Avos 1:17 וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף...וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הָעִקָּר (all)
User Profile Picture
Byt n

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא:

Shimon, his son, says: All my days I have grown up among the wise, and I have found nothing better for (my) body than silence [i.e., hearing myself shamed and remaining silent.] And it is not the expounding which is primary but the act [i.e., and know that silence is good, for even for expounding and speaking in Torah, than which there is nothing greater, the primary reward is for the act (which follows from it); and if one expounds and does not act (upon what he says), it would be better if he remained silent and did not expound.] And all who increase words bring sin. [For thus do we find with Eve, who "increased words" in saying (Genesis 3:3): "G-d said: 'You shall not eat of it and you shall not touch it.'" She added "touching," which had not been forbidden to her, and the serpent pushed her until she touched it. And he said to her: "Just as there is no death in touching it, so there is no death in eating it." And this led to her sin of eating from the fruit. As Solomon says (Proverbs 20:6): "Do not add to His words, lest He reprove you and you be proven false."]

וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה

וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ חֶרְפָּתוֹ וְשׁוֹתֵק:
"And I did not find anything good for the body except silence": One who hears his disgrace and is silent.
וכל המרבה דברים מביא חטא
שע"י רבוי דברים שלא לצורך, מסבב שגיאה בדבריו, שיתבלבל על ידן כוונת שומע ומשמיע, וגורם שלא יבינו התלמיד היטב, וגורם גם שישתכחו דבריו מהר, כמו שתקנו בגט שלא יאמר בפני נכתב לשמה, דאי מפשת לדבוריה אתא למגזיא [כגיטין ד"ג א']. ולהכי הזהירו חז"ל, לעולם ילמד אדם לתלמידיו דרך קצרה [כחולין ס"ג ב']:

שמעון בנו אומר וכו׳ ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. פירש רבינו עובדיה מי ששומע חרפתו ושותק.

ואפשר להרחיב הדבר כמ״ש הרמ״ק דאין בכל הסיגופים ותעניות דבר המכשיר הנפש ומכפר עונותיו כשומע חרפתו ושותק ומוחל, כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא וצריך כמה סיגופים ותעניות הרבה או קבלת יסורין ועניות וחלאים וכיוצא אשר כל אחד מהם מר ממות. אך המעביר על מדותיו אוכל ושותה ומתפרנס בטוב ועונותין מתכפרים והאריך בזה.

וז״ש לא מצאתי לגוף דייקא שלא יצטרך יסורין בגופו או בממונו או סיגופים ואין טוב משתיקה כי הוא טוב לגוף שאוכל ושותה ויש לו בריאות ונסלח לו ע״י השתיקה:

כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה.

ד"גם אויל מחריש חכם יחשב" (משלי יז, כח). והגוף נהנה מזה, כי נחשב לאדם גדול וחכם אף כי ידע בנפשו שאינו כן.

And the gemara says it’s a sign of aristocracy, of good yichus. שתיקותא דבבל היינו יחוסא – “In Bavel silence was always a sign of aristocracy” (Kiddushin 71b). If they wanted to marry into a family, and they wanted to know if it was a good family, so they couldn’t always investigate their antecedents, their ancestors. So what did they do? If they saw that it was a person who didn’t talk much, or his family didn’t talk much, so they surmised that it must be a good family, a family of good pedigree. In Bavel that’s how they judged: שתיקותא דבבל היינו יחוסא – Silence, that was their pedigree.

And so in general, if you want to make a good impression, keep your mouth closed. I wrote a poem once:

In lion’s skin an ass did hide

And none could know who was inside

Until himself he did betray

By opening his mouth to bray

That’s an Aesop’s fable. A lion once left his skin on the road, and a donkey came along and found this lion-skin. So this donkey thought, “Oh, what an opportunity! I can wear the lion-skin and now people will be afraid of me!” So he put on the lion-skin to make himself look like a lion, and everybody was afraid of him. He was so happy! He was so excited that he opened his big mouth and he brayed. And now all the animals in the forest realized: “Oh,” they said, “It’s nothing but a donkey!” So they took their sticks and beat him over the head.

And so, you’re a good-looking young man, your face is tzelem Elokim – I’m looking at you right now and you make a good impression on me. You’re a good-looking girl, a nice decent girl. Open up your mouth however, and you bray, and now you spoiled the whole thing! That’s why silence is golden – silence makes you look better.

ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ואפילו יבזוהו ויחרפוהו ישתוק ועל זה אמר שלמה ע"ה אל תען כסיל כאולתו

ואמרו חכמים ז"ל בפרק השולח ובפרק רבי עקיבא וביומא פרק בראשונה כי השומע חרפתו ואינו משיב עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו שמדריגתו יותר גדולה לעולם הבא מהצדיקים שנאמר בהם והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים

ודמו שומע חרפתו ואינו משיב לשמש כי כמו שהשמש שמע חרפתו מהלבנה שקטרג' ואמרה "אי איפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד" ואמר לה: "לכי ומעטי את עצמך" כן השומע חרפתו ואינו משיב, האיש המחרפו יתמעט והוא יאור באור החיים כמו השמש בגבורתו, וזהו כשיהיה אור השמש שבעתים כאור שבעת הימים שיגדל אורו שלש מאות וארבעים ושלש פעמים יותר מעכשיו כמו שתרגם יונתן בן עוזיאל וזה המספר יוצא משבעה על שבעה שהם מ"ט ושבעה על מ"ט ולזה אמר כצאת השמש בגבורתו.

ובמדרש תהלים אמרו: כל מי שמחרפים אותו ויכול להשיב ואינו משיב יכול לקרות את עצמו חסיד כמו שהיה אומר דוד ע"ה לא תתן חסידיך לראות שחת ובבבל היו שם משפחות פסולות ומשפחות מיוחסות וכשהיו מתגרות זו בזו אותה שהיתה שותקת היתה אצלם בחזקת מיוחסת. וזה הוא שאמרו באחרון מקדושין מיחסותא דבבל שתיקותא.

ואפילו בשבחו של מקום היא משובחת השתיקה שנא' לך דומיה תהלה

ואמרו בפ"ב ממסכת מגילה על זה מלה בסלע משתוקא בשתים ואמרו שם סמא דכולא משתוקא וכ"ש לספר בשבחו של בשר ודם ועל זה נאמר מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו ועל זה אמרו במסכת ערכין פרק יש בערכין אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו בא לידי גנותו.

ואמרו בפרק כיסוי הדם א"ר יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון - מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו אלם, יכול אפי' לדברי תורה תלמוד לומר "צדק תדברון"

ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. סמך זה לשתיקה והקדימו למרבה דברים לומר שהוא מעניינם שהמיעוט בדברים משובח אפילו לדרוש ברבים, כי אין כוונת המדרש אלא כדי שיביא האדם לידי מעשה כמו שהעלו בסוף ראשון מקדושין כששאלו: אי זה קודם או תלמוד או מעשה? ואמרו התלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה...ומי שלומד ועושה יש לו שכר לימוד ושכר מעשה ועל זה הזהירה התורה ולמדתם ועשיתם

וכן אמרו ביבמות בפרק ב"ש האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו שנאמר ולמדתם ועשיתם. ובפרק ראשון מע"ז אמרו העוסק בתורה בלבד דומה למי שאין לו אלוק שנאמר וימים רבים לישראל ללא אמת וללא כהן מורה וללא תורה.

...ולא בא לומר זה החכם כי המעשה בלא מדרש הוא עיקר שאם אינו יודע היאך יעשה ועל זה אמרו אין עם הארץ חסיד ואין בור ירא חטא. אבל בא לומר שהמדרש שהביא לידי מעשה הוא המשובח מפני המעשה שעשה אחר שלמד

...ואמרו חז"ל כי השומע חרפתו ואינו משיב עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ודימו שומע חרפתו ואינו משיב לשמש, כי כמו שהשמש שמע חרפתו מהלבנה שקטרגה ואמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ואמר לה לכי ומעטי את עצמך, כן השומע חרפתו ואינו משיב האיש המחרפו יתמעט והוא יאור באור החיים כמו השמש בגבורתו, וכוונת בגבורתו כשיהיה אור השמש שבעתים כאור שבעת הימים, שיגדל אורו שלש מאות וארבעים ושלשה פעמים יותר מעכשיו וכמו שתרגם יונתן בן עוזיאל ובהיות השתיקה יפה עד מאד בא להזהיר לתלמידים שהם גדילים בין החכמים כמו שהיה הוא בעודו תלמיד לשתוק בפני רבותיו.

וה"ר משה אלמושנינו ז"ל... ראוי שישמע מאיש חכם ירא וסר מרע נאה דורש ונאה מקיים ולא זו בלבד אלא שיאמר וידרוש מעט ויעשה הרבה יותר על מה שדורש וזהו אומרו לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ירצה הדורש והמדבר בעניני תיקוני הגוף שהשתיקה טובה לפניו הנה הוא כשיהיה עיקרו המעשה

וע"כ המרבה דברים יותר מהמעשה מביא חטא שכשיראו שהוא נאה דורש ואינו מקיים יגרום חטא אל השומעים דבריו שלא יאמינו לשום דבר מדבריו כשיראו שהוא מרבה בדבריו יותר ממה שעושה, ובזה יתיישב אומרו המרבה דברים כי הרבוי יהיה יתר על הגבול הידוע ובכאן לא הודיענו גבול כדי לידע מה הוא הרבוי ובכן ע"פ דרך זה יהיה הדבור הרב כאשר יהיה יתר על המעשה ע"כ תורף דבריו.

גם פירש לא מצאתי לגוף טוב משתיקה על הסבלנות ששומעים חרפתם ואינם משיבים ואמר שלא המדרש בזה הוא העיקר כשידע שהסבלנות הוא טוב רק הרגל המעשה בסבלנות הנזכר הוא הוא העיקר כי רבים ידעו ויבינו גדולת מעלת תועלת הסבלנות אך לא יפעלו כאשר ידעו והבינו ע"כ מה שיעשה קנין בנפש הוא מעשה ע"כ:

ואפשר לי לפרש בשנדקדק תחלה מה הוא זה שאמר ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה

כי הלא הלימוד וההגד' בתורה והעבודה שהיא התפלה לא יעשה בשתיקה כ"א בדבור ומותר האדם מן הבהמה אין כ"א הבדל הדבור והשותק נמשל כבהמה

גם מה שאמר ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, מי לא ידע בכל אלה שהמעשה הוא העיקר ואדרבה מי שדורש ואינו מקיים גדול עונו מנשוא,

ועוד כי ממה שאמר שלא המדרש הוא העיקר, נראה שאף שהמדרש בלא מעשה אינו הוא העיקר, על הפחות הטפל אליו הוא, ואין הפרש ביניהם אלא שזה עיקר וזה טפלה לו, וזה אינו כי המדרש בלא מעשה גדול עונו מנשוא האיש העושה זאת.

ועוד דמאי דקאמר וכל המרבה דברים מביא חטא היה יותר צודק אחר "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה" כי שם ביתו.

ועוד מה בא ללמדנו כי זיל קרי בי רב הוא ברוב דברים לא יחדל פשע.

ולכן אני אומר כי במה שאמר כל ימי גדלתי בין החכמים הודיענו מוסר אחר שהיה בו כדי שאחריו כל אדם ימשוך וזה כי הוא היה נשיא על כל ישראל ועם כל זה היה מקטין עצמו בפני החכמים כאלו הוא הקטן שבכולם וז"ש כל ימי לכלול אפי' אחר שנתמנה נשיא ואמר גדלתי בין החכמים כקטן המתגדל בין ברכיהם כי ידוע כי מי שמגדלין אותו המגדל הוא הגדול והנגדל עמו הוא קטן ממנו וכענין המגדל יתום קטן בתוך ביתו ואמר כי היה שפל בעיניו ומראה לחכמים כאלו הוא טפל אליהם והרי זה לבדו מוסר א'.

ואמר עוד מוסר שני ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה לא דבר בכבוד הנוגע אל הנפש כגון לימוד התורה והתפלה וכיוצא כי באלו הדבור טוב מאד אלא בדברים הנוגעים לצרכי הגוף אמר כי בהם טובה השתיקה, וזה דקדק במלת לגוף דקאמר דלא קאמר ולא מצאתי טוב משתיקה אלא לא מצאתי לגוף - לצרכי הגוף.

ודבר ג"כ בנוגע אל הנפש ואמר כי גם בזה לא המדרש והדבור בהם הוא העיקר אלא המעשה, והכוונה לפי שלפעמים מתקבצים חכמי העיר לעמוד בפרץ כי ראו שהעם פרצו גדר באיזה איסור ורוצים להוכיח את העם שישובו איש מדרכו הרעה ולתקן להם תיקונים וסייגים כדי שלא יעברו על האיסור ההוא ואח"כ מוציאים כל הזמן בדרשות בהראותם גדולת תהלת חכמתם שישמע העם את דבריהם כי נעמו ועושים מזה העיקר, והתיקון אשר היתה אליו הכוונה לא יצא לפועל, כי הוציאו זמנם בדרשות, ולכן אמר כי לא המדרש הוא העיקר אלא תיקון המעשה אשר אליו היתה הכוונה, ואדרבא החכם הזה שהאריך בדרשה והרבה דברים מביא חטא לשתי סבות: האחת, כי מעתה יכבד ויגדל עונש העוברים על האיסור ההוא כי הם מותרים ועומדים ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, ועוד שמזכירין עונותיהם של ישראל לפניו ית' וז"ש מביא חטא כי מביא ומכניס החטא שיקטרג עליהם לפני ית', ולכן העיקר הוא שיעשו התיקון שרצו לעשות ולא יוציאו זמנם בדרשה כי לא המדרש הוא העיקר:

וגם כי אפשר שמדבר עם החכם שכל מה שיוכל לשתוק ולקצר בדבורו יקצר ויהיו דבריו מעט הכמות ורב האיכות ולכן אמר ולא המדרש הוא העיקר וכו' כלומר התועלת הנמשך מן הדרשה של חכמים הוא המעשה אשר ילמדו ב"א, וזה הוא בדברים הפשוטים אבל באלהיים כל המרבה דברים מביא חטא ותקלה לאנשים אשר לא יבינו דבריו וכנגד זה אמר ברוב דברים לא יחדל פשע וגו' ואמר כבוד אלקים הסתר דבר וגו' עכ"ל:

כאשר יצא הגאון מוילנא לארץ ישראל, הוא הותיר אחריו איגרת, ובה עצות והנחיות נפלאות. ליקטנו עבורכם ציטוטים נבחרים מהאיגרת המפורסמת, "איגרת הגר"א":

3. והכל יביא במשפט, על כל דיבור, ולא נאבד אפילו דיבור קל.

4. ולכן אני מזהירך, שתרגיל בכל היותר לישב יחידי, כי חטא הלשון על כולו. כמאמר חכמינו ז"ל (תוספתא פאה, א), "אלו דברים שאדם אוכל כו' ולשון הרע כנגד כולם". ומה לי להאריך בזה העוון החמור מכל- העבירות. "כל-עמל האדם לפיהו" (קהלת ו, ז), אמרו חכמינו ז"ל, שכל-מצותיו ותורותיו של אדם אינו מספיק למה-שמוציא מפיו.

"מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם" כו' (חולין פט, א).

וידביק שפתותיו כשתי ריחים כו'.

וכל כף הקלע, הכל בהבל פיו של דברים בטלים, ועל כל דיבור הבל צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו - וכל זה בדברים יתרים; אבל בדברים האסורים, כגון לשון־הרע, וליצנות, ושבועות ונדרים, ומחלוקת וקללות, ובפרט בבית־הכנסת, ובשבת ויום־טוב, על אלו צריך לירד לשאול למטה הרבה מאד, ואי־אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל בשביל דיבור אחד (זהר), ולא נאבד אפילו דיבור אחד שלא נכתב.

בעלי־גדפין הולכין תמיד אל כל אדם ואדם, ואין נפרדים ממנו וכותבין כל דיבור ודיבור, "כי עוף השמים יוליך את-הקול, ובעל כנפים יגיד דבר" (קהלת י, כ). "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף" וגו' (שם ה, ה).

5. אבל בדברים האסורים, כגון: לשון-הרע וליצנות ושבועות ונדרים ומחלוקת וקללות, ובפרט בבית-הכנסת ובשבת ויום-טוב, על אלו צריך לירד לשאול למטה הרבה מאד, ואי-אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל בשביל דיבור אחד (זהר), ולא נאבד אפילו דיבור אחד שלא נכתב.

13. ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניות וסיגופים רק ברסן פיו ובתאוותו, וזהו התשובה, ולזה כל פרי העולם-הבא, וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער (מדרש).

ואומר הכתוב (תהלים לד, יג-יד): "מי-האיש החפץ חיים, אהב ימים וגו' נצר לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה", ובזה יכופר לו כל עוון וניצול משאול תחתית, כמו שכתוב (משלי כא, כג): "שמר פיו (מאכילה ושתיה יתרה) ולשונו (מדברים בטלים), שומר מצרות נפשו". "מות וחיים ביד-לשון" (משלי יח, כא). אוי למי שממית עצמו בשביל דיבור אחד. והעיקר שלא תדבר בשום אדם בשבחו וכל שכן בגנותו.

14. אבל העיקר לזכות לעולם-הבא בשמירת פיו, וזהו יותר מכל התורה והמעשים, כי הפה קדש קדשים.

וְצַעֲרָא דְגוּפָא לָא? וְהָא תַּנְיָא: הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין, עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״!
The Gemara asks: But does the prohibition against vengeance really not relate also to matters of personal anguish suffered by someone? Wasn’t it taught in a baraita: Those who are insulted but do not insult others, who hear themselves being shamed but do not respond, who act out of love for God, and who remain happy in their suffering, about them the verse states: “They that love Him be as the sun when it goes forth in its might” (Judges 5:31). This baraita shows that one should forgive personal insults as well as wrongs in monetary matters.

וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה

וּכְבָר הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים מְסוּבִּין בַּעֲלִיַּת בֵּית נַתְּזָה בְּלוֹד. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵילָה זוֹ בִּפְנֵיהֶם: תַּלְמוּד גָּדוֹל אוֹ מַעֲשֶׂה גָּדוֹל? נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: מַעֲשֶׂה גָּדוֹל. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: תַּלְמוּד גָּדוֹל. נַעֲנוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: תַּלְמוּד גָּדוֹל, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה.
In connection to the mishna’s statement about the importance of Torah study, the Gemara relates the following incident: And there already was an incident in which Rabbi Tarfon and the Elders were reclining in the loft of the house of Nit’za in Lod, when this question was asked of them: Is study greater or is action greater? Rabbi Tarfon answered and said: Action is greater. Rabbi Akiva answered and said: Study is greater. Everyone answered and said: Study is greater, but not as an independent value; rather, it is greater as study leads to action.

ואפלו מי שחננו ה׳ דעת ושם חלקו מיושבי בית המדרש ועוסק בנגעים ואהלות, יותר ויותר צריך ללמד ספרי מוסר, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה (אבות א, יז)...

ואל יאמר אדם, מה לי ללמד או לשמע בלמודים, הכל גלוי וידוע לפני מה שכתוב בספרים שאומרים, איך ראוי לעבד וליראה ולאהבה את ה׳ הנכבד והנורא. זו היא עצת היצר הרע, כי סגלת למוד ספרי המוסר, לעורר את הלב, כי יתן האיש את רוחו במה שהוא לומד וירצה להתעורר, ולומד על מנת לקים, לשמר ולעשות בודאי הדברים עושים פרות, ורוח נכון יתחדש בקרבו:

ת"ת שקול כנגד כל המצות היה לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו:
אֵין לְךָ מִצְוָה בְּכָל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד תַּלְמוּד תּוֹרָה אֶלָּא תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. לְפִיכָךְ הַתַּלְמוּד קוֹדֵם לְמַעֲשֵׂה בְּכָל מָקוֹם:
None of the other mitzvot can be equated to the study of Torah. Rather, the study of Torah can be equated to all the mitzvot, because study leads to deed. Therefore, study takes precedence over deed in all cases.

הוּא הַמַּאֲמָר אֲשֶׁר הִצַּבְנוּ בְּפֶתַח דְּבָרֵינוּ (סַנְהֶדְרִין ע"א) בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה לֹא הָיָה וְלֹא עָתִיד לִהְיוֹת. וְלָמָּה נִכְתַּב דְּרֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. הַיְנוּ שָׂכָר עַל בְּחִינַת חֹק לְבַדָּהּ הַנַּעֲלָה בְּמַדְרֵגָתָהּ (בַּבְּחִינָה הַלָּזוֹ, אִם כִּי נִגְרַעַת בְּעֶרְכָּהּ יַעַן אֵינָהּ מְבִיאָה לִידֵי מַעֲשֶׂה כוּ'. עַיֵּן קִדּוּשִׁין מ: נַעֲנוּ כֻּלָּם כוּ') מִשְּׁאָר חֶלְקֵי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יְסוּדָתָם הִיא בְּחִינַת מִשְׁפָּט:

עַתָּה נָשׁוּב לִרְאוֹת בְּמִצְוַת לִמּוּד הַתּוֹרָה מַה הִיא. חֹק אוֹ מִשְׁפָּט. הַדַּעַת נוֹתֵן כִּי גַּם לִמּוּד תּוֹרַת הַחֹק. לְמִשְׁפָּט יֵחָשֵׁב. כִּדְאָמְרִינַן בַּגְּמָרָא (בָּבָא קַמָּא י"ז) וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְּמוֹתוֹ. זֶה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה. שֶׁהִנִּיחוּ סֵפֶר תּוֹרָה עַל מִטָּתוֹ וְאָמְרוּ קִיֵּם זֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בְּזֶה. וְהָאִידְנָא כוּ' אֲפִלּוּ קִיֵּם אָמְרִינַן לִמֵּד לֹא אָמְרִינַן. וְהָאָמַר מַר גָּדוֹל לִמּוּד הַתּוֹרָה שֶׁהַלִּמּוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה כוּ'. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת. וְאוֹמֵר רַבֵּנוּ תַּם דְּהָכֵי פֵּרוּשׁוֹ. וְהָא אָמַר מַר שֶׁהַלִּמּוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. וְכֵיוָן שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים קִיֵּם הֲרֵי אָנוּ אוֹמְרִים שֶׁלָּמַד. דְּאִי לֹא לָמַד אֵיךְ קִיֵּם. שֶׁהַלִּמּוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. הֲרֵי אַף שֶׁהַקִּיּוּם יִהְיֶה חֹק. מִכָּל מָקוֹם חִיּוּב הַלִּמּוּד. הוּא מִשְׁפָּט אֲשֶׁר יְחַיְּבֶנּוּ שֵׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי. דְּאִם לֹא יִלְמֹד אֵיךְ יְקַיֵּם: אָכֵן גַּם מִגֶּדֶר הַחֹק. בַּל יֵצֵא אַף לִמּוּד תּוֹרַת הַמִּשְׁפָּט. כִּי הַלִּמּוּד בְּעַצְמוֹ מִצְוָה הִיא. אַף אִם לֹא הָיְתָה מְבִיאָה לִידֵי מַעֲשֶׂה. כְּמוֹ שֶׁמִּצְוָה לִדְרֹשׁ בְּבֶן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. (לְמַאן דְּאָמַר לֹא עָתִיד לִהְיוֹת). וְהַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי מְנַגְּדָהּ. רַק אֲנִי ה' חִקַּקְתִּים. וְכֵן בְּכָל חֶלְקֵי הַתּוֹרָה בְּלִמּוּדָהּ. גַּם מִצְוָה חֻקִּית בָּהּ. אֲשֶׁר אֵין לְהִתְחַלֵּק רַק בְּמַחֲשָׁבָה: וְאוּלַי לָזֶה רָמְזָה הַמִּשְׁנָה (אָבוֹת פֶּרֶק ד') וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת וְכוּ'. וְלֹא אָמַר הַלּוֹמֵד בִּכְדֵי לַעֲשׂוֹת. כִּי הַלִּמּוּד בְּעַצְמוֹ. טוֹב שֶׁיִּהְיֶה בַּמַּחֲשָׁבָה הַחֻקִּית. (אַף אִם לֹא הָיָה נִצְמָח מִמֶּנָּה הַמַּעֲשֶׂה). כִּי הִיא בְּחִינָה נִשָּׂאָה מִלִּמּוּד הַמִּשְׁפָּטִי. אָכֵן בִּתְנַאי שֶׁתּוֹלֵד הַמַּעֲשֶׂה מִמֶּנָּה. עַל כֵּן דְּבַר הַלִּמּוּד יִתְנַהֵל בְּאֹפֶן שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי. הַיְנוּ לְהַשִּׂיג בְּרֹאשׁ הַבְּקִיאוּת וְהַחֲרִיפוּת (אִישׁ אִישׁ לְפִי עֶרְכּוֹ). לִהְיוֹת כְּלִי מֻכְשָׁר לִלְמֹד עַל פִּי תְּנַאי הַנִּדְרָשׁ. הוּא חֵפֶץ הַמַּעֲשֶׂה: וּבִדְבָרֵינוּ אֵלֶּה. יָאִירוּ דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (נְדָרִים פ"א) הַיְנוּ לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי הַיְנוּ לֹא הָלְכוּ בָּם. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב שֶׁאֵין מְבָרְכִין בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה כוּ'. וּפֵרְשׁוּ. שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה כְּשֶׁהֵן מַשְׁכִּימִין לִלְמֹד תּוֹרָה. עַיֵּן שָׁם. אֲשֶׁר כָּל אֱנוֹשׁ יִתְפַּלֵּא עַל הַתַּאֲוָה הַזָּרָה הַזֹּאת. לְבִלְתִּי הֱיוֹת עָצֵל בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה הַמַּתֶּשֶׁת כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם. רַק שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ עָלֶיהָ בִּתְחִלָּתָהּ. (וְהָרַ"ן כָּתַב בְּשֵׁם הָרַב רַבֵּנוּ יוֹנָה זַ"ל. עוֹסְקִין הָיוּ בַּתּוֹרָה תָּמִיד. וְלֹא הָיוּ מְבָרְכִין בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה. כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא הָיְתָה הַתּוֹרָה חֲשׁוּבָה בְּעֵינֵיהֶם כָּל כָּךְ שֶׁיְּהֵא רָאוּי לְבָרֵךְ עָלֶיהָ. שֶׁלֹּא הָיוּ עוֹסְקִין בָּהּ לִשְׁמָהּ. וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיוּ מְזַלְזְלִין בַּבְּרָכָה. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְהַדָּבָר תָּמוּהַּ מְאֹד. לֵאמֹר שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ יְזַלְזְלוּ בְּבִרְכַּת הַתּוֹרָה. אֲשֶׁר הִיא מִדְּאוֹרָיְתָא. בְּאֵין כָּל תַּאֲוָה לְהַפְרִיעָהּ): וְאָמְנָם לְפִי מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ. יֵשׁ לְפָרֵשׁ דְּאָמְרִינַן (מְנָחוֹת מב:) כָּל מִצְוָה דַּעֲשִׂיָּתָהּ גְּמַר מִצְוָה כְּגוֹן מִילָה כוּ' צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְכָל מִצְוָה דַּעֲשִׂיָּתָהּ לָאו גְּמַר מִצְוָה כְּגוֹן תְּפִלִּין. (עֲשִׂיָּתָן לֹא זוֹ הִיא גְּמַר מִצְוָתָן עַד שֶׁיִּקְשְׁרֵם). אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ כוּ' עַיֵּן שָׁם. עַל כֵּן לְפִי זֶה עַל מִצְוַת לִמּוּד תּוֹרָה הַמִּשְׁפָּטִי. אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. דַּעֲשִׂיָּתָהּ הַיְנוּ הַלִּמּוּד. לָאו גְּמַר מִצְוָה הִיא (עַד שֶׁקִּיֵּם אֶת אֲשֶׁר הוּא לוֹמֵד). כִּי כָּל עִנְיַן הַמִּצְוָה הוּא. לִלְמֹד בִּכְדֵי לֵידַע הַמַּעֲשֶׂה. וִיסוֹד בִּרְכַּת הַתּוֹרָה. הֻנְחָה עַל מִצְוַת לִמּוּד הַתּוֹרָה בִּבְחִינַת חֹק. הַיְנוּ שֶׁהַלִּמּוּד בְּעַצְמוֹ מִצְוָה. אִי לָזֹאת יוּכַל הֱיוֹת. כִּי שָׁלְטָה עֲלֵיהֶם הַתַּאֲוָה. שֶׁלֹּא רָצוּ רַק לִלְמֹד בְּגֶדֶר הַמִּשְׁפָּט. יַעַן הַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי מְחַיְּבוֹ. אֲבָל לִלְמֹד בִּבְחִינַת חֹק. לִהְיוֹת. שֶׁהַשֵּׂכֶל מְנַגְּדוֹ וְהַיֵּצֶר מֵשִׁיב עָלָיו. גָּעֲלָה נַפְשָׁם. לְזֹאת אַף שֶׁעָסְקוּ בַּתּוֹרָה. הָיְתָה כַּוָּנָתָם רַק בְּתוֹר בְּחִינַת מִשְׁפָּט. וְלֹא הָיָה גְּמַר מִצְוָה וְלֹא בֵּרְכוּ עָלֶיהָ: נִמְצָא לְפִי זֶה. שְׂכַר לִמּוּד הַתּוֹרָה אֵינָהּ רַק בְּחִינַת מִשְׁפָּט. הַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהּ גַּם בְּתוֹר בְּחִינַת חֹק. בְּכַוָּנָתָהּ הָרְצוּיָה: הוּא הַמַּאֲמָר אֲשֶׁר הִצַּבְנוּ בְּפֶתַח דְּבָרֵינוּ (סַנְהֶדְרִין ע"א) בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה לֹא הָיָה וְלֹא עָתִיד לִהְיוֹת. וְלָמָּה נִכְתַּב דְּרֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. הַיְנוּ שָׂכָר עַל בְּחִינַת חֹק לְבַדָּהּ. הַנַּעֲלָה בְּמַדְרֵגָתָהּ (בַּבְּחִינָה הַלָּזוֹ. אִם כִּי נִגְרַעַת בְּעֶרְכָּהּ. יַעַן אֵינָהּ מְבִיאָה לִידֵי מַעֲשֶׂה כוּ'. עַיֵּן קִדּוּשִׁין מ: נַעֲנוּ כֻּלָּם כוּ') מִשְּׁאָר חֶלְקֵי הַתּוֹרָה. אֲשֶׁר יְסוּדָתָם הִיא בְּחִינַת מִשְׁפָּט:

(א) יְבֹאַר בּוֹ מַאֲמַר הַגְּמָרָא מָה אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְכוּ'. (ב) גָרְסִינַן בְּחֻלִּין (דף פ"ט.) אָמַר ר' יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב (תְּהִלִּים נ"ח ב'): "הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם". מַאי אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה? יָשִׂים עַצְמוֹ כְּאִלֵּם.

מַה שֶּׁכִּנָּה הַכָּתוּב לָזֶה בְּשֵׁם אֻמָּנוּת לְהוֹרוֹת לָנוּ כַּמָּה עִנְיָנִים שׁוֹנִים.

א) כִּי יָדוּעַ הוּא שֶׁאִם יִרְצֶה אָדָם שֶׁאֵינֶנּוּ אֻמָּן לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה כְּלִי, אַף שֶׁבְּשִׂכְלוֹ מְצַיֵּר בְּנָקֵל אֹפֶן עֲשִׂיָּתוֹ בְּכָל עִנְיָנָיו, אַף עַל פִּי כֵן יִקְשֶׁה עָלָיו עֲשִׂיָּתוֹ בְּפֹעַל, מִפְּנֵי שֶׁיָּדָיו עֲדַיִן לֹא הֻרְגְּלוּ לָזֶה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִי שֶׁהוּא אֻמָּן, שֶׁכְּבָר הֻרְגַּל בָּזֶה מִנַּעֲרוּתוֹ. כֵּן הוּא בְּמִדַּת הַשְּׁתִיקָה, אַף שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת הוּא מְצַיֵּר בְּדַעְתּוֹ, שֶׁמִּדָּה זוֹ טוֹבָה עַד מְאֹד, שֶׁהוּא מְשֻׁמָּר עַל יָדָהּ מִכָּל הָאִסּוּרִים שֶׁבָּאִים עַל יְדֵי הַדִּבּוּר, וּבִלְתָּהּ עָלוּל לְכַמָּה מְאֹרָעוֹת כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר לְקַמָּן, מִכָּל מָקוֹם אִם יַסְכִּים הָאָדָם בְּדַעְתּוֹ לֶאֱחֹז בְּמִדָּה זוֹ רַק בְּעֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה מֻכְרָח לָזֶה מֵחֲמַת מִצְוֹת הַתּוֹרָה, כְּגוֹן: מִלְּדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת וְלֵיצָנוּת וּשְׁאָרֵי דִּבּוּרִים אֲסוּרִים, וּבִלְתָּם יְדַבֵּר כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה אַף דִּבּוּר שֶׁאֵינֶנּוּ הֶכְרֵחִי, בְּוַדַּאי גַּם מִזֶּה אַל יַנַּח יָדוֹ, אַחֲרֵי שֶׁלֹּא הִרְגִּיל פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ בְּעִנְיַן מְנִיעַת הַדִּבּוּר, וְאַדְּרַבָּה הִרְגִּילָם מִנַּעֲרוּתָם לְדַבֵּר כָּל מַה שֶּׁיַּעֲלֶה עַל לִבּוֹ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם יַרְגִּיל פִּיו כָּל כָּךְ בְּמִדַת הַשְּׁתִיקָה כְּמוֹ הָאֻמָּן לְאֻמָּנוּתוֹ, עַד שֶׁתִּהְיֶה לוֹ הַשְּׁתִיקָה עִנְיָן טִבְעִי בְּנַפְשׁוֹ וְהַדִּבּוּר חוּץ לְטִבְעוֹ, כְּמוֹ בְּאִישׁ אִלֵּם, אָז בְּוַדַּאי יִהְיֶה נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה׳ שֶׁיִּנְצֹר לְשׁוֹנוֹ מֵרַע וְלֹא יָבוֹא לְכִסְלָה עוֹד.

(ג) עוֹד נוּכַל לוֹמַר שֶׁכִּוֵּן הַכָּתוּב בָּזֶה הִתְעוֹרְרוּת גְּדוֹלָה מִדַּרְכֵי הַיִּרְאָה וְהוּא שֶׁיְּצַיֵּר בְּנַפְשׁוֹ אִלּוּ, חַס וְשָׁלוֹם, נִשְׁתַּתֵּק בְּדִבּוּרוֹ, וְנִלְאוּ כָּל רוֹפְאֵי עִירוֹ לְרַפְּאוֹת אוֹתוֹ מֵחָלְיוֹ. וּבָא רוֹפֵא אֶחָד גָּדוֹל וְרִפֵּא אוֹתוֹ מִמַּחֲלָתוֹ הַנּוֹרָאָה הַזּוֹ, וְגַם בְּחִנָּם, הַאֵין מִן הַדִּין שֶׁיִּהְיֶה עֲבוּר זֶה אוֹהֲבוֹ בֶּאֱמֶת, וְיֵרָאוּ אוֹתוֹת אַהֲבָתוֹ עַל כָּל אֵיבָרָיו, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּרוּץ לְכָל אֲשֶׁר יְצַוֵּהוּ, וְעַל כָּל פָּנִים בְּוַדַּאי לֹא יָעִיז בְּשׁוּם פַּעַם לְהַתְרִיז בְּדִבּוּרוֹ נֶגֶד רוֹפֵא נֶאֱמָן זֶה, אַחֲרֵי שֶׁבָּזֶה רִפֵּא אוֹתוֹ. כֵּן הוּא בְּעִנְיָנֵנוּ מַמָּשׁ, הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ זִכָּהוּ לָאָדָם וְהוֹסִיף לוֹ נֶפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת יָתֵר עַל כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִזְכּוֹת בָּזֶה לָעוֹלָם הַנִּצְחִי בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, וּכְשֶׁאָדָם עוֹבֵר בִּלְשׁוֹנוֹ כַּמָּה מֵאוֹת פְּעָמִים עַל דִּבּוּרִיִם אֲסוּרִים, מִן הַדִּין הוּא שֶׁיִּשְׁתַּקַּל מִלּוּלֵהּ עֲבוּר זֶה, וְלֹא לְהַחֲזִיר לוֹ בַּבֹּקֶר אֶת הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, אַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹב רַחֲמָיו הוּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ עָלָיו, אוּלַי יָשׁוּב מֵעֲוֹנוֹ. הֲכָזֶה גְּמוּלוֹ, אֲשֶׁר יָשִׁיב לַה׳, שֶׁיְּדַבֵּר עוֹד נֶגֶד רְצוֹנוֹ בְּלָשׁוֹן הָרָע וְלֵיצָנוּת וּשְׁאָר דִּבּוּרִים אֲסוּרִים? וְזֶה מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ"ל: מָה אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה? יָשִׂים עַצְמוֹ כְּאִלֵּם, הַיְנוּ שֶׁיָּשִׂים בְּזִכְרוֹנוֹ תָּמִיד כִּי לְפִי רֹב קִלְקוּלִי, שֶׁעָבַרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי עַד עַתָּה, הָיָה מִן הַדִּין שֶׁאֶהְיֶה אִלֵּם, אַךְ חַסְדּוֹ גָּבַר עָלַי, אֵיךְ אָשׁוּב לַחֲטֹא בְּזֶה עוֹד?

(ד) הג"ה. [וְאַגַּב נְבָאֵר אֶת סוֹף הַמַּאֲמָר הַנַּ"ל. שֶׁזֶּה לְשׁוֹן הַגְּמָרָא: יָכוֹל אַף לְדִבְרֵי תּוֹרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן", יָכוֹל יָגִיס דַּעְתּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר "מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם", וְלִכְאוֹרָה תָּמוּהַ, דְּמֵהֵיכֵי תֵּיתִי נֹאמַר, שֶׁיִּהְיֶה אִלֵּם לְדִבְרֵי תּוֹרָה, אִם כֵּן, לָמָּה נִבְרָא הַדִּבּוּר בָּאָדָם, אִם לֹא לְדַבֵּר בְּתוֹרַת ה׳ וּבְרוֹמְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ? וְגַם סוֹף הַמַּאֲמָר 'יָכוֹל יָגִיס דַּעְתּוֹ' הוּא תָּמוּהַ, דְּמָה עִנְיָן זֶה לְמִדַּת הָאִלְּמוּת דַּוְקָא?

וְנִרְאֶה דְּהִנֵּה יָדוּעַ דְּלִמּוּד הַתּוֹרָה יֵשׁ בִּשְׁנֵי גַּוְנֵי: א. לִלְמֹד בְּעַצְמוֹ. ב. לִלְמֹד בַּחֲבוּרָה עִם אֲחֵרִים. וּבְכָל אֶחָד יֵשׁ מַעֲלָה וְחִסָּרוֹן. אִם לוֹמֵד בְּעַצְמוֹ, יֵשׁ מַעֲלָה, שֶׁלֹּא יוּכַל לָבוֹא לְשׁוּם דִבּוּר אָסוּר, כִּי אֵין אִישׁ אִתּוֹ שֶׁיְּדַבֵּר עִמּוֹ, אֲבָל יֵשׁ חִסָּרוֹן, שֶׁהַלִּמּוּד לֹא נִתְבָּרֵר יָפֶה עַל יְדֵי זֶה. וְאִם לוֹמֵד עִם אֲחֵרִים יֵשׁ חִסָּרוֹן, שֶׁעַל יְדֵי הִתְחַבְּרוּת בָּא לִפְעָמִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים וְלָשׁוֹן הָרָע וְלֵיצָנוּת, אֲבָל כְּנֶגְדּוֹ יֵשׁ מַעֲלָה גְּדוֹלָה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְבָּרֵר הַלִּמּוּד יָפֶה.

וְזוֹ כַּוָּנַת הַגְּמָרָא: יָכוֹל אַף לְדִבְרֵי תּוֹרָה? פֵּרוּשׁ: לֹא שֶׁלֹּא יְדַבֵּר כְּלָל בַּתּוֹרָה, רַקּ יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִדַּת הָאִלְּמוּת, שֶׁהִיא הַשְּׁמִירָה הַיְתֵרָה אַף לְדִבְרֵי תּוֹרָה, כְּגוֹן, שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִם אֲנָשִׁים כְּלָל אַף בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, מִיִּרְאָה פֶּן יִמָּשֵׁךְ עַל יְדֵי זֶה לְבַסּוֹף לְדִבּוּרִים אֲסוּרִים, וְרַק יִלְמַד לְעַצְמוֹ, וּכְהַאי גַּוְנָא בִּשְׁאָר עִנְיְנֵי מִצְוֹת הַבָּאוֹת עַל יְדֵי דִּבּוּר, כְּגוֹן תְּפִלָּה וְכַדּוֹמֶה, לֹא יִצְטָרֵף לְעוֹלָם עִם שׁוּם אָדָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לְדִבּוּרִים אֲסוּרִים, עַל זֶה הֵשִׁיבוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: "צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן", וְלֹא כְּתִיב "צֶדֶק יְדַבֵּר" בִּלְשׁוֹן יָחִיד, כְּמוֹ שֶׁפָּתַח תְּחִלָּה בִּלְשׁוֹן אִלֵּם לְהוֹרוֹת לָנוּ שֶׁיְּדַבֵּר צֶדֶק בַּחֲבוּרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (ברכות ס"ג:): "חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים" (ירמיה נ' ל"ו), חֶרֶב עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בַּד בְּבַד, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּטַּפְּשִׁין וְכוּ'. וְכֵן כְּהַאי גַּוְנָא בִּתְפִלָּה, מִצְוָה בְּצִבּוּר (משלי י"ד כ"ח) וּ"בְרָב עַם הַדְרַת מֶלֶךְ".

וְאִם כֵּן לְפִי זֶה הָאָדָם הַשָּׁלֵם הוּא בַּמַּעֲלָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְנַהֵג בִּשְׁנֵי הֲפָכִים, דְּהַיְנוּ בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם יִהְיֶה כְּאִלֵּם וְלֹא יְדַבֵּר אֲפִלּוּ בַּמֻּתָּר, כִּי אִם בְּמַה שֶּׁהוּא הֶכְרֵחַ, וּבְעִנְיְנֵי הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת יַרְחִיב הַדִּבּוּר בְּכָל הַיְכֹלֶת לִלְמֹד עִם רַבִּים וּלְדַבֵּר עִמָּם בְּדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, וּמִכָּל מָקּוֹם יַעֲמֹד עַל הַמִּשְׁמָר לִבְלִי לְדַבֵּר עִמָּם בְּשׁוּם דִּבּוּר הָאָסוּר. וְלָזֶה סִיְּמָה הַגְּמָרָא יָכוֹל יָגִיס דַּעְתּוֹ? כְּשֶׁהוּא רוֹאֶה שְׁאָרֵי אֲנָשִׁים שֶׁמַּפְקִירִים לְגַמְרֵי אֶת דִּבּוּרָם וּמְטַנְּפִים אֶת פִּיהֶם בְּלָשׁוֹן הָרָע וְלֵיצָנוּת וּשְׁאָרֵי דִּבּוּרִים אֲסוּרִים יַחֲזִיק אוֹתָם לִרְשָׁעִים גְּמוּרִים וְאֶת עַצְמוֹ יַחֲזִיק לְצַדִּיק גָּמוּר, תַּלְמוּד לוֹמַר "מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם", שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁפֹּט אוֹתָם לְמִישׁוֹר וְלִזְכוּת, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים מַה הוּא לָשׁוֹן הָרָע, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָרֵי דִּבּוּרִים אֲסוּרִים, וְגַם אֵינָם יוֹדְעִים אֶת חֹמֶר הֶעָוֹן שֶׁיֵּשׁ בְּדִבּוּרִים אֲסוּרִים].

(א) עוֹד בָּעֵנְיָן הַנַּ"ל. (ב) עוֹד נוּכַל לוֹמַר שֶׁמַּה שֶּׁכִּנּוּ לְזֶה בְּשֵׁם אֻמָּנוּת, הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּל אֻמָּנוּת צְרִיכָה לִמּוּד עַד שֶׁיֵּדַע אוֹתָהּ לַאֲמִתָּהּ, כֵּן הוּא בְּעִנְיַן הַדִּבּוּר, לֹא יוּכַל הָאָדָם לוֹמַר: מַה לִּי לַעֲמֹל אֶת עַצְמִי בְּעִנְיַן שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן לֵידַע כָּל פְּרָטֵי אָפְנֵיהֶם? אֶקְנֶה לְנַפְשִׁי עִנְיָן טִבְעִי לִהְיוֹת תָּמִיד כְּאִלֵּם וּבָזֶה יִהְיֶה לִי דַּי. כִּי לֹא כֵן הַדָּבָר, כִּי מִשְׁתַּנֶּה הַרְבֵּה פְּעָמִים לְפִי הָעִנְיָן (כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסֵפֶר חָפַץ חַיִּים בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל ח' סָעִיף ה׳ וּבְחֵלֶק ב' בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת), עַל כֵּן צָרִיךְ לִלְמֹד וְלָדַעַת אֶת עִנְיַן הַדִּבּוּר בִּכְלָלָיו וּבִפְרָטָיו וְאָז יֵדַע לְנָכוֹן אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בְּאֻמָּנוּת שֶׁל הָאִלְּמוּת הַהִיא.

(ג) גַּם דִּקְדְּקוּ חֲזַ"ל בִּלְשׁוֹן קָדְשָׁם, בָּעוֹלָם הַזֶּה, לוֹמַר, שֶׁאַל יַחֲשֹׁב הָאָדָם בְּנַפְשׁוֹ: כְּבָר הֻרְגַּלְתִּי בָּזֶה מִכַּמָּה שָׁנִים יוֹתֵר מֵאֻמָּן לְאֻמָּנוּתוֹ, וְאֵינִי צָרִיךְ שׁוּב לָשִׂים עֵינַי וְלִבִּי עַל זֶה כָּל כָּךְ, לָזֶה הוֹרוּ לָנוּ חֲזַ"ל שֶׁלֹּא כֵן הַדָּבָר, אֶלָּא כָּל יְמֵי חַיָּיו יַרְגִּיל הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ בָּאֻמָּנוּת הַזּוֹ לִהְיוֹת בַּטֶּבַע כְּאִלֵּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַגְּרָ"א בְּאִגַּרְתּוֹ הַקְּדוֹשָׁה "עָלִים לִתְרוּפָה" וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְעַד יוֹם מוֹתוֹ צָרִיךְ הָאָדָם לְיַסֵּר אֶת עַצְמוֹ, וְלֹא בְּתַעֲנִית וְסִגּוּפִים, כִּי אִם בְּרֶסֶן פִּיו וּבְתַאֲווֹתָיו, וְזוֹהִי הַתְּשׁוּבָה, וְזֶה כָּל פְּרִי הָעוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ו' כ"ג): "כִּי נֵר מִצְוָה" וְגוֹ', אֲבָל "וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר". וְזֶהוּ יוֹתֵר מִכָּל הַתַּעֲנֵיתִים וְסִגּוּפִים שֶׁבָּעוֹלָם וְכוּ' . וְאָמַר הַכָּתוּב (תהילים ל"ד י"ג): "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים" וְגוֹ', וּבָזֶה יְכֻפַּר לוֹ כָּל עָוֹן, וְנִצָּל מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי כ"א כ"ג): "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ", (משלי י"ח כ"א) "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן". אוֹי לְמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ בִּשְׁבִיל דִּבּוּר אֶחָד, וּמַה יִּתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ הַקָּדוֹשׁ.

(ד) וְאָמְרוּ חֲזַ"ל (אבות א' ט"ז): כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה. פֵּרוּשׁ: גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים וְלִקָּטְתִּי מֵהֶם מִדּוֹתֵיהֶם הַחֲמוּדוֹת וְהַקְּדוֹשׁוֹת, וּמִכֻּלָּן הָיְתָה מִדַּת הַשְּׁתִיקָה הַטּוֹבָה שֶׁבְּכֻלָּם. אוֹ יֹאמַר, שֶׁאַךְ שֶׁהֵם הָיוּ חֲכָמִים מְחֻכָּמִים וּבְוַדַּאי לֹא הָיָה דִּבּוּרָם, חַס וְשָׁלוֹם, בְּדִבְרֵי רִיק, אַף עַל פִּי כֵן רָאִיתִי וּמָצָאתִי שֶׁהַיּוֹתֵר טוֹב לַגּוּף, בִּלְתִּי דִּבְרֵי תּוֹרָה, הוּא הַשְּׁתִיקָה מַמָּשׁ. וּמַה שֶׁאָמַר לַגּוּף, פֵּרוּשׁ: שֶׁהָאָדָם, אַף שֶׁיִּהְיֶה חָכָם וְשָׁלֵם בְּנַפְשׁוֹ כְּמוֹ חֲבֵרָיו שֶׁל ר' שִׁמְעוֹן, אַף עַל פִּי כֵן, מִצַּד הַחֹמֶר הַמְלֻבָּשׁ עַל הַנֶּפֶשׁ, אִי אֶפְשָׁר כִּמְעַט שֶׁיִּהְיוּ כָּל דְּבָרָיו מְצֻמְצָמִין כָּרָאוּי, עַל כֵּן טוֹבָה יוֹתֵר הַשְּׁתִיקָה. וְאִם זֶה בְּדוֹרוֹ שֶׁל ר' שִׁמְעוֹן, שֶׁהָיְתָה מֻרְגֶּלֶת לְשׁוֹנָם רַק בְּדִבְרֵי חָכְמָה, וַאֲפִלּוּ לֹא יִשְׁמֹר פִּיו כָּל כָּךְ, גַּם כֵּן לֹא יֵצֵא מִדַּרְכּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, אָמַר שֶׁטּוֹב יוֹתֵר הַשְּׁתִיקָּה, מַה נַּעֲשֶׂה אֲזוֹבֵי הַקִיר, אֲשֶׁר כָּל מַחְשְׁבוֹתֵינוּ וְדִבּוּרֵנוּ מִנְּעוּרֵינוּ הוּא רַק בְּדִבְרֵי אֶפֶס וָרִיק? אִם לֹא נַחֲסֹם אֶת פִּינוּ בְּרֶסֶן הַשְּׁתִיקָה בְּכָל יְכָלְתֵּנוּ, בְּוַדַּאי תַּעֲשֶׂה הַלָּשׁוֹן אֶת שֶׁלָּהּ כְּפִי הֶרְגֵּלָהּ מִנְּעוּרָיו, וְיִהְיֶה הַהֶפְסֵד מְרֻבֶּה עַל הַשָּׂכָר כִּפְלֵי כִּפְלַיִם.

(ה) מִי שֶׁהוּא רָגִיל בִּשְׁתִיקָה נִצּוֹל מִכַּמָּה עֲבֵרוֹת, מֵחֲנִיפוּת וְלֵיצָנוּת וְלָשׁוֹן הָרָע וּשְׁקָרִים וְגִדּוּפִים, כִּי כְּשֶׁאָדָם מְחָרֵף וּמְגַדֵּף אוֹתוֹ, אִם יַעֲנֵהוּ, יוֹסִיף לְדַבֵּר לוֹ כִּפְלַיִם, וְכָךְ אָמַר הֶחָכָם: אֲנִי שׁוֹמֵעַ דָּבָר הָרַע וַאֲנִי שׁוֹתֵק, אָמַר לוֹ: וְלָמָּה, אָמַר לָהֶם: אִם אָשִׁיב וְאֶעֱנֶה לִמְחָרְפַי, אֲנִי יָרֵא שֶׁאֶשְׁמַע חֵרוּפִים אֲחֵרִים יוֹתֵר קָשִׁים מִן הָרִאשׁוֹנִים. גַּם מִי שֶׁמַּחֲזִיק בְּמִדַּת הַשְּׁתִיקָה כָּל אֶחָד יָכוֹל לְגַלּוֹת לוֹ סוֹדוֹתָיו, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יִגַלֶּה, וְעוֹד אֵינוֹ רָגִיל בִּרְכִילוּת. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי י"ח כ"א): "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן", כִּי אָדָם עוֹשֶׂה בִּלְשׁוֹנוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁעוֹשֶׂה בְּחַרְבּוֹ, כִּי הָאָדָם עוֹמֵד כָּאן וּמוֹסֵר חֲבֵרוֹ הָרָחוֹק מִמֶּנּוּ לְמִיתָה, אֲבָל הַחֶרֶב אֵינָהּ מְמִיתָה אֶלָּא בְּסָמוּךְ לָהּ. לְכָךְ נִבְרְאוּ בָּאָדָם שְׁתֵּי עֵינַיִם וּשְׁתֵּי אָזְנַיִם וּשְׁתֵּי נְחִירַיִם וּפֶה אֶחָד, לוֹמַר שֶׁיְּמַעֵט בְּדִבּוּר.

(ו) הַשְּׁתִיקָה יָפָה לַחֲכָמִים, קַל וָחֹמֶר לַטִּפְּשִׁים. (אבות ג' י"ג) סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה סַמָּא דְּכֹלָּא שְׁתִיקָה (רפואת הכל - שתיקה). וְהִזָּהֵר בִּלְשׁוֹנְךָ לְשָׁמְרוֹ כְּאִישׁוֹן בַּת עַיִן, כִּי (משלי י"ח ז'): "פִּי כְסִיל מְחִתָּה לּוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ". וּכְתִיב: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ".

(ז) וְאִם תֵּשֵׁב בַּחֲבוּרָה, טוֹב שֶׁיֹּאמְרוּ לְךָ: דַּבֵּר, מָה אַתָּה שׁוֹתֵק כָּל כָּךְ. מִמַּה שֶׁתִּהְיֶה מְדַבֵּר וְיִהְיוּ דְּבָרֶיךָ לָהֶם לְמַשָּׂא וְיֹאמְרוּ לְךָ: שְׁתֹק.

(ח) וּכְתִיב: "מִשּׁוֹכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ", וְרָמַז לָנוּ הַכָּתוּב שֶׁהַפֶּה הוּא בִּבְחִינַת פֶּתַח, וּכְשֵׁם שֶׁפֶּתַח הַבַּיִת יֵשׁ לוֹ עֵת לִפְתֹּחַ וְעֵת לִסְגֹר, דְּאִם יִהְיֶה פָּתוּחַ תָּמִיד, יִכְלֶה כָּל אֲשֶׁר בַּבַּיִת. כָּךְ פִּתְחֵי פִּיו, עֵת לְפָתְחָם לְדִבְרֵי תּוֹרָה וּשְׁאָרֵי דְּבָרִים הֶכְרֵחִים וְעֵת לְסָגְרָם לִשְׁאָרֵי דְּבָרִים.

(ט) וְצָרִיךְ שֶׁיֵּדַע הָאָדָם כִּי הַדִּבּוּר הוּא חָבִיב מִכָּל חָבִיב, כִּי בָּזֶה נִשְׁלֶמֶת לוֹ צוּרַת הָאָדָם.

(י) עַל כֵּן כְּמוֹ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וּמַרְגָלִיּוֹת, עוֹשֶׂה מִסְגֶּרֶת לְמִסְגֶּרֶת לְמִשְׁמַרְתָּם וְטוֹמְנָם בְּחַדְרוֹ הַפְּנִימִי בְּתוֹךְ הַתֵּבָה הַמְיֻחֶדֶת לָזֶה, כֵּן בְּיוֹתֵר מִזֶּה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מִסְגֶּרֶת לְמִסְגֶּרֶת לְפִיו, וְהַיְנוּ בְּמִדַּת הַשְּׁתִיקָה וְכַנַּ "ל....

In this chapter there will be explained the Talmudic apothegm "What is the proper craft of a man in this world?" We learned in Chullin 89a: "R. Yitzchak said: (Psalms 58:2): 'Haumnam eilem, righteousness shall you speak; with justness shall you judge the sons of men': What is [the proper] craft [umanuth (similar to hauman)] of a man in this world"? Let him make himself as an ileim [mute]. Scripture's purpose in referring to this as a "craft" is to teach us several different things: It is well known that if one who is not a craftsman would want to fashion a vessel, even if he can easily visualize its fashioning in all its details, still, its actual making will be difficult for him, for his hands are not yet used to this. As opposed to a craftsman, who is habituated to this from youth. The same is true with the trait of silence. Even though anyone who has sense can perceive that this trait is very desirable, for one is protected thereby from all of the issurim that come through speech and without it he is prey to various pitfalls, as we shall explain below, still, if one resolves to exercise this trait only when he is compelled to do so because of mitzvoth of the Torah, such as [to keep himself] from lashon hara, rechiluth, levity, and other [forms of] forbidden speech, and otherwise he will [permit himself to] say whatever he likes, even what is not essential, then certainly this will not avail, for he will not have habituated his tongue to silence. To the contrary, from his [earliest] youth he will have taught it to say whatever entered his mind. As opposed to one who "trained" his mouth to the trait of silence as a craftsman [trains himself] to his craft, to the point where silence becomes natural to him and speech, unnatural — as with a mute. Then he will be absolutely confident that his tongue will be guarded from evil and that he will not revert to his former folly. Scripture might also intend thereby to bring one to a great awakening through the ways of fear [of the L-rd]. That is, to have him imagine, G-d forbid, that he were suddenly muted, and none of the doctors of his city could find a cure for him, and a great physician came and cured him of his frightful illness, gratis. Would it not follow that he would thenceforward be his true lover, and that the signs of his love would be manifest on all of his limbs? That is, that he would run to fulfill his slightest command, and that, in any event, he would not dare to offend this faithful doctor through his faculty of speech, which he restored to him! The same is true in our case. The Blessed Creator exalted man above all other creatures by investing him with a speaking soul wherewith he could merit eternal life through Torah and mitzvoth. So that if a man transgresses with his tongue several hundreds of times through forbidden speech, it should follow that it [this faculty] be taken from him and that the speaking soul not be returned to him in the morning. But the Holy One Blessed be He in His abundant mercies withholds His wrath from him in the hope that he will repent of his sin. Is this his repayment to the L-rd? That he speak even more against His will through lashon hara, levity, and other [forms of] forbidden speech? This is the intent of Chazal in: "What is the craft of a man in this world? Let him make himself mute." Let him constantly remind himself: "For the great abuse of my tongue until now, I should have been rendered mute, if not for the greatness of His lovingkindness to me. How, then, should I sin thereby again?" [The Gemara (Chullin 89a) continues: "I might think even in respect to Torah study; it is, therefore, written (Psalms, Ibid.): 'righteousness [i.e., Torah] shall you speak.' I might think that [he could do so] even to the point of haughtiness; it is, therefore, written: 'with justness shall you judge the sons of men.'" On the face of it, this is to be wondered at: Why would it occur to us to say that he should be mute to words of Torah? Why was speech created in a man if not to speak in the Torah of the L-rd and of His exalted majesty? And also, the end of the apothegm — "I might think even to the point of haughtiness" — is to be wondered at. For what does this have to do with "muteness"? [The resolution would seem to be as follows:] It is known that one can study Torah in two ways: a) by himself; b) with others. Each way has an advantage and a disadvantage. The advantage of learning by oneself is being protected against forbidden speech — for there is no one to speak to. But there is a disadvantage, that the learning lacks the clarification [that comes from an interplay of minds.] And if he learns with others there is the disadvantage that their company sometimes leads to idle talk, lashon hara and levity. But, countering that, there is the great advantage of greater clarification. And this is the intent of the Gemara: "I might think even in respect to Torah study." That is, not that he not speak at all in Torah, but that he utilize the trait of "muteness," (which affords greater protection), even for words of Torah, that he not speak even Torah with other men at all, out of fear that he will be drawn by this in the end to forbidden speech, so that he should study only by himself. And, similarly, with other mitzvoth which involve speech, such as prayer and the like. [I might think that] he should not associate with any man, so as not to come to forbidden speech. And the Gemara answers: "It is, therefore, written: 'Righteousness [Torah] shall you [(plural) speak,' and not 'righteousness shall he speak,'" in the singular, as per the introduction ["eilem"] — to teach us that he should speak in Torah in company [chavurah]. As Chazal have said (Berachoth 63b): "A sword upon the 'loners'" — a sword upon 'the foes of Torah scholars' [a euphemism for 'Torah scholars'] who study Torah by themselves. And, what is more, they stupefy themselves." And the same is true of congregational prayer, viz. (Mishlei 14:28): "The multitude of people glorify the King." According to this, the "complete man" is on that exalted level where he must conduct himself as two opposites. That is, in the affairs of the world he must be like a mute and not speak even what is permitted, but only what is essential. And in the area of Torah and mitzvoth he must "expand" speech as far as he can, to study with many and to converse with them in matters of holiness. But, in any event, he must be on guard not to speak with them on any forbidden matter — wherefore the Gemara concludes: "I might think that [he could do so] even to the point of haughtiness." That is, when he sees others who are completely irresponsible in their speech and who sully their mouths with lashon hara, levity, and other [forms of] forbidden speech, [I might think that] he should hold them to be absolutely wicked, and himself, to he absolutely righteous," it is, therefore, written (Psalms, Ibid.): 'with justness shall you judge the sons of men.'" That is he must judge them equably and in [the scales of] merit, assuming that they do not [really] know what lashon hara is (and the like, with other [forms of] forbidden speech), and also that they do not know the severity of the sin of forbidden speech.] More on the same subject Another possible reason for calling this [(guarding of the tongue)] a "craft" is that just as all crafts require study until they are truly learned, so is it with speech. A man may not say to himself; Why belabor myself with guarding my tongue to know all the aspects of its functioning if I can acquire a natural muteness and this can suffice [for all exigencies]! For it is not so. For the proper response changes often according to the circumstances [as explained in Chafetz Chaim, Part One, Chapter VIII:5, and in Part Two, in several places]. Therefore it is necessary to learn and to know the categories and particulars of speech in order to know how to conduct oneself properly in the craft of that "muteness." Chazal have also been very specific in their holy language in the term "in this world" [("What is the craft of a man in this world? Let him make himself mute, etc.")] That is, let a man not think: "I have already been habituated to this ["muting"] for more years than a craftsman to his craft, and I no longer need to devote my eyes and my heart to it so much" — wherefore Chazal have taught us that this is not so; but a man must train himself in this craft of making himself a natural mute all the days of his life, as the GRA has written in Alim Litrufah: "And until the day of his death a man must chastise himself, not with fasts and mortifications, but by putting a rein to his mouth and his lusts. And this is tshuvah [repentance], and this is all the fruit of the world to come, as it is written (Mishlei 6:23): 'For a mitzvah is a lamp; and Torah, light, and the chastisements of mussar [moral discipline], the way of life.' This is [worth] more than all the fasts and mortifications in the world. And Scripture states (Psalms 34:13-15): 'Who is the man who desires life, who loves days to see good? Guard your tongue from evil, etc.' And in this way all of his sins will be forgiven and he will be saved from the depths of Sheol, as it is written (Mishlei 21:23): 'One who guards his mouth and his tongue guards his soul from suffering,' and (Ibid. 18:21): 'Death and life are in the power of the tongue.' Woe unto him who puts himself to death for one particle of speech. And what advantage is there to the man of the tongue?" And Chazal have said (Avoth 1:16): "All of my days I [R. Shimon] have grown up among the sages and I have found nothing better for the body than silence." That is: "I have grown up among the sages and chosen from their comely and holy traits, and the trait of silence was the best of all." Or: "Even though they were learned sages, and their speech was not, G-d forbid, of empty things, still I found that the best thing of all for the body, aside from words of Torah, was absolute silence." As far as the stress on "the body" is concerned, the meaning is: A man, though he be wise and perfect in his soul, as were the companions of R. Shimon, still in point of the matter "clothing" the soul [i.e., the body], it is almost impossible that all of his words be properly limited — wherefore, silence is best of all. And if in the generation of R. Shimon, whose tongue was habituated to speak in wisdom, so that even if it were not entirely guarded it would not swerve from its path, G-d forbid, still, he said that silence was best of all — what should we, the [mere] "hyssop of the wall" do, all of whose thoughts and speech, from our youth on, are only of vanity and emptiness? If we do not muzzle our mouths with the rein of silence with all of our strength, then certainly the tongue will do as has been its wont from early youth, and the loss [sustained by speaking] will far outweigh the reward. One who is habituated to silence escapes many transgressions — flattery, levity, lashon hara, falsehood, and insult. For if someone shames and insults him, if he answers him, he will get a double portion. And thus does the wise man say: "I hear evil and keep silent." The other: "Why?" The wise man: "If I answer and retort to my shamers, I fear that I will hear insults more biting than the others!" Also, if one cultivates the trait of silence, everyone feels free to share his secrets with him. Since he is not disposed to speaking, he will not reveal them. In addition, he is not given to rechiluth. In this connection it is written (Mishlei 18:21): "Death and life are in the hands of the tongue." For a man does more [damage] with his tongue than with his sword. For [through scandal] a man can stand here and deliver his friend, who is far from him, to death, whereas the sword kills only at close range. Therefore, a man was created with two eyes, two ears, and two nostrils, but [only] with one mouth, to teach him to minimize speech. Silence becomes sages; how much more so, fools. (Avoth 3:17): "A fence for wisdom is silence." "Silence is the universal cure." And guard your tongue like the pupil of your eye. (Mishlei 18:7): "The mouth of a fool is destruction to him, and his lips are a stumbling-block to his soul." And (Ibid. 21:23): "One who guards his mouth and his tongue guards his soul from suffering." And if you are sitting in a company, it is better that they say to you: "Speak. Why are you so silent?" than that you speak and your words be so tedious to them that they say to you: "Be silent!" And it is written (Michah 7:5): "From her who lies in your bosom, guard the doors of your mouth." Scripture has hereby intimated to us that the mouth is like a door. And just as the door of a house has a time to be open and a time to be closed (for if it is always open everything in the house will be lost), so the doors of your mouth have a time to be open — to words of Torah and other essential things, and a time to be closed — to other things. And a man must know that speech is the "beloved of all the beloved," for through it the form of man is perfected. Therefore, just as one who has silver, gold, and pearls makes an enclosure within an enclosure to guard them and hides them in his innermost chamber in a special chest, so, even more, must he make an enclosure within an enclosure for his mouth; and that is, through the trait of silence.