https://www.sefaria.org/sheets/585572?lang=he
(א) וּמִזֶּה נוּכל לֵידַע, דְּכָל שֶׁכֵּן אִם נוֹגֵע לוֹ רַק בְּכָבוֹד בְּעָלְמָא, כְּגוֹן, שֶׁיּוֹשֵׁב בֵּין חֲבוּרַת אֲנָשִׁים, וְאֵין לוֹ עֵצָה אֵיךְ לְהִשָּׁמֵט מֵהֶם, וְהֵם מְדַבְּרִים בִּדְבָרִים הָאְסוּרִים עַל פִּי דִּין, וּבְשֶׁיִּהְיֶה יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם וְלֹא יְסַיַּע עִמָּם בְּסִפּוּרֵיהֶם כְּלָל, יֵחָשֵׁב בְּעֵינֵיהֶם כְּמִשְׁתַּגֵּעַ, (יא) בְּוַדַּאי דְּאָסוּר.
וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה אָמְרוּ חֲזַ"ל: מוּטָב לְאָדָם שֶׁיִּקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמָיו, וְאל יִהְיֶה רָשָׁע שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַמָּקוֹם, וִיזָרֵז עַצְּמּוֹ בִּשְׁעַת מעֲשֶׂה בְּכָל כֹּחוֹתָיו לַעֲמֹד עַל נפְשׁוֹ וְיִהְיֶה נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ, כִּי שְׂכָרוֹ יִהְיֶה עֲבוּר זֶה מֵה׳ יִתְבָּרַךְ עַד אֵין קֵץ, כְּמַּאֲמַּר חֲזַ"ל: לְפוּם צַּעֲרָא אגְרָא {כפי הצער השכר}.
וְאִיתָא {וכָתוּב} בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן, כִּי פַּעַם אַחַת בְּצַּעַר מִמֵּאָה פְּעָמִים שֶׁלֹּא בְּצַּעַר, (וּבֵאוּרוֹ: כִּי דְּבַר מִצְּוָה אוֹ לִפְרֹש מִדְּבַר אִסוּר שֶׁבָּא לוֹ עַל יְדֵי צַּעַר, שְׂכָרוֹ מֵאָה פְּעָמִים יוֹתֵר מִמִּצְּוָה אַחֶרֶת כְּמוֹתָה, שֶׁבָּא לוֹ שֶׁלֹּא בְּצַּעַר).
וְעַל עֵת כָּזֶה בְּוַדַּאי שַׁיָּךְ מַאֲמַר חְזַ"ל בַּמִּדְרָשׁ: כָּל רֶגַע וְרֶגע שֶׁאָדָם חוֹסֵם פִּיו, זוֹכֶה לָאוֹר הַגָּנוּז, שֶׁאֵין כָּל מַלְאָךְ וּבְרִיָּה יָכוֹל לְשַׁעֵר. וּלְעִנְיַן אֵיךְ יִתְנַהֵג, אִם נִתְפָּס בַּחְבוּרָה רָעָה כָּזוֹ לְעִנְיַן הוֹכָחָה וְקַבָּלָה, עַיֵּן לְקַמָּן בִּכְלָל ו' סָעִיף ד' ה׳ ו' וְעַיֵּן לְעֵיל בַּפְּתִיחָה בְּלָאוִין אוֹת ט"ז, כִּי שַׁיָּךְ לְכָאן.
(1) And from this we can understand that lashon hara is certainly forbidden in an instance where only one's personal honor is at stake. As when one is sitting in a company of men and has no way of avoiding them, and they are speaking of things which are forbidden according to the din. If he sits in silence and in no way abets them in their talk, he will be regarded as "crazy." Of this and all such things, Chazal have said (Eduyoth 5:6): "Better that a man be called 'a fool' all of his days rather than be wicked one moment before the L-rd." He must harness all of his powers at that moment to withstand the trial, and [if he does so], he may be completely confident that his reward for this from the Blessed L–rd will be without end. As Chazal have stated (Avoth 5:23): "According to the strain is the reward." And, in Avoth d'R. Nathan: "One time with strain for a hundred times without strain." (That is, the reward for the performance of a mitzvah or the abstention from an issur, which entails strain, is a hundredfold more than for that of the same kind, which entails no strain.) And to such a time [of trial as the above] there certainly applies the statement of Chazal in the Midrash: "For every moment that one 'muzzles' his mouth, he attains to such secreted light that no angel or [Divine] creature can conceive of." (As to how one should conduct himself in respect to reproof and listening if one is "caught" in such an evil company as this one, see below Principle VI, sections 4-6, and above, in the introduction to the negative commandments, section 16.)
תפארת שמואל פרשת ויגש
למה הוסיף יוסף לפרש להם שהם מכרוהו
מה, ג ז ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף וגו'. ויאמר יוסף אל אחיו וגו' אני יוסף אחיכם אשר – מכרתם אתי מצרימה. ועתה אל תעצבו וגו', כי למחיה שלחני אלקים לפניכם וגו'. וישלחני אלקים לפניכם וגו', ולהחיות לכם לפליטה גדולה.
יש לתמוה למה חזר יוסף לומר "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה", והרי הם נבהלו מפניו כשאמר להם "אני יוסף". וכי לא נתביישו די בזה כשאמר להם אני יוסף, כיון שמכרו אותולמצרים. וודאי לא רצה לביישם יותר ולהגדיל את צערם להזכיר מכירתו למצרים. וכדמוכח מהמשך דבריו שאמר להם דברי פיוס "כי למחיה שלחני", וא"כ מה מקום הוא להוסיף "אשר מכרתם אותי מצרימה", דבר שהיה כבר ברילהם.
יוסף הכיר שנתגדל דוקא על ידי התגברותו על נסיונותיו
וי"ל על דרך שכתב הרמב"ם על עצמו, שאע"פ שהתעסק ברפואות, התגבר למצוא זמן לעסוק בתורה ולכתוב את הספרים שחיבר. וא"כ נוכל לסבור שאם לא היו לו להרמב"ם את כלהטרדות, יכול היה להגיע למעלות נשגבות יותר בחכמת התורה. וכמו כן כאן היה מקום לחשוב שאילולא יוסף הצדיק נמכר לעבד למצרים וישב
בבית הסוהר במשך י"ב שנה, יכול היה להתעלות הרבה יותר במעלות התורה והיראה ועשיית חסד.
אבל האמת היא שאין זה מוכרח, כי לפעמים צער ודוחק הזמן והשעה ר"ל יכול האדם להתעלות ולהתחזק בתורה ויר"ש יותר מזמן של שלוה. וההתגברות על המפריעים עושה את האדם גדול יותר, מאילו לא היו לו מפריעים. וממילא יתכן לומר שרבינו הרמב"ם הגיע לגדלותו, דוקא מכח המצבים הקשים והמפריעים שהיה צריך לעמוד בהם. וכן מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל אמר שנתעלה מהצרות שעשו לו הרוסים, וכמעט היהיכול להכיר טובה להם. וזהו ענין הכתוב בשיר
השירים "כשושנה בין החוחים כן דודי בין הבנות". שכלל ישראל הנמשלים לשושנה, מתגדלים להיות יפים כשושנה, אפילו בין החוחים (קוצים)
וכן כשגלתה תלמידי ישיבת מיר לשנחאי במלחמת העולם השניה, היתה לימוד התורהוהתפילות במדרגה רמה שאי אפשר לשער. שאז היו כולם בדאגה על גורל משפחתם באירופה, ואפילו בתוך יאפאן היו פצצות של המלחמה. והיה מדרגת הלימוד והתפילה במדרגה גבוהה יותר מאשר היה כשהיו בפולין. והיה בגדר "תורה
שלמדתי באף היא שעמדה לי" (רמב"ם הלכות ת"ת פ"ג הי"ב, ע"פ המדרש קהלת ב, ט).
ולכן אמר יוסף לאחיו, שיתכן שדווקא בגלל זה שמכרתם אותי לעבד ועברתי כ"כ הרבה נסיונות, עלה בידי להתעלות הרבה יותר, מאשר אילו לא הייתי נמכר לעבד ולא הייתי עובר את כל התלאות שארעו לי, ודוקא בגלל זה נהייתי מה שנהייתי, כי אלקים שלחני בדרך הזה. ועל כן אמר אני יוסף והדגיש אשר מכרתם אותי, שמשום
שמכרתם אותי, לכן נתעליתי ואני יוסף. ובפרט שארץ מצרים היא ארץ של תאוה ותועבה בכל פינה, לכן הייתי צריך להלחם עד מאד, ומכח זה עליתי לגדולה רוחניות.
ומכל זה יש ללמוד, שהטרדות והמפריעים, לא רק שאינם כדי להחלישו מעבודת ה׳ ח"ו, אלא אדרבה במה שמתגבר על המפריעים ביכלתו להתעלות הרבה יותר.