והטוחן: אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן אמר רב מנשה האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן אמר רב אשי אי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך:
דפרים סילקא. במ"ם גרסינן ולא בסמ"ך כדפירש בהעור והרוטב (חולין דף קכ.) מאי קיפה פירמא מינציי"ר בלע"ז מחתכו הדק:
האי מאן דפרים סילקא. דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי:
The next citation has a bit of a mistake -- it should be אות ה not אות ו
הטוחן אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא בשבת חייב משום טוחן. פר"ח ז"ל עצי דקלים שעומדים (תיכי תיכי) [שיבי שיבי] כעין נימין שכשמפרק הנימין הללו יוצא מביניהן כמו קמח דק לפיכך המנפצו חייב משום טוחן ופי' הגון הוא דומיא דסלית סילתי ומה שפרש"י דפרים סילקא שמחתך ירקות דק דק פירוש תמוה הוא דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה:
אין שייך ביה טחינה. כי התורה לא נתנה שיעור לאכול חתיכות קטנות:
יג. אסור לחתוך הירק דק דק שדומה לטוחן.
ואני מתפלא על הטור שכתב אסור לחתוך הירק דק דק שדומה לטוחן עכ"ל שלא כדברי אביו הרא"ש ז"ל ולא הביא דעתו כלל ונראה מלשונו דס"ל דנהי דחיוב חטאת ליכא בזה דבגמ' הפי' כאביו מ"מ כיון דרש"י והרמב"ם אסרו לא מלאו לבו להתיר ולכן כתב שדומה לטוחן:
תשובה מסתברא דהא דפריס סילקא דוקא במחתך דק דק כדי לאוכלו למחר או אפי' לבו ביום ולאחר שעה. לפי שדרכו של סילקא לחתכו דק דק בשערב [אולי צ"ל בערב] בשולו. וכל שדרכו בכך ומניחו לאחר שעה חייב. אבל לאוכלו מיד מותר. שלא אסרו על אדם לאכלו מאכלו חתיכו' גדולות או קטנות. דכענין שאמרו (שבת ע"ד ע"א) לענין בורר היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל. בורר ומניח לא יברור. ואם בורר חייב חטאת. ופירשה אביי דה"ק בורר ואוכ' לאלתר. בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור. ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. דאלמא כל שאוכל לאלתר כדרך שדרכן של בני אדם לאכול אע"פ שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת בשמניח לאחר זמן ואפי' לבו ביום וה"נ דכוותה היא.
(2) Response: It stands to reason that paris silka means specifically dicing very fine, and in order to eat it the next day or later that day. This is because it is normal to dice beets finely on the eve of cooking them. Anything who does this as a matter of course and leaves it for later is liable. However, to eat it immediately, it is permitted, for they did not forbid a person to eat his food in large or small pieces. Rather, as they said (Shabbat 74a) regarding borer (sifting/selecting; one of the forbidden categories of labor on Shabbat): If one had [a mixture of] two types of foods before him, he may select one and eat it. He may not select one to put aside, and if he does so, he is liable for the death penalty. Abaye explained this as follows: One may select something and eat it right away, but to put it aside right away, and for later that day, may not be done, and if one did so, it is like selecting something to store away, and he is liable for the death penalty. We see from here that [it is permissible to pick something from a mixture] for immediate consumption, in the way that it is normal for people to eat, even though that same act would incur the death penalty if he were to leave it for later, even for later that day. The present case is similar. Regarding all of your challenges to Maimonides, I believe you are correct. The law that one may not chop up carobs is indeed because we may not expend effort on food, as it states there in the chapter “Mi She-hehshikh.” Moreover, his statement, “tohen does not apply to fruits, only to grain,” is refuted by the case of beets, as well as the cases of unripe grain and carobs, in my opinion. Furthermore, it is stated in the Yerushalmi: “One who mashed garlic: when he cracks open the head, he violated dash (threshing); when he picks it out of its peel, he violates borer; when he grinds it down with a pestle, he violates tohen; when it becomes liquefied, he violates lash (kneading); when he finishes the work, he violates makeh be-patish (putting on finishing touches). We see from here that grinding down garlic constitutes tohen. We also derive from the Yerushalmi that everything hinges on whether one does an action and consumes the food immediately and one who does the same action and leaves the food for later in the day. For one who cracks open a head of garlic violates dash and makeh be-patish, whereas if he eats it immediately, the Talmud permits it in the chapter “Tolin” (Shabbat 140a), which states: “Mustard that was kneaded on Friday, on the next day, Rav says, he stirs it with a utensil and not by hand.” And the conclusion is: we stir it by hand, not with a utensil. Therefore, one may even crumble bread to place before chickens that one is responsible to feed, for them to eat immediately, for we permit turning things into food.
התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות. כיצד. המחתך את הירק מעט לבשלו הרי זה חיב שזו המלאכה תולדת טחינה.
(5) A derivative is a labor that resembles one of these categories of [forbidden] labor.7In his Commentary on the Mishnah (Shabbat 7:2), the Rambam explains that a derivative is an activity that produces a result similar to that produced by one of the forbidden labors, but differs both in the intent and the nature of the activity. What is implied? A person who cuts a vegetable into small pieces to cook is liable,8See Chapter 21, Halachah 18. As mentioned in the notes on that halachah, for the activity to be forbidden as a derivative of grinding, one must have the intent to cook it. for this activity resembles grinding. When a person grinds, he takes one [large] entity, and divides it into smaller parts. Anyone who performs an activity that resembles this is [performing] a derivative of the labor of grinding. Similarly, a person who takes a strip of metal and pulverizes it to use the powder9See Chapter 8, Halachah 15. acts as goldsmiths do;10This phrase emphasizes that to be liable, one's intent in pulverizing the metal must be for a useful purpose. If one's intent is merely destructive in nature, one is not liable. he is [performing] a derivative of the labor of grinding.
כיצד המחתך ירק וכו'. כתב הרמ''ך ה''ל לפרש דוקא ירק שאינו נאכל חי אבל ירק הנאכל חי כגון שום וכיוצא בו מותר לחתכו כמו הפת כי היכי דלא תיקשי ליה יה''כ שמותר בקניבת ירק וצ''ע, עכ''ל:
(1) One who cuts a vegetable: Ramakh wrote that [Rambam] should have explained that it is specifically referring to a vegetable that isn't eaten raw, such as garlic and similar then it would be permissible to cut it like bread. This would avoid the question from the case of snipping vegetables on Yom Kippur, which is permissible (Shabbat 114b). This needs [further] review.
והרמב"ם כתב בפרק כ"א (הי"ח) המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן וחייב לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני הבהמה מפני שנראה כטוחן (ובפ"ח הט"ו) [ובפרק ז' (ה"ה)] כתב המחתך את הירק מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה נראה שהוא ז"ל מפרש דדוקא נקט סילקא שחותכין אותה דק דק לבישול והוא הדין לשאר ירקות שחותכין אותן דק דק לבישול ואפשר דאפילו הן נאכלות כמו שהן חיות אם חתך אותן דק דק לבשל נמי מיחייב אבל אם רוצה לאכלן חיות אפילו חתכן דק דק לית בהו משום טוחן ואפשר דאפילו איסורא דרבנן לית בהו דאין דרך טחינה בכך
אין חותכין שחת. ל' הרמב"ם בפכ"א המחתך ירק דק דק כדי לבשלו ה"ז תולדת טוחן לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה מפני שנר' כטוחן אבל מחתכין את הדלועין לפני בהמה ואת הנבילה לפני הכלבים שאין טחינה בפירות וכתב הכ"מ ששאלו להרשב"א למה נתן הרמב"ם טעם שנרא' כטוחן דהא בגמ' נתנו טעם משום מיטרח באוכל' והודה הרשב"א שהי' קושיא והב"י תי' בדוחק ע"ש ול"נ לתרץ בדרך זה דהא כ' הרמב"ם כאן דהמחתך ירק דק דק ה"ז תולדת טוחן לאו לגוף הדין אתא כאן דהא כבר כתבו בפ"ח ותו דכאן כ' כדי לבשלו ובפ"ח לא זכרו ונ"ל דכונתו דכל מה שעושה אדם כדי לאכלו אין בו משום טוחן רק באם חותך כדי לבשלו ממילא יצניעו עד למחר דהא בשבת לא יבשל וע"כ הוה תולד' דטוחן ולפיכך אין מרסקין השחת דאמרינן בגמרא משום אטרוחי ופי' הרמב"ם הטעם מה יש איסו' באטרוחי אוכל אלא הוא משום דכיון דיכול לאכול בלא"ה רק שעושה לתקן יותר וממיל' הוא כאלו לא הוה לאכול בשבת דהא אין בו צורך לאכילה ע"כ הוה נרא' כטוחן דטוחן ממש לא הוה דעכ"פ הוא תיקון לאכילה אלא כיון שאינו אלא מצד תיקון יותר אסור מדרבנן דנראה כטוחן.
האי מאן דפרים סילקא. דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי:
וליתקע כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה.
אלא לקניבת ירק. נראה לר"י דאסמכתא בעלמא הוא דאי מדאורייתא ביוה"כ נמי ליתסר והא דאמר בפרק כלל גדול (לעיל שבת עג:) האי מאן דקניב סילקא חייב שתים התם מיירי במחובר והכא איירי בתלוש כדפירש בקונטרס ולא דמי להא דאמר בפרק כלל גדול האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן דהתם מיירי כשעושה חתיכות דקות מאד והכא מיירי כשעושה חתיכות גדולות:
...
לעולם למלאכה. וקניבת ירק דברייתא היינו שעושים דק דק דהוי איסור דאורייתא דדמי לטוחן א"נ במחובר:
אסור לחתוך הירק דק דק שדומה לטוחן. זה לשון הגמרא פרק כלל גדול דף ע"ד (ע"ב) אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן ופירש רש"י פרים מחתכו דק ודפרים במ"ם גרסינן ולא בסמ"ך כדאיתא בהעור והרוטב (חולין קכ א) מאי קיפה פירמא מחתכו הדק עכ"ל והתוספות כתבו שם ז"ל דפרים סילקא דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי עכ"ל. ונראה דכוונת התוספות מה שכתבו דוקא בסילקא וכו' דכוונתם דאינו נאכל חי וזהו דומה למה שכתב הרמב"ם והביאו בית יוסף בסמוך עיי"ש אבל בשאר אוכלין דנאכלין חי שרי דאם לא כן קשה מאי שנא סילקא משאר ירקות, ועוד מדהקשה התוספות בפרק אלו קשרים והביאו בית יוסף בסמוך מהא דהתירו קניבת ירק ביום הכפורים זה לשונם ולא דמי להא דאמר בפרק כלל גדול האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן דהתם מיירי במחתכו הדק וכו' ואי סילקא דוקא לא הוה מקשה מידי:
(א) שאלה נו מי שאינו יכול ללעוס יפה בשיניו ויש לפניו בשר שאינו רך כגון צלי שהוא קשה ללעוס שרי ליה לחתוך הבשר בשבת דק דק בסכין ולאוכלו אח"כ או לאו:
(ב) תשובה יראה דשרי כה"ג ואין לאסור מפני שהוא טוחן כמו מאן דפרים סילקא וסלית סילתא דפ' כלל גדול וגבי האי דמאן דעביד סילתא פרש"י דמחתך עצים דקים חייב משום טוחן די"ל גבי אוכלין לא שייך טחינה אלא מידי דאורחיה לטחון כגון טחינת חיטין או שעורין וכה"ג אבל שאר אוכלין לא וכ"כ התוס' אהא דלעיל האי. מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן דוקא בסילקא שייך טחינה אבל בשאר אוכלין שרי ואשירי כתב בשם רבינו חננאל פי' אחר אפרים סילקא ולא מפרש בסילקא שהוא ירק כמו שפירש רש"י והתוספות וכתב אפרש"י דתמיהה היא דדבר שהוא אוכל ומפרר אותו דק דק שיהא שייך בו טחינה. והרמב"ם כתב דאין טחינה בפירות ונוכל לומר כ"ש שאר אוכלין אמנם בהגה"ה שם כתב בשם רא"ם דאסור לפרר פירות לפירורים דקים וכתב עוד שם במרדכי דמותר לפרר לחם משום דנטחן כבר ולא מצינו טוחן אחר טוחן משמע אי לאו האי טעמא הוי שייך טחינה בלחם ואע"ג דאוכל הוא ובא"ז כתב נמי דיש טחינה בפירות ואין לפררם מ"מ נראה ואיכא למימר דבבשר מבושל או צלי דבנ"ד כ"ע מודו דשרי ולא דמי לעצים ופירות ולחם דאינהו כולי גידולן מן הארץ ויש במינן טחינה כגון תבואה וקטנית דעיקר טחינה שייך בהו אבל בשר דאין גידולו מן הארץ י"ל דבאוכל כזה לכ"ע לא שייך בהו טחינה והכי מצינו לענין מלאכה מעמר דקאמר אביי בפ' כלל גדול אין מעמר אלא בגידולי קרקע אע"ג דרבא פליג עליה התם י"ל דלענין טחינת אוכלין דבלא"ה לא שייך בהו טחינה כולי האי מודה דיש לחלק משום גדולי קרקע דכיון דכתבו התוספות בהדיא דבאוכלין לא שייך טחינה וכן כתב אשירי דהוי תמיה איך שייך טחינה באוכלין אין לסתור דבריהם מדברי שאר הגאונים אא"כ מצינו שנחלקו עליהם בהדיא אבל כל כמה שנוכל לחלק לומר דבהך מילתא מודו אלו לאלו אמרינן הכי אמנם אין נראה להתיר מהאי טעמא לחתוך בשר חי דק דק לצורך עופות להאכילן דהואיל ואין הבשר כך ראוי לאכילה אלא לכוס אותו דלאו כאורחיה איכא למימר דהא דהתירו התוס' לטחון אוכלין היינו משום דא"צ טחינה דאי בעי אכול ליה כמו שהוא שלם והיה לועסו בין שיניו אבל אי לא האי טעמא לא וא"ת א"כ מי שאינו יכול ללעוס אפי' בבשר מבושל או צלי יהא אסור הא ליתא דאזלינן בתר רובא דעלמא דחזי להו ללעוס לכך לא שייכי בהו טחינה אפי' למי שאינו יכול ללעוס אבל בשר חי דלא חזי לשום אדם ואע"ג דחזי לכלבים ולשאר חיות לאו להכי קיימי רק לעופות משום חשיבותו ולכך אין להתיר ותו דיש לנו ליגע ביה משום איסור שווייה אוכל לבהמה ומשום מטרח באוכלין לבהמה כההיא דפ' מי שהחשיך וצ"ע:
הגה: אבל אסור לחתוך דק דק בשר חי לפני העופות הואיל ואינן יכולים לאכלו בלא חיתוך קמשוי לה אוכל [תה"ד סי' כ"ז] [ועיין לעיל סי' שכ"ד ס"ז]:
(9) 9. One is permitted to cut cooked or roasted meat finely with a knife. RAMA: However it is forbidden to cut raw meat finely for chickens, because since they cannot eat it without being finely cut, it is considered making it a food. [Terumas HaDeshen] [See further in Siman 324:7]
אבל אסור. לשון תה"ד דיש לנו ליגע ביה משום איסור שוויה אוכלא לבהמ' ומשום מטרח באוכלין בבהמה כההיא דפ' מי שהחשיך. ר"ל לר"ה ולר"י לכל חד כדאית ליה אבל לפסק ש"ע שפ' בסי' שכ"ד כר"י צ"ע ועט"ז ואעפ"י שכ' בתחלה שם עוד טעמא משום דאין ראוי לכוס אסור לבסוף לא סמך על טעם זה שכ' ותו דיש כו' וכ"כ ב"ה:
קמשוי ליה אכל. ויש מקילין בזה:
גם מדברי ת"ה נראה דטעם שני לא עשאו אלא לסניף ושביק רמ"א טעם העיקר לכן י"ל דבאמת כן הוא כוונת רמ"א במ"ש דהואיל כו' קמשוי לי' אוכל ר"ל שעי"ז יש בו משום טוחן כטעם ראשון שכ' בת"ה אבל אי לא הוי איסור טוחן משום דמשוי אוכל הוי שרי לדידן ובזה א"ש האי דסי' שכד דשם מיירי דא"ח דק דק וליכא בו משום טוחן אלא משום משוי אוכל זה שרי לדידן דקי"ל כר"י וכ"נ להדיא מדברי מ"א בסי' שכד ס"ק ה' שהבין דהטעם רמ"א כאן משום טוחן שכ' וז"ל דק דק כו' דדבר שהוא מלאכה כגון טחינה כו':
המולל מלילות מע"ש מנפח על יד על יד ואוכל אבל לא בקנון ולא בתמחוי המולל מלילות מערב יו"ט מנפח בקנון ובתמחוי אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה כדרך שעושה בחול ר' דוסתאי בר' ינאי אמר משום ר"א מוללין את המלול ומציעין את המוצע ואופין את האפוי ומבשלים את המבושל.
אינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא בערו אלא הניחו ברשותו אע"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה ומכין אותו מכת מרדות. דין זה מבואר בתוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה כמ"ש הרב המגיד ז"ל. ודע שראיתי להתוס' פרק כל שעה (דף כ"ט ד"ה רב) שכתבו ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה דאי אמרת עובר אכתי [אמאי] מעל לר' יוסי הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו ומודה רבי יוסי דשלך אי אתה רואה אלא ודאי לא עבר וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ע"כ. ומ"ש התוס' ודעתו לבערו לאו למימרא שאם אין דעתו לבערו דלוקה שהרי כל לאו הניתק לעשה אף שאין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה כל זמן שהוא באפשרות שיקיים העשה אלא כונתם היא דנהי דאינו לוקה מ"מ איסורא קא עביד במה שאינו מקיים העשה ועובר על הלאו כיון שאין בדעתו לקיים העשה וכל שבדעתו לקיים העשה אפילו איסורא ליכא אבל לענין מלקות אין חילוק דאפילו אם אין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה, ועיין מ"ש התוס' (דף כ"ח) ד"ה וחמץ ודוק:
והנה עיקר דברי ר"י הללו שכתב דלאו זה דלא יראה הוי ניתק לעשה הוא חידוש גדול בעיני. שוב ראיתי שדברי ר"י לימוד ערוך הוא בידינו בפסחים (דף צ"ה) דאמרינן התם בפרטיה מאי קא ממעט ליה לא יראה ולא ימצא דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה והאי אינו לוקה דהו"ל לאו הניתק לעשה ע"כ. וכ"כ התוס' שם דמסוגיא זו מוכח כסברת ר"י דלא יראה הוי לאו הניתק לעשה. ובפירוש הדבר דהיכי הוי לא יראה לאו הניתק לעשה פירש"י שם דה"ק לא יראה ואם נראה תשביתנו לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימי המועד ע"כ. (א"ה ע"כ צריכין אנו לומר דהאי עמוד והשבת היינו לבערו מן הבית דבזמן איסורו אינו יכול לבטלו ולפי זה קשיא לי ממ"ש רש"י גופיה בריש פ"ק דפסחים (דף ד') דהשבתה האמורה בתורה היא הביטול ואין לביעור עיקר מן התורה כמבואר סי' תל"א וזה הוא דעת הרמב"ם פ"ב כמ"ש מרן שם). ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב דאם קנה חמץ בפסח או חימצו דלקי משום דעשה מעשה והרי לפי סוגיא זו מוכח דטעמא דאינו לוקה היינו משום דלא יראה הוי ניתק לעשה וא"כ אפילו עשה בו מעשה אינו לוקה דלגבי לאו הניתק לעשה אין חילוק בין עשה בו מעשה ללא עשה בו מעשה. והנראה דרבינו ז"ל דחה סוגיא זו מהלכה משום דאתיא דלא כהלכתא במאי דקאמר דלאו דלא תוציא הוי לאו הניתק לעשה וזה אינו דהא קי"ל דאם הוציאו נפסל ואסור באכילה מקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו. וסמך רבינו על התוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה ומשמע דהיינו טעמא דהמשייר חמץ לית ביה מעשה דומיא דהמקיים בכלאים ותוספתא זו נראה דפליגא על אותה סוגיא הנזכרת וזה פשוט. (א"ה ובתשו' הריב"ש סי' ת"א מבואר כדברי הרמב"ם יע"ש. ועיין בחידושי הלכות שהוכיח מדברי רש"י והתוס' דל"ג בגמרא דהוי לאו הניתק לעשה. ובס' דבר שמואל סי' ל"ח הוקשה לו קושית הרב המחבר ותירץ דאיירי שחל שביעי של פסח בשבת וקנה חמץ בו ביום מן הנכרי שאי אפשר לקיים בו מצות שריפה ע"כ. ומהר"ר צבי אשכנזי בתשובה סי' מ"ב תמה עליו שהרי הר"ם פסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים וא"כ אי אפשר לחייבו משום שאינו יכול לשרוף בשבת שהרי יכול הוא לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים ע"כ. ויש לתמוה עליו שהרי כתב ה"ה בפ"ג דהמוצא חמץ ביו"ט אע"פ שלא ביטל אינו יכול לשורפו ביו"ט ולא לפררו ולזרותו לרוח יע"ש, ואיך פשיטא ליה להיתרא אפילו בשבת. אך אכתי יש להתבונן אמאי הוצרך לאוקמי דחל שביעי של פסח בשבת והלא אף בחול אסור לשורפו. אמנם עיקרן של דברים כך הוא דביו"ט אע"ג דאינו יכול לשורפו ולא לפררו מ"מ כיון דלא אסיר אלא מדרבנן לא קרינן ביה שבטל העשה דזה אנוס הוא שאסרו חכמים את הדבר אבל בשבת דמן התורה אינו יכול לשורפו וגם לא לפררו דאע"ג דלדעת רשב"ם מותר לפרר הלחם בשבת דלא מצינו טוחן אחר טוחן וכמ"ש הר"ן בפ' כלל גדול וכן פסק מור"ם בספר המפה סימן שכ"א מ"מ לדעת הרמב"ם אסור לפרר הלחם בשבת דהוי תולדה דטוחן וכמ"ש בתשובת הרשב"א שהביא מרן בכ"מ פכ"א מהלכות שבת דין י"ח וכן נראה מדברי הרב בעל תה"ד שהביא מרן סי' שכ"א וע"ש. ועוד נראה דבנדון כזה שצריך לפרר עד אשר דק כדי לזרותו לרוח כ"ע מודו דהוי תולדה דטוחן וחייב חטאת וכדמוכח מדברי התוספות שבת (דף קי"ד:) יע"ש. וכיון שכן נמצא שאינו יכול לקיים העשה וזהו שהוצרך הדב"ש לאוקמה בשבת דוקא):
וכן הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי לקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב הרי זה תולדת טחינה:
(5) A derivative is a labor that resembles one of these categories of [forbidden] labor.7In his Commentary on the Mishnah (Shabbat 7:2), the Rambam explains that a derivative is an activity that produces a result similar to that produced by one of the forbidden labors, but differs both in the intent and the nature of the activity. What is implied? A person who cuts a vegetable into small pieces to cook is liable,8See Chapter 21, Halachah 18. As mentioned in the notes on that halachah, for the activity to be forbidden as a derivative of grinding, one must have the intent to cook it. for this activity resembles grinding. When a person grinds, he takes one [large] entity, and divides it into smaller parts. Anyone who performs an activity that resembles this is [performing] a derivative of the labor of grinding. Similarly, a person who takes a strip of metal and pulverizes it to use the powder9See Chapter 8, Halachah 15. acts as goldsmiths do;10This phrase emphasizes that to be liable, one's intent in pulverizing the metal must be for a useful purpose. If one's intent is merely destructive in nature, one is not liable. he is [performing] a derivative of the labor of grinding.
טיט שעל בגדו משפשפו מבפנים דלא מוכחא מלתא לאתחזויי כמלבן אבל לא בחוץ דדמי למלבן ומגרדו בצפורן ויש אומרים דהני מילי לח אבל יבש אסור דהוי טוחן:
(7) 7. Mud on one’s clothing may be removed by rubbing the garment from the inside, in such a manner it does not appear as if one is laundering, but not from the outside because it appears as if one is laundering. One may scratch it off with a fingernail. Some explain that this is only when it is moist, but when caked (dry) it is forbidden because of Tochen – grinding.
יהי' איך שיהי' הנה מפורש דחיוב טוחן על קרקע ממש. וע"כ שפיר יש בו טוחן אחר טוחן שאינו דומה לגידולי קרקע שא"א לחייבו על מה שגדל תחלה בקרקע שהרי למה שגדל תחלה בקרקע כבר הי' נטחן משא"כ הטוחן מתכת וחרס שהם קרקע עצמה. הרי גם עכשיו הם קרקע וחיובו משום עכשיו ואין נ"מ במה שהי' טחון תחלה.
דכמו לענין בישול דקיימא לן אין בישול אחר בישול אך בבטלה פעולה ראשונה יש בישול אחר בישול וכמו המתך את המתכת שהותך מוקשה כמו שכתבו האחרונים וכן בדבר לח לדעת השולחן ערוך כן לענין טחינה כי הטוחן חיטים טחינה זאת היא המכשרת אכילה וטחינת הלחם לאו מידי עבד דקנחא טחינא טחן משא"כ החרס שנתגשה בטלה טחינה ראשונה ויש בה משום טוחן.
חזון אי״ש סימן נ״ז:
