בפרשת דברים השופטים מצווים לשפוט דין צדק:
(טז) וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין־אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין־אִ֥ישׁ וּבֵין־אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ׃ (יז) לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו׃ (יח) וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃
(16) I charged your magistrates at that time as follows, “Hear out your fellow Israelites, and decide justly between one party and the other—be it a fellow Israelite or a stranger. (17) You shall not be partial in judgment: hear out low and high alike. Fear neither party, for judgment is God’s. And any matter that is too difficult for you, you shall bring to me and I will hear it.” (18) Thus I instructed you, at that time, about the various things that you should do.
ביאור שטיינזלץ מסביר בפשטות את הציווי לשופטים:
(טז) וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם, הקשיבו ונסו להבין ללבם של החולקים בעמכם, וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ, גם כלפי מי שאין לו קרובי משפחה. (יז) לֹא תַכִּירוּ פָנִים, תעדיפו את אחד הצדדים בַּמִּשְׁפָּט. כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן בשווה, שִׁמרו על הצדק והיושר. לֹא תָגוּרוּ, תפחדו מִפְּנֵי אִישׁ, לא בדיבור ולא בהימנעות מדיבור, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא, אין לשופט כל צד אישי במשפט שהרי הוא רק מורה את דברי האלוהים; כל עיוות במשפט הוא חטא כלפי יהוה ומעילה בשליחותו. את הַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם– תַּקְרִבוּן, תביאו אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו, ואנסה לסייע בפתרונו. (יח) וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.
(16) I commanded your judges at that time, saying: Hear the arguments between your brethren and attempt to understand the wishes of each side, and judge righteousness between man and his brother, and a stranger to him, including those who have no family relatives. (17) You shall not give preference to either side in judgment; small and great alike you shall hear equally, to safeguard justice and honesty. You shall not fear speaking your mind or remaining silent due to any man, as judgment is God’s. No personal considerations may enter the judge’s decision making, as his task is to relay God’s judgment to the litigants. Consequently, any perversion of justice is a sin against God and a betrayal of His agency. 13 And the matter that is too difficult for you, you shall bring near to me, and I will hear it, and attempt to find a solution. (18) I commanded you at that time all the matters that you shall do.
רבי יצחק קארו מפרש מתוך הפסוקים שכתוב "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק", שהדיין יעות הדין לאחת מהחמש סיבות:
1 "שמוע בין אחיכם".
2 "לא תכירו פנים במשפט".
3 "כקטן כגדול תשמעון".
4 "לא תגורו מפני איש".
5 "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו".
(א) שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק לפי שהדיין יעוות הדין לאחד מחמש סבות. הא' לפי ששמע לא' מבעלי דינים קודם שיבא בעל דין חבירו והטעים טענותיו לב"ד לז"א שמוע בין אחיכ'. הב' לפי שאוהב לא' מהם לז"א לא תכירו פנים במשפט. הג' לפי שא' מהם גדול זקן ונשוא פנים לז"א כקטן כגדול תשמעון הד' לפי שא' מהם רשע ואלם לז"א לא תגורו מפני איש. החמישית - לחסרון ידיעה בדין ההוא והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו:
נפרט את הדיני באמצעות המפרשים השונים:
1 "שמוע בין אחיכם":
האור החיים מסביר "ודבר זה יתחלק לב' דברים".
אחד - הדיינים צריכים תמיד לשמוע את כל הטענות והראיות ומתי "שירבו להביא ראיות אחר ראיות ולא הועילו" אסור לדיין לפסול אותם "אלא שמוע בתמידות".
שתיים - אסור לדיינים להגיד לבעלי דינין שהם הטריחו אותם ושהם ימשיכו לטעון בזמן אחר אלא צריכים לשמוע אותם בלי הפסק.
(ד) שמוע בין אחיכם וגו'. קשה מה צריך לצות לזה אם לא ישמעו על מה ידונו, עוד למה אמר בדרך זה ולא אמר שמעו, אכן הכונה היא שיהיו מתמידין לשמוע ולא יקוצו, ודבר זה יתחלק לב' דברים. א' הוא מבעלי דינים עצמן שאם יאמרו עוד יש לנו לטעון עוד יש לנו להוכיח לא יקוצו מדבריהם, ומה גם כשירבו להביא ראיות אחר ראיות ולא הועילו לא יאמר הדיין שוב אין ראיה ואין טענה אלא שמוע בתמידות. והב' שאם הטריחו עליהם בעלי דינין לא יאמרו הרבה טורח טרחנו היום ואין לשמוע עוד טוען ונטען עד אחר זמן אלא שמוע באין הפסק, וכאן נצטוו על דקדוק עינוי הדין:
(4) שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, "listen to your brethren so that you can judge fairly." This whole verse is problematical. How could the judges arrive at a fair judgment unless they had first listened to the arguments of the litigants? Secondly, why did the Torah not simply write an imperative such as שמעו, instead of writing the word שמוע in the infinitive? Clearly, Moses' intention was to make the listening to the litigants' argument an ongoing rather than a one time process. The judges should not give way to the feeling that they had already listened to the litigant enough times so that they are sick and tired of hearing the same thing again and again. There are two aspects to the matter. 1) The judges should not display reluctance to hear renewed arguments by a litigant who claims that he has another point in his favour. 2) The judges should not postpone continuation of the hearing to another date as they are tired of hearing anymore on that particular day, but the proceedings should be wound up in one session if possible. Basically, the subject Moses instructs the judges on is what is called ענוי הדין, postponement of sentence.
האברבנאל מוסיף על כך:
(ב) האחד שלא ירצו לשמוע הבעלי דינין ויהיה המשפט בעיניהם לעמל רב וכמאמר התנא החושך עצמו מן הדין וכו'. ועל זה הזהירם מרע"ה ואמר שמוע בין אחיכם וגו'. ר"ל אל תמנעו עצמכם מלשמוע כי אחיכם הם. וכמו שבהיות ג' אחים ויריבו הב' מהם. האח הג' יכנס ביניהם לשפוט להם ולשום שלום. ככה השופט ראוי שישמע דברי המריבים וידון ביניהם כאלו הם אחיו. וזהו שמוע בין אחיכם:
2 "לא תכירו פנים במשפט":
רש"י מסביר שמי שממונה על הדיינים לא ימנה על פי סטטוס או קרבה משפחתית כאשר הוא אינו בקי בדינים, משום שהוא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב.
(א) לא תכירו פנים במשפט. זֶה הַמְמֻנֶּה לְהוֹשִׁיב הַדַּיָּנִים, שֶׁלֹּא יֹאמַר אִישׁ פְּלוֹנִי נָאֶה אוֹ גִּבּוֹר, אוֹשִׁיבֶנּוּ דַיָּן, אִישׁ פְּלוֹנִי קְרוֹבִי, אוֹשִׁיבֶנּוּ דַּיָּן בָּעִיר, וְהוּא אֵינוֹ בָּקִי בְדִינִין, נִמְצָא מְחַיֵּב אֶת הַזַּכַּאי וּמְזַכֶּה אֶת הַחַיָּב, מַעֲלֶה אֲנִי עַל מִי שֶׁמִּנָּהוּ כְּאִלּוּ הִכִּיר פָּנִים בַּדִּין:
(1) לא תכירו פנים במשפט YE SHALL NOT RESPECT PERSONS IN JUDGMENT — This is addressed to him whose office it is to appoint judges — that he should not say, Mr. So-and-so is a fine or a strong man, I will make him a judge; Mr. So-and-so is my relative, I will make him a judge in the city, — while in reality he is not expert in the laws, and consequently he will condemn the innocent and acquit the guilty — I will account it unto him who appointed him as though he had shown favor in judgment (Sifrei Devarim 17:1).
הרב יצחק שמואל רג'יו מסביר - "יהיו בעלי דינין בעיניכם כאילו הם זרים ואינכם מכירים אותם ובכלל".
לא תכירו פנים, יהיו בעלי דינין בעיניכם כאילו הם זרים ואינכם מכירים אותם ובכלל זה שלא ישאו פני דל ולא יהדרו פני גדול, כי הכל הכרת פנים:
3 "כקטן כגדול תשמעון":
רבנו בחיי מסביר שעל הדיין להחשיב את הדין על סכום כסף קטן בדיוק כפי שהוא מחשיב את הדין על סכום כסף גדול.
כקטן כגדול תשמעון. שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה.
כקטון כגדול תשמעון, “listen to claims involving minor sums of money as if it concerned major sums.” Do not relate to disputes involving pennies as a waste of the court’s time.
רש"י מפרט על כך:
כקטן כגדל תשמעון. שֶׁיְּהֵא חָבִיב עָלֶיךָ דִּין שֶׁל פְּרוּטָה כְּדִין שֶׁל מֵאָה מָנֶה, שֶׁאִם קָדַם וּבָא לְפָנֶיךָ, לֹא תְסַלְּקֶנּוּ לָאַחֲרוֹן. דָּ"אַ — כקטן כגדל תשמעון כְּתַרְגּוּמוֹ, שֶׁלֹּא תֹאמַר זֶה עָנִי הוּא וַחֲבֵרוֹ עָשִׁיר וּמְצֻוֶּה לְפַרְנְסוֹ, אֲזַכֶּה אֶת הֶעָנִי וְנִמְצָא מִתְפַּרְנֵס בִּנְקִיּוּת; דָּ"אַ — שֶׁלֹּא תֹאמַר הֵיאַךְ אֲנִי פּוֹגֵם כְּבוֹדוֹ שֶׁל עָשִׁיר זֶה בִּשְׁבִיל דִּינָר, אֲזַכֶּנּוּ עַכְשָׁיו, וּכְשֶׁיּוֹצֵא לַחוּץ אֹמַר לוֹ תֵּן לוֹ שֶׁאַתָּה חַיָּב לוֹ (שם):
כקטן כגדל תשמעון YE SHALL HEAR THE SMALL AS WELL AS THE GREAT, i.e. that a lawsuit regarding a peruta shall be as dear to you (shall be as of equal importance) as a lawsuit regarding a hundred maneh — that if it (the former) comes before you first, you should not set it aside until the last (Sanhedrin 8a). — Another explanation of YE SHALL HEAR THE SMALL AS WELL AS THE GREAT — Understand it as the Targum has it: Ye shall hearken unto the words of the small as to those of the great — i.e. that you should not say: This is a poor man and his fellow (opponent) is rich, and is in any case bidden to support him; I will find in favour of the poor man, and he will consequently obtain some support in a respectable fashion (see Rashi on Leviticus 19:15). — Another explanation is: that you should not say, “How can I offend against the honour of this rich man because of one dinar? I will for the moment decide in his favour, and when he goes outside (leaves the court) I will say to him, ‘Give it to him because in fact you owe it to him'" (Sifrei Devarim 17:3).
4 "לא תגורו מפני איש":
הרלב"ג מסביר שאסור לדיין להטות את הדין מחשש שבעל הדין יזיק לו.
לא תגורו מפני איש. הוזהר הדיין שלא יטה משפטו מפני יראתם מהבעל דין שמא יזיקהו:
הרב דוד הלוי סגל (הט"ז) מפרט על כך:
לא תגורו מפני איש. לא תיראו, לא שמזהיר שלא יעות משפט בשביל המורא דהא כתיב ושפטתם צדק, אלא מזהיר שבשעת משא ומתן בדין לא יהיה לך מורא ותכבוש יצרך לפסוק כהוגן דא"כ לא יטה לבבך לחפש אחר חובתו ותטעה לזכותו:
גם כן הביאור יש"ר מפרט על כך:
לא תגורו מפני איש, שורש גור הונח בתחילת הוראתו על האסיפה והקבוץ, אמר יגורו עלי עזים (תהלים נ"ט ד'), וכי בני החיות בעודם קטנים נקראים גורים, שהם מתאספים וגרים במעונות מולידם, והושאל אל הפחד, שענינו התקבצות הדם והכח החיוני מן האיברים החיצונים אל הלב, והנה מגורה שם נרדף אל היראה, אלא שהמתירא אפשר שאע"פי כן יעשה את אשר עליו לעשות, ואולם אם יגור, קיבץ הכח החיוני אל הלב, וישבות הכח המנועע את איברי התנועה מעשות את מעשהו, ולזה לא אמר תיראו מפני איש, כי אין היראה רצונית וחפשית, ואפשר לדיין שתגבר עליו היראה מבני אדם אלא שעם כל זה חובם עליו שלא יגור מפני איש, ולא ימנע מעשות את המוטל עליו, להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, וכן אמרו רז"ל משתשמע את דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה אין אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם שנאמר לא תגורו מפני איש, וכן תלמיד היושב לפני רבו, וראה זכות לעני וחובה לעשיר אינו רשאי להיות שותק שנאמר לא תגורו מפני איש, והוא ממנין הלאוין, אבל לא נאסרה היראה, שעד שצא שמע דבריהם רשאי לומר איני נזקק לכם, אם הוא מתירא:
5 "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו":
ישראל בן אליעזר (הבעש"ט) מסביר שהרמב"ן אמר פעם לבנו אם תסתפק פעם בעניין כלשהו אם הוא מותר או אסור, בראש ובראשונה עליך לסלק את הנאתך מהדבר, ורק אחר-כך לשקול את צדדי הספק. שכן כאשר יש לאדם צד הנאה מאיזה דבר, הוא תמיד ימצא סברות להתירו.
והוסיף הבעל-שם-טוב שהדבר רמוז בפסוקנו -
"והדבר אשר יקשה, - אם אתה מתקשה להחליט באיזה דבר אם הוא מצווה אם לאו;
"מכם" - הספק נובע מכך שיש לך בדבר הנאה אישית.
"תקריבון אלי" - כשתסלק את הנאתך מהדבר ותתכוון אך ורק לשם שמים;
"ושמעתיו" - אז אתן לך הבנה איך להתנהג (ושמעתיו מלשון "והם לא ידעו כי שומע יוסף").
קישור:
http://www.chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=1166&CategoryID=486
(ב) והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי (דברים א, יז). פי' הבעש"ט בשם הרמב"ן שצוה לבנו אם יסתפק לך באיזה דבר איך לעשותו כשיש בו דרכים לצדד לכאן ולכאן או שיש לך ספק אם הוא מצוה אם לאו ואם יש לעשותו או למנוע ממנו והדבר שיש לאדם הנאה ממנו יכון למצוא ראיה להתיר האסור ע"כ. אז תראה קודם כל לסלק מעסק דבר זה הנאת עצמך או כבודך ואח"כ תראה לצדד לכאן ולכאן אז השי"ת יודיעך האמת ותלך לבטח. וז"ש והדבר אשר יקשה מכם שאינכם יודעים איך לעשותו או למנוע הספק נולד מכם שיש בו הנאתכם ע"כ תסלקו מדבר זה הנאתכם ותקרבון אלי. והכוונה שיהיה לשם שמים בלי שום פניה והנאה אז ושמעתיו אתן לו הבנה איך יתנהג וק"ל:
מהדינים הללו ניתן ללמוד מספר דברים לחיי היום-יום שלנו:
רבי ישעיה הלוי הורוויץ (השל"ה הקדוש) מלמד אותנו ששוחד הוא ההפך מאחדות אבל כששניהם (בעלי הדינים) שוין בעיני הדיין "זהו בסוד האחדות".
והנה פירשו רבותינו ז"ל (כתובות קה, ב), שוחד, שהוא חד, כלומר שהוא נוטה לצד אחד מבעלי דינין וזהו היפוך מהאחדות, כי בעל דין השני נפרד ממנו. אבל כששניהם שוין בעיניו זהו בסוד האחדות. הרי מבואר כלל וענין המשפטים וכי המשפט לאלהים הוא:
The Talmud in Ketuvot 105, divides the word שוחד into two, i.e. שהוא חד that it causes the judge to lean only in one direction, that of the person who offered the bribe. This is the reverse of אחדות, since it automatically removes the other litigant from the judge. When both litigants are equally close to the judge we can speak of אחדות, unity, harmony. This condition must prevail when judgment is pronounced, since המשפט לאלוהים הוא, and G–d represents unity and harmony (Deut 1,17).
רבנו יונה מלמד אותנו מסר מדהים - משום ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם", אם הדיין ישפוט משפט צדק, לא יבוא לו נזק בגלל המשפט.
לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא (דברים א':י"ז). הֻזְהַרְנוּ בָּזֶה לְהַאֲמִין שֶׁלֹּא יִקְרֵנוּ נֶזֶק מִצַּד מִשְׁפַּט הַצֶּדֶק כַּאֲשֶׁר לָא נַכִּיר בּוֹ פָּנִים. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִין לֹא בַּהֲלִיכָתָן וְלֹא בַּחֲזָרָתָן. וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא שֶׁלֹּא יְבוֹאֲכֶם נֶזֶק בְּסִבָּתוֹ.
“Fear no man, for judgment is God’s” (Deuteronomy 1:17). We were warned with this to believe that injury will not occur to us on account of righteous judgment, when we do not show favoritism. [It is] like our Rabbis, may their memory be blessed, said (Pesachim 5b), “Agents of a commandment will not be injured, not on their way [to do it] and not on their return.” And this is the explanation of, “for judgment is God’s” - that injury caused by Him will not happen to you.