כׇּל־הַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּן וּרְבִיתֶ֗ם וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע ה׳ לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃ וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כׇּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הוֹלִֽיכְךָ֜ ה׳ אֱלֹקֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתָ֖ו אִם־לֹֽא׃ וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶ֒ךָ֒ וַיַּאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כׇּל־מוֹצָ֥א פִֽי־ה׳ יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם׃ שִׂמְלָ֨תְךָ֜ לֹ֤א בָֽלְתָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְרַגְלְךָ֖ לֹ֣א בָצֵ֑קָה זֶ֖ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃ וְיָדַעְתָּ֖ עִם־לְבָבֶ֑ךָ כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר יְיַסֵּ֥ר אִישׁ֙ אֶת־בְּנ֔וֹ ה׳ אֱלֹקֶ֖יךָ מְיַסְּרֶֽךָּ׃
You shall faithfully observe all the Instruction that I enjoin upon you today, that you may thrive and increase and be able to possess the land that ה׳ promised on oath to your fathers. Remember the long way that your God ה׳ has made you travel in the wilderness these past forty years, in order to test you by hardships to learn what was in your hearts: whether you would keep the divine commandments or not. [God] subjected you to the hardship of hunger and then gave you manna to eat, which neither you nor your ancestors had ever known, in order to teach you that a human being does not live on bread alone, but that one may live on anything that ה׳ decrees. The clothes upon you did not wear out, nor did your feet swell these forty years. Bear in mind that your God ה׳ disciplines you just as a householder disciplines his son.
וזכרת וגו׳ זה ארבעים שנה. והיה הדבר תמוה למאי סיבב הקב״ה שיהא נמשך מ׳ שנה. וכמו שרמז אז משה בשם ה׳ ואמר בשעת בשורה אותה גזרה שהיה להם קשה כחרבות ואמר וידעתם את תנואתי. שביאורו עוד תדעו כוונתי בכך כמו שביארנו שם. וכאן הודיע משה התכלית שהיה כדי לענותך. שתהיו מורגלים בגלות ובהלוך ממקום למקום כמו שהיה במדבר שהלכו כמה מסעות:
לנסותך לדעת וגו׳. כבר נתבאר בס׳ בראשית כ״ב א׳ עפ״י מדרש ב״ר שיש שלשה אופני נסיונות. א׳ כדי להטיבו כהכאת פשתן טוב. ב׳ כדי לדעת כחו כהכאת קדרה של חרש הטובה. ג׳ כדי להעמיס משא עון הדור כמשא הסוס הטוב. ובא הכתוב להודיענו כאן שהיה הנסיון כדי לדעת את אשר בלבבך שהוא כנסיון הקדרה. וענין הנסיון הוא אם יש בכחך להשים בלב שמירת מצות שלא הגיע זמנם עדיין. ודעתא דאינש נקבע בארבעים שנה. כדאי׳ בע״ז ד״ה לא קאי אינש אדעתא דרבי׳ עד ארבעין שנין. ועתה שידענו שיש כח ישראל בזה. הנני מזהיר לעשות כן עתה וה״ה בימי הגלות:
ויענך וירעיבך. עוד טעם ע״ז המשך הרב כי רצה הקב״ה להרגיל את ישראל בענוי זה שלא יהא מקור פרנסתם נראים בעיניהם. וגם אח״כ המאכלך את המן אשר לא ידעת וגו׳ הכל לתכלית למען הודיעך כי לא על הלחם וגו׳. לפי הפשט תועלת ידיעה זו שתהי׳ כמה עתים שלא תהיה שום תקוה להשיג לחם וא״כ יאבדו כל תקוה לחיות על הארץ. ע״כ הקדים הקב״ה ליתן כח ועצמה להתפרנס מכל מוצא דבר ה׳ וזהו תועלת נפלא בימי הגלות. אמנם עוד נכלל בזה עוד כונה. דקרבנות נקראו לחם כדכתיב את קרבני לחמי לאשי ונתבאר במקומו שהודיע הקב״ה למשה דמוצא פרנסת ישראל בא״י בא ע״י זכות קרבנות שהוא עבודה המשביע לחם. והיה דעת ישראל נוטה שבזמן הגלות ואין לנו קרבנות תאבד מישראל תקוה וזכות מיוחד לפרנסה ח״ו. ע״כ האכילם מן במדבר מ׳ שנה. כדי שידעו דזה לא בא בזכות קרבנות שהרי לא היה שום קרבן ממן. כמו בא״י שבא בכורים משבעת המינין לברך מין את מינו כמבואר בתנחומא פ׳ תצוה. משא״כ במן. ובזה ידעו ישראל כי לא על הקרבנות לבד יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ וגו׳ נכלל בזה כמה ענינים כמו לשון כל שסובל כמה דברים
1- היינו שקידת התורה בכלל שמסיר עכ״פ מחלת הרעבון כמש״כ בתחלת סדרא זו ובס׳ שמות ט״ו כ״ז.
2- וביחוד סדר קרבנות וקריאת הפ׳ שתקן משה במדבר ומבואר בשאלתות דר״א פ׳ נצבים שהיה אז כמו בגלות שידוע באגדה דתענית דכ״ז שאמר הקב״ה לא״א דסדר קרבנות יועיל כמו ההקרבה. ובמדבר היה כמו בגלות.
3- גם נכלל במוצא פי ה׳ תפלה כמבואר בתנחומא פ׳ תבא דמשה רבינו ראה בהמ״ק חרב וקרבנות בטלים עמד והתקין ג׳ תפלות.
4- ונכלל עוד ברכת הנהנין וכדאי׳ בברכות רפ״ו כל הנהנה מהעוה״ז בלי ברכה כאלו גוזל הקב״ה וכנ״י שנא׳ גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית חבר הוא לירבעם ב״נ שהשחית את ישראל מאביהם שבשמים. והביאור. משום שע״י ברכות הנהנין מתברך כל מין. והמונע מלברך גוזל השפעה שהקב״ה רוצה להשפיע וכ״י נצרכים לכך. וחבר הוא לירבעם שמנע קרבנות מישראל מקור השפעה אז .
וכ״ז נכלל בדבר ה׳. כי על כל מוצא פי ה׳. וכן אמר ה׳ מיד אחר הדברות בס׳ שמות כ׳ כ״ד בכל המקום אשר אזכיר וגו׳ ע״ש בביאורינו. ובשביל כ״ז זן הקב״ה במדבר:
Why is lesson of exile taught via Manna, moreover as this parsha part of the 7 of Nechama
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה ה׳ מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן ׀ יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
Moses said, “This is what יהוה has commanded: Let one omer of it be kept throughout the ages, in order that they may see the bread that I fed you in the wilderness when I brought you out from the land of Egypt.”
לדרתיכם. בימי ירמיהו; כשהיה ירמיהו מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה? והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסק בתורה, מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן אמר להם אתם ראו דבר ה', שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו:
לדרתיכם FOR YOUR GENERATIONS e. g., in the days of Jeremiah: when Jeremiah was rebuking them (the people), saying, “Why do you not engage yourselves with the Torah?”, and they answered him, “Shall we leave our work and engage ourselves with the Torah? From where shall we earn a living?”, he brought out to them the cruse of Manna and said to them, (Jeremiah 2:31) “[O Generation], see ye the thing of the Lord!” It is not said “Hear the word” but “See the thing”! — This thing is what your fathers were fed with. The Omnipresent God has many messengers (many means) to provide food for those who fear Him (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 16:33).
"דבר יום ביומו". רבי יהושע אומר: כדי שילקט אדם מהיום למחר, כעין מערב שבת לערב שבת. רבי אלעזר המודעי אומר: כדי שלא ילקט אדם מהיום למחר כעין מערב שבת לערב שבת, שנאמר: "דבר יום ביומו". מי שברא יום, ברא פרנסתו. מכן היה רבי אלעזר המודעי אומר: כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר: מה אוכל למחר? הרי זה מחסר אמנה, שנאמר: "למען אנסנו, הילך בתורתי, אם לא." רבי יהושע אומר: שנה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית, ועסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאלו קים כל התורה כלה.
מכן היה רבי שמעון בן יוחי אומר: לא נתנה תורה לדרש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש, ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה, ומהיכן היה לובש ומתכסה. הא לא נתנה תורה לדרש אלא לאוכלי המן. ושניים להם, אוכלי תרומה.
"each day's ration in its day": for the day and the morrow, e.g., on Friday, for Friday and Sabbath. R. Eliezer Hamodai says: So that one not gather for the day and the morrow, e.g., on Friday for Sabbath. "each day's ration in its day": He who created the day created its sustenance — whence R. Eliezer Hamodai was wont to say: Whoever has what to eat today and says "What will I eat tomorrow?" is lacking in faith. (Ibid. 4) "so that I may try them, whether or not they will walk in My law": From here R. Shimon b. Yochai was wont to say: Torah was given to be expounded only by the eaters of manna, as with one who sits and expounds without knowing whence he will eat and drink and whence he will clothe and cover himself. Torah was given to be expounded only by the eaters of manna, and, second to them, the eaters of terumah (i.e., Cohanim).
לעולם קורין... תשעה באב קודם ואתחנן....... .. וסימן ...צומו וצלו...:
ט"ב קודם - והטעם כדי שיקראו בה בפרשת דברים שהיא מתוכחותיו של משה קודם ט"ב כדי להפטיר בה בחזון שהיא תוכחות ישעיה על חורבן ואתם נצבים קודם ר"ה מפני שיש בה מעניני תשובה [גז"ש]:
... לכן מסודר פרשה זו בשבת נחמו כדכ' נחמו נ' עמי יאמר אלקיכם פי' שיש די באלקותו ית' לנחם בזה על כל הצרות שעוברין עלינו תמיד. ולכן תיקנו פרשת עשרת הדיברות אנכי ופ' שמע בשבת נחמו. כי זה נחמתינו כמ"ש אנכי אנכי כו' מנחמכם. כי הנה באמת כל היסורים הבאים על בנ"י הכל כדי להתקרב אליו ית' ולא לעונש בלבד. כמ"ש לו אלקים קרובים. פי' כי גם מדה"ד לבנ"י הוא לקרב ולא לרחק כמ"ש בכל צרתם לו צר פי' לו בשבילו כדי לקרבינו אליו והצרה עצמה לבנ"י היא לישועה....
כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. היא הנשמה כי אינה חיה מהגשמות וכמו שחקרו הפלוסופים שאנו רואים שאם יאכל אדם חי ומתקיימת הנשמה ואם אינו אוכל מת ואיך הנשמה חיה מהמאכל הגשמי והיא אינה נזונת ממנו אך היא נזונת מהרוחניות שע"י הברכה נזונית הנשמה וז"ש כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם שהיא הנשמה כי היא אינה חיה בדבר גשמי אך הענין הוא כי ע"י הברכה נזונית הנשמה וזהו על כל מוצא פי ה׳ יקבנו והאלקים אנה לידו הברכה וזו היא מזון שבנפש וגם דיש רוחניות במאכל וזה נמשך ע"י שהקב"ה בבריאת העולם גזר כן בבריאת אדם וכל הצומח והדומם ומאותו כח נמשך רוחניות לכל דבר וזה הרוחניות הולך לנשמה וז"ש כי על מוצא פי ה׳ מהרוחניות הנמשך תחיה כל נשמה זה תורף דברי רבינו האר"י זצ"ל בקצור נמרץ:
והנ"ל בזה, דהנה כבר פירשתי על הפסוק (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, על פי המבואר באורח חיים (סימן ויו סעיף א') (או"ח סי' ו' ס"א) בהג"ה ומפליא לעשות, שקושר דבר רוחני בדבר גשמי, ושם במגן אברהם ס"ק ד' בשם הכוונות, שהנשמה נהנית מרוחנית המאכיל, והגוף נהנה מגשמיות המאכל, עכ"ל. והנה מבואר דבכל דבר ודבר יש בו כח קדושה אשר משתלשל מגבוה על גבוה המקיימו, והיינו שאמרו רז"ל (ב"ר י' ו') אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל, וק"ל. ועל פי זה פירש האר"י ז"ל הפי' (דברים ח ג) לא על הלחם לבדו יהיה האדם, ר"ל כי לא על גשמיותו הנראה לפנינו שהוא הלחם לבדו יחיה האדם, היינו הנשמה, (כי הגוף נקרא בשר אדם, כמ"ש (שמות ל לב) על בשר אדם לא יסך), כי על כל מוצא פי ה׳, היינו המזל המכה אותו, והוא הכח הקדושה שבו המקיימו יחיה האדם, עד כאן דברי פה קדוש. ... ונחזור לענינו דעיקר אכילת צדיק הוא להשביע את נפשו דייקא, היינו הנשמה הקדושה שמושבה ומשכנה במוח, ולכן אינו מאבד ומחסר את דבר הנאכל, רק אדרבא מעליהו ומקיימו במדריגה יותר מעולה. אבל הרשעים שאינם מקיימין באכילה את הנשמה השוכנת במוח, רק המה ירדו חדרי בטן מלי כריסי זני בישא, והוא מאבד ומחסר את הדבר הנאכל. ועל פי זה יבואר הכתוב הנ"ל, צדיק אוכל לשובע נפשו דייקא, ואם כן אינו מחסר ומאבד המאכל, ובטן רשעים תחסר, היינו שמחסר ומאבד את המאכל, ר"ל בטנם תחסר הנאכל כנ"ל, (אחר אמרי פירש זה מצאתי בשם האר"י ז"ל שמפרש לרישא דקרא צדיק אוכל לשובע נפשו כמו שפירשתי והנאנו, ובסיפא דקרא הניח לי מקום). ונחזור לענינינו, דכזה הוא תמיד פעולת הצדיקים באכילתם להעלות אל הקדושה, וכמו שפירש בספר הקנה על מה שאמרו רז"ל (שבת ק"מ ע"ב) מאן דאפשר ליה לאכול פת שעורים ואוכל פת חטים, הרי זה עובר בבל תשחית (דברים כ יט). ופירש הוא ז"ל, דכל מה שגס ועב יותר בנאכלים, הניצוצות שבו נתעבו יותר בעב טיט החומרית וקשה להעלותם, וכל מה שהוא מאכל דק ביותר, הניצוצות שבו מגולים יותר והוא בנקל להוציאם. ועל פי זה יתבאר מאן דאפשר ליה למיכל פת דשערי, והיינו שהוא בקי בסודות ואומן באופן שיוכל להוציא ניצוצות קדושות מן פת שעורים, אזי עובר בבל תשחית אם אוכל פת חטים, כי זה מעותד לחבירו הקטן ממנו, אבל הוא באתרא דליעול חטים ליעול שעורים שאין אחר יכול להוציאו, ובמקום שאין אנשים ישתדל להיות איש. ומסיק הש"ס ולא היא, בל תשחית דגופא עדיף, שמשחית גופו במה שמקלקלין הניצוצות הגרועים כידוע, עד כאן דבריו דברי פה קדוש רק בשינוי לשון. ולפי זה בא וראה עד היכן אכילתם של צדיקים, כי עיקר אכילתם הוא בשביל התיקון, וכזה היה אכילת המלאכים שהוציאו הרוחנית והעלו אל הקדושה, אף שאין פעולה זאת שייך להם רק להצדיקים שוכני מטה, מכל מקום כיון שהיו בזה העולם, פעלו פעולת הצדיקים השוכנים פה, (והיינו דקאמר נראו כמו שאכלו ושתו), והיינו עלית לקרתא הלוך בנמוסיה, והוא פירוש נכון מאד למבין בס"ד.
וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃
And you shall eat, and you shall be sated, and you shall bless the L-rd your G-d for the good land that He has given you.
זאת ועוד אחרת, שכח נפש החיונית המתלבשת באותיות הדבור בתלמוד תורה או תפלה וכיוצא בהן, או מצות מעשיות – הרי כל גידולו וחיותו מהדם, שהוא מקליפת נוגה ממש, שהן כל אוכלין ומשקין שאכל ושתה ונעשו דם, שהיו תחת ממשלתה וינקו חיותם ממנה, ועתה היא מתהפכת מרע לטוב ונכללת בקדושה, על ידי כח נפש החיונית הגדל ממנה, שנתלבש באותיות אלו או בעשיה זו, אשר הן הן פנימיות רצונו יתברך בלי שום הסתר פנים, וחיותן נכלל גם כן באור אין סוף ברוך הוא שהוא רצונו יתברך, ובחיותן נכלל ועולה גם כן כח נפש החיונית.
Furthermore, the vital soul’s energy which is clothed in the letters of speech in Torah study or Prayer, or the like, or in the precepts of performance, derives its entire growth and vitality from the blood, which is of the kelipat nogah itself, namely, all the foods and drinks which the person has eaten and drunk and which have become blood, having been under its dominion and having drawn their nurtures from it [the kelipat nogah]. But now it is converted from evil to good and is absorbed into holiness, by virtue of the energy of the vital soul that has grown from it, which has now clothed itself in these letters or in this action which actually constitute His innermost will, blessed be He, without any concealment of Countenance. And their vitality is also absorbed into the light of the En Sof, blessed is He, which is His will, blessed be He. And with their vitality, the energy of the vital soul is absorbed and elevated.
תְּרֵין נַהֲמֵי אָכְלוּ יִשְׂרָאֵל, חַד, כַּד נָפְקוּ מִמִּצְרַיִם, אָכְלוּ מַצָּה, לֶחֶם עוֹנִי. וְחַד בְּמַדְבְּרָא, לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם. (חד בפסח וחד בשבועות) דִּכְתִּיב, (שמות ט״ז:ד׳) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְעַל דָּא קָרְבָּנָא דְּיוֹמָא דָּא נָהֲמָא אִיהוּ. וְעַל נָהֲמָא, אִתְקְרִיבוּ כָּל שְׁאַר קָרְבָּנִין. דְּנָהֲמָא אִיהוּ עִקָר, דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ג:י״ח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים וְגוֹ', וּכְתִיב (ויקרא כ״ג:י״ז) מִמּוֹשְׁבוֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה וְגוֹ', דְּדָא אִיהוּ נָהֲמָא דְּאֲחְכִּימוּ בֵּיהּ יִשְׂרָאֵל, חָכְמְתָא עִלָּאָה דְּאוֹרַיְיתָא, וְעָאלוּ בְּאָרְחָהָא.
Extra Sources
כי על כל מוצא פי ה'. כלומר אין הלחם זן אלא בגזרתו ית', ואם ירצה שדבר אחר יזון גוף האדם ויחלימהו ויחייהו כן יהיה וז"ש על כל מוצא, על כל דבר אשר יצא מפיו שיזון את האדם יחיה האדם וזה ע"ד מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, ומה שהוציא ר"ח בלשון אמירה הוציא משה בלשון זה כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.
ויענך, וזה הענין עצמו היה במן שתחלה ענה והרעיב אותך כי לא ניתן להם המן תיכף וסבלו רעב להכניע החומר, ואח"כ ויאכלך את המן שהיה לחם רוחני יורד מן השמים ר"ל שגבר בו ענין הרוחני על ענין הגשמי [כמ"ש בפ' והאספסף בארך] ועז"א אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, וזה היה להגביר כח הרוחני, בענין שתחת שבמזון הגשמי תחיה הנפש בגויה ע"י מזון הגוף, שהזך והרוחני הנפרש מן המזון באד הדק העולה מן הלב הוא משכן אל הנפש, היה בהפך בין שעקר המזון היה ענין רוחני כמ"ש לחם אבירים לחם שמה"ש אוכלים אותו, ועיקר המזון נעשה אל הנפש הרוחני וע"י חיות הנפש ירד הגשמי שבמזון והעכור שבו להיות מזון אל הגויה, ועז"א למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ ר"ל על המזון הרוחני שנעשה בדבר ה׳ ע"פ נס יחיה האדם, שהנשמה קבלה החיות בעצם וראשונה וממנה השתלשל אל הגוף וע"ז כפל יחיה האדם ר"ל האדם העיקר כמ"ש בכללים שהשם הנכפל מציין שם אחר חוץ מן הראשון:
וזכרת את כל הדרך, הנה אמרו ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכלם לא נתנם אלא ע"י יסורים ואלו הם תורה וא"י ועוה"ב, כי להשיג אשר הנפש צריך יסורים שיכנעו כחות החומר ותגבר הרוחני עלהגשמי, וזה הראה להם ה׳ במדבר, שלא הכניסן לארץ תיכף רק הניעם במדבר ארבעים שנה, שכדי שתתקיים בידם התורה שנתנה להם אז וכדי שיהיו מוכנים אל הקדושה והדבוק שישיגו בכניסתם לארץ היו צריכים להיות תחלה ימים רבים במדבר, כמ"ש פה וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלקיך זה ארבעים שנה במדבר שהיו בו שני ענינים [א] להכניע כח החומר ע"י יסורי המדבר שעז"א למען ענותך, [ב] להגביה כחות הנפש ע"י הנסים המתמידים שהיו במדבר שהלך ה׳ לפניהם בעמוד אש וענן וכבוד ה׳ בתוכם שעז"א ולמען נסותך מענין הרמה שיגביה מעלת נפשותיכם, ועי"כ לדעת את אשר בלבבך באשר י"ל שני לבבות שהוא היצ"ט שהוא מצד הנפש והיצה"ר שהוא מכח החומר, וצריך להשפיל כח היצה"ר לפני היצ"ט ובזה ידע התשמר מצותיו אם לא, ומבואר אצלי ההבדל בין נסיון לבחינה, שבחינה הוא אם בוחן את הזהב אם הוא זהב, והנסיון הוא שמנסה אם יש בו כח חדש שלא ידעתיו עדיין, למשל אם יש בו כח המשיכה למשוך אליו מתכותי אחר, שהנסיון הוא להעלותו למדרגה יותר גדולה, והיה ההולכה במדבר להרים כח הנפש והיצ"ט ובזה נסה התשמור מצותיו, ומזה נקח ראיה שלהשיג שלמות יותר צריך עבודה יתירה ומצות רבות, שכל ענין המצות היה להעביד כחותה חומריות בעבודת עבודה ולהרים מעלת הנפש והשכל, ע"י טעמי המצות והשכלתם ורוחניותם: