(יג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹהִ֗ים הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם׃ (יד) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃
(13) Moses said to God, “When I come to the Israelites and say to them, ‘The God of your fathers’ [house] has sent me to you,’ and they ask me, ‘What is [God’s] name?’ what shall I say to them?” (14) And God said to Moses, “Ehyeh-Asher-Ehyeh,”*Ehyeh-Asher-Ehyeh Meaning of Heb. uncertain; variously translated: “I Am That I Am”; “I Am Who I Am”; “I Will Be What I Will Be”; etc. continuing, “Thus shall you say to the Israelites, ‘Ehyeh*Ehyeh Others “I Am” or “I Will Be.” sent me to you.’”
(יד) וַ֠יֹּ֠אמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהׇרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר׃ (טו) וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר׃
(14) He retorted, “Who made you chief and ruler over us? Do you mean to kill me as you killed the Egyptian?” Moses was frightened, and thought: Then the matter is known! (15) When Pharaoh learned of the matter, he sought to kill Moses; but Moses fled from Pharaoh. He arrived*arrived Lit. “sat” or “settled.” in the land of Midian, and sat down beside a well.
(ג) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה׃
(3) Moses said, “I must turn aside to look at this marvelous sight; why doesn’t the bush burn up?”
(יא) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ (יב) וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה׃ (יג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹהִ֗ים הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם׃ (יד) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃
(11) But Moses said to God, “Who am I that I should go to Pharaoh and free the Israelites from Egypt?” (12) And [God] said, “I will be with you; that shall be your sign that it was I who sent you. And when you have freed the people from Egypt, you shall worship God at this mountain.” (13) Moses said to God, “When I come to the Israelites and say to them, ‘The God of your fathers’ [house] has sent me to you,’ and they ask me, ‘What is [God’s] name?’ what shall I say to them?” (14) And God said to Moses, “Ehyeh-Asher-Ehyeh,”*Ehyeh-Asher-Ehyeh Meaning of Heb. uncertain; variously translated: “I Am That I Am”; “I Am Who I Am”; “I Will Be What I Will Be”; etc. continuing, “Thus shall you say to the Israelites, ‘Ehyeh*Ehyeh Others “I Am” or “I Will Be.” sent me to you.’”

(ג) רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבִּי חָמָא אֲבוּהָ דְּרַבִּי הוֹשַׁעְיָא בְּשֵׁם רַב, אָמְרֵי, לֹא נִתַּן דִּבְרֵי הַיָּמִים אֶלָּא לִדָּרֵשׁ, (דברי הימים א ד, יח): וְאִשְׁתּוֹ הַיְּהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וגו', וְאִשְׁתּוֹ הַיְּהֻדִיָּה, זוֹ יוֹכֶבֶד, וְכִי מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל יְהוּדָה הָיְתָה וַהֲלוֹא מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי הָיְתָה וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ יְהֻדִיָּה, עַל שֵׁם שֶׁהֶעֱמִידָה יְהוּדִים בָּעוֹלָם. יָלְדָה אֶת יֶרֶד, זֶה משֶׁה. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא וְרַבִּי סִימוֹן, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא אָמַר יֶרֶד שֶׁהוֹרִיד אֶת הַתּוֹרָה מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה. דָּבָר אַחֵר, יֶרֶד, שֶׁהוֹרִיד אֶת הַשְּׁכִינָה מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, אָמַר רַבִּי סִימוֹן אֵין לְשׁוֹן יֶרֶד אֶלָּא לְשׁוֹן מְלוּכָה, כְּמָה דְתֵימַר (תהלים עב, ח): וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם, וּכְתִיב (מלכים א ה, ד): כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר. אֲבִי גְדוֹר, רַבִּי הוּנָא בַּר אַחָא אָמַר הַרְבֵּה גּוֹדְרִין עָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל וְזֶה הָיָה אֲבִיהֶן שֶׁל כֻּלָּן. (דברי הימים א ד, יח): חֶבֶר, שֶׁחִבֵּר אֶת הַבָּנִים לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם. דָּבָר אַחֵר, חֶבֶר, שֶׁהֶעֱבִיר הַפֻּרְעָנִיּוּת מִלָּבוֹא בָּעוֹלָם. (דברי הימים א ד, יח): אֲבִי סוֹכוֹ, שֶׁהָיָה אֲבִיהֶן שֶׁל נְבִיאִים שֶׁסּוֹכִים בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. רַבִּי לֵוִי אָמַר לְשׁוֹן עֲרָבִי הוּא, בַּעֲרַבְיָא קוֹרִין לְנָבִיא סַכְיָא. (דברי הימים א ד, יח): יְקוּתִיאֵל, רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי סִימָא אָמְרוּ שֶׁעָשָׂה אֶת הַבָּנִים מְקַוִּין לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. (דברי הימים א ד, יח): אֲבִי זָנוֹחַ, זֶה משֶׁה שֶׁהָיָה אָב לַמַּזְנִיחִים שֶׁהִזְנִיחוּם מֵעֲבוֹדָה זָרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות לב, כ): וַיִּזֶּר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וגו'. (דברי הימים א ד, יח): וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבִתְיָה בַּת פַּרְעֹה, משֶׁה לֹא הָיָה בְּנֵךְ וּקְרָאתוֹ בְּנֵךְ, אַף אַתְּ לֹא אַתְּ בִּתִּי וַאֲנִי קוֹרֵא אוֹתָךְ בִּתִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה, בַּת יָהּ. (דברי הימים א ד, יח): אֲשֶׁר לָקַח [לו] מָרֶד, זֶה כָּלֵב. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן חַד אָמַר זֶה מָרַד בַּעֲצַת מְרַגְּלִים וְזוֹ מָרְדָה בַּעֲצַת אָבִיהָ, יָבוֹא מוֹרֵד וְיִקַּח אֶת הַמּוֹרָדֶת. וְחַד אָמַר זֶה הִצִּיל אֶת הַצֹּאן וְזוֹ הִצִּילָה אֶת הָרוֹעֶה. עֲשָׂרָה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְמשֶׁה: יֶרֶד: חֶבֶר: יְקוּתִיאֵל: אֲבִי גְדוֹר: אֲבִי סוֹכוֹ: אֲבִי זָנוֹחַ. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי אָמַר אַף טוֹבִיָּה שְׁמוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ב, ב): וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, כִּי טוֹבִיָּה הוּא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר אַמֵּי אָמַר אַף שְׁמַעְיָה שְׁמוֹ. אָתָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה וּפֵרַשׁ הָדֵין קְרָיָא (דברי הימים א כד, ו): וַיִּכְתְּבֵם שְׁמַעְיָה בֶן נְתַנְאֵל הַסּוֹפֵר וגו', שְׁמַעְיָה, שֶׁשָּׁמַע יָהּ תְּפִלָּתוֹ. בֶּן נְתַנְאֵל וגו' בֵּן שֶׁנִּתְּנָה לוֹ תּוֹרָה מִיַּד לְיַד. הַסּוֹפֵר, שֶׁהָיָה סוֹפְרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. הַלֵּוִי, שֶׁהָיָה מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי. לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵית דִּינוֹ. וְצָדוֹק, זֶה אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. וַאֲחִימֶלֶךְ, שֶׁהָיָה אָחִיו שֶׁל מֶלֶךְ. בֶּן אֶבְיָתָר, שֶׁוִּתֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדָיו מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אָמַר אַף לֵוִי הָיָה שְׁמוֹ עַל עִקַּר מִשְׁפַּחְתּוֹ (שמות ד, יד): הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי. וּמשֶׁה, הֲרֵי עֲשָׂרָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה חַיֶּיךָ מִכָּל שֵׁמוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ לְךָ אֵינִי קוֹרֵא אוֹתְךָ אֶלָּא בַּשֵּׁם שֶׁקְּרָאַתְךָ בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה (שמות ב, י): וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה, וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה.

(3) Rabbi Simon, in the name of Rabbi Yehoshua ben Levi, and Rabbi Ḥama father of Rabbi Hoshaya, in the name of Rav, said: Chronicles was given only for expounding. “His Judahite wife bore Yered father of Gedor, [Ḥever father of Sokho, and Yekutiel father of Zano'aḥ; these are the sons of Bitya daughter of Pharaoh whom Mered took as a wife]” (I Chronicles 4:18). “His Judahite wife” – this is Yokheved. Was she from the tribe of Judah? Was she not from the tribe of Levi? Why was she called Judahite? It is because she brought Jews into the world.4Yokheved is identified as Shifra, one of the Israelite midwives in Egypt (Sota 11b).
“Bore Yered” (I Chronicles 4:18) – this is Moses. Rabbi Ḥanina bar Pappa and Rabbi Simon: Rabbi Ḥanina bar Pappa said: “Yered” – because he brought down [horid] the Torah from [the heavens] above to [the earth] below. Alternatively: “Yered” – because he brought down the Divine Presence from [the heavens] above to [the earth] below. Rabbi Simon said: Yered is nothing other than an expression of kingship, just as it says: “He will rule [veyerd] from sea to sea” (Psalms 72:8); and it is written: “For he ruled [rodeh] over the entire region beyond the river” (I Kings 5:4).
“Father of Gedor” (I Chronicles 4:18) – Rabbi Huna bar Aḥa said: Many fence builders [goderin] stood for Israel, but [Moses] was the father of them all.5The term fence builder is used here to connote one who delineates the boundary of what behavior God deems acceptable, or who establishes decrees to protect against transgression. “Ḥever” (I Chronicles 4:18) – because he connected [ḥiber] the children to their Father in Heaven; alternatively, “Ḥever” – who prevented [he’evir] calamity from coming to the world. “Father of Sokho” (I Chronicles 4:18) – as he was the father of the prophets who see [sokhin] by means of the Divine Spirit. Rabbi Levi said: It is an Arabic expression, as in Arabia they call prophets sakhya. “Yekutiel” (I Chronicles 4:18) – Rabbi Levi and Rabbi Sima said: He rendered the children hopeful [mekavin] toward their Father in Heaven.6Thus, Yekutiel is interpreted to mean yekavu el El, they shall hope to God. “Father of Zano’aḥ” (I Chronicles 4:18) – this is Moses, who was the father of those who cause abandonment [mazniḥim], who caused them to abandon idol worship. That is what is written: “[He took the calf which they had made, burnt it with fire, ground it to powder, and] scattered it over the water, [and he made the children of Israel drink from it]” (Exodus 32:20).
“These are the sons of Bitya daughter of Pharaoh” (I Chronicles 4:18) – Rabbi Yehoshua of Sikhnin said in the name of Rabbi Levi: The Holy One blessed be He said to Bitya daughter of Pharaoh: ‘Moses was not your son, but you called him your son; you, too, are not My daughter, but I call you My daughter,’ as it is stated: “These are the sons of Bitya,” the daughter of God [bat Yah].
“Whom Mered took” (I Chronicles 4:18) – this is Caleb. Rabbi Abba bar Kahana and Rabbi Yehuda bar Simon: One said: He rebelled [marad] against the counsel of the scouts, and she rebelled [mareda] against the counsel of her father; let the rebel come and take the rebel. One said: He rescued the flock,7Caleb rescued Israel by contradicting the report of the majority of the scouts and attempting to calm the Israelites. Had he not done so, their sin would have been even worse. and she rescued the shepherd.
Moses was called ten names: Yered, Ḥever, Yekutiel, Avi Gedor, Avi Sokho, Avi Zano’aḥ.8Literally, father of Gedor, father of Sokho, father of Zano’aḥ. Rabbi Yehuda ben Rabbi Ilai said: Toviya is also his name. That is what is written: “She saw him that he was good [tov]” (Exodus 2:2) – that he was Toviya. Rabbi Yishmael bar Ami said: Shemaya is also his name. Rabbi Yehoshua bar Neḥemya came and explained this verse: “Shemaya son of Netanel the scribe [from the Levites] recorded them [before the king, the princes, Tzadok the priest, Aḥimelekh son of Evyatar, and the heads of the patrilineal houses of the priests and of the Levites]” (I Chronicles 24:6): “Shemaya” – because the Lord heard [shama Yah] his prayer. “Son of Netanel” – a son to whom the Torah was given [shenitena] from hand to hand. “The scribe” – because he was the scribe of Israel. “Levite” – because he was from the tribe of Levi. “Before the king and the princes” – before the King of kings, the Holy One blessed be He, and [before] His court. “Tzadok” – this is Aaron the priest. “Aḥimelekh” – because he was the brother [aḥ] of the king [melekh]. “Son of Evyatar” – because through him, the Holy One blessed be He overlooked [viter] for them the incident of the calf.9The midrash (Vayikra Rabba 10:3) asserts that Aaron’s involvement in the sin of the Golden Calf was undertaken so that the masses would not be directly involved, and that had they done so, their sin could not have been forgiven. Rabbi Tanḥuma said in the name of Rabbi Yehoshua ben Korḥa: Levite was also his name after the forebear of his family: “Is not Aaron the Levite your brother?” (Exodus 4:14).10Just as Aaron was called Levite after the founder of the tribe, Moses could also be called Levite (Etz Yosef). And Moses, that is ten. The Holy One blessed be He said to Moses: As you live, from all the names that you were called, I will call you only by the name that Bitya daughter of Pharaoh called you: “She called his name Moses” (Exodus 2:10). “He called to Moses.”

(א)אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנּוּ, אִם נָפְלָה דְּלֵקָה בַּשַּׁבָּת בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ שָׁם סֵפֶר תּוֹרָה וּסְפָרִים אֲחֵרִים, מַהוּ לְהַצִּילָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה בַּשַּׁבָּת. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה בַּשַּׁבָּת, בֵּין שֶׁקּוֹרִין בָּהֶן בֵּין שֶׁאֵין קוֹרִין בָּהֶן. וְלָמָּה אָמְרוּ לְהַצִּילָן? מִפְּנֵי כְּבוֹד הַתּוֹרָה שֶׁכְּתוּבָה בָּהֶן. שֶׁאִם יִשָּׂרְפוּ, נִרְאִין שֶׁאֵינָן כְּלוּם.

(ב) אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה, הַכֹּל הָיָה שֶׁל אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים לג, ב). אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַתּוֹרָה שֶׁל אֵשׁ, עוֹרוֹתֶיהָ שֶׁל אֵשׁ, כְּתָבָהּ שֶׁל אֵשׁ, חֵיטָהּ שֶׁל אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָת לָמוֹ וְהַסַּרְסוּר נַעֲשׂוּ פִּיו שֶׁל אֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, ל): וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו (שמות לד, ל). וְהַמַּלְאָכִים שֶׁיָּרְדוּ עִמּוֹ שֶׁל אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת וְגוֹ' (תהלים קד, ד). וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּנְתָנָהּ מִן הָאֵשׁ אוֹכֶלֶת אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָהּ, (דברים ד, כד). וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה (דברים ד, לו). וְאַף הַדִּבּוּר יָצָא מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הַלַּפִּידִים וְכָל אוֹתָן אִשּׁוֹת, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא תִּהְיוּ סְבוּרִין שֶׁהֵן רָשֻׁיּוֹת הַרְבֵּה. לְכָךְ פָּתַח בְאָנֹכִי. לֹא יִהְיֶה לְךָ וְגוֹ', לָמָּה קְרָאָן אֱלֹהִים? רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר, שֶׁלֹּא נִקְרְאוּ בִּשְׁמוֹ. שֶׁאִלּוּ נִקְרְאוּ בִּשְׁמוֹ, הָיָה בָּהֶן צֹרֶךְ. וַהֲרֵי נִקְרְאוּ בִּשְׁמוֹ, וְלֹא הָיָה בָּהֶן צֹרֶךְ. וְאֵימָתַי נִקְרְאוּ בִּשְׁמוֹ? בִּימֵי אֱנוֹשׁ בֶּן שֵׁת, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה' (בראשית ד, כו). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָצָא אוֹקְיָנוֹס וְהֵצִיף שְׁלִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם עֲשִׂיתֶם מַעֲשֶׂה חָדָשׁ וּקְרָאתֶם עַצְמְכֶם בִּשְׁמִי. וְאַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה מַעֲשֶׂה חָדָשׁ וְאֶקְרָא עַצְמִי בִּשְׁמִי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֶם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ ה' שְׁמוֹ (עמוס ה, ח)

(ג) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נִקְרְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, שֶׁהֵן עוֹשִׂין אֲחֵרִים חֲדָשִׁים בְּכָל יוֹם. כֵּיצַד? יֵשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ שֶׁל זָהָב, נִצְרַךְ, עָשָׂה אוֹתוֹ שֶׁל כֶּסֶף. נִצְרַךְ לוֹ, עֲשָׂאוֹ שֶׁל נְחֹשֶׁת. נִצְרַךְ, עֲשָׂאוֹ שֶׁל בַּרְזֶל. וְכֵן בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ שֶׁל עֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ (דברים לב, יז)

(ד) כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא (דברים ד, כד). שָׁאַל פְּלוֹסוֹפוֹס אֶחָד אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מַהוּ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא. וְכִי יֵשׁ כֹּחַ בַּעֲבוֹדָה זָרָה לְהִתְקַנְּאוֹת בָּהּ. גִּבּוֹר מִתְקַנֵּא בְּגִבּוֹר, חָכָם בְּחָכָם, עָשִׁיר בְּעָשִׁיר וְכוּ'.

(ה) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב (שמות כ, כ). לֹא תַעֲשׂוּן, כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹהֲגִים בְּיִרְאוֹתֵיהֶן. כְּשֶׁטּוֹבָה בָּאָה עֲלֵיהֶם, מְכַבְּדִין לְיִרְאוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק א, טז): עַל כֵּן יְזַבֵּחַ לְחֶרְמוֹ וִיקַטֵּר לְמִכְמַרְתּוֹ כִּי בָהֵמָּה שָׁמֵן חֶלְקוֹ וּמַאֲכָלוֹ בְּרִאָה, וּכְשֶׁהַפֻּרְעָנוּת בָּאָה עֲלֵיהֶן מְקַלְּלִין לְיִרְאוֹתֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ח, כא): וְהָיָה כִי יִרְעַב וְהִתְקַצַּף וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו וּפָנָה לְמָעְלָה (ישעיה ח, כא). אֲבָל אַתֶּם תִּהְיוּ נוֹתְנִים הוֹדָיָה עַל הַטּוֹבָה וְעַל הָרָעָה. שֶׁכֵּן דָּוִד אוֹמֵר: כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא (תהלים קטז, יג). צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא, וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא (תהלים קטז, ג-ד). וְכֵן אִיּוֹב אוֹמֵר: ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ (איוב א, כא), עַל מִדָּה טוֹבָה וְעַל מִדַּת פֻּרְעָנוּת. מָה אִשְׁתּוֹ אוֹמֶרֶת לוֹ, עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתְךָ בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת (איוב ב, ט). אָמַר לָהּ: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל (איוב ב, י) וְצָרִיךְ אָדָם לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בַּיִּסּוּרִין יוֹתֵר מִן הַטּוֹבָה. שֶׁאֲפִלּוּ אָדָם בְּטוֹבָה כָּל יָמָיו, לֹא נִמְחָל לוֹ עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ. וּבַמֶּה נִמְחָל לוֹ, בְּיִסּוּרִין.

(ו) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה (משלי ג, יא-יב). מִי גָּרַם לְבֵן זֶה לְרַצּוֹת אֶת אָבִיו. הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה יִסּוּרִין.

(ז) רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ (דברים ח, ה). מַהוּ וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ? יְהִי יוֹדֵעַ לְבָבְךָ מַעֲשִׂים שֶׁעָשִׂיתָ, שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁהֵבֵאתִי עָלֶיךָ, שֶׁלֹּא לְפִי מַעֲשֶׂיךָ הֵן.

(ח) רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: חֲבִיבִין הַיִּסּוּרִין, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁקָּרְבָּנוֹת מְרַצִּין, כָּךְ הַיִּסּוּרִין מְרַצִּין. בַּקָּרְבָּנוֹת כְּתִיב: וְנִרְצָה לוֹ (ויקרא א, ד). וּבַיִּסּוּרִין כְּתִיב: וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם (ויקרא כו, מג) וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַיִּסּוּרִין מְרַצִּין יוֹתֵר מִן הַקָּרְבָּנוֹת. שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת בַּמָּמוֹן, וְיִסּוּרִין בַּגּוּף. וְכֵן הוּא אוֹמֵר עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ (איוב ב, ד).

(1) I am the Lord thy God (Exod. 20:1). May it please our master to teach us: If a fire breaks out in a house in which there is a scroll of the Torah and other books, may their owner save them from the fire on the Sabbath? Thus do our masters teach us: All sacred writings must be saved from fire even on the Sabbath, whether they are being used or not. Why did they decree that they must be saved? Because of the honor that is due the laws contained within them. If they were allowed to burn, they would appear to be valueless.

(2) You find that when the Holy One, blessed be He, gave the Torah, it was entirely of fire, as it is said: At His right hand was a fiery law unto them (Deut. 33:2). Our sages stated: The law was of fire, the parchment was of fire, its writings were of fire, the thread was of fire, as it is said: At His right hand was a fiery law. The face of the agent (Moses) became fiery, as is said: And they were afraid to come nigh him (Exod. 34:30). The angels who descended with it were of fire, as it is said: Who makes winds Thy messengers (Ps. 104:4). The mountain burned with fire (Deut. 4:11), and it was given within a fire consuming fire, as it is said: For the Lord thy God is a devouring fire (ibid. 4:24). And upon the earth He made thee to see His great fire (ibid., v. 36). The Divine Word also came forth from the midst of fire. When they beheld the lightning and the burning letters, the Holy One, blessed be He, said to them: Do not imagine that they have much power, and He began to recite the words I am the Lord thy God. Thou shalt have no other gods (Exod. 20:2).18The Ten Commandments. Cf. above, “In the Beginning,” n. Why were they described as gods? R. Yosé said: He did so in order not to give the people of the world the opportunity to say that they were not called by His name because if He had done so, it would have acknowledged that they had power. But they were called by His name, and yet have no power. When were they first called by His name? In the days of Enoch the son of Seth, as it is said: Then began man to call in the name of the Lord (Gen. 4:25). It was then that the Mediterranean Sea rose and inundated a third of the world, and the Holy One, blessed be He, said: Ye have done a new thing in calling yourself by My name, and so I will do something new and call Myself by My name. Therefore Scripture says: That calleth for the waters of the sea, and poureth them out upon the face of the earth, the Lord is His name (Amos 5:8).

(3) R. Eliezer said: They were called other gods because they fashioned new ones each day. If a man possessed an idol of gold but required the material for some other purpose, he would make himself one of silver instead. If he required the silver, he would make one of brass, and if he needed the brass, he would make one of iron. He would do the same with tin and lead, until he finally constructed it of wood, as it is said: New gods that came up of late (Deut. 32:17).

(4) For the Lord thy God is a devouring fire, a jealous God (ibid. 4:24). A certain philosopher asked R. Gamliel: Why does Scripture say: The Lord thy God is a jealous God? What power do idols possess that He should be jealous of them? After all, a powerful man is jealous only of another powerful man, a wise man of another wise man, a rich man of another rich man, etc. This subject is discussed in the chapter entitled Rabbi Ishmael in Tractate Avodah Zarah.19Avodah Zarah, chap. 4.

(5) Ye shall not do with Me as you do with gods of silver (Exod. 20:20). Do not act toward Me as men do toward those whom they fear. When good fortune comes to them, they honor those they fear, as it is said: Therefore they sacrifice unto their net, and offer unto their drag; because by them their portion is fat, and their food plenteous (Hab. 1:16). However, when afflictions befall them, they curse those they fear, as it is said: And it shall come to pass that, when they shall be hungry, they shall fret themselves, and curse by their king and by their god (Isa. 8:21). However, you shall praise Me both for fortune and for misfortune. Thus David said: I will fill up the cup of salvation, and call upon the name of the Lord (Ps. 116:13), whether for good or for evil. Then said his wife unto him: “Dost thou still hold fast thine integrity? Blaspheme God, and die!” But he said unto her: “Thou speakest as one of the impious women speaketh. What? Shall we receive good at the hand of God, and shall we not receive evil?” (Job. 2:9–10). A man should rejoice over his afflictions more than over his good fortune. Even if man should enjoy good fortune all his life, (this merely indicates that) the sins he committed are not being forgiven. What causes sins to be forgiven? Only suffering.

(6) R. Eliezer the son of Jacob declared: Scripture says: My son, despise not the chastening of the Lord, neither spurn thou His correction; for whom the Lord loveth, He correcteth, even as a father the son in whom he delighteth (Prov. 3:11–12). What leads a son to please his father? When he chastises him. Hence he said: This is their chastising.

(7) R. Meir stated: Scripture says: And thou shalt consider in thy heart, that as a man chasteneth his son, so the Lord thy God chasteneth thee (Deut. 8:5). What is the meaning of And thou shalt consider in thy heart? It means that your heart should know that the punishment I have inflicted upon you was not commensurate with the acts you have performed.

(8) R. Nehemiah held: Punishment is desirable, for just as sacrifices are a means of atonement, so is chastisement. Concerning sacrifice it is written: And it shall be accepted for him (Lev. 1:4), and about punishment it is stated: And they shall be paid the punishment of their iniquity (ibid. 26:43). The fact is that punishment is more important (for atonement) than sacrifice. For sacrifices involve property, while punishment involves the body. Thus it says: Skin for skin, yea, all that a man hath will he give for his life (Job. 2:4).

(י) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־יְהֹוָה֮ בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי׃
(10) But Moses said to יהוה, “Please, O my lord, I have never been a man of words, either in times past or now that You have spoken to Your servant; I am slow of speech and slow of tongue.”
(יב) וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה׃
(12) And [God] said, “I will be with you; that shall be your sign that it was I who sent you. And when you have freed the people from Egypt, you shall worship God at this mountain.”
(א) ואמרו לי מה שמו הפסוק הזה אומר לך פרשני; כי לא יתכן שיאמר משה ואמרו לי מה שמו להיות להם אות שיאמינו בו, כי שאלת שמו ואמירתו להם אינה אות למי שלא יאמין בו מתחילה שאם ידעו ישראל אותו השם גם משה כהם ידע אותו, והנה ידיעתו כידיעתם ואיננה אות ומופת כלל, ואם לא שמעו בו מה הראיה שיאמינו בדבריו כלל. והנה אחרי הודיעו את השם הגדול אמר והן לא יאמינו לי (שמות ד׳:א׳), ואז נתן לו אותות: ואמר ר"א (אבן עזרא על שמות ג׳:י״ג) כי שאל משה מה שם יאמר לישראל משמותיו, כי באל שדי לא יעשה אותות רק בשם הגדול ואין דבריו נכונים בעיני כי עדיין לא נאמר למשה שיעשה ביציאת מצרים אותות ומופתים גדולים ונפלאים, אבל שיצילם מיד מצרים ויעלם לארץ, ובשם אל שדי יוכל לבא בלב פרעה להצילם וגם לנצח העמים, וכבר הוציא שרה מביתו בנגעים גדולים שהביא עליו, ונצח אברהם לבדו המלכים הגדולים, וכל זה בעזרת אל שדי השם הנודע לאבות, וככה יעשה בבנים. ועוד כי יעקב אמר והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם (בראשית מח כא), ויוסף אמר פקוד יפקוד אלהים אתכם (שם נ כה), והנה הפקידה באלהים:
ולפי דעתי היה משה גם בעת ההיא אב בחכמה גדול במעלת הנבואה, ודרך שאלה בקש שיודיעהו מי השולח אותו, כלומר באי זו מדה הוא שלוח אליהם, כענין שאמר ישעיה ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו (ישעיה מח טז) והנה אמר ישאלוני על שליחותי אם היא במדת אל שדי היא שעמדה לאבות, או במדת רחמים עליונית שתעשה בה אותות ומופתים מחודשים ביצירה. וזה בעבור שאמר לו אנכי אלהי אביך אלהי אברהם (שמות ג׳:ו׳), ולא פירש שם משמותיו הקדושים כלל, ושמע משה שהבטיחו על מעמד הר סיני ומתן תורה, והוא היודע כי התורה לא תנתן בשם אל שדי הנזכר באבות רק השם הגדול שבו היה העולם, ועל כן שאל מה אומר אליהם: ורבותינו נתעוררו לזה (שמו"ר ג'), אמרו ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל, אמר ר' שמעון בשם ר' סימון אמר משה עתיד אני לעשות סרסור בינך וביניהם, כשתתן להם התורה ותאמר להם אנכי ה' אלהיך אלהי אבותיכם שלחני אליכם, אותה שעה נתברר משה על עסקיו, שנתירא אם ישאלו לו מה שמו מה אומר אליהם, באותה שעה היה מבקש משה שיודיענו הקב"ה את השם הגדול וזה ענין השאלה:
(ב) והנה ענהו האלהים אהיה אשר אהיה, אהיה עמכם בצרה זו ואהיה עמכם בצרות אחרות, אמר לפניו רבונו של עולם דיה לצרה בשעתה, אמר לו יפה אמרת, כה תאמר לבני ישראל וגו' לשון רש"י (רש"י על שמות ג׳:י״ד) מדברי רבותינו (ברכות ט: שמו"ר ג'). והכונה להם בזה, כי משה אמר לפניו יתברך, ואמרו לי מה שמו, שיגיד להם השם שיורה הוראה שלמה על המציאות ועל ההשגחה, והקב"ה השיבו למה זה ישאלו לשמי, אין להם צורך לראיה אחרת כי אהיה עמהם בכל צרתם יקראוני ואענם, והיא הראיה הגדולה שיש אלהים בישראל קרובים אלינו בכל קראנו אליו ויש אלהים שופטים בארץ וזה פירוש נכון באגדה זו:
ועוד אמר כיוצא בזה במדרש אגדה (מנורת המאור הראשון פרק הצדקה) ומהו אהיה אשר אהיה, כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך אם פותחין את ידיהם ועושין צדקה אף אני אפתח את ידי, שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב (דברים כח יב), ואם אינן פותחין את ידיהם מה כתוב שם הן יעצור במים ויבשו וגו' (איוב יב טו).
ועוד דרשו רבי יצחק אמר, אמר לו הקב"ה למשה אמור להם אני שהייתי ועכשיו אני הוא ואני הוא לעתיד לבא, לכך כתוב כאן אהיה שלש פעמים (שמו"ר ג ו) וביאור דעת רבי יצחק, כי בעבור שהזמן העובר והעתיד כלו בבורא בהוה כי אין חליפות וצבא עמו, ולא עברו מימיו כלום, לפיכך יקרא בו כל הזמנים בשם אחד מורה חיוב המציאות:
ואונקלוס תרגם שני השמות אהא עם מאן דאהא, ולא תרגם כלל השם שאמר לו כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם והנראה מדעתו, כי אצלו ה' הנכבד שהודיעו הוא בן ארבע אותיות האלה שצוהו כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. אבל הודיעו תחילה ענינו, כי שאלתו של משה לדעת דרכי השם משמו, כענין שחזר ואמר הודיעני נא את דרכך ואדעך (שמות ל״ג:י״ג). וכאשר השיב לו שם וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שם יט), לאמר כי בשם הנכבד הזה אשר יקרא לפניו יחונן וירחם, ולא יוכל אדם לבא עד עומק דרכיו, כן אמר בכאן אהא עם מאן דאהא, בשמי שתאמר להם שהוא אהיה, כי בו אני עם האדם לחונן ולרחם:
והגאון רב סעדיה כתב כי ביאורו אשר לא עבר ולא יעבור כי הוא ראשון והוא אחרון קרובים דבריו לדברי רבי יצחק. והרב אמר במורה הנבוכים (א סג) הנמצא אשר הוא נמצא, כלומר ראוי המציאות. יבאר להם כי יש נמצא ראוי להמצא שלא היה נעדר ולא יהיה נעדר:
והנה לדעת אלה החכמים צריך שנפרש כי הקב"ה אמר למשה שיאמר להם זה השם וילמדם אותו, כלומר שיפרוט להם ראיות שכליות אשר בהם יתקיים אצל חכמיהם זה השם, כלומר המציאות או הקיום אשר לא עבר ולא יעבור, כי זכירת השם בלבד, יאמר מה שיאמר, איננו ראיה לבטל מהם דעת הקדמות או האפיקורסות המחושב בביטול המציאות לגמרי ואין זה משמעותו של מקרא, אבל כי הזכרת השם להם הוא הראיה והוא האות והמופת על דברם שישאלוהו:
ועל דעתי לא יסתפקו זקני ישראל במציאות הבורא כאשר אמר הרב וחלילה, אבל זה השם תשובת שאלתו שפירשנו לך, הודיעו שהוא שלוח אליהם במדת הדין אשר במדת הרחמים, ואמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם, שיזכיר להם השם האחד לבדו להורות על האחדות, ולכך צוהו עוד כה תאמר אל בני ישראל ה' שלחני (שמות ג׳:ט״ו), כי השם הזה הוא מדת רחמים, וידעו כי יוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעי' ס"ג י"ב), ויחדש אותות ומופתים בעולם והנה פירש לו כי אהיה אשר צוהו לאמר להם, הוא השם הגדול הזה והם שוים בלשונם ובאותיות, כי שתי האותיות האחרונות שבשם הראשון הם הקודמות בזה, כי בראשון יורו על חכמת שלמה, כדכתיב וה' נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה׳:כ״ו), ובזה יורו על חכמת אלהים ואות האל"ף בראשון תורה על הקדמות והיחיד, והיו"ד בשני על עשר ספירות בלי מה. ונלקחו שתי האותיות האלה האל"ף והיו"ד משני השמות הקדושים ונכתבו תחילה וסוף בשם הנכתב ונקרא באל"ף דל"ת, להורות כי הוא אצילות מן הראש ועד הסוף, ומדת הדין באמצע, כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א). ומכאן תבין למה קמצוהו, ונשתמש לשון הקדש בשם ההוא בכל שם אדנות, כי ממנו כל הממשלה והשלטון. והקב"ה יראנו נפלאות מתורתו:
(1) AND THEY SHALL SAY UNTO ME: WHAT IS HIS NAME? WHAT SHALL I SAY UNTO THEM? This verse calls aloud for an explanation. It is incomprehensible that Moses should say, And they shall say unto me: What is His name? meaning that this will be a sign to them to believe in him. The asking for His Name and Moses’ telling it to them are no sign to anyone who did not believe in Moses to begin with. If Israel knew that Name, Moses likewise knew it, and thus his knowledge thereof was equivalent to theirs and it would be no sign or wonder at all. If they had not heard of it previously, what proof would that be that they should believe in his words altogether? And now even after He informed him of the Great Name, Moses still said, But, behold, they will not believe me,196Ibid., 4:1. and then He gave him the various signs!197Ibid., Verses 2-9.
Rabbi Abraham ibn Ezra said that Moses asked which of G-d’s Names he should mention to Israel, for the Name of E-il Sha-dai (G-d Almighty) does not signify the performance of miraculous signs; only the Great Name, [i.e., the Tetragrammaton], indicates that. But this interpretation does not appear correct to me. Moses had not yet been told that He would make great and wondrous signs and portents at the going forth from Egypt. Rather, he was told that He would save them from the hand of the Egyptians and bring them up to the land of Canaan, and for that — to strike at the heart of Pharaoh, as well as to be victorious over the seven nations — the name E-il Sha-dai suffices. Sarah was taken out from Pharaoh’s house with great plagues,198Genesis 12:17. and Abraham alone subdued the great kings199Ibid., 14:14-15. — all with the help of E-il Sha-dai, the Divine Name known to the patriarchs,200Further, 6:3. and so likewise He would do to their descendants. Moreover, Jacob had said, And ‘Elokim’ (G-d) will be with you, and bring you back unto the land of your fathers201Genesis 48:21., and Joseph also said, ‘Elokim’ (G-d) will surely remember you.202Ibid., 50:25. Thus the remembrance is by Elokim!
In my opinion, Moses even at that time was already the father of wisdom, great in achievement of the heights of prophecy, and inherent in his question was the request that He inform him Who is sending him, that is to say, by what Divine attribute is he sent to the Israelites, just as Isaiah said, And now the Eternal G-d hath sent me, and His spirit.203Isaiah 48:16. Thus Moses said: “They will ask me concerning my mission whether it is with the attribute of E-il Sha-dai which stood by the patriarchs, or with the high attribute of mercy with which You will do signs and wonders which will be new phenomena in creation.” [Moses was obliged to ask] this question because He had said to him, I am the G-d of thy father, the G-d of Abraham,204Verse 6. and He did not elucidate to him at all any of His sacred Names. Moses then heard that He assured him of the Revelation on Mount Sinai and the Giving of the Torah, and he knew that the Torah would not be given with the Name of E-il Sha-dai mentioned in connection with the patriarchs, but would be given with the Great Name with which the world came into existence. Therefore he asked, What shall I say unto them?
Our Rabbis have alluded to this interpretation. Thus they said:205Shemoth Rabbah 3:6. “And Moses said unto G-d, Behold, when I come unto the children of Israel.” Rabbi Shimon related in the name of Rabbi Simon that Moses said: ‘I am destined to become the agent between Thee and them when Thou wilt give them the Torah and say unto them, I am the Eternal thy G-d.’206Further, 20:2. “And if I am worthy to become Thy agent at the Giving of the Torah, I request to be informed now of Thy Great Name” (Eitz Yoseph to Shemoth Rabbah). This conclusion is here implied and is so clearly stated at the end of the Midrash here quoted.
And I shall say unto them: The G-d of your fathers hath sent me unto you. At that moment, Moses desired to be elucidated concerning his activities, for he feared lest the children of Israel ask him, What is His name? What shall I say unto them? At that moment Moses desired that the Holy One, blessed be He, inform him of the Great Name, [i.e., the Tetragrammaton].” This was the purport of Moses’ question.
(2) And G-d answered him, “‘I WILL BE THAT WHICH I WILL BE.207Verse 14. I will be with you208“You.” In our version of Rashi: “them.” in this sorrow, and I will be with you208“You.” In our version of Rashi: “them.” in other sorrows.’209“In other sorrows.” In our version of Rashi: “In the subjection [they will suffer at the hands] of the other kingdoms.” Thereupon Moses said to Him, ‘Master of the universe! Sufficient is the evil in its time, [and why should I mention to them other sorrows in store for them in the future].’ G-d replied to him: ‘You have spoken correctly. Thus shalt thou say unto the children of Israel: I WILL BE hath sent me unto you.’” Thus the language of Rashi quoting the words of our Rabbis.210Berachoth 9b. Their intent in this Agadah is as follows: Moses had said before Him, blessed be He. And they shall say unto me: What is His name?, meaning that G-d should tell him the Name which wholly teaches His existence and His providence. The Holy One, blessed be He, answered him: “Why should they ask for My Name? They need no other proof, for I will be with them in all their affliction.211Isaiah 63:9. They shall call, and I will answer them.”212See Psalms 91:14. This is the great proof that there is a G-d in Israel near to us whenever we call upon Him,213Deuteronomy 4:7. and verily there is a G-d that judgeth in the earth.214Psalms 58:12. This is a correct interpretation of this Agadah (homily).
In a similar way it is said in a Midrash Agadah:215Sefer V’hizhir. See Torah Shleimah by Rabbi M. Kasher, paragraph 188. “And what is the meaning of I WILL BE THAT WHICH I WILL BE? ‘As you are with Me, so I am with you. If they open their hands and give charity, I also will open My hand, as it is said, The Eternal will open unto thee His good treasure the heaven to give the rain of thy land in its season.216Deuteronomy 28:12. And if they do not open their hands, what is written there? Behold, He withholdeth the waters, and they dry up.’”217Job 12:15.
In a similar vein the Rabbis expounded:218Shemoth Rabbah 3:6. “Rabbi Yitzchak said that the Holy One, blessed be He, said to Moses: ‘I am He Who has been, Who is now, and Who will be in the future.’ This is why Eh’yeh is written here three times.” The explanation of Rabbi Yitzchak’s opinion is that since with respect to the Creator, past and future times are conceived completely in terms of the present — for there is no host succeeding host with regards to Him, and nothing of His time has passed — hence all times with reference to Him are called by one name, signifying a Being Whose existence is absolute.219Or “a Being Who is necessarily existent.” “G-d alone is that Being, for His existence is absolute — existence and essence are perfectly identical. He is not a substance to which existence is joined as an accident, as an additional element. His existence is always absolute, and has never been a new element or an accident in Him” (Moreh Nebuchim, I, 57, Friedlander’s translation).
Now Onkelos translated the first two names, [i.e. ‘Eh’yeh Asher Eh’yeh’], as “I will be with him that I will be,”220The meaning thereof is further elucidated by Ramban. In our version of Onkelos, these two Divine Names are also not translated and instead are retained in their original Hebrew form. but he did not translate the third name Eh’yeh expressed in the verse, Thus shalt thou say unto the children of Israel: ‘Eh’yeh’ hath sent me unto you. It appears that Onkelos’ opinion is that the glorious Name221Deuteronomy 28:58. of which He informed Moses was this four-letter Name of which He commanded him, Thus shalt thou say unto the children of Israel: ‘Eh’yeh’ hath sent me unto you. But He first informed him of the purport thereof, for Moses’ request had been to know the ways of G-d through His Name, just as he was once again to request [later on]: Let me know Thy ways, that I may know Thee.222Further, 33:13. And just as He answered him then, And I will proclaim the name of the Eternal before thee, and I will be gracious unto whom I will be gracious223Ibid., Verse 19. — meaning that with this glorious Name221Deuteronomy 28:58. which He will proclaim before him, He will be gracious and will show mercy, and no man can fathom the profundity of His ways — in the same vein He said to him now: “I will be with him that I will be,” meaning, “with My Name that you will tell them, namely, Eh’yeh, with that Name I am gracious and show mercy to man.”
And the Gaon Rav Saadia wrote224In his Arabic translation of, and commentary on, the Torah. So clearly mentioned by Rabbi Abraham the son of Rambam in his commentary (Wiesenberg ed., London, 1958, p. 226). See Index in my Kithvei Haramban, Vol. II, p. 564, under lashon, for Ramban’s extensive use of Arabic. In view then of the fact that Ibn Ezra does not mention this interpretation of Rav Saadia Gaon in his commentary, nor is it found in Saadia’s philosophic work Emunoth Vehadei’oth, it may be assumed that Ramban saw it in the original Arabic. that its explanation is as follows: “[He is the Being] Whose existence has never ceased and will never cease, for He is the first and the last.” The opinion of the Gaon is not far from the opinion of Rabbi Yitzchak, [i.e., that the name Eh’yeh indicates eternity, as explained above].
And the Rabbi [Moshe ben Maimon] has said in the Moreh Nebuchim (Guide of the Perplexed)225Part I, Chapter 63. In Friedlander’s translation: p. 239. that the meaning of Eh’yeh Asher Eh’yeh is: “He is the existing Being which is the existing Being, that is to say, Whose existence is absolute. The proof which Moses was to give to the elders of Israel consisted in demonstrating that there is a Being of absolute existence, that has never been and never will be without existence.”
Now according to these Sages,226Namely, Rabbi Yitzchak, Rav Saadia Gaon, and Rambam in his Moreh Nebuchim, all mentioned above. it is necessary to explain that the Holy One, blessed be He, said to Moses that he should tell them this Name and teach them its import. That is to say, Moses was to inform them of this Name and show the rational proofs by which His eternal being or existence would be firmly established among their wise men. The mere mention of the Divine Name — be it whatever it may —is no proof in itself to eradicate the doctrine of the eternity [of matter] from among them, or the calculated heresy of denying the existence [of the Supreme Being] altogether. But this is not the sense of the verse! Rather, [it clearly implies] that the very mention of the Name to them will be the proof, sign and token on the matter they will have asked of Moses.
In my opinion, the elders of Israel never doubted the existence of the Creator, as the Rabbi [Moshe ben Maimon] said — Heaven forbid! But this Name does contain the answer to [Moses’ question of G-d], as we have explained it to you.227Namely, that Moses asked by what Divine attribute is his mission to them, whether with the attribute of E-il Sha-dai which stood by the patriarchs, or with the high attribute of mercy with which signs and wonders, new phenomena in creation, will be done to speed their redemption — all as explained above. He informed Moses that he is being sent to them with the attribute of justice, which is within the attribute of mercy, [suggesting that the miracles which will be done on behalf of their deliverance from the bondage will at the same time be acts of judgment against the Egyptians. This is the sense of Eh’yeh Asher Eh’yeh:I will be in judgment that which I will be in mercy].” And then G-d said to Moses, Thus shalt thou say unto the children of Israel: ‘Eh’yeh’ sent me unto you, thus teaching the unity [of the two attributes, which explains why the Divine Name is not mentioned here twice]. It is for this reason that G-d commanded Moses yet further, Thus shalt thou say unto the children of Israel: The Eternal… hath sent me unto you,228Verse 15. The Divine Name mentioned here is the Tetragrammaton. for this Name, [i.e., the Tetragrammaton], indicates the attribute of mercy, and thus they will know that He hath caused His glorious arm to go at the right hand of Moses229Isaiah 63:12. and He will make new signs and wonders in the world. Thus G-d explained to Moses that the Name Eh’yeh which He commanded him to tell the children of Israel corresponds to this Great Name [the Tetragrammaton] and that they are alike in language, [as both signify eternal existence], and in letters, for the two final letters of the first Name [Eh’yeh] constitute the first ones in the Tetragrammaton. And may the Holy One, blessed be He, show us wonders in His Torah.230See a similar ending in Vol. I, p. 553. Ramban evidently uses the expression in order to indicate that he has merely touched on only the surface of the mysteries here indicated in the text, and one must constantly pray to be shown new wonders that lie hidden in the Torah.
(ה) מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ׃
(5) In distress I called on the LORD;
the Lord answered me and brought me relief.