וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידִי: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לְמַיִם, דִּכְתִיב: ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״, לוֹמַר לָךְ: מָה מַיִם מַנִּיחִין מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְהוֹלְכִין לְמָקוֹם נָמוּךְ, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה.
וְאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לִשְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ: בְּמַיִם, וּבְיַיִן, וּבְחָלָב. דִּכְתִיב: ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״, וּכְתִיב: ״לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב״,
לוֹמַר לָךְ: מָה שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ אֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בַּפָּחוּת שֶׁבַּכֵּלִים — אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה.
כְּדַאֲמַרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיה [כפי שאמרה לו בתו] דקֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה:
אִי חׇכְמָה מְפוֹאָרָה בִּכְלִי מְכוֹעָר!
אֲמַר לַהּ: אָבִיךָ רָמֵי חַמְרָא בְּמָנֵי דְפַחְרָא? [אביך שם יין בכלי חרס]?
אֲמַרָה לֵיהּ: אֶלָּא בְּמַאי נִירְמֵי? [במה נשים]?
אֲמַר לַהּ: אַתּוּן דַּחֲשִׁיבִיתוּ, רְמוֹ בְּמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא. [אתם שאתם חשובים, שימו אותם בכלי זהב וכסף].
אֲזַלָה וַאֲמַרָה לֵיהּ לַאֲבוּהּ רַמְיֵיהּ לְחַמְרָא בְּמָנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא, וּתְקֵיף. [הלכה ואמרה לו לאביה לעשות כן ושמו את היין בכלי זהב וכסף, והחמיץ].
אֲתוֹ וַאֲמַרוּ לֵיהּ. [באו ואמרו לו]
אֲמַר לַהּ לִבְרַתֵּיהּ: מַאן אֲמַר לָךְ הָכִי? [אמר לביתו מי אמר לך כך?]
אֲמַרָה לֵיהּ[לו]: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה.
קַרְיוּהוּ.[קראו לו] אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי אֲמַרְתְּ לַהּ הָכִי? [מדוע אמרת לה כך?]
אֲמַר לֵיהּ: כִּי הֵיכִי דַּאֲמַרָה לִי, אֲמַרִי לַהּ.[אמר לו כשם שאמרה לי אמרתי לה]
וְהָא אִיכָּא שַׁפִּירֵי דִּגְמִירִי! [והרי יש יפים שלמדו]
אִי הֲווֹ סְנוּ — טְפֵי הֲווֹ גְּמִירִי.[אילו היו מכוערים יותר היו לומדים]
דָּבָר אַחֵר: מָה שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ אֵין נִפְסָלִין אֶלָּא בְּהֶיסַּח הַדַּעַת — אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִשְׁתַּכְחִין אֶלָּא בְּהֶיסַּח הַדַּעַת.
במאמר הזה בא לבאר איזה מדה ידבק בה עד שמצד אותה מדה אפשר שיזכה לתורה, וזולת המדה אי אפשר בשום אופן שיגיע אל התורה,
והמדה הזאת היא הענוה.
ומדה העצמית שגרמה למשה שהיה מקבל התורה, היא הענוה אשר היתה עמו יותר מכל* אדם אשר על פני האדמה...
ובעירובין (נה.) אצל (דברים ל, יב) "לא בשמים היא", לא בגסי רוח היא, שאין להתורה* שייכות כלל לגס רוח, שהוא בעל מדה גשמית. וראיה לזה כי לשון "גסות" מורה על עבות, וגסות והעבות הוא לגשם. ועוד, הגשם יש לו רחקים מוגבלים, וזהו מדת גס רוח, שהוא מגביל* עצמו בגדלות, לומר כי כך וכך גדול הוא. לכך אין ראוי מדה זאת אל התורה, שהיא שכלית, ולא יכנס השכל בגדר הגבול, אשר הגבול הוא שייך אל דבר הגשמי.
וזה שאמר (תענית ז.) "מה המים מניחין הגבוה, והולכים למקום נמוך". פירוש, כמו שתראה התפשטות המים לכל צד תמיד, ואין למים גדר וגבול, לא כמו הגשם שמתפשט כפי גדלו, אבל המים הם הולכים ומתפשטים תמיד מבלי גבול כלל. ולפיכך מניחין המים מקום גבוה, והולכים למקום נמוך, שמקום הגבוה יש לו גבול, שהוא מוגבל בשטח שלו, והמים מניחין מקום הגבוה שיש לו גבול, והולכים למקום נמוך שלא יוגבל.
וכך התורה שהיא שכלית, ואין גבול לה, לכך מנחת מקום הגבוה, היינו גס רוח שמגביל עצמו שכל כך הוא גדול, והולכת למקום נמוך, הם שפלי רוח בעלי ענוה, שאין מגבילים עצמם, ואין מחשיבים עצמם לכלום, כאילו הם אינם דבר מוגבל, ומפני כך נמצאת התורה אצלם.
...
וזה שאמר אחר כך (תענית ז.) "מה אלו שלשה משקין אין נשמרים אלא בפחות שבכלים". ורצה לומר כי אלו משקין השנוי בהם בקלות מאוד, ולפיכך צריך להם לפחות שבכלים, כמו כלי חרס, [ש]אינו פועל במשקה מצד הפשיטות. אבל הכסף והזהב משנה את המשקה, וזהו מפני שאין הכסף והזהב פשוט, כמו שהוא פשוט פחות שבכלים, ולכך משנה את המשקה.
וכך התורה גם כן אינה עומדת אלא במי שדעתו שפלה, כי כאשר דעתו שפלה יש לו מדת הפשיטות, ואם אין דעתו שפלה, לא תעמוד עמו התורה השכלית.