Birchas HaTorah
שאלה אנא אדוני אבי...עוד אשאל ענין ברכת התורה אם יש לברך בכל פעם ומה נקרא היסח הדעת אם השינה שאדם רגיל לישן בצהרים או לפעמים שאדם משכים הרבה וחוזר לישן מעט אם נקרא היסח הדעת או לא ואף אם תמצא לומר שנקרא היסח הדעת הא מספקא לי פעמים שאדם סבור לישן ושוכב זמן רב על המטה ואינו יכול לישן אלא הוא כגון נים ולא נים תיר ולא תיר אם צריך לברך או לא.
כתב א"א ז"ל בתשובת שאלה שאף ביום אם ישן שינת קבע על מטתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך.
ומורי אבי מהר"ר יהודא לנדא הנהיג שלא לברך ביום אפילו אחר שינת קבע ביום וכן ראוי לעשות, כי המקיל בברכות במקום שיש מחלוקת הרי זה לא הפסיד כי הברכות אינן מעכבות.
(יא) שינת קבע ביום על מטתו הוי הפסק וי"א דלא הוי הפסק וכן נהגו: (יב) אף אם למד בלילה הלילה הולך אחר היום שעבר ואינו צריך לחזור ולברך כל זמן שלא יישן:
(11) A routine sleep during the day in one's bed: it is an interruption. And there are those who say it is not an interruption, and so they have practiced.
(12) Even if one learned at night, the night comes after the day that passed, and there is no need to go back and bless [again] as long as one did not sleep.
כל זמן שלא ישן. משמע דאם נעור כל הלילה א"צ לברך בבקר וצ"ע דבשלמא לסברת הטור דס"ל דבשינה תליא מילתא אם לא ישן א"צ לברך אבל לפי מה שנהגו שלא לברך כשישן ביום א"כ דמה שמברך בבוקר היינו משום שקבעו חכמים ברכה זו בכל יום דומיא דשאר ברכות השחר תדע דהא לר"ת כשעומד קודם עלות השחר א"צ לברך וכשמאיר היום צריך לברך א"כ לדידן נמי אף שלא ישן כשמאיר היום צריך לברך שלא היה דעתנו לפטור רק ליום א' כתקנת חז"ל.
מג"א ס"ק י"ב וצ"ע בשלמא לסברת. נלע"ד דלק"מ דלהדיא מבואר בב"י שרש המנהג דנהגו שלא לברך כשישן. דמקורו מהאגור שכ' שאביו הנהיג כן וכן ראוי לעשות כי המיקל בברכות לא הפסיד. ופי' הב"י דבריו דלר"ת אפילו שינת לילה לא הוי הפסק. ואעפ"י שאין הלכה כמותו מפני שכל הפוסקים חולקים. היינו בשינת לילה אבל בשינת יום יש לחוש לדבריו ועיי"ש. הרי דמפני חשש ברכה לבטלה נהגו שלא לברך בישן ביום ולחוש לדעת ר"ת. אבל בניעור כל הלילה אין לברך. דהעיקר כלא כר"ת. זולת בישן בלילה צריך לברך כשיאיר היום בממנ"פ דלר"ת היום גורם לברך. ולהרא"ש השינה גורם לברך. וה"ה בישן ביום וניער כל הלילה שלאחריו דמברך בבקר בממנ"פ. לר"ת צריך לברך דלא נפטר רק מעל"ע ולהרא"ש גם שינת היום הוי היסח הדעת. ואפשר לומר דכה"ג א"צ לברך דנפטר בברכת אהבת עולם שקודם ק"ש דערבית. דיש בו מעין ברכת התורה. ודמי לאהבה רבה שחרית. ומ"מ נ"ל לעיקר דצריך לברך. כיון דלר"ת בוודאי צריך לברך. וגם לדעת הראב"ד ודעימי' צריך לברך דסוברים דאהבה רבה אינו פוטר רק מה שלומד על אתר. והסכים לזה הפר"ח. וגם לאינך פוסקים בפשטא דמלתא ק"ש לא מקרי למוד כדנראה מלשון המחבר ויש להסתפק אי סגי בקורא ק"ש וכו' ולכן יש ליזהר לברך בה"ת מקודם. ולא כ' רבותא יותר אם לא בירך מקודם דלא יברך אח"כ ברכת התורה. משמע דס"ל לעיקר דק"ש לא מקרי למוד כפשטא דירושלמי. אלא מדרך זהירות יברך תחלה. וכ"נ מלשון הרמ"א בהג"ה ססי' נ"ב ומ"מ יאמר כל הברכות כמו שנתבאר סי' מ"ו ומ"ז עכ"ל. ממה דרמז על מ"ז מבואר דעתו דיברך בה"ת אחר התפלה דס"ל לעיקר דק"ש לא הוי למוד. א"כ בלא למד מיד אחר תפלת ערבית לא נפטר בברכת אהבת עולם. גם ביסוד דברי המג"א במה שכ' על הש"ע. משמע אם ניעור כל הלילה א"צ לברך בבקר. ותמוה לי דאדרבא מנקט הלילה הולך אחר היום. משמע דבה"ת לא פטר רק יום א'. אף שאיני כדאי לחלוק על המג"א. מ"מ כיון דכ' בעצמו סי' תנ"ד לעיקר דבניעור כל הלילה דיברך ראוי לצרף דברינו דגם דעת הש"ע כן. ולכ"ע בניעור כל הלילה צריך לברך. עכ"פ בישן ביום וניעור כל הלילה שלאחריו בוודאי יש לברך מדין ממנ"פ הנ"ל וא"צ לחוש דנפטר באהבת עולם. דלהרבה פוסקים אינו פוטר רק מה שלומד מיד. ולהרבה פוסקים ק"ש לא הוי למוד כנלע"ד.
ברכת התורה. עיין בשאגת ארי' סי' כ"ד דמסיק שברכת התורה הוא מן התורה ולכן אם נסתפק לו אם בירך ברכת התורה חוזר ומברך ומ"מ כיון שהוא לו ספק לא יברך אלא ברכת אשר בחר בנו שהיא המעולה שבברכות כדאיתא בגמ' ועיין בשע"ת שהביא בשם קצת אחרונים דסוברין דמספק לא יחזור ויברך ובאמת קשה מאד לסמוך עליהם אחר דהרבה ראשונים [הלא המה הרמב"ן והחינוך והרשב"א בפ' ג' שאכלו] סוברים דבה"ת הוא מן התורה וידוע שעונש מי שאינו מברך על התורה גדול מאד.
שלא ישן. ר"ל שינת קבע אבל אם ישן שינת קבע על מטתו אפילו בתחלת הלילה חשיב הפסק ואפילו הי"א שבסעיף י"א מודו בזה. ואם היה ניעור כל הלילה י"א דא"צ לברך בבוקר וי"א דצריך לברך כי קבעו חכמים ברכה זו בכל יום דומיא דשאר ברכות השחר וספק ברכות להקל אך אם אפשר לו יראה לשמוע בה"ת מאחר ויאמר לו שיכוין להוציאו בהברכות והוא יכוין לצאת ויענה אמן ויאמר אח"כ איזה פסוקים כדי שיהא נחשב לו במקום לימוד או יכוין לצאת בברכת אהבה רבה וילמוד תיכף מעט אחר שיסיים תפלתו. ואם היה ישן ביום שינת קבע על מטתו ובלילה שלאחריו היה ניעור כל הלילה פסק הגאון רע"א דבזה לכו"ע צריך לברך בבוקר בה"ת ואין ברכת אהבת עולם של ערבית פוטרת אם לא למד מיד אחר התפלה:
בענין ספק בברכת התורה.
הנה נתקשיתי בדברי המשנה ברורה, דבסימן מ"ז (סק"א) נקט דברכת התורה מה"ת היא וכמו שהסיק השאג"א (סימן כ"ד), ועל כן בספק אם בירך ברה"ת חוזר ומברך ברכת 'אשר בחר בנו' דספק דאורייתא לחומרא, אך שם (ס"ק כ"ח) כתב דבניעור כל הלילה כיון שנחלקו בו הפוסקים אם יברך ספק ברכות להקל, וזה תמוה דהלא רק בברכה דאורייתא וא"כ נראין דבריו סותרין זא"ז.
ובמושכל ראשון היה נראה, דשאני ספק דניעור כל הלילה דמה"ת ודאי אינו חייב לחזור ולברך, דהא כיון דלא ישן שינת קבע אינו חייב מה"ת בברכה"ת, דכל מה שמצינו לשיטת ר"ת דמברך כל יום אינו אלא משום דהוי ככל ברכות השחר שחכמים תקנו לברכם בכל יום ויום ואין זה אלא מדרבנן, דמה"ת ודאי אין חייב לברך ברה"ת בכל בוקר דמהיכי תיתי לחדש חיוב בכל יום, ומה"ת בודאי יש מצוה לברך על התורה ותלמודה וכל זמן שלא הפסיק והסיח דעתו אינו חוזר ומברך, וכיון שאין הספק אלא בחיוב דרבנן של ברה"ת ספק ברכות להקל.
אך באמת צ"ע בזה, משום דלדעת ר"ת נראה פשוט דכיון דס"ל דבכל ענין צריך לברך בכל יום ויום דכך תיקנו חכמים, וככל ברכות השחר שמצוה לברכן בכל בוקר, וממילא אין דעתו בברכת בברכתו אלא ליום אחד ושוב הדר דינא דחייב לברך למחרת מה"ת, וכ"כ המג"א (סי' מ"ז ס"ק י"ב), ונמצא דספק דאורייתא הוא ולא ספק דרבנן.
אך אפשר לומר, דכל מה דמצינו שאם לא התכוין אלא ליום אחד חייב לחזור ולברך אין זה אלא דין דרבנן, דמה"ת אין זה תלוי בכוונתו אלא כ"ז שלא הפסיק פטור מברכה. ובמנחת אשר על ת"ת (סי' ח') הארכתי בענין אם אדם יכול להגביל ברכה יפטרנו אלא עד זמן מסויים, ויש לעיין אם נימא דיכול להגביל את זמן תוקף ברכתו מה"ת, וצ"ע בזה.
ואפשר עוד דדעת המשנ"ב דספק ברכה של תורה לחומרא אינו אלא בודאי נתחייב וספק אם ברך ויצא יד"ח, אבל בספק חיוב אזלינן לקולא. אך צ"ע בזה דאף דיש מקום לסברא זו וכיו"ב מצינו לגבי ספק קיים מצוה, מ"מ אין זה נראה בני"ד דכיון דהוי ספיקא דאורייתא יש לנו להחמיר בו אף ללא חזקת חיוב, וז"פ.
ואפשר שדברי המשנ"ב שם (ס"ק כ"ח) מושתתים בעיקר על מה שנראה מדבריו בס"ק כ"ה דנקט לעיקר דצריך לברך אחרי שינת קבע בצהרים, ונגזר מכך דינו מברך בניעור כל הלילה, וצ"ע.
והגר"ח קניבסקי שליט"א כתב לי בשם החזו"א דאפי' ישן ביום לא יברך, דכל שינת יום נחשבת עראי.
(יז) בשעת אכילה. וב"ח בססי' תרמ"ג כתב דמשמע במהרי"ל ובשאר אחרונים דכשחוזר ואוכל חוזר ומברך והיינו טעמו דכל אדם דעתו מן הסתם שלא תהא הברכה פוטרתו אלא עד שעה שיחזור ויאכל כי אז יחזור ויברך ודוק עכ"ל ודבריו תמוהין דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ויכוין שלא יפטרנו בברכתו אלא עד חצות וכי יחזור ויברך בחצות הא ודאי ליתא.
האדר"ת נתן עצה נוספת, שיכוון בברכת התורה של ערב שבועות שהברכה תפטור אותו רק עד למחרת בבוקר (לוח ארץ ישראל הושענה רבה).
ילמדינו רבינו על אותן שלוחי ציבור משכימי קום לומר סליחות ותחנונים בב"ה ומברכים ברכת התורה וחוזרי' ומברכים אותה על הסדר עם שאר הברכות לאומרם בב"ה בקול רם להוציא את שאינו בקי:
תשובה מצאתי להם תקנה...אף אנו נאמר שיתכונו החזנים שלא להוציא בברכתם הראשונה אלא אותן הסליחות והמזמורים שהם אומרים בהשכמה ויפסיקו בבדיקת נקבים בב"ה וכיוצא בו ובכל כי האי יש לנו לסמוך על דברי הגה"מ בשם רבינו שמחה הביאם הב"י סי' מ"ז דב"ה הוי הפסק.
מתני׳ בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם גמ׳ אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי למה מהרהר אלא מאי הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו כדאשכחן בסיני ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו אלא מאי הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר אמר רבי אלעזר כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל.
(ג) צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו ואם לא השמיע לאזנו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו: (ד) אם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בלבו יצא: הגה ואף לכתחלה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס יהרהר בלבו ובלבד שלא יהא המקום מטונף לגמרי דאסור להרהר בד"ת במקום הטנופת [ב"י סי' פ"ה]:
(3) [When reading the Shema,] one must hear with their ears what comes out of their mouth, but if one did not hear it, they [still] fulfilled their obligation as long as they brought it out of their lips (i.e. articulated it with their mouth).
(4) If, due to illness or some other unavoidable circumstance, one recited the recitation of the Sh'ma in their heart [i.e. silently], they fulfilled their obligation. Rem"a: And even optimally one may do this if they are in a place which is not completely clean and they are not able to clean it up due to unavoidable circumstances, [in such a case,] one may think [it] in their heart (i.e. recite it silently to themselves) as long as the place is not completely soiled [e.g. with excrement] since it is forbidden to think a matter of Torah in a soiled place. (Beit Yosef, Siman 85)
המהרהר בדברי תורה א"צ לברך:
(4) One who thinks words of Torah does not need to bless. Rem"a: And this is the law of one who can rule on the law without giving a reason for one's words [Ran: Chapter 1 of Shabbat and Chapter "All images" - he wrote that it is like thinking]
(א) ס"ד המהרהר כו'. דקי"ל דלאו כדיבור דמי כמ"ש תוס' כ"ב ד"ה ור"ח וכמ"ש בשבת ק"נ א' וזה סותר למ"ש בסעיף ג' הכותב כו' וכן הקשה הט"ז:
Washing Hands
כי משי ידיה אומר ברוך אקב"ו על נטילת ידים לפי שידיו של אדם עסקניות הם ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה.
שאלת עוד למה תקנו ברכת על נטילת ידים בשחרית? שברכה זו לא נתקנה אלא על הפת בשעת סעודה.
תשובה איברא כך נהגו בכל מקום לברך בשחר על נטילת ידים ומקפידים בה בכל תנאי הנטילה כבשעת סעודה. ואני לא מצאתי בשום מקום דבר (מבורר) [ברור] שיצטרך אדם ליטול ידיו שחרית בכלי. דאי משום שיבתא ובת מלך די ברחיצה. ואי משום תפילה וקרית שמע די ברחיצה או בנקיון עפר וצרורות. וכדאמרינן מידי (תהלים כ"ו) ארחץ במים כתיב בנקיון כתיב בכל דבר דמנקה. וגרסינן בברכות (פ"ג דף כ"ב) רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא. אלא שיש לי קצת דמדומי ראייה לחיוב הנטילה בכלי בשחר ממה שאמרו בפרק כל הבשר (דף ק"ו ב). אמר רב נוטל ידיו שחרית ומתנה עליו כל היום. כלומר מתנה שתעלה אותה נטילה אפילו לסעודה. ואילו לאכילה נטילה בכלי בעיא. ומדקאמר נוטל ידיו שחרית לכאורה משמע דהכי קאמר באותה נטילה שנוטל אדם ידיו שחרית יכול להתנות שתעלה לו כל היום ואפילו לאכילה. ועוד אמרו בפרק היה קורא (דף ט"ו ב) אמר רבי יוחנן הנוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קרית שמע זו היא קבלת מלכות שמים שלימה. מדקאמר נוטל ידיו ולא קאמר רוחץ ידיו כמו שאמרו בערב רוחץ פניו ידיו ורגליו. משמע לכאורה שצריך בשחר ליטול ידיו בכלי. ואם תשאל מאי שנא תפילת השחר מתפילת מנחה וערבית. יש לומר לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב (איכה ג) חדשים לבקרים רבה אמונתך וכמו שבא להם ז"ל במדרש. וצריכין אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו. ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן ברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר. ולפיכך אנו צריכין להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו. ומשכשך ידיו בתוך הכלי בין בשחר בין בשעת אכילה שפיר דמי. מדאמרינן בכיור (שמות ל) ורחצו אהרן ובניו ממנו ולא בתוכו. שמע מינה הכא הוא דכתיב ממנו הא בעלמא אפילו בתוכו שפיר דמי. וכן נמי להטביל ידיו בנהר שפיר דמי. וכאן וכאן מברך על נטילת ידים וכמו שכתבתי למעלה [למסמך הקודם].
ידקדק לערות עליהם מים ג' פעמים להעביר רוח רעה ששורה עליהן:
(2) One should be careful to wash one's hands three times, in order to remove the foul spirit (i.e. the spiritual effects from sleeping) from them.
אם היה נעור כל הלילה יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו שחרית להתפלל ולהעביר רוח רעה מידיו: הגה (ויטלם בלא ברכה) (הרא"ש כלל ד' ורשב"א סי' קצ"א):
(13) If one has stayed awake all night, then it is not clear whether he needs to wash his hands for the morning prayer or whether he needs to remove the foul spirit. Rema: He should wash his hands without reciting a blessing. (Rosh, Principle 4; Rashba, Chapter 123).
ומשמע שאם היה נעור כל הלילה אינו צריך ליטול ידיו כדי להתפלל לדעת מי שסובר דסתם ידים כשירות לתפלה שהרי כתב הרא"ש בסוף ברכות דאינו צריך ליטול ידיו שחרית אלא משום דידים עסקניות וא"א שלא ליגע בבשר המטונף בלילה וכיון דנעור הוא הרי אפשר שלא נגע בשום מקום מטונף וכי היכי דביום אין חזקתן שנגע במקום המטונף הוא הדין נמי בלילה אם הוא נעור וכן נראה ממ"ש בתשובה כלל רביעי שלא תקנוה אלא בבוקר כשידיו מטונפות דמשמע דווקא כשידיו מטונפות צריך נטילה הא אם אין ידיו מטונפות אפילו בבוקר אינו צריך נטילה והיינו כגון שהיה נעור כל הלילה ואפילו בישן שינת עראי בלילה כתב בתשובה שכתבתי בסמוך שאינו צריך לחזור וליטול וטעמא משום דלא חיישינן בשינת עראי שמא נגע במקום המטונף וגם למה שכתבתי בשם תשובות הרשב"א דטעמא דנט"י שחרית היא מפני שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב חדשים לבקרים וגו' האי טעמא נמי לא שייך אלא כשישן בלילה וכמ"ש במדרש בשר ודם מפקיד פקדון ביד חבירו ומחזירו לו בלוי ומקולקל וכמ"ש רבינו בסי' מ"ו ואם היה נעור כל הלילה הרי לא הפקיד פקדונו ביד הקב"ה וא"כ אינו נעשה כבריה חדשה באותו שחר ומיהו אם ישן שינת ערא' נראה דשייך ביה מפקיד פקדון ביד הקב"ה ומחזירה לו חדשה ואפשר שאפי' היה נעור כל הלילה צריך ליטול שחרית לפי טעם זה דכיון שתקנו ליטול ידיו שחרית לא פלוג רבנן אבל להרא"ש שא"צ ליטול אלא מפני שנגעו במקום מטונף היכא דלא נגעו משמע דלא תקון כמה שכתבתי בסמוך:
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. רבי חייא פתח ואמר, (תהלים לה) רבות רעות צדיק ומכלם יצילנו יי. תא חזי, כמה מקטרגין אית ליה לבר נש מיומא דקודשא בריך הוא יהב ביה נשמתא (ד"א ל"ג לבר נש) (לאתקיימא) בהאי עלמא. דכיון דנפיק בר נש לאוירא דעלמא, מיד אזדמן לאשתתפא בהדיה יצר הרע כמה דאתמר. דכתיב, (בראשית ד׳:ז׳) לפתח חטאת רובץ וגו'. וכדין אשתתף בהדיה יצר הרע.
הב"י האריך בדין מי שניעור כל הלילה אם צריך ליטול ידיו שחרית להתפלל שמדברי הרא"ש שכתב שא"צ ליטול אלא מפני שנגעו במקום מטונף וכיון דניעור הוא הרי אפשר שלא נגעו במקום מטונף וגם לפי דעת הרשב"א דצריך ליטול בשחרית משום חדשים לבקרים כו' ובניעור לא שייך האי טעמא ובש"ע כתב שיש להסתפק בזה ובהגהת ש"ע כתב ויטלם בלא ברכה ולי נראה דצריך ליטול ולברך וראיה מדברי הרא"ש דכתב שלא תיקנו נט"י אלא לק"ש ולתפלה ואפילו ללמוד אין לברך אפילו קנח ושפשף וכמ"ש רבינו בשמו בסימן ז' וכמ"ש בתשובה כלל ד' סי' א' והשתא לכאורה דבריו הללו סותרים למ"ש הוא עצמו באותה תשובה דהמשכים ללמוד יברך על נטילת ידים ואשר יצר ואלהי נשמה כו' וכמ"ש רבינו בסימן מ"ז בשמו ומביאו ב"י כאן הרי מבואר דאפילו כדי ללמוד גרידא מצריך לברך ענט"י ובע"כ צריך לפרש דדעתו במ"ש דנט"י דשחרית אינה אלא מפני שא"א שלא נגע במקום מטונף אינו אלא לומר דתקנת חכמים שתקנו נט"י בשחרית אינה אלא מפני שאי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה ומש"ה תקנו לברך ענט"י קודם שיתפלל ומשם למד דה"ה בתפלת המנחה וערבית אם עושה צרכיו ונוטל ידיו מברך ענט"י אבל כל היום כשעושה צרכיו א"צ לברך כי אם אשר יצר אפילו אם רוצה ללמוד דלא אשכחן דהקפידו לתקן ברכת ענט"י לצורך הלמוד כי אם לצורך ק"ש ותפלה אבל פשוט וברור דתקנת חכמים היא כוללת ובכל ענין צריך לברך שלא חלקו חכמים בתקנתם שהלא גם הנשים ועמי הארצות אף על פי שאין קורין ק"ש ואין מתפללין מברכין על נטילת ידים שחרית ואין מוחין על ידן ולהכי כתב דהמשכים ללמוד יברך ענט"י כו' ואע"פ שלא הגיע זמן ק"ש ותפלה והוא הדין אפילו אינו לומד רק שמשכים למלאכתו צריך לברך ענט"י ואשר יצר כו' דתקנת חכמים היא על כל אדם וכדמשמע פשטא דלישנא דתלמודא כי משי ידיה אומר ברוך אקב"ו ענט"י וכן כתבו הפוסקים בסתם ולא חילקו אלא שהרא"ש השיב לשואלו על המשכים ללמוד ולעולם אפילו אינו עומד אלא למלאכתו וכדפי' ותדע דאם לא היתה תקנת חכמים אלא היכא דנגע במקום מטונף אם כן למה תיקנו אותה בשחרית ולא בתפלת המנחה ובתפלת ערבית לפי דעת הרא"ש אלא בע"כ דדוקא בשחרית שא"א שלא יגע במקום מטונף תיקנו חכמים לברך ענט"י ומשתקנו בשחרית לא פלוג רבנן וחייב לברך בכל ענין אבל במנחה וערבית דאפשר שלא יעשה צרכיו ולא יגע במקום מטונף לא תיקנוה אלא דס"ל להרא"ש דמ"מ היכא דאיכא האי טעמא כגון שעשה צרכיו וכו' חייב לברך ענט"י וכך הוא לסברת הרשב"א דס"ל דעיקר התקנה לא היתה אלא משום חדשים לבקרים כו' וכמו שכתב להדיא וז"ל ועל דבר זה תיקנו בשחר כל אותם הברכות אבל כיון שתיקנוה תיקנו אותה בסתמא ואין לבטלה בשום פנים ולכן אף בניעור כל הלילה חייב ליטול ולברך הנלפע"ד כתבתי:
מי שנעור כל הלילה נוטל ידיו ומברך אבל לא ברכת התורה. ואם חזר וישן ביום צריך לברך ברכת התורה:
(1) One who is awake the whole night, washes his hands and blesses [the morning blessings], but not the blessings on the Torah. If he then sleeps by day, he must say the blessings on the Torah [upon arising].
עוד כתבו בסעיף י"ג: אם היה ניעור כל הלילה, יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו שחרית להתפלל ולהעביר רוח רעה מידיו. ויטלם בלא ברכה. עד כאן לשונו. וטעם הספק הוא דלהרא"ש שהתקנה היתה מפני שאין ידיו נקיות, ובניעור כל הלילה הרי הם נקיות. וגם לטעם הרשב"א משום בריה חדשה – זהו כשהיה ישן והפקיד נשמתו ביד הקדוש ברוך הוא, מה שאין כן בניעור כל הלילה (בית יוסף). ויש אומרים דודאי צריך לברך, דכיון דתקנו רבנן – שוב לא פלוג, והוי תקנה קבועה (ב"ח). ויש מי שכתב דרק להרא"ש יש לומר כן, משום דסבירא ליה דגם במנחה צריך ליטול ידיו, ולא להרשב"א (מגן אברהם סקי"ב). ואיני יודע מה ענין זה לזה, ואדרבא רבינו הבית יוסף בספרו הגדול כתב דלהרשב"א יותר יש לומר דלא פלוג מלהרא"ש, עיין שם (וכן כתב הט"ז סעיף קטן ט). וכן נראה עיקר לברך בניעור כל הלילה. ויש מגדולים שכתבו לבלי לברך, כפסק רבינו הרמ"א. (ותמיהני: כיון דהמגן אברהם הסכים דלהרא"ש יש לברך כהב"ח, ולהרשב"א נתברר דלא פלוג, למה לא יברכו? ופשיטא להרמ"א שפסק לקמן סימן מ"ו דכל ברכות השחר מברכין אף כשלא נתחייבו בהן, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)
בלא ברכה. יש מהאחרונים שחולקין על הכרעת הרמ"א בזה וסוברים דצריך לברך ויש שמסכימים עמו וכ"ז בלא עשה צרכיו אבל אם עשה צרכיו קודם התפלה הסכמת אחרונים דבזה צריך ליטול ידיו ולברך. וכן נכון לעשות לכתחילה במי שניעור כל הלילה כגון בליל שבועות יעשה צרכיו או יטיל מים וישפשף שאז לכו"ע יתחייב לברך ויברך ענט"י ואשר יצר:
(30) Without reciting the blessing - There are some from the later rabbinic authorities who argue on the Rem"a's decision here, and they hold that one does need to recite the blessing; and there are those who agree with him. All of this is [regarding a situation] when one did not relieve himself, but if one did relieve himself before praying, the later rabbinic authorities are in agreement that one must wash his hands and recite the blessing. It is proper as well for one who was up all night, for example on Shavuot night, that he should relieve himself or urinate and wipe the drops [with his hands], for then he would be obligated to recite the blessing according to all opinions. And he should recite "Al Netilat Yadayim" and [then] "Asher Yatzar".
ברכות אלוקי נשמה ומעביר שנה
כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת מהן כגון שלא שמע קול התרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר אומר אות' ברכה בלא הזכרת השם: הגה וי"א דאפי' לא נתחייב בהן מברך אותן דאין הברכה דוקא על עצמו אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם. וכן המנהג ואין לשנות [טור ותוס' הרא"ש פרק הרואה ור"ן פ"ק דפסחים וכל בו]:
(8) [Regarding] all of these blessings, if one is not obligated in one of them - for example, if one did not hear the sound of the rooster, or one did not go out, or he did not get dressed, or did not put on a belt - one says that blessing without mentioning the Name. Rem"a: And there are those who say that even though one is not obligated in them, one blesses them [all], for the blessing is not just about oneself, but rather we bless that the Holy One Blessed be He created [for] the needs of the world. And so is the practice, and we do not change [it]. [Tur and Tosafot haRosh chapter "the one who sees" and Ran, first chapter of Pesachim and Kol Bo]
ויש אומרים וכו'....כתב בגליון מגן אברהם אם לא ישן כל הלילה לא יברך ברכת אלהי נשמה וברכת המעביר שינה:
כל צרכי. עיין מ"א. כתב הפרי חדש [אות א ד"ה כשנועל] בנוסחת הרמב"ם [ברכות ז, ו] "שעשית" כל צרכי, ואינו נראה, דכל הברכות בנוכח ונסתר. ור"ל, אתה נמצא ואח"כ נסתר, כי הקב"ה נמצא ומלא כל הארץ כבודו, ונסתר מעין כל חי. האליה רבה אות י"ג בשם גליון מ"א [עטרת זקנים ס"ק ו] אם ניעור כל הלילה אין מברך אלקי נשמה ולא המעביר שינה. ויש להתבונן בזה, דהא קיימא לן בסעיף ח' דעל מנהג העולם מברך אף [אם] הוא לא נתחייב בהן, וכי תימא דאלקי נשמה והמעביר שינה מזכיר מנהג עולם בפרטות, נעילת הסנדל תוכיח שעשה "לי כל", דקאי אמסאני, ואפילו הכי אם לא נתחייב בהן מברך, ועיין [סימן] תרי"ג ביום הכיפורים בטור וב"י [ד"ה כתב בעל] לרא"ש [יומא פ"ח סימן ג] דעל מנהג העולם, מברך נמי ביום הכיפורים כל צרכי, ולא לומר דקאי אכל צרכיו, וצ"ע. ומה שכתב המ"א בטור כו' איני יודע, בשו"ע נמי כתב כשנועל מנעליו, ועיין לבוש [סימן] תרי"ד [סעיף ב] ובהג"ה שם:
אותן. עבה"ט ועיין בעטרת זקנים שכתב שהניעור בלילה ולא ישן כל הלילה לא יאמר אלקי נשמה והמעביר שינה וכ' שהסכים עמו מ"ו הגאון מוהר"ר יושע ז"ל. אמנם בפע"ח כתב וז"ל מנהג מורי ז"ל הח"י ברכות מן ענט"י עד ברכות התורה היה נוהג לאומרם בביתו ואפי' בלילה קודם עמוד השחר ומסדרם כל ברכה בשעה שנתחייב בה כמ"ש בגמרא וכדכתב הרמב"ם כדמשמע כו' והיה נפנה ובודק נקביו ואח"כ ביום היה מניח טלית גדול ואח"כ מניח תפילין והיה הולך לבה"כ מעוטר ומעוטף בתפילין וטלית גדול ושם היה מתחיל מן אלקינו שהוא פרשת עקידה והנה כל הח"י ברכות השחר עד סוף כל ברכות התורה חייב כל אדם לברך בכל יום אפי' שלא נתחייב בהם ביום ההוא כגון שלא ישן בלילה כל עיקר או לן בכסותו או באזורו ומצנפתו או לא התיר מנעליו והטעם כי לא נתקנו אלא על מנהגו של עולם ולא על כל אדם בפרטות ועוד כי כולן יש בהם רמז אל אורות העליונים ואין ראוי לבטל כ"א ברכות ענט"י ואשר יצר שאם לא ישן כלל ולא הוצרך לנקביו אינו מברך אותם וחוץ מברכת שעשה לי כל צרכי בט"ב וביוה"כ שאז הכל אסורים בנעילת הסנדל וכשהיה בבה"כ והיה איזה אדם מברך הי"ח ברכות היה יושב ושומע ועונה אחריהם אמן ואף אם היה באמצע התפלה (ר"ל פסוקי דזמרה) היו פוסק ושותק ועונה אמן אפילו היו המסדרים רבים כו' ע"ש מבואר מזה דגם המעביר שינה יאמר אע"פ שלא ישן כלל שהרי הוא בכלל הי"ח ברכות וא"כ מסתמא גם אלקי נשמה יש לומר אע"פ שלא ישן כלל ואדרבה בהך ברכה דהמעביר שינה יש לדקדק קצת כיון שאומר' על עצמו המעביר שינה מעל עיני ותנומה מעל עפעפי כו' א"כ כיון שלא ישן בלילה אין מקום לאמיר' זו דלא שייך בה לומר שעל מנהגו של עולם הוא מברך משא"כ באלהי נשמה שפיר י"ל שמה שאומר המחזיר נשמות כו' על מנהגו של עולם מברך ובא"ר הביא דברי העט"ז בקצרה ולכן נראה שיש להביא את עצמו לידי שינה כל שהוא ואם לאו יש לשמוע אלקי נשמה וברכות המעביר שינה מאחר וה"ל שומע כעונה ובפרט שעונה אמן אחריו וכתב בשיורי ברכה בשם תשובה למהר"י ואני כותב דאבל אע"פ שאינו נועל מנעלים יברך שעשה לי כו' המנהג שנועל מנעלים של לבדים והוצרך לטעם זה אליבא דהב"י אבל לפי המנהג כרמ"א וכן דעת האר"י אפי' אינו נועל כלל מברך ברכה זו וכ"כ בש"צ ע"ש:
ורבינו הרמ"א כתב: ויש אומרים דאפילו לא נתחייב בהן – מברך אותן. דאין הברכה דווקא על עצמו אלא מברכין שהקדוש ברוך הוא ברא צרכי העולם. וכן המנהג ואין לשנות. עד כאן לשונו. ואין זה דומה למה שאין מברכים בתשעה באב ויום הכיפורים "שעשה לי כל צרכי", משום דכל ישראל אסורים אז במנעלים. ולכן נראה לי ברור דלדעת רבינו הרמ"א גם אם לא יישן כל הלילה יאמר ברכת "אלהי נשמה" וברכת "המעביר שנה מעיני". וראיתי מי שכתב דבניעור כל הלילה לא יאמר שני ברכות אלו (אליה רבה סעיף קטן י"ב). ולא נראה לי, דוודאי לפי דעת רבינו הבית יוסף אין לומר. אבל לרבינו הרמ"א דעל מנהגו של עולם מברכין, אם כן הכא נמי כן הוא. ולכן לא דיברו הפוסקים בזה. ומתי יברך "הנותן לשכוי בינה", אם דווקא כשיאור היום או אפילו קודם אור היום – יתבאר בסוף סימן מ"ז, עיין שם. וכל ברכות השחר יכול לברך בפשיטות גם קודם אור היום. (וראיתי בשערי תשובה סעיף קטן י"ב שגם דעת האר"י ז"ל לברכם גם כשניעור כל הלילה. וכן האבל יכול לברך "שעשה לי כל צרכי" מפני שמברך על מנהגו של עולם.)
דוד היה נזהר שלא לישן שיתין נשמין (פירוש ששים נשימות) כדי שלא יטעום טעם מיתה:
(16) [King] David was diligent not to sleep shitin nishmin (meaning, sixty breaths) in order not to taste the taste of death.(Gloss: But in the Talmud, Chapter HaYashen, it appears that he was diligent in this only during daytime.) (his own opinion, and see the Beit Yosef)
בלא ברכה...כשישן אפילו שינת ארעי כתב הנחלת צבי...דשייך בי' הפקיד פקדונות ביד הקב"ה ומחזירה לו.
אותן... ולכן נראה שיש להביא את עצמו לידי שינה כל שהוא [ויכול לברך].
דאפילו. עיין בספר אליהו רבא שכתב דברכת אלהי נשמה וברכת המעביר שינה אין לברך אם היה ניעור כל הלילה ובפמ"ג ובשערי תשובה השאירו דבריו בצ"ע ומסיק בשע"ת דיראה לשמוע אלו השתי הברכות מאחר ויכוין לצאת ואם ישן בלילה ששים נישמין לכו"ע יש לו לברך אותם:
ואם ישן שינת עראי וכו' עד סוף הסימן נתבאר בסימן מ"ז: כתב האגור בסי' ג' בשם רבינו יהודה משפייר"א שכאשר נעור משנתו של שינת היום צריך לברך אלהי נשמה עכ"ל וכ"כ בשבלי הלקט בשם רבינו שמחה וה"ר אביגדור הכהן ולא נהגו כן:
בסופו הג"ה שמחוייב לברך בבוקר. ואעפ"י שכבר נפטר באהבת עולם מברכת התורה, יברך אותה, וכמו שכתבתי לעיל סימן מ"ז סעיף ז'. ומסתברא לי שכל הברכות יכול לברך חוץ מברכת המחזיר נשמות שכבר יצא בברכת מחיה מתים, וכמו שכתבתי לעיל ריש סימן מ"ו: