פרשת מטות - מנהיגות של אומה
הקב"ה מצווה את בני ישראל לנקום במדינים.
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ׃ (ג) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־יְהֹוָ֖ה בְּמִדְיָֽן׃
(1) יהוה spoke to Moses, saying, (2) “Avenge the Israelite people on the Midianites; then you shall be gathered to your kin.” (3) Moses spoke to the militia, saying, “Let troops be picked out from among you for a campaign, and let them fall upon Midian to wreak יהוה’s vengeance on Midian.
רש"י מסביר שמיתתו של משה תלויה במלחמה מול המדינים. ולכן אם הוא היה לוקח יותר זמן ליפני שהיה יוצא למלחמה הוא היה מאריך את החיים שלו. אבל משה לא עשה את זה ויצא מיד למלחמה בשמחה!
וידבר משה וגו'. אַעַ"פִּ שֶׁשָּׁמַע שֶׁמִּיתָתוֹ תְלוּיָה בַּדָּבָר עָשָׂה בְשִׂמְחָה וְלֹא אֵחַר (ספרי):
וידבר משה וגו׳ AND MOSES SPAKE etc. — Although he had heard (v. 2) that his death was associated with this matter, he did it gladly and did not delay (Sifrei Bamidbar 157:2).
רבי משה דוד טנדלר (בתשובות רפואיות) מסביר מדוע משה לא חיכה לצאת למלחמה? הוא מסביר שיש להסיק שהרצון או הצורך לנקום כדי לשמר את הכבוד היהודי קדימו על פני הגדלת תוחלת חייו. ושקדושת החיים אינה הערך העליון ביהדות. לעומת הצורך להחזיר את איכות החיים של אומתו, שהושפלה על ידי המדיינים, שהובילו את הנוער היהודי לזלזול ולעבודת אלילים, על פני חיים אישיים ארוכים יותר למשה.
אני לומד מפעולה זו של משה מסר גודל במנהיגות: דברים הקשורים לכלל ולאומה יכולים לגבור על פני החיים האישיים.
Two additional traditional sources about the quality of life relate to Moses. One homiletical passage states that if Moses had wanted to live many more years he could have lived, for the Holy One, blessed be He, told him, "Avenge the vengeance of the children of Israel of the Midianites; afterward thou shalt be gathered unto thy people" (Numbers 31:2), making his death dependent upon the punishment of Midian. Had he delayed waging war with Midian, he could have prolonged his life. But Moses decided not to delay. He thought: Shall Israel's vengeance be delayed that I may live? He immediately ordered the Israelites "Arm ye men from among you for the war" (Numbers 31:3). Why did not Moses wait? One must conclude that the desire or need to avenge Jewish honor took precedence over increasing his life span. Sanctity of life is not the supreme value in Judaism. The quality of life of his nation, which had been degraded by the Midianites, who led Jewish youth to lechery and idol worship, had to be restored in preference to a longer personal life for Moses.
Two additional traditional sources about the quality of life relate to Moses. One homiletical passage states that if Moses had wanted to live many more years he could have lived, for the Holy One, blessed be He, told him, "Avenge the vengeance of the children of Israel of the Midianites; afterward thou shalt be gathered unto thy people" (Numbers 31:2), making his death dependent upon the punishment of Midian. Had he delayed waging war with Midian, he could have prolonged his life. But Moses decided not to delay. He thought: Shall Israel's vengeance be delayed that I may live? He immediately ordered the Israelites "Arm ye men from among you for the war" (Numbers 31:3). Why did not Moses wait? One must conclude that the desire or need to avenge Jewish honor took precedence over increasing his life span. Sanctity of life is not the supreme value in Judaism. The quality of life of his nation, which had been degraded by the Midianites, who led Jewish youth to lechery and idol worship, had to be restored in preference to a longer personal life for Moses.
הרחבה:
אופן עשרים ושניםטעם ד' שהוצרך משה להיות קבור בעבר הירדן כמ"ש בפרשת מטות (במדבר כז יב). דקיימא לן לא תחסום שור בדישו (דברים כה ד), וכשנותנים רשות למשחית להשחית צריך ליתן חלקו, (כמעשה דרבי כרוספדאי במדרש זוהר רות ובמדרש הנעלם בפרשת בלק, וכמ"ש בספר רקנטי פרשת וירא בשם תנא דבי אליהו ובאותיות דרבי עקיבא). ומהטעם הזה איתא זוהר פרשת בא (ח"ב ל"ג ע"א) שהמקטרג הגדול בשעת עקידת יצחק שהעלו איל תחתיו, שפ"ג שנה היה הקטרוג שרצה השטן שיתן לו את יצחק שכבר עלה לחלקו, עד שנתן הקב"ה במקומו את איוב. וכן כשבא פנחס והשיב את החימה דהוי טאיס על ראשיהון של ישראל מ' של מות סימנא דמותא, ורצה השטן ליקח את שלו לקיים לא תחסום שור בדישו, והשיב הקב"ה נקום נקמת בני ישראל (במדבר לא ב), ר"ל מה שנתנה רשות למשחית להשחית את בני ישראל, ורוצה השטן שיתנו לו להשחית אותם, אותו הנקמה תנקום מאת המדינים, ר"ל המדינים יהרגו עבור ישראל, שהמדינים יהיו במקום ישראל לקיים קרא (ישעיה מג ג) ונתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך, ומקשה הלא אין השטן מרוצה אפילו באלף עכו"ם תחת יהודי אחד, והשיב הקב"ה אחר תאסף אל עמך, ר"ל אתה כפרתן של ישראל שאתה שקול כנגד ס' רבוא. ונמצא שעל זה אמר הקב"ה למשה אם אתה תעבור את הירדן ישראל יאבדו (תנחומא ואתחנן סי' ו'), שלא יתרצה השטן רק במיתת ישראל שכבר נתנם בידו. ועל זה השיב הקדוש ברוך הוא כשביקש משה אתה החלות להראות, שהתחיל הוא לעשות נקמות ישראל והמתחיל במצוה אומרים לו גמור (תנחומא עקב סי' ו'), ורוצה אני להעביר כל ל"א מלכים, ולכן אמר משה מי אל בשמים ובארץ, שבא לרמז שהוא רוצה להעביר ל"א מלכים שהם סוד א"ל אחר (שמות לד יב), ולפרסם א"ל אלהי ישראל שהוא בשמים ובארץ (דב"ר פ"ב כ"ח). והשיב לו הקב"ה רב לך, כמ"ש (שמות יט כא) ונפל ממנו רב, טול הרב שבהם, מאחר שמשה הוא רבן של ישראל צריך הוא להיות כפרתן של כל ישראל, לכן אל תוסף דבר אלי. וז"ש משה ונשב בגיא, הטעם שהוצרך לישב בגיא ולהקבר שם מול בית פעור, כדי לסלק ולהצמית לבעל פעור על שניתנה לו רשות להשחית, לכן הוצרך משה להיות כפרתן. וזה שאמר ויתעבר ה' בי למענכם שחטאתם בבעל פעור, וירע למשה שהוצרך להיות כפרתן של ישראל למלאות פה השטן שנתנה לו רשות לכלות את ישראל: