בני ישראל מצובים להקפיד באופן מיוחד על הקורבנות התמיד.
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׂה לֵּאמֹר: (ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:אֶת קָרְבָּנִי שהוא לַחְמִי לְאִשַּׁי, הנשרף במזבח, רֵיחַ נִיחֹחִי, לרצון לי, תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. אין להשהות את כל הקרבנות, אך יש להקפיד במיוחד על הקרבנות שיש להם זמנים קבועים, שאם עבר הזמן בטל הקרבן.
(1) The Lord spoke to Moses, saying: (2) Command the children of Israel, and say to them: My offering, which is My food, for My fires, My pleasing aroma, you shall take care to present to Me at its appointed time. One should not delay bringing any offering, but one must be particularly careful about the offerings that have a set time, which may be brought only at that appointed time.
יש ציווי בכל יום להקריב את התמידים.
(ה) תשמרו. שֶׁיִּהְיוּ כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין עַל גַּבָּיו, מִכָּאן לָמְדוּ וְתִקְּנוּ מַעֲמָדוֹת (תענית כ"ו): (ו) במועדו. בְּכָל יוֹם הוּא מוֹעֵד הַתְּמִידִים:
(5) תשמרו YE (the children of Israel) SHALL WATCH [TO OFFER TO ME] — This implies that priests, Levites and ordinary Israelites shall stand by watching when the sacrifices are offered (Sifrei Bamidbar 142:2). From this command they (the Rabbis) derived the law of, and instituted the Maamadot (representatives of the people who were present when the sacrificial service was performed) (Taanit 27a). (6) במועדו [YE SHALL OFFER TO ME] IN ITS APPOINTED SEASON — Every day is the “appointed season” for the continual offerings.
התורה מכנה אותם "קרבני לחמי" בגלל שכמו לחם הם תדיר.
את קרבני לחמי. לפי שהתמידים בכל יום, קורא אותם לחם, לפי שהלחם תדיר בכל יום מכל המאכלים כך התמידים תדירים מכל הקרבנות:
אחד ההלכות החשובות בקורבנות התמיד שאין להם תשלומין. ולכן אי אפשר לדחות אותם לזמן אחר.
תשמרו להקריב לי במועדו. שלא יפסוק בשום ענין ולא תאמרו אם לא תקרב היום יהיו לו תשלומין למחר לכך נאמר "במועדו" שלא יהא הפסק:
לפי אביי "במעדו" באה ללמד שאפילו בטומאה מותר להקריב את הקורבן תמיד. וגם ש "במעדו" באה ללמד שאפילו בשבת מותר להקריב את קורבן התמיד.
אמר ליה [לו] אביי לרבה: לדידך קשיא [לשיטתך קשה] ולשיטת רב חסדא קשיא [קשה]; לדידך קשיא [לשיטתך קשה] — מאי שנא [מה, במה שונה] טומאה שהיא דוחה — דכתיב [שנאמר] בקרבן התמיד: "במעדו", והדגשה זו באה ללמד: ואפילו בטומאה, אולם אם כן, שבת נמי [גם כן] תדחה, שהרי "במעדו" משמע ואפילו בשבת. ולרב חסדא קשיא [קשה] מאותו מקור: מאי שנא [מה, במה שונה] שבת שהתמיד דוחה אותה משום דכתיב [שנאמר] "במעדו", להדגיש שכן הדין אפילו בשבת, אם כן טומאה נמי [גם כן] יש להבין "במעדו" — ואפילו בטומאה, ומה טעם לחלק?
רבנו בחיי מסביר כמו הגמרא "במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה" מותר להקריב את התמיד.
וע"ד הפשט קרבני זה הדם, את לרבות מלח דכתיב, (ויקרא ב) על כל קרבנך תקריב מלח לכך טובלין לחם המוציא במלח שהקרבן נקרא לחם, לחמי אלו אמורין, לאשי הנתנין לאש על מזבחי, תשמרו שיהיו כהנים לוים וישראלים עומדים על גביו, מכאן למדו ותקנו מעמדות, במועדו כלומר בכל יום ויום הוא מועד התמידין, אבל בא לומר שלא יקדים כלום קודם עולת הבקר ולא יאחר כלום אחר עולת הערב, במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה.
According to the plain meaning of the text: the word קרבני refers to the blood; the word את includes the salt which had to be added to each offering as we know from Leviticus 2,13. The reason we dip bread nowadays in salt before eating it at the beginning of our meal is that the Torah called a sacrificial offering לחם, bread. The word לחמי refers to the fat parts of the sacrificial animal, (or all its flesh as the case might be) which was burned up on the altar. The word לאשי refers to all that is given over to the fire on the altar. The word תשמרו refers to the Israelites standing in attendance during this procedure. The word במועדו, which means “at its appointed time” and seems superfluous seeing that the offering under discussion is presented daily, means that no other sacrifice is to be offered earlier in the day than these daily total-offerings. By the same token, no offering was to be presented after the evening daily burnt-offering. Another meaning of the word במועדו is that the legislation overrides the Sabbath legislation and that even on the Sabbath (Sifri 142) these daily burnt-offerings were offered as usual even if the laws of ritual impurity had to be set aside in order for this offering to be presented (compare Pessachim 76).
החזקוני מוסיף על כך שבזמן מלחמה שבטלו את הקרבת התמיד הוכיח המלאך את יהושע וזה מראה לנו מהי חשיבות קורבן התמיד.
להקריב לי במועדו אף בשבת אף בטומאה אם לא ימצא טהור לא יניח הקרבתו ואפילו בשעת מלחמה וכן מצינו ביהושע שהוכיח המלאך על שבטלו התמיד כשצרו על יריחו. ד״א במועדו שלא יקדימו קודם הבקר ולא יאחרו אחר הערב.
להקריב לי במועדו, “to present to Me at its appointed time.” This applies even if the appointed time occurs on the Sabbath, or if the person offering it is temporarily ritually unclean. (Compare Sifri) [I did not find the reference to ritual impurity in my edition of the Sifri. Ed.] According to the author, it must mean that if no priest can be found on that day that is ritually pure. This offering must not be skipped even during time of war. [There are stories in the Talmud describing that the priests paid fortunes to the besieging Babylonians or Romans to supply such animals for them. Ed. We find that the angel remonstrated with Joshua for not having seen to it that this offering was offered while the army laid siege to Jericho (Talmud, tractate Megillah folio 3) An alternate interpretation: the emphasis here is on the word במועדו, “at its appointed time,” it must neither be offered too early in the morning nor too late in the afternoon.
אנו לומדים מכך את החשיבות של השגרה ואיך שבני ישראל מצובים להקפיד באופן מיוחד על קורבנות התמיד בגלל שהם מיצגים את השגרה. ומעבר לכך בקורבנות תמיד אין תשלומין וזה מלמד אותנו מסר לחיים שאם אתה לא מבצע עכשיו אתה בחיים לא יכול להחזיר את הזמן ולהשלים בעתיד.
הנחל קדומים מסביר "כל המחלק לחם לעניים כאלו הקריב כל הקרבנות".
קרבני לחמי. לומר לך כל המחלק לחם לעניים כאלו הקריב כל הקרבנות וזהו לאישי לעניים הנדונין באש וזהו קרבן ריח ניחח. רבינו אפרים ז"ל:
העמק דבר מסביר שהמילה "לחם" מגיעה מהמילה "הלחמה" שהלחם מחבר בין הגוף והנפש. ולכן הקב"ה קרא לקורבנות בכלל לחמי. שהקרבנות מחברים בין הקב"ה לישראל.
את קרבני לחמי. שם לחם משמש פעולת החיבור בהתקשרות אמיץ ומדובק כלשון מדרש ויקרא רבה פ״ג עה״פ וישוב אל יהוה וירחמהו. כאדם שהוא מלחים שני נסרים ומדביקן ופירושו דטבע ידוע כשמחליקין נסרים ומדביקן עד שרוח אויר לא יבא ביניהם. אז א״א להפרידם זמ״ז בש״א. וזה החיבור נקרא מלחים. ומזה הפעולה בא שם לחם שמחבר הגוף עם הנפש באופן חזק. והנה קרא הקב״ה קרבנות בכלל לחמי. שהוא מחבר כ״י את הקב״ה לישראל. וכן נקרא התלמוד לחמי כדאי׳ בחגיגה די״ד לכו לחמו בלחמי זה תלמוד. ואין לך מחבר ומקרב את ישראל לאביהם שבשמים כמו תלמוד וקרבנות. והנה לפי זה מתפרש לחמי לאשי חיבור שלי לאשי:
העמק דבר מסביר שיש עוד משמעות ב "קרבני לחמי". שהלחם מפרנס את העולם וכך גם בזכות הקורבנות העולם ניזון.
אבל עוד משמעות יש בזה. היינו לחם שאני מפרנס בם את עולמי. וכדאי׳ בכתובות ד״י למה נקרא שמו מזבח שהוא מזין. ופירש״י בזכות הקרבנות העולם ניזון כו׳ ובשביל זה נקרא עבודת הקרבנות בשם עבודה סתם יותר משארי מצות שבתורה משום דסתם עובד הוא כדי לשבוע לחם. וכבר ביארנו בס׳ בראשית ט״ו ט׳ ובכ״מ דעבודת הקרבנות הי׳ חוק לישראל היינו פרנסתם בא״י משא״כ כל המצוה אינן באין בשביל פרנסה בעוה״ז:
למה כתוב "תשמרו להקריב" שעבודת הקרבנות הוא פרנסתכם.
תשמרו. פי׳ שלא יהא כמו במדבר שבשעה שהייתי בזעם לא הקריבו. עתה תשמרו בכל אופן כי לחמם הוא. ובמנחות דס״ה א׳ אי׳ עוד במשמעות תשמרו שיהא דוקא מתה״ל. ולא כמו במדבר שלא הי׳ המצוה שיהי׳ מתה״ל מכל ישראל. עד שגם שהי׳ תרה״ל בפעם הראשונה. בא דרש וטעם מיוחד לזה במגילה די״ג שבא להקדים לשקלי המן. הרי שמצד אותה שעה לא הי׳ נצרך אז להיות כן. והיינו משום שלא הי׳ לצורך פרנסת ישראל אלא בשביל יעוד למשה ועפ״י הקדמה זו יבואר לפנינו כמה שינוים בדיוק המקראות בין פ׳ התמיד בסדר תצוה בין פרשה שאנו עומדים. ובביאור לשון לחמי לאשי. תניא בתוספתא מנחות פ״ז בזמן שישראל ברצון לפני המקום נאמר בהם את קרבני לחמי כבנים שמתפרנסים מאביהם בשעת תוכחות מהו אומר לאשי ריח ניחוחי. כל קרבנות שאתם מקריבים אינן אלא לאש ואין הכונה שלא באים לרצון ח״ו. דא״כ למאי יקריבו. אלא ה״פ בזמן שברצון הפרנסה עולה בזכות קרבנות ישר לישראל. ובזמן תוכחה עולה בשביל שהוא קיום אשי יהוה ופרנסת מלאכי מעלה. ובזכות זה עולה פרנסת ישראל. אמנם ב״כ וב״כ. תשמרו להקריב. שהוא פרנסתכם:
האור החיים מסביר: "בשלשה דברים דקדק לומר בכינוי, קרבני, לחמי, ניחוחי, לומר שכולן של הקדוש ברוך הוא בורא הכל ועדיין ברשותו כאומרו (תהילים כ״ד:א׳) ליהוה הארץ ומלואה".
את קרבני לחמי וגו'. פירוש לפי שיש בתמידין שלשה מיני קרבן, אחד הקרבת התמיד, ב' עשירית האיפה של מנחת התמיד, שלישי הנסכים, כנגד הקרבת התמיד אמר קרבני, וכנגד המנחה אמר לחמי שנקראת לחם ושניהם כליל לאישים לזה אמר לאשי, וכנגד הנסכים אמר ריח ניחוחי שאין בו אלא ריח שהוא אינו לאישים אלא יוצק על היסוד ויורד לשיתין, ובשלשה דברים דקדק לומר בכינוי, קרבני, לחמי, ניחוחי, לומר שכולן של הקדוש ברוך הוא בורא הכל ועדיין ברשותו כאומרו (תהילים כ״ד:א׳) ליהוה הארץ ומלואה ופרשנוהו במקומו, ודקדק גם כן לומר לאשי בכינוי, לומר שגם האש היא של הקדוש ברוך הוא, ומעתה מה שישראל מקריבין הוא מנכסיו של הבורא:
את קרבני לחמי לאשי, "My food which is presented to Me as a burnt offering, etc." The convoluted language is due to the daily communal offerings consisting of three parts. 1) The offering of the sheep as the sacrifice. 2) The tenth of an epha of flour which accompanied it as a gift-offering. 3) The drink-offerings consisting of a quarter Hin of newly pressed wine. With respect to the animal, the Torah speaks of קרבני, "My sacrifice;" with respect to the meal-offering (gift) the Torah speaks of לחמי, "My bread." Finally, with respect to the drink-offerings, the Torah speaks of ריח ניחחי, "sweet savour unto Me." The reason is that the drink-offering is poured onto the foundation of the altar descending into the hole called שיתין, and only its smell is noticeable on the altar. In each of these instances G'd uses the suffix "MY" to indicate that all of them are His and remain within His domain as proclaimed by David in Psalms 24,1: "The earth and all that is thereon belongs to G'd." The reason that G'd appended this possessive suffix even to the word אשי, "My fire," is that even the fire belongs to G'd. Israel should remember that whatever they offer to G'd as a sacrifice is really G'd's in the first place.
האור החיים מסביר: שהקב"ה נתן לנו אזהרה במילה "תשמרו" שאם לא נשמור אנו גוזלים נכסיו!
לזה נתחכם ה' ונתן אזהרה ואמר תשמרו לומר שאם לא יעשו הנה הם גוזלים נכסיו ועוברים בלאו, ואומרו להקריב לי וגו' פירוש כי מה שיעשו הוא הקרבת חלק מנכסיו לפניו אבל עקרן של נכסים הם של המקום:
This was the reason which made G'd write the word תשמרו, "observe, i.e. take care to perform this commandment;" failure to offer these sacrifices means that when we use any part of the universe for our own purposes we are actually stealing G'd's property; we are violating a negative commandment. G'd adds the words להקריב לי, "to present for Me as an offering." This means that even when doing this we are only offering to G'd's presence a small part of His possessions by presenting them to Him. The vast majority of His possessions remain His, however.
האור החיים מסביר שסוד הקורבן הוא - שכשעולה לקב"ה ריח ניחוח מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו".
עוד נתכוון בזה להודיע סוד הקרבן שהוא לקרב ענפי הקדושה שהם חלק יהוה, והוא מה שנתכוין באומרו קרבני בכינוי אליו והבן, ואומרו לחמי לאשי פירוש לחם זה שאני מצוה להביא לאישים סודו הוא קרבני שכשעולה ליהוה ריח ניחוח מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו:
The Torah also alludes to a mystical dimension of sacrifice per se. Its purpose is to bring closer to G'd's Essence things which are "branches" of sanctity extant in the universe and as such are part of G'd Himself. This is the meaning of the word קרבני with the suffix י, i.e. "the sacrifice is something which brings sanctity close to Me." The means by which this occurs is that My bread is offered to Me as fire. When it rises in the form of smoke it turns into a sweet odour for Me.
לסיכום אנו לומדים מקורבן נתמיד את החשיבות של שגרה. ובנוסף לכך אנו לומדים מהקורבנות את החיבור שהם מביאים בינינו לקב"ה ואת הפרנסה שהם מביאים לעולם ובכך מזינים אותו.