיק אוֹ רָשָׁע לְעוֹלָם, כִּי יָדוּעַ הוּא דְּחוֹבָתוֹ שֶׁל הָאָדָם וּזְכוּתוֹ תְּלוּיִים לְפִי רֹב הַמִּצְוֹת וְהָעֲוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, אִם רֹב מִצְוֹת הוּא בְּגֶדֶר צַדִיק, וְאִם רֹב עֲוֹנוֹת הוּא בְּגֶדֶר רָשָׁע, וְאָמְרוּ חֲזַ"ל (ראש השנה ט"ז:): שְׁלֹשָה סְפָרִים נִפְתָּחִין לְיוֹם הַדִּין, (הַיְנוּ יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל בְּעֵת הַתְּחִיָּה, כְּפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י שָׁם) צַדִּיקַים גְּמוּרִין נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיֵּי עוֹלָם, רְשָׁעִים גְּמוּרִים, (הַיְנוּ רֹב עֲוֹנוֹת, כְּפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י שָׁם), נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִים לְאַלְתַּר לַגֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר וְכוּ', בֵּינוֹנִים וְכוּ'.
וְהִנֵּה יָדוּעַ הוּא דִּבְעִנְיַן הַזְּכֻיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּיַד הָאָדָם, אַף אִם כַּחֹל יִרְבּוּן, אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְנַהֵג עִמּוֹ בְּמִדַּת הַדִין הַגְּמוּרָה, לֹא יִשָׁאֲרוּ בְּיָדוֹ, כִּי אִם מְעַט מִזְּעֵיר, כִּי כַּמָּה וְכַמָּה מֵהֶן לֹא הִשְׁלִים לַעֲשׂוֹת אוֹתָן בְּכָל פְּרָטֵיהֶן וְאָפְנֵיהֶן הַנְּאוֹתִין לְאוֹתָהּ מִצְוָה, וַאֲפִלּוּ אוֹתָן שֶׁהִשְׁלִימָן כַּדִּין, לֹא הָיוּ בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה וּבְשִׂמְחָה הָרָאוּי לַעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, אִם יְדַקְדֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַס וְשָׁלוֹם, אַחַר עֲשִׂיַּת מִצְוֹתָיו, יִמָּצְאוּ רֻבָּן בַּעֲלֵי מוּמִין, וְהַמִּצְוֹת שֶׁיִּשָׁאֲרוּ לוֹ יִהְיוּ מִעוּטָא דְּמִעוּטָא נֶגֶד הָעֲוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִקָּרֵא עַל הָאָדָם עֲבוּר זֶה שֵׁם רָשָׁע לְעוֹלָם.
אֲבָל אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְנַהֵג עִמּוֹ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים וִיחַפֵּשׂ עָלָיו זְכוּת בְּכָל עִנְיָנָיו, יִשָּׁאֲרוּ זְכֻיּוֹתָיו עַל מְכוֹנָן. וְיוֹתֵר מִזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם נִמְנוּ מַעֲשָׂיו וְנִמְצָא שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֹב עֲוֹנוֹת, אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְנַהֵג עִמּוֹ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים הַגְּמוּרָה יִתְמַעֲטוּ מִנְיָנָן. כִּי בְּוַדַּאי יִמָּצְאוּ כַּמָּה וְכַמָּה מֵהָעֲוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לְחַפּוֹת עָלָיו שֶׁעָשָׂה אוֹתָן בִּשְׁגָגָה אוֹ בְּסִבָּה אַחֶרֶת. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אִם יִרְצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַפֵּשׂ זְכוּת עַל הָאָדָם לֹא יִבָּצֵר מִמֶּנּוּ. וּמִמֵּילָא אִם יִתְמַעֲטוּ מִקְּצַת עֲוֹנוֹתָיו תַּכְרִיעַ כַּף הַזְּכוּת, וְיִקָּרֵא עָלָיו שֵׁם צַדִּיק לְעוֹלָם.
(ו) וְהִנֵּה כָּל זֶה תָּלוּי לְפִי הַהַנְהָגָה שֶׁהִנְהִיג אֶת עַצְמוֹ בִּימֵי חַיָּיו עִם הַבְּרִיּוֹת. אִם דַּרְכּוֹ הָיְתָה לָדוּן אוֹתָם לְכַף זְכוּת, דָּנִין אוֹתוֹ גַּם כֵּן לִזְכוּת, כִּדְאִיתָא בְּשַׁבָּת קכז. וְאִם דַּרְכּוֹ הָיְתָה לְלַמֵּד חוֹבָה עַל הַבְּרִיּוֹת וּלְדַבֵּר עֲלֵיהֶם רַע, גַּם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְדַבְּרִים עָלָיו רַע לְמַעְלָה, כִּדְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ מִשְׁלֵי. עַל כֵּן צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע הָאָדָם בְּנַפְשׁוֹ בְּעוֹדוֹ בַּחַיִּים, כִּי בְּעֵת שֶׁהוּא דָּן אֶת חֲבֵרוֹ, בֵּין לְטַב בֵּין לְמוּטָב, אָז בְּדִבּוּרָיו מַמָּשׁ הוּא מְסַדֵּר דִּין לְעַצְמוֹ.
(1) In this chapter there will be explained the merit of one who judges his friend in the scales of merit.
(2) One should also accustom himself to judge his friend in the scales of merit, as Chazal have said (Shevuoth 30a): "(Vayikra 19:15): 'In righteousness shall you judge your friend' — Judge your friend in the scales of merit." And this is one of the things for which one eats the fruits in this world, with the principal remaining for the world to come, as they said in Shabbath 127a.
(3) The idea of "the scales of merit" is either to side with the one who is reported to have done or said something, i.e., to say that the din is with him, or to say that he was unwitting in what he did or said, or that he did not know the severity of the issur, or, even if none of the above possibilities apply, to think that perhaps the speaker left out a certain detail or added a small detail, which slanted the report in his disfavor. And Chazal have stated as a principle (Avoth 2:4): "Do not judge your friend until you find yourself in his place."
(4) Come see the episode in Shabbath 127b, from which the just man may learn that one must judge his friend in the scales of merit, even if the premise of the merit is farther [from reality than that of liability]: "The Rabbis taught: If one judges his friend in the scales of merit, he, too, will be judged in the scales of merit. Once, a man from upper Galilee went and hired himself out to a man in the south for three years. On Yom Kippur eve, he said: "Give me my wages so that I can go and feed my wife and children." The employer: "I have none." The worker: "Give me land." The employer: "I have none." The worker: "Give me mattresses and pillows." The employer: "I have none." The worker slung his belongings on his back and went home dejected. After the festival, the employer took his [the worker's] wages along with three asses, one laden with food, one with [containers of] drink, and one with all manner of clothing, and he went to the worker's house. After they had eaten and drunk, and he had given the worker his wages, he asked him: "When you asked me for your wages and I told you that I had no money, what did you suspect me of?" The worker: "I thought that a 'good buy' had come your way and that you had used your money for that." The employer: "When you asked me for the animals and I told you that I had none, what did you suspect me of?" The worker: "I thought that you might have hired them out to others." The employer: "When you asked me for land and I told you that I had none, what did you suspect me of?" The worker: "I thought that you might have rented it out to others." The employer: "When I told you that I had no produce, what did you suspect me of?" The worker: "I thought that perhaps you had not tithed it." The employer: "When I told you that I had no mattresses and pillows, what did you suspect me of?" The worker: "I thought that perhaps you had consecrated all of your belongings to Heaven." The employer: "I swear that this is what happened. I vowed [i.e., consecrated to Heaven] all of my possessions because my son Hyrcanus would not study Torah; and when I came to my colleagues in the South, they annulled all of my vows for me. And, as for you, just as you judged me in the scales of merit, may the Holy One Blessed be He judge you in the scales of merit." And there are adduced further instances in the Gemara where the scales of merit are farther [from reality] than those of liability, notwithstanding which they were careful to judge according to the scales of merit.
(5) Now according to the extent of one's habituation to this trait, so will there be diminished from him the sin of lashon hara. How much, then, must a man strengthen himself in this trait, to judge every man in the scales of merit. For on this trait or on the reverse, G-d forbid, can easily depend a man's being called a tzaddik or a rasha [wicked] forever. For it is known that a man's guilt or merit depends upon the majority of his mitzvoth or sins, as Chazal have stated in many places. If the majority [of his deeds] are mitzvoth, he is called a tzaddik; and, if sins, he is called a rasha. And Chazal have said (Rosh Hashanah 16b): "Three books are opened on the day of judgment [(that is the "great" day of judgment at the resurrection [viz. Rashi])]. The absolutely righteous are written down and sealed immediately for eternal life. The absolutely wicked [(that is, those with a majority of sins [viz. Rashi])] are written down and sealed immediately for Gehinnom." Now it is well known that in respect to a man's merits, even if they be as many as the sands [of the sea], if the Holy One Blessed be He conducts Himself with him according to the absolute measure of din [judgment], there will remain with him only a miniscule amount. For with many of them he will not have fulfilled them in all the details and aspects relevant to that mitzvah. And even those he did fulfill thus, would not have been fulfilled with the love and the fear and the joy appropriate for the doing of the mitzvah. In sum, if the Holy One Blessed be He were exacting, G-d forbid, as to the doing of His mitzvoth, most would be found blemished, and the remaining mitzvoth would not constitute a minority of a minority of his sins, and he would be called a rasha for eternity. But if the Holy One Blessed be He conducted Himself with him according to the attribute of mercy, and sought merit for him in all of his acts, his merits would remain intact. More than this, even if his deeds were counted and he were found to have a majority of sins, if the Holy One Blessed be He would conduct Himself with him according to the absolute measure of mercy, his sins would be diminished. For there would certainly be found many sins which could be attenuated because of his having committed them unwittingly, or for some other reason. In sum, if the Holy One Blessed be He wished to seek merit for a person, there would be no hindrance to His doing so, and if, as a result, some of his sins were diminished, the scale of merit would predominate and he would be called a tzaddik for eternity.
(6) Now all of this is dependent on how he has conducted himself all the days of his life with his fellow man. If his way were to judge them in the scales of merit, he, too, will be judged in [the scales of] merit (as in Shabbath 127b above). And if his way were to find guilt in people and to speak evil of them, the ministering angels above will speak evil of him, too, as we find in Midrash Mishlei. Therefore, a man must know in his soul, while he is still alive, that as he judges his friend, whether for good or for bad, by his words themselves he is determining his own judgment.
(א) כיבוד הורים / לדון את ההורים לכף זכות
(ב) שאלה: האם מצוות כיבוד הורים מחייבת גם להעריך את ההורים, או שגם מי שמבזה אותם בליבו, כל עוד הוא עוזר להם במה שיצטרכו, ומתייחס אליהם בנימוס, נחשב כמקיים את המצווה?
(ג) תשובה: מצוות כיבוד הורים צריכה להתקיים במעשה ובמחשבה, וכפי שכתב בספר חרדים, שצריך לכבד את ההורים בלב, ומי שמכבד את הוריו במעשים אבל הם נבזים בעיניו, עליו נאמר (דברים כז, טז): "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ". פירוש 'מקלה' -מבזה. ועל זה אמר שלמה (משלי ל, יז): "עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם, יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר". והיה מעשה באיש אחד שהיה מפרנס את אמו, רק שהיתה בזויה בעיניו, לפי שנישאה לאיש אחר לאחר מות אביו, ונענש שמת וניקרו העורבים את עיניו (ספר חרדים מצוות עשה התלויות בלב אות לה)
(ד) וכן כתב בספר 'חיי-אדם' (סז, ג): "הכיבוד הוא במחשבה ובמעשה ודיבור… היינו שידמה בעיניו שהם גדולים ונכבדי ארץ, אף שבעיני שאר בני אדם אינם חשובים כלל. וזה הוא עיקר כיבוד, שאם לא כן, הרי כתיב (ישעיהו כט, יג): בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי".
(ה) שאלה: מי שסבור שהוריו כעסנים ורגזנים, או תאבי ממון, או נוטים לשקר, או מקפחים, כיצד יוכל לכבדם במחשבתו? האם מצווה עליו לעשות שקר בנפשו, להתעלם מתכונותיהם הרעות ולתקוע בדעתו כי הם באמת צדיקים וישרים?
(ו) תשובה: מצווה לדון כל אדם לכף זכות (שבועות ל, א), שנאמר (ויקרא יט, טו): "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", וכפי שאמרו חכמים (אבות א, ו): "הוי דן את כל האדם לכף זכות". היינו לראות את הטוב שבו, ולדעת שלמרות שיש בו גם רע, הטוב שבו הוא העיקר. וגם כאשר אפשר לפרש מקרה מסוים לטוב או לרע, מצווה לפרש אותו לטוב. ובזכות זה, גם אותו ידונו לטוב בשמיים, שהואיל והוא מדגיש את הטוב ורואה אותו כעיקר, גם כשידונו אותו יראו בעיקר את הטוב שבו (שבת קכז, ב). ואם כך כלפי כל יהודי, על אחת כמה וכמה שצריך אדם לדון את הוריו לכף זכות, שכן גם מצוות כיבוד הורים מחייבת זאת.
(ח) אמנם כאשר ברור שיש בהורים עוון, אסור לבן להתעלם מכך, ואם יאמרו לו ההורים לעבור עבירה, לא ישמע להם (להלן הלכה כ). ולמרות זאת, עליו לדון אותם לכף זכות, שהפגמים שיש במידותיהם ומעשיהם הם מפני שלא למדו מספיק, או מפני הקשיים הנפשיים או הגופניים שלהם, ואולי הניסיונות שהם מתמודדים איתם קשים מנשוא.
(ט) ומאידך יתבונן בצדדים החיוביים שבהורים, שהרי בכל אדם יש מידה טובה מיוחדת, שבה אין אדם בעולם כמותו. שאם היה אדם אחר כמותו, לא היה הקב"ה בוראו לחינם. ובאותו דבר שהוא מיוחד בו, הוא נחשב ממש לגדול הדור, שעליו כל העולם עומד. וצריך כל אדם להתבונן ולהתעמק בכל הצדדים הטובים שבאביו ובאמו, ועל ידי כך יוכל לכבדם ביותר.