פרשת כי תצא - כי בצלם אלקים עשה את האדם
דבר התורה מסוכם:
רש"י מפרש - "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" - לשון 'קללה' האמור כאן, משמעותה 'קלון' ובזיון. שתלייתו של אדם כעין זִלְזוּלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הוּא, כלומר, יש בכך משום פגם בכבודו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שֶׁהרי האָדָם עָשׂוּי בִּדְמוּת דְיוֹקְנוֹ כמו שנאמר "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית א כז).
על פי לשון המשנה (אבות פ"ג מי"ד): חביב אדם שנברא בצלם וכו' חביבים ישראל שנקראו בנים למקום. ומזה גם מוכח שאף גופם של ישראל מכובד בהיותם 'בנים' למקום, וצריך להקפיד על כבוד גופם, ולא רק על נשמתם ככל הנבראים. ומזה אחד הטעמים שאסור לבזות גופו אפילו לאחר מיתתו הגם שכבר נפרד ממנו הצלם. [דעת רבינו שמצוה זו היא רק בישראל, ולא באומות העולם (ח"א מהרש"א)].
פירוש גור אריה - כי הצליבה [תליה] מיוחד מן שאר מיתות, כי הצליבה מגיע כיביכול אל הש"י בעצמו ובכבודו, שנאמר 'קללת אלהים תלו', ופרשנו זה מאחר שנברא האדם בצלם אלהים, ומשותף בזה האדם אל מי שברא האדם בצלמו. ומאחר שהוא פוגם בכבודו [של הצלם], כי שאר מיתות אין נוגע בצלם אלהים, שהרי אינם בגלוי כמו שהוא התלוי. כי לכך נתלה שיהיו רואין אותו הבריות. ולכך אמר הכתוב כי זה 'קללת אלהים', מאחר שהאדם הוא משתתף אל אלהים בצלם, שהרי יש לו צלם אלהים. והוא פוגע בכבוד הצלם, כאילו הוא פוגע בעצמו, וכדכתיב 'קללת אלהים תלוי'. [ושם [קעו :] ביאר לפי"ז מדוע העובר ע"ז נסקל ונתלה [סנהדרין מה:] "מפני שיש לבזות צלם אלהים כאשר עובד אלוה זר".]
אנו יכולים ללמוד מכאן על חשיבות הגוף שהקב"ה נתן לנו. ולדעת שמתי שמלמד אותנו הפסוק "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" זה התוצאה של הידיעה שגופנו חשוב מטעם "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". וגם אנו לומדים על הקשר ביינו לבין הקב"ה בכך שתלייתו של אדם כעין זִלְזוּלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הוּא, כלומר, יש בכך משום פגם בכבודו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שֶׁהרי האָדָם עָשׂוּי בִּדְמוּת דְיוֹקְנוֹ. דבר זה מדהים בעייני!
(כב) וְכִֽי־יִהְיֶ֣ה בְאִ֗ישׁ חֵ֛טְא מִשְׁפַּט־מָ֖וֶת וְהוּמָ֑ת וְתָלִ֥יתָ אֹת֖וֹ עַל־עֵֽץ׃ (כג) לֹא־תָלִ֨ין נִבְלָת֜וֹ עַל־הָעֵ֗ץ כִּֽי־קָב֤וֹר תִּקְבְּרֶ֙נּוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּֽי־קִלְלַ֥ת אֱלֹהִ֖ים תָּל֑וּי וְלֹ֤א תְטַמֵּא֙ אֶת־אַדְמָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יהוה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה׃ {ס}
(22) If any party is guilty of a capital offense and is put to death, and you impale the body on a stake, (23) you must not let the corpse remain on the stake overnight, but must bury it the same day. For an impaled body is an affront to God: you shall not defile the land that your God יהוה is giving you to possess.
פירוש רש"י כפשוטו אם הערות ביאור רש"י:
"כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" לשון 'קללה' האמור כאן, משמעותה 'קלון' ובזיון. שתלייתו של אדם כעין זִלְזוּלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הוּא, כלומר, יש בכך משום פגם בכבודו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שֶׁהרי האָדָם עָשׂוּי בִּדְמוּת דְיוֹקְנוֹ [כמו שנאמר (בראשית א כז) כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם']. וְכל שכן עַם יִשְׂרָאֵל שהם נחשבים כבָּנָיו של מקום [כמו שנאמר (לעיל יד א) בָּנִים אַתֶּם לַיהוה אֱלֹהֵיכֶם']. והרי זה ביזוי כלפי מעלה להשאיר את נבלתם ללון על העץ (עפ"י לשון המשנה (אבות פ"ג מי"ד): חביב אדם שנברא בצלם וכו' חביבים ישראל שנקראו בנים למקום. ע"כ. ומזה גם מוכח שאף גופם של ישראל מכובד בהיותם 'בנים' למקום, וצריך להקפיד על כבוד גופם, ולא רק על נשמתם ככל הנבראים). מֶשָׁל למה הדבר דומה? לִשְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים שֶׁהָיוּ דוֹמִים זֶה לָזֶה. וכשגדלו, אֶחָד מהם נַעֲשָׂה מֶלֶךְ וְאֶחָד מהם נִתְפַּס לְלִסְטִיוּת - נמשך לעסוק בגזלנוּת, וְנִתְלָה בענשו, כָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ כשהוא תלוי אוֹמֵר 'הַמֶּלֶךְ תָּלוּי' [ובגמרא (סנהדרין מו:) 'צוה המלך והורידוהו']. ומוסיף רש"י: וכן כָּל לשון 'קְלָלָה' שֶׁבַּמִּקְרָא, כגון המקלל את חבירו, אין הכוונה דווקא לאמירת 'ארור אתה' וכיוצא בזה, אלא הוא לְשׁוֹן כללי של הֶקֵל וְזִלְזוּל, אשר הוא כולל במשמעו כל ענין של גנאי וביזוי כלפי הזולת (ראה רש"י פסחים (נ. ד"ה עליונים). וזהו על פי פשוטו של מקרא, אלא כיון שיש לדקדק למה פירשה התורה כאן את טעם המצוה יותר בבשאר מצוות, לכן הביא בפסוק הקודם את דרשת חכמים שפרשוהו על מקלל את יהוה וללמד שחייבי סקילה נתלים (גור אריה)). וכְמוֹ שמצאנו אצל שמעי בן גרא, שעליו אמר דוד 'וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת' (מלכים א ב, ח) על כך שכינהו בלשון גנאי [שאמר לו (שמואל ב' טז, ז) צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים']. וכדוגמתו אף כאן, יקללת אלהים', פירושו זלזולו של מלך (מפרשים):
ביאורי רש"י:
אֶחָד נַעֲשָׂה מֶלֶךְ וְאֶחָד נִתְפַּס לְלִסְטִיּוּת וְנִתְלָה - נראה לפרש שהדברים אמורים כלפי הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל וניתנה בגוף האדם החומרי העשוי כדמותה ושניהם דומים זה לזה כתאומים [בנשמה יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים נעלמים (ראה של"ה הקדמה לתורה שבכתב)]. ואחד מהם נעשה מלך, כי רצון יוצרם שהנשמה תמלוך והיא תטה את הגוף אחריה נזה שאמר "אחד נעשה מלך' שמשמע על ידי שמינוהו אחרים, דהיינו הנשמה שיוצרה המליכה] (ב"ב עיי"ש).
כָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר הַמֶּלֶךְ תָּלוּי - כלומר שכל הרואה את גוף האדם התלוי באבדונו ובזיונו סובר שכולו הולך ואבד ואין בו שום מעלה, דהיינו 'המלך תלוי' שגם הנשמה אובדת יחד עם הגוף, והוא זלזול כלפי המקום ב"ה, שהרי הנשמה הרוחנית היא חלק אלוה ממעל (עיין גו"א). בדפוסים קדומים מסתיימים הדברים:
וְיִשְׂרָאֵל הֵם בָּנָיו - ע"פ לשון המשנה (אבות יג מייד יחביב אדם שנברא בצלם וכו' חביבים ישראל שנקראו בנים למקום'. נראה שרבינו הזכיר כאן היות בני ישראל בניו של מקום', כי במעלה זה נתיחדו בני ישראל שלא רק נשמתם שהיא חלק אלוה ממעל יש בה יתרון, אלא אפילו גופם החומרי יש בה מעלה מיוחדת. וכמו שמצאנו במקרא למעלה שנאמר (יד א) "בנים אתם ליהוה אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם" מקום ואחם וגו' שמפרש רבינו שם "לפי שאתם בניו ראויים להיות נאים' וכו', ומזה הטעם אסור לבזות גופו אפילו לאחר מיתתו הגם שכבר נפרד ממנו הצלם, וכדלהלן. [דעת רבינו שמצוה זו היא רק בישראל, ולא באומות העולם (ח"א מהרש"א)]. [ראה מילואים אות ו)
כי קללת אלהים תלוי. זִלְזוּלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הוּא, שֶׁאָדָם עָשׂוּי בִּדְמוּת דְּיוֹקָנוֹ, וְיִשְׂרָאֵל הֵם בָּנָיו; מָשָׁל לִשְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים שֶׁהָיוּ דּוֹמִים זֶה לָזֶה, אֶחָד נַעֲשָׂה מֶלֶךְ וְאֶחָד נִתְפַּס לְלִסְטִיּוּת וְנִתְלָה, כָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר הַמֶּלֶךְ תָּלוּי. כָּל קְלָלָה שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן הָקֵל וְזִלְזוּל, כְּמוֹ (מלכים א ב') "וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת":
כי קללת אלהים תלוי FOR HE THAT IS HANGED IS A קללת אלהים — i.e., a degradation of the Divine King, for man is made in His image and the Israelites are His children. A parable! It may be compared to the case of two twin brothers who very closely resembled each other: one became king and the other was arrested for robbery and was hanged. Whoever saw him on the gallows thought that the king was hanged (Sanhedrin 46b). — Wherever the term קללה occurs in Scripture it has the meaning of bonding in light esteem and despising, as e.g., (1 Kings 2:8) “[Shimei the son of Gera, a Benjamite of Bahurim] who cursed me with a severe curse (קללני קללה נמרצת)” (cf. II Samuel 16:5—8).
פירוש גור אריה:
וזה גנאי שתהיה בצורה המשותפת חסרון - לשונו באור חדש [קעה:]: "כי הצליבה [תליה] מיוחד מן שאר מיתות, כי הצליבה מגיע כיביכול אל הש"י בעצמו ובכבודו, שנאמר 'קללת אלהים תלו', ופרשנו זה מאחר שנברא האדם בצלם אלהים, ומשותף בזה האדם אל מי שברא האדם בצלמו. ומאחר שהוא פוגם בכבודו [של הצלם], כי שאר מיתות אין נוגע בצלם אלהים, שהרי אינם בגלוי כמו שהוא התלוי. כי לכך נתלה שיהיו רואין אותו הבריות. ולכך אמר הכתוב כי זה 'קללת אלהים', מאחר שהאדם הוא משתתף אל אלהים בצלם, שהרי יש לו צלם אלהים. והוא פוגע בכבוד הצלם, כאילו הוא פוגע בעצמו, וכדכתיב 'קללת אלהים תלוי'. ושם [קעו :] ביאר לפי"ז מדוע העובר ע"ז נסקל ונתלה [סנהדרין מה:] "מפני שיש לבזות צלם אלהים כאשר עובד אלוה זר".
זלזולו של מלך. אף על גב דודאי חס ושלום לא יתכן לומר כאן המלך תלוי, שהכל יודעים שהאדם נתלה, מכל מקום הוא זלזולו של מלך, שיאמר כי הצורה המשותפת עם השם יתברך – נתלה. כלומר, שיש פחיתות בצורה המשותפת. ואין הדבר כך, כי הפחיתות הוא מצד החומר, לא מצד הצורה. לכך אם האדם נתלה, שהוא בצלם אלהים, יאמרו כי הצורה המשותפת נתלה, שיש פחיתות בצורה. וזה גנאי שתהיה בצורה המשותפת חסרון, והמדרש הזה (סנהדרין מו ע"ב) נכון. ואין דבר בעולם שיש לאדם שיתוף עם השם יתברך רק בצורה, שנאמר (בראשית א, כז) "בצלם אלהים ברא אותו":
להרחבה:
(א) וזלזולו של מלך הוא שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישר' הם בניו משל לשני אחים כו'. הרמב"ן ז"ל טען ואמר כל הנסקלים נתלין דברי יחיד הם והלכה כדברי חכמים שאינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודת כוכבים וזה טעם כי קללת אלהים תלוי שיאמרו מפני מה תלוי מפני שברך את השם או עבוד עבודת כוכבים פלונית בכך וכך עובדה וכך וכך אות ומופת ראה בה והספו' בה ובעבודתה תקרא קללה או שהוא לשון זלזול כאשר הזכיר הרב ז"ל מן והוא קללני קללה נמרצת כי מקללים להם בניו ובוזים וכו'. ופי' שהראיה לדברי חכמים שאמרו שאינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודת כוכבים בלבד הוא מהטעם שנתנה התורה על לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלהים תלוי שפירושו שאם תלין נבלתו על העץ ישאלו עליו מה עשה זה ויאמרו שברך את השם או שעבד עבודת כוכבים מפני שראה בה כך וכך אות ומופת שבשניהם יחד זלזול השם נזכר על ידם שאין לך זלזול השם גדול מזה כשיאמר שזה גדף את השם או שהעבודת כוכבים פלונית עשתה מופת כך וכך ואילו היו כל הנסקלין נתלין מה הו' הטעם שנתנה התורה על לא תלין נבלתו על העץ מפני שקללת אלהים תלוי והלא אין תשובת השאלה של מה עשה זה מביאה לידי זלזול אלא המגדף והעובד עבודת כוכבים בלבד אבל לשאר הנסקלין הנתלין כגון הבא על הבהמה או על הזכור וכיוצא בו אין בתשובת מה עשה זה מגיע שום זלזול לש"י כלל ואל תחשוב שיהיה פירושו שהרואה אותו תלוי הוא זלזול לש"י מפני שהאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו משל לשני האחין הדומים זה לזה שהאחד מהם מלך והאחד נתפש ללסטיות ונתלה שכל הרואה אומר המלך תלוי שאז הטעם של קללת אלהים תלוי הוא לכל הנסקלים הנתלים כי הפירוש הזה רחוק הוא מאד כי איך יחשוב שום חושב שהתלוי הזה הוא המלך שלא ראה אותו עין כל בריה וכתיב ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו. ונ"ל שאין מכל אלה טענה על דברי הרב דאיכא למימר מפני שהאגדה הזאת הדורשת סמיכות כל הפרשיות הללו זו אחר זו שאם נשאה סופו להיות שנאה וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה ובפרשת וכי יהיה באיש חטא משפט מות הביא עוד האגדה הזאת ואמר סמיכות הפרשיות מגיד שאם חסים עליו אביו ואמו שלא יסקל סוף שיצא לתרבות רעה ויעבור עבירות ויתחייב מיתת הסקילה שהוא עומד בה עכשיו ויתלה אז ולא ירויחו כלום אתיא אליבא דר' אליעזר שפי' כי קללת אלהים תלוי מה מקלל שבסקילה אף כל שבסקילה ופרש"י מה מקלל שבסקילה וכתי' ביה ותלית אף כל שבסקילה נתלה ולא אליבא דחכמים שאמרו כי קללת אלהי' תלוי מה מקלל שכפר בעקר אף כל שכפר בעיקר ופרש"י ואין לך לרבות אלא העובד עבודת כוכבים בלבד ולא שאר הנסקלין ולפיכך אע"פ שהלכה כחכמים שאמרו אינו נתלה אלא המגדף ועובד עבודת כוכבים מ"מ פירו' האגדה הזאת על סמיכו' הפרשיות הללו לא אתיא אלא אליבא דר' אליעזר ודרכו של רש"י ז"ל בפי' החומש הוא שאינו מביא אלא המדרשות הקרובות לפשוטו של מקרא בלבד בין אם הם על פי ההלכה בין אם אינם ע"פ ההלכה וכאן שהמדרש של סמוכים הללו קרוב לפשוטו של מקרא רדף אחריו והמשך ביאורו על פי המדרש ההוא ולפי מה שביאר הפרשה הזאת בזה הביאור הוכרח ג"כ להמשיך ביאור כי קללת אלהי' תלוי ע"פ המשל של שני' אחים תאומים כי א"א בלעדיו:
וְתָלִיתָ אֹתוֹ, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (סנהדרין מא א), כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, זִלְזוּלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁהָאָדָם עָשׂוּי בִּדְמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וְיִשְׂרָאֵל בָּנָיו הֵם. מָשָׁל לִשְׁנֵי אַחִים דּוֹמִים זֶה לָזֶה וְכוּ', לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על דברים כ"א:כ"ג). וְכָל הַנִּסְקָלִים נִתְלִין דִּבְרֵי יָחִיד הֵם, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים (שם) שֶׁאֵינוֹ נִתְלֶה אֶלָּא הַמְגַדֵּף וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְזֶה טַעַם (דברים כא כג) כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, שֶׁיֹּאמְרוּ, מִפְּנֵי מָה זֶה תָּלוּי, מִפְּנֵי שֶׁבֵּרַךְ אֶת הַשֵּׁם אוֹ שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית בְּכָךְ וְכָךְ עֲבוֹדָה, וְכָךְ וְכָךְ אוֹת וּמוֹפֵת רָאָה בָּהּ. וְהַסִּפּוּר בָּהּ וּבַעֲבוֹדָתָהּ יִקָּרֵא קְלָלָה. אוֹ שֶׁהוּא לְשׁוֹן זִלְזוּל, כַּאֲשֶׁר הִזְכִּיר הָרַב, מִן (מלכים א ב ח) וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת, (שמואל א ג יג), כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו, בּוֹזִים. וְהַמָּשָׁל בִּשְׁנֵי הָאַחִים הַתְּאוֹמִים יֵשׁ לוֹ סוֹד, אֵינֶנּוּ כַּאֲשֶׁר חָשַׁב הָרַב בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט יֹאמַר, כִּי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא גָּדוֹל שֶׁרָאוּי לַהֲמִיתוֹ עָלָיו וְלִתְלוֹתוֹ עַל עֵץ לְגֹדֶל חֶטְאוֹ, אַף עַל פִּי כֵן לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי הָאָרוּר מִכָּל הָאָדָם וְהַמְּקֻלָּל בָּהֶם הוּא הַתָּלוּי, אֵין בְּכָל הַמִּיתוֹת מִיתָה מְנֻוֶּלֶת וּבְזוּיָה כָּמוֹהָ, וְאֵין רָאוּי שֶׁנְּטַמֵּא הָאָרֶץ וְתִהְיֶה קִלְלַת הָאֱלֹהִים בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, כִּי שָׁם צִוָּה אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם. וְלָכֵן צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ (יהושע י כ) וַיֹּרִידוּם מֵעַל הָעֵצִים. וְעַל דַּעְתִּי הָעִנְיָן בִּבְנֵי שָׁאוּל הַמּוּקָעִים (שמואל ב כא), מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ תְּלוּיִים בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְלֹא מִיַּד יִשְׂרָאֵל כְּלָל, אֲבָל דָּוִד נְתָנָם לַגִּבְעוֹנִים לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנָם, וְהֵם אֲשֶׁר הוֹקִיעוּם וְלֹא רָצוּ לְקָבְרָם, לְפַרְסֵם נִקְמָתָם מֵהֶם וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִירָאוּ. וְכַאֲשֶׁר נִתַּךְ עֲלֵיהֶם מַיִם מִן הַשָּׁמַיִם אָז יָדַע דָּוִד שֶׁנִּמְחַל עֲוֹנָם, וְנֶעְתַּר אֱלֹהִים לָאָרֶץ כִּי פָקַד ה' אֶת הָאָרֶץ בְּמָטָר וַיִּכְלֶה הָרָעָב, וְאָז צִוָּה וְקָבְרוּ אוֹתָם עִם אֲבוֹתָם לִכְבוֹד הַמַּלְכוּת, לֹא לְחִיּוּבוֹ כְּלָל, שֶׁלֹּא נִצְטַוִּינוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא נְטַמֵּא אֲנַחְנוּ אֶת הָאָרֶץ בְּמִי שֶׁנִּתְלֶה אוֹתוֹ. וְהִנֵּה ה' לֹא רָצָה עֲוֹנָם בִּתְלִיָּתָם מִיָּד, לְהוֹדִיעַ כִּי ה' אוֹהֵב גֵּרִים, כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (יבמות עט). וְרַבִּי אַבְרָהָם אָמַר (אבן עזרא על דברים כ"א:כ"ג) עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט, כִּי אֱלֹהִים פּוֹעֵל, וְהַקְּלָלָה תָּבוֹא אֶל מָקוֹם קָרוֹב מֵהַתָּלוּי, וְיֵשׁ לוֹ סוֹד מֻדְבָּק בַּנֶּפֶשׁ, עַל כֵּן לֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ. וְהִנֵּה הַמֵּלִין תָּלוּי עַל הָעֵץ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. וְרַבּוֹתֵינוּ (סנהדרין מו) דָּרְשׁוּ כֵן בְּכָל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדוֹ, מָה עֵץ שֶׁהוּא נִוּוּל אַף כָּל שֶׁהוּא נִוּוּל. וְהִנֵּה לְדַעְתָּם כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, לוֹמַר אע"פ שֶׁזֶּה רָאוּי לְנַוְּלוֹ לְגֹדֶל חֶטְאוֹ לֹא תַעֲשֶׂה כֵן, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי. וְעַל הַמָּשָׁל שֶׁל שְׁנֵי אַחִין יִהְיֶה כָּל הַמֵּלִין בַּטַּעַם הַזֶּה, וְכֵן הַקְּלָלָה שֶׁהִזְכִּיר רַבִּי אַבְרָהָם מִמֶּנָּה יִהְיֶה בְּכָל בַּיִת אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁם מֵת, וְעַל כֵּן יִטְמָא (במדבר יט יד) כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל.
AND THOU SHALT HANG HIM. “Our Rabbis have said: All that have been stoned must be hanged. It is this which is stated, for he that is hanged is a reproach unto G-d, and is a degradation of the King, for man is made in the image of the King, and the Israelites are His children. There is a parable of two brothers who resembled each other etc.” This is Rashi’s language. “All that have been stoned must be hanged” are the words of an individual Sage [i.e., Rabbi Eliezer], but the law is according to the words of the Sages that no offender [executed by] stoning is hanged save the blasphemer and the idolator. This is the sense of the phrase, for he that is hanged is a reproach unto G-d, — because people will say, “Why was this person hanged? Because he blasphemed G-d or worshipped a particular idol by means of this particular service, and he saw therein this sign or wonder.” The discussion of the idol and the service thereof are considered a k’lalah [“a reproach” to G-d]. Or it is an expression of “degradation” as the Rabbi [Rashi] mentioned, from the expressions and he cursed me with a grievous ‘k’lalah (curse); that his sons did bring ‘a curse’ upon themselves [both verses being expressions of] contempt. And the parable concerning the twin brothers contains a secret; it does not refer, as the Rabbi thought, to the Israelites who are called the children of G-d.In line with the simple meaning of Scripture the verse is stating: “If a man has committed a great sin for which he is deserving of death and of hanging on a tree because of the grievous nature of his sin, nevertheless his body shall not remain all night upon the tree, for the most accursed and blasted of all people is the hanged. Among all forms of death, there is none as ugly and despicable like it [this degradation of the human body], and it is not fitting that we defile the Land and that G-d’s curse be within the Holy Land, for there the Eternal commanded the blessing, even life forever. Therefore Joshua commanded and they took them down off the trees.In my opinion the affair of Saul’s children who were left hanging was because they were not hanged by a court of Israel, nor by any Israelite. Rather, David who turned them [the seven members of Saul’s family] over to the Gibeonites to do as they pleased with them, and it was they who hanged them [Saul’s relatives] and did not wish to bury them in order to demonstrate their vengeance against Saul’s family, and those that remain shall hear, and fear. But when water was poured upon them from heaven then David knew that their sin had been forgiven, and that G-d was entreated for the Land, that the Eternal had remembered the Land with rain and the famine would end. Then he commanded and they [the Israelites] buried them with their fathers in honor of their royal status. David bore no guilt at all [in the entire affair], for we were commanded only that we not defile the Land by allowing someone whom we hanged [to remain on a gallows overnight]. Now, G-d did not want to forgive their sin [i.e., the sin of Saul’s conduct towards the Gibeonites] immediately in order to let it be known that G-d loves proselytes, as our Rabbis have said.And Rabbi Abraham ibn Ezra said by way of the plain meaning of Scripture [that the phrase ki kilelath Elokim talui means] “that it is G-d Who invokes the evil, and the curse will descend upon the place near the hanged person, for there is a secret [in the fact that the contaminated air surrounding the corpse] affects the soul [of the living]. Therefore thou defile not thy Land. ” Thus whoever allows the body [of a criminal] to hang overnight transgresses both a negative commandment [his body shall not remain all night upon the tree] and a positive commandment [but thou shalt surely bury him the same day]. Our Rabbis have likewise interpreted that the same law applies to all other dead, that whoever suffers his dead to remain overnight, except in order to render it honor, [violates the above commandments]. Just as [leaving the criminal hanging overnight upon] “the tree” is a form of disgrace, so all forms of disrespect [shown to the dead are also forbidden]. Now, according to the opinion of the Rabbis [that this law applies equally to every deceased, we must say] that the phrase ki kilelath Elokim talui states that “although this criminal is deserving of disgrace” because of his great sin, nevertheless you shall not do so. And the parable of the two brothers [mentioned above] applies to everyone who suffers his dead to remain overnight. So also the curse [emanating from a corpse] to which Rabbi Abraham ibn Ezra referred, applies to every house where there is a dead person, and therefore he defiles everyone that cometh into the tent, and every thing that is in the tent.