כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ {פ}
For this is not a trifling thing for you: it is your very life; through it you shall long endure on the land that you are to possess upon crossing the Jordan.
הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הידוע בקיצור הנצי"ב מוולוז'ין) מסביר ש "כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם" (דברים פרק ל"ב פסוק מ"ז) שכל קוץ ודיוק שבתורה אינו סתם אלא יש בוא ענין. אבל לפי הפשט זה בא ללמד שאף על גב שאומות העולם גם לומדים מקרא אין זה אלא בשיטחיות הפרשה. ועיקר התלמוד זה הפלפולים והדרשות (י"ג מידות). וביאר הרא״ש שכתוב שלך כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות וכו... וכול זה לישראל כי לא דבר ריק הוא מכם אבל להם הוא ריק.
כי לא דבר רק הוא מכם. כל קוץ ודיוק שבם אינו ריק מכונה וענין. ודייק הכתוב מכם כבר דרשו בירו׳ ה״נ והוא דרך דרש ומוסרי. אבל לפי הפשט בא לאפוקי אוה״ע שאע״ג שגם המה למדים מקרא וכך הוא רצונו ית׳ כמש״כ בס׳ ויקרא י״ח יהוה אבל אין זה אלא בשטחיות הפרשה. משא״כ כל דיוקים באותיות התורה שהי׳ אותה תיבה ראויה להכתב בצורה אחרת וכדומה בחסר ויתיר ומזה נלמד כל דרשות עפ״י י״ג מדות וכדומה. והוא עיקר התלמוד ופלפולה ש״ת כדאיתא בנדרים דל״ח א׳ לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך. מה פסלתן שלך אף כתבתן שלך. ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל וכמו שביארנו ריש פרשת דברים. ומסיק הגמ׳ שהוא פלפולא בעלמא וביאר הרא״ש כתבן שלך כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות עכ״ל פי׳ באותיות התיבה היאך היא כתובה. וכ״ז אינו אלא לישראל לדידן הוי מאומה לדרוש ולהוליד מזה הלכות אבל לדידהו לא הוי מאומה ואין להם עסק בזה כלל וכדאיתא בסנהדרין דנ״ט דעובד כוכבים העוסק בתורה ה״ז כבא על ארוסה וכמש״כ בביאורי בס׳ ויקרא שם. ומש״ה כתיב כי לא דבר רק הוא מכם. אבל לדידהו הוא ריק:
מהפלפולים והדיוקים שאנו יכולים לדרוש אותם מהתורה מלמד אותנו רבי משה בן מימון (הרמב"ם) שתי דברים מהפסוק,
1. "כי לא דבר ריק הוא מכם" ואם ריק הוא – מכם הוא.
וכן כל ענין שיעלם ממך טעם זכרו יש לו סיבה חזקה – והנהיג הענין כולו על העיקר אשר העירונו ׳ז״ל׳ עליו: ״׳כי לא דבר ריק הוא מכם׳ ואם ריק הוא – מכם הוא״.
In like manner there is a good reason for every passage the object of which we cannot see. We must always apply the words of our Sages: “It is not a vain thing for you” (Deut. 32:47), and if it seems vain, it seems your fault.
2. "כי לא דבר רק הוא" ואם ריק הוא – ׳מכם׳ – רצונו לומר: שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק שאין תכלית מועילה לו ואם יראה לכם בדבר מן המצות שענינו כן – החסרון הוא מהשגתכם.
כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה אם מעשיו ית׳ נמשכים אחר חכמה או אחר רצון לבד לא לבקשת תכלית כלל, כן חלקו זאת המחלוקת בעצמה במה שנתן לנו מן המצוות. שיש מי שלא יבקש לזה סיבה כלל, ויאמר שהתורות כולם נמשכות אחר הרצון לבד; ויש מי שיאמר שכל מצוה ואזהרה מהם נמשכת אחר החכמה והמכוון בה – תכלית אחת, ושהמצוות כולם יש להם סיבה, ומפני התועלת צווה בהם. והיות לכולם עילה אלא שאנחנו נסכול עילת קצתם ולא נדע אפני החכמה בהם – הוא דעתנו כולנו ההמון והסגולות. וכתובי התורה מבוארים בזה: ״חוקים ומשפטים צדיקים״. ״משפטי יהוה אמת צדקו יחדיו״. ואלו שנקראים ׳חוקים׳ כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח, אשר כתבו עליהם החכמים ׳ז״ל׳ ואמרו: ״דברים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם והשטן מקטרג עליהן ואומות העולם משיבים עליהן״ – לא יאמין המון ה׳חכמים׳ שהם ענינים שאין להם סיבה כלל ולא בוקש להם תכלית – כי זה יביא לפעולות הבל (כמו שזכרנו); אבל יאמין המון ה׳חכמים׳ שיש להם עילה – רצוני לומר: תכלית מועילה על כל פנים, אלא שנעלמה ממנו אם לקיצור דעותינו או לחסרון חכמתנו. כל ה׳מצות׳ אם כן יש להם אצלם סיבה – רצוני לומר: כי למצוה ההיא או לאזהרה יש תכלית מועילה, מהם מה שהתבאר לנו צד התועלת בהם. כאזהרה מן הרציחה ומן הגניבה ומהם מה שלא התבארה תועלתם כמו שהתבאר בנזכרים, כאיסור ה׳ערלה׳ וכלאי הכרם׳. והם אשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו ׳משפטים׳ ואלו שאין תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו ׳חוקים׳. ויאמרו תמיד ״׳כי לא דבר רק הוא׳ ואם ריק הוא – ׳מכם׳ – רצונו לומר: שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק שאין תכלית מועילה לו ואם יראה לכם בדבר מן המצות שענינו כן – החסרון הוא מהשגתכם. וכבר ידעת הדבר המפורסם אצלנו ששלמה ידע סיבות המצוות כולן מלבד ׳פרה אדומה׳; וכן אמרם שהאלוה העלים סיבות ה׳מצוות׳ שלא יזלזלו בהם כמו שארע לשלמה בשלש ׳מצוות׳ אשר התבארה עילתם – ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם וכתובי הספרים יורו עליו.
As Theologians are divided on the question whether the actions of God are the result of His wisdom, or only of His will without being intended for any purpose whatever, so they are also divided as regards the object of the commandments which God gave us. Some of them hold that the commandments have no object at all; and are only dictated by the will of God. Others are of opinion that all commandments and prohibitions are dictated by His wisdom and serve a certain aim; consequently there is a reason for each one of the precepts: they are enjoined because they are useful. All of us, the common people as well as the scholars, believe that there is a reason for every precept, although there are commandments the reason of which is unknown to us, and in which the ways of God’s wisdom are incomprehensible. This view is distinctly expressed in Scripture; comp. “righteous statutes and judgments” (Deut. 4:8); “the judgments of the Lord are true, and righteous altogether” (Ps. 19:10). There are commandments which are called ḥuḳḳim, “ordinances,” like the prohibition of wearing garments of wool and linen (sha‘atnez), boiling meat and milk together, and the sending of the goat [into the wilderness on the Day of Atonement]. Our Sages use in reference to them phrases like the following: “These are things which I have fully ordained for thee: and you dare not criticize them”; “Your evil inclination is turned against them”; and “non-Jews find them strange.” But our Sages generally do not think that such precepts have no cause whatever, and serve no purpose; for this would lead us to assume that God’s actions are purposeless. On the contrary, they hold that even these ordinances have a cause, and are certainly intended for some use, although it is not known to us; owing either to the deficiency of our knowledge or the weakness of our intellect. Consequently there is a cause for every commandment: every positive or negative precept serves a useful object; in some cases the usefulness is evident, e.g., the prohibition of murder and theft; in others the usefulness is not so evident, e.g., the prohibition of enjoying the fruit of a tree in the first three years (Lev. 19:73), or of a vineyard in which other seeds have been growing (Deut. 22:9). Those commandments, whose object is generally evident, are called “judgments” (mishpatim); those whose object is not generally clear are called “ordinances” (ḥuḳḳim). Thus they say [in reference to the words of Moses]: Ki lo dabar rek hu mi-kem (lit.” for it is not a vain thing for you, “Deut. 32:74); “It is not in vain, and if it is in vain, it is only so through you.” That is to say, the giving of these commandments is not a vain thing and without any useful object; and if it appears so to you in any commandment, it is owing to the deficiency in your comprehension. You certainly know the famous saying that Solomon knew the reason for all commandments except that of the “red heifer.” Our Sages also said that God concealed the causes of commandments, lest people should despise them, as Solomon did in respect to three commandments, the reason for which is clearly stated. In this sense they always speak; and Scriptural texts support the idea.
גם כן הרב ברוך הלוי אפשטיין (מחבר התורה תמימה) מסביר את המשנה "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, כבוד אב ואם וגמלות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם" מדיוק מהפסוק שלנו מפרשת האזינו (דברים פרק ל"ב פסוק מ"ז),
כי לא דבר רק הוא מכם – זה תלמוד תורה.
כי הוא חייכם – זה כבוד אב ואם.
ובדבר הזה תאריכו ימים – זו גמלות חסדים.
על האדמה – זו הבאת שלום בין אדם לחבירו.
כי לא דבר רק וגו'. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, כבוד אב ואם וגמלות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ות"ת כנגד כולם, ר' מנא שמע להון מן הדין קרא, כי לא דבר רק הוא מכם – זה ת"ת , כי הוא חייכם – זה כבוד אב ואם , ובדבר הזה תאריכו ימים – זו גמלות חסדים , על האדמה – זו הבאת שלום בין אדם לחבירו .(שם שם)
לסיכום רבי ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים) מסביר בספר שמירת הלשון "אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת; כִּי לֹא דָּבָר רֵיק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם". וְהַיְנוּ שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב הָאָדָם בְּנַפְשׁוֹ עַל אֵיזֶה מִצְוֹת, שֶׁאֵינָן רַק לְכַתְּחִלָּה לְיַפּוֹת אֶת הָאָדָם, וְלָזֶה אָמַר: "כִּי הוּא חַיֵּיכֶם", שֶׁכְּמוֹ בְּעִנְיְנֵי הַגּוּף יֵשׁ בְּכָל אֵיבָר וְאֵיבָר חַיּוּת, וְכֻלָּם נִצְרָכִים לוֹ בְּהֶכְרֵחַ, כֵּן בְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה יֵשׁ בָּהּ חַיּוּת לְנֶפֶשׁ הָאָדָם, וְכֻלָּם מֻכְרָחִים לוֹ".
כְּלַל הַדְּבָרִים: צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת זָהִיר לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, בֵּין הַדְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם וּבֵין הַדְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כִּי כֻּלָּם דִּבְרֵי יהוה הֵמָּה. וְזֶהוּ מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב בְּפָרָשַׁת הַאֲזִינוּ (דברים ל', ב מ"ו מ"ז): "אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת; כִּי לֹא דָּבָר רֵיק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם". וְהַיְנוּ שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב הָאָדָם בְּנַפְשׁוֹ עַל אֵיזֶה מִצְוֹת, שֶׁאֵינָן רַק לְכַתְּחִלָּה לְיַפּוֹת אֶת הָאָדָם, וְלָזֶה אָמַר: "כִּי הוּא חַיֵּיכֶם", שֶׁכְּמוֹ בְּעִנְיְנֵי הַגּוּף יֵשׁ בְּכָל אֵיבָר וְאֵיבָר חַיּוּת, וְכֻלָּם נִצְרָכִים לוֹ בְּהֶכְרֵחַ, כֵּן בְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה יֵשׁ בָּהּ חַיּוּת לְנֶפֶשׁ הָאָדָם, וְכֻלָּם מֻכְרָחִים לוֹ. וְזֶהוּ מַה שֶּׁאָמוּר בְּקֹהֶלֶת (י"ב י"ג): "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם". וְהַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי יִרְאַת הָאֱלֹהִים מִלַּעֲבֹר עַל שׁוּם לֹא תַעֲשֶׂה, וּלְקַיֵּם כָּל מִצְוֹתָיו שֶׁצִּוָּה בְּקוּם וַעֲשֵׂה, זֶהוּ כָּל הָאָדָם וְהַיְנוּ שֶׁאָז נִקְרָא אָדָם שָׁלֵם, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם תִּקְטַן בְּעֵינָיו, חַס וְשָׁלוֹם, אֵיזֶה מִצְוָה, אָז הוּא חָסֵר בְּנַפְשׁוֹ.
In sum: One must take care to fulfill the words of the Torah, both those things between man and his Maker and those things between man and his neighbor. For they are all the word of the L-rd, as it is written (Devarim 32:46-47): "…which you are to command your children to keep and to do — all the words of this Torah. For it is not an empty thing for you. For it is your life." For just as with the body there is life in every limb, and all [of the limbs] are required by it, so, in every mitzvah there is life for a man's soul and all [the mitzvoth] are required by it. This is the intent of Koheleth 12:13: "The end of the matter — all has been heard. Fear G-d and keep His mitzvoth. For this is the whole man." That is, through the fear of G-d, not to transgress any negative commandment and to fulfill all of His positive commandments — this is the whole man. That is, then the man is called "complete," which is not so if some mitzvah is minor in his eyes, G-d forbid, in which instance he is lacking in his soul.
למסקנה אנו יכולים ללמוד מכל קוץ ודיוק שבתורה. וכך הראנו כאן, שיש כמה דרכים שבהם המפרשים דורשים את הפסוק. ומזה אנו מבינים שיש מטרה לכל דבר קטן בתורה. והחפץ חיים לומד מכאן שכך גם במצוות, שכל מצוה ומצוה מוכרחת לאדם לחיות נפשו.