Many thanks to Yaakov Jaffe who wrote an incredibly insightful Lehrhaus article (No Rest for the Weary? Ambiguity in Yehudah Halevi’s “Yom Shabbaton”) on this zemer. I highly recommend it.
יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ,
זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ;
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ,
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ:
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ,
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ:
הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים,
זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים;
חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים,
מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ:
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ,
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ:
וּבָאוּ כֻלָּם בִּבְרִית יַחַד,
נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע אָמְרוּ כְּאֶחָד;
וּפָתְחוּ וְעָנוּ ה׳ אֶחָד,
בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ:
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ,
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ:
דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ בְּהַר הַמֹּר,
יוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר;
וְכָל פִּקּוּדָיו יַחַד לִגְמֹר,
חַזֵּק מָתְנַיִם וְאַמֵּץ כֹּחַ:
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ,
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ:
הָעָם אֲשֶׁר נָע כַּצֹּאן תָּעָה,
יִזְכּוֹר לְפָקְדוֹ בִּבְרִית וּשְׁבוּעָה;
לְבַל יַעֲבֹר בָּם מִקְרֵי רָעָה,
כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ עַל מֵי נֹחַ:
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ,
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ:
Three issues with the poem:
1) repeated use of the rhyme כח, unlike Yehuda haLevi's style
2) virtually identical ending in the 2nd and 4th stanzas
3) Unnecessary term יחד in the 3rd stanza
(א) צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ:
(ב) מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ:
(ג) וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ:
(ד) לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ:
(ה) לִבִּי לְבֵית אֵל וְלִפְנִיאֵל מְאֹד יֶהֱמֶה וּלְמַחֲנַיִם וְכֹל פִּגְעֵי טְהוֹרָיִךְ,
(ו) שָׁם הַשְּׁכִינָה שְׁכֵנָה לָךְ, וְהַיּוֹצְרֵךְ פָּתַח לְמוּל שַׁעֲרֵי שַׁחַק שְׁעָרָיִךְ,
(ז) וּכְבוֹד אדושם לְבַד הָיָה מְאוֹרֵךְ, וְאֵין שֶׁמֶשׁ וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאִירָיִךְ.
(ח) אֶבְחַר לְנַפְשִׁי לְהִשְׁתַּפֵּךְ בְּמָקוֹם אֲשֶר רוּחַ אֱלֹקִים שְׁפוּכָה עַל בְּחִירָיִךְ.
(ט) אַתְּ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְּ כִּסֵּא אדושם, וְאֵיךְ יָשְׁבוּ עֲבָדִים עֲלֵי כִסְאוֹת גְּבִירָיִךְ?
(י) מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר נִגְלוּ אֱלֹקִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ!
(יא) מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד, אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ!
(יב) אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָנַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת-עֲפָרָיִךְ,
(יג) אַף כִּי בְעָמְדִי עֲלֵי קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶשְׁתּוֹמֵם בְּחֶבְרוֹן עֲלֵי מִבְחַר קְבָרָיִךְ!
(יד) אֶעְבֹר בְּיַעְרֵךְ וְכַרְמִלֵּךְ וְאֶעְמֹד בְּגִלְעָדֵךְ וְאֶשְׁתּוֹמֲמָה אֶל הַר עֲבָרָיִךְ,
(טו) הַר הָעֲבָרִים וְהֹר הָהָר, אֲשֶׁר שָׁם שְׁנֵי אוֹרִים גְּדוֹלִים מְאִירַיִךְ וּמוֹרָיִךְ.
(טז) חַיֵּי נְשָׁמוֹת – אֲוִיר אַרְצֵךְ, וּמִמָּר דְרוֹר אַבְקַת עֲפָרֵךְ, וְנֹפֶת צוּף – נְהָרָיִךְ!
(יז) יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ,
(יח) בִּמְקוֹם אֲרוֹנֵךְ אֲשֶׁר נִגְנַז, וּבִמְקוֹם כְּרוּבַיִךְ אֲשֶׁר שָׁכְנוּ חַדְרֵי חֲדָרָיִךְ!
(יט) אָגֹז וְאַשְׁלִיךְ פְּאֵר נִזְרִי וְאֶקֹּב זְמָן, חִלֵּל בְּאֶרֶץ טְמֵאָה אֶת-נְזִירָיִךְ–
(כ) אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכֹל וּשְׁתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה, כִּי יִּסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת-כְּפִירָיִךְ?
(כא) אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי בְּעוֹד אֶרְאֶה בְּפִי עֹרְבִים פִּגְרֵי נְשָׁרָיִךְ?
(כב) כּוֹס הַיְגוֹנִים, לְאַט! הַרְפִּי מְעַט, כִּי כְבָר מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִׁי מַמְּרוֹרָיִךְ.
(כג) עֵת אֶזְכְּרָה אָהֳלָה – אֶשְׁתֶּה חֲמָתֵךְ, וְאֶזְכֹּר אָהֳלִיבָה – וְאֶמְצֶה אֶת-שְׁמָרָיִךְ!
(כד) צִיּוֹן כְּלִילַת יֳפִי, אַהְבָה וְחֵן תִּקְשְׁרִי מֵאָז, וּבָךְ נִקְשְׁרוּ נַפְשׁוֹת חֲבֵרָיִךְ–
(כה) הֵם הַשְּׂמֵחִים לְשַׁלְוָתֵךְ וְהַכּוֹאֲבִים עַל שׁוֹמֲמוּתֵךְ וּבוֹכִים עַל שְׁבָרָיִךְ.
(כו) מִבּוֹר שְׁבִי שׁוֹאֲפִים נֶגְדֵּךְ וּמִשְׁתַּחֲוִים אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ אֱלֵי נֹכַח שְׁעָרָיִךְ,
(כז) עֶדְרֵי הֲמוֹנֵךְ, אֲשֶׁר גָּלוּ וְהִתְפַּזְּרוּ מֵהַר לְגִבְעָה וְלֹא שָׁכְחוּ גְדֵרָיִךְ,
(כח) הַמַּחֲזִיקִים בְּשׁוּלַיִךְ וּמִתְאַמְּצִים לַעְלוֹת וְלֶאְחֹז בְּסַנְסִנֵּי תְּמָרָיִךְ.
(כט) שִׁנְעָר וּפַתְרוֹס הֲיַעַרְכוּךְ בְּגָדְלָם, וְאִם הֶבְלָם יְדַמּוּ לְתֻמַּיִךְ וְאוּרָיִךְ?
(ל) אֶל מִי יְדַמּוּ מְשִׁיחַיִךְ וְאֶל מִי נְבִיאַיִךְ וְאֶל מִי לְוִיַּיִךְ וְשָׁרָיִךְ?
(לא) יִשְׁנֶה וְיַחְלֹף כְּלִיל כָּל-מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל. חָסְנֵךְ לְעוֹלָם, לְדוֹר וָדוֹר נְזָרָיִךְ.
(לב) אִוָּךְ לְמוֹשָׁב אֱלֹקַיִךְ, וְאַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יִבְחַר יְקָרֵב וְיִשְׁכֹּן בַּחֲצֵרָיִךְ!
(לג) אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,
(לד) לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ!
A student of R' Yisrael Isserlin (the Terumas haDeshen, 1390-1460) reports that he used to sing Yom Shabbason on Parshas Noach:
Leket Yosher p. 36 (Hilkhos Netilas Yadayim, Seudah, uBirkas haNehenim v'haShevach 24)
...זכורני שאמר זמירות בכל לילי שבת ששייך לומר בהם זמירות...בליל שבת אמר כל מקדש שביעי, ומה ידידות מנוחתך, לפעמים מה יפית, לפעמים זמר אחר השייך בעניינו של יום כגון מעוז צור ישועתי בחנוכה. ובשבת שחרית ברוך השם יום יום, וברוך אל עליון, ויום זה מכובד, ולפעמים זמר אחר מעניינו של יום כגון יום שבתון לפרשת נח...
יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ,
זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ;
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ,
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ:
וַיָּ֣רַח ה׳ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒ וַיֹּ֨אמֶר ה׳ אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כׇּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃
ה׳ smelled the pleasing odor, and ה׳ resolved: “Never again will I doom the earth because of humankind, since the devisings of the human mind are evil from youth; nor will I ever again destroy every living being, as I have done.
וְקִרְבּ֥וֹ וּכְרָעָ֖יו יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַכֹּל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיח֖וֹחַ לַֽה׳׃
(9) Its entrails and legs shall be washed with water, and the priest shall turn the whole into smoke on the altar as a burnt offering, an offering by fire of pleasing odor to ה׳.
עולה אשה ריח נחוח. היטב אמר בזה בס' מעשי ה׳ (מאמר ב' פ' כ"ז) מה שנאמר בקרבנות ריח ניחח לה׳, לא לספר מעלת הקרבנות בא כ"א מעשה האיש ומחשבותיו, כי המביא קרבן לא יחשוב שבקרבנו לבד נתכפר עונו, אבל יעלה בדעתו שקרבנו אינו כ"א ריח ניחח אל מה שהוא עתיד לעשות, ואם איננו מתקן מעשיו נאמר עליו: למה לי רוב זבחיכם (ישעיה א יא)...ואמר א"כ כל המביא קרבן יתן דעתו לעשות תשובה ולהתקרב אליו ית' עד שמקרבן זה יריח ה׳ מעשיו הטובים שיעשה מהיום...
(ח) וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מֵאִתּ֑וֹ לִרְאוֹת֙ הֲקַ֣לּוּ הַמַּ֔יִם מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ (ט) וְלֹֽא־מָצְאָה֩ הַיּוֹנָ֨ה מָנ֜וֹחַ לְכַף־רַגְלָ֗הּ וַתָּ֤שׇׁב אֵלָיו֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה כִּי־מַ֖יִם עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֑רֶץ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיִּקָּחֶ֔הָ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו אֶל־הַתֵּבָֽה׃ (י) וַיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיֹּ֛סֶף שַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מִן־הַתֵּבָֽה׃ (יא) וַתָּבֹ֨א אֵלָ֤יו הַיּוֹנָה֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ וַיֵּ֣דַע נֹ֔חַ כִּי־קַ֥לּוּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃ (יב) וַיִּיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיְשַׁלַּח֙ אֶת־הַיּוֹנָ֔ה וְלֹֽא־יָסְפָ֥ה שׁוּב־אֵלָ֖יו עֽוֹד׃
(8) Then he sent out the dove to see whether the waters had decreased from the surface of the ground. (9) But the dove could not find a resting place for its foot, and returned to him to the ark, for there was water over all the earth. So putting out his hand, he took it into the ark with him. (10) He waited another seven days, and again sent out the dove from the ark. (11) The dove came back to him toward evening, and there in its bill was a plucked-off olive leaf! Then Noah knew that the waters had decreased on the earth. (12) He waited still another seven days and sent the dove forth; and it did not return to him any more.
No extant midrash tells us that Noach's dove rested on Shabbat, although it's possible that Yehuda haLevi saw one which was later lost. Israel is also compared to the dove, and it's possible that the following gemara is what he was referring to:
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יַנַּאי: תְּפִילִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי כֶּאֱלִישָׁע ״בַּעַל כְּנָפַיִם״...וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״בַּעַל כְּנָפַיִם״? — שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת רוֹמִי הָרְשָׁעָה שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִילִּין יְנַקְּרוּ אֶת מוֹחוֹ, וְהָיָה אֱלִישָׁע מַנִּיחָם וְיוֹצֵא לַשּׁוּק. רָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד רָץ מִפָּנָיו וְרָץ אַחֲרָיו. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ נְטָלָן מֵרֹאשׁוֹ וַאֲחָזָן בְּיָדוֹ. אָמַר לוֹ: מַה זֶּה בְּיָדְךָ? אָמַר לוֹ: כַּנְפֵי יוֹנָה. פָּשַׁט אֶת יָדוֹ וְנִמְצְאוּ כַּנְפֵי יוֹנָה. לְפִיכָךְ קוֹרִין אוֹתוֹ ״אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם״. וּמַאי שְׁנָא כַּנְפֵי יוֹנָה מִשְּׁאָר עוֹפוֹת? מִשּׁוּם דְּאִמְּתִיל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְגוֹ׳״ — מַה יּוֹנָה כְּנָפֶיהָ מְגִינּוֹת עָלֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל מִצְוֹת מְגִינּוֹת עֲלֵיהֶן.
Rabbi Yannai said: Donning phylacteries requires a clean body, like that of Elisha, Man of Wings...And why did they call Elisha Man of Wings? Because on one occasion the evil kingdom of Rome issued a decree against Israel that, as punishment, they would pierce the brain of anyone who dons phylacteries. Nevertheless, Elisha would don them and defiantly go out to the marketplace. One day, an official [kasdor] who was appointed to enforce the decree saw him; Elisha ran away from him, and the official ran after him. When the official reached him, Elisha removed the phylacteries from his head and held them in his hand. The officer asked him: What is that in your hand? Elisha said to him: It is merely a dove’s wings. A miracle was performed: He opened his hand, and, indeed, it was found to be a dove’s wings. Therefore, in commemoration of this miracle, they would call him Elisha, Man of Wings. The Gemara asks: And what is different about doves’ wings from those of other birds that led Elisha to say that he had doves’ wings in his hand? The Gemara answers: Because the congregation of Israel is likened to a dove, as it is stated: “You shall shine as the wings of a dove covered with silver and her pinions with yellow gold” (Psalms 68:14). Just as this dove, only its wings protect it and it has no other means of protection, so too the Jewish people, only mitzvot protect them.
(טז) א֤וֹ כְנֵ֣פֶל טָ֭מוּן לֹ֣א אֶהְיֶ֑ה כְּ֝עֹלְלִ֗ים לֹא־רָ֥אוּ אֽוֹר׃ (יז) שָׁ֣ם רְ֭שָׁעִים חָ֣דְלוּ רֹ֑גֶז וְשָׁ֥ם יָ֝נ֗וּחוּ יְגִ֣יעֵי כֹֽחַ׃
(16) Or why was I not like a buried stillbirth, Like babies who never saw the light? (17) There the wicked cease from troubling; There rest those whose strength is spent.
In this pasuk, Iyov's שם refers to the grave. Yehuda haLevi quotes it very differently, in reference to Shabbos.
הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים,
זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים;
חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים,
מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ:
שְׂאוּ־מָר֨וֹם עֵינֵיכֶ֤ם וּרְאוּ֙ מִי־בָרָ֣א אֵ֔לֶּה הַמּוֹצִ֥יא בְמִסְפָּ֖ר צְבָאָ֑ם לְכֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יִקְרָ֔א מֵרֹ֤ב אוֹנִים֙ וְאַמִּ֣יץ כֹּ֔חַ אִ֖ישׁ לֹ֥א נֶעְדָּֽר׃
Lift high your eyes and see: Who created these? The One who sends out their host by count, Who calls them each by name: Given such great might and vast power, Not a single one fails to appear.
וּבָאוּ כֻלָּם בִּבְרִית יַחַד,
נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע אָמְרוּ כְּאֶחָד;
וּפָתְחוּ וְעָנוּ ה׳ אֶחָד,
בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ:
...בְּשַׁבָּת נִיתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל...
...the Torah was given to the Jewish people on Shabbat...
(ח) וַיַּעֲנ֨וּ כׇל־הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה׳ נַעֲשֶׂ֑ה וַיָּ֧שֶׁב מֹשֶׁ֛ה אֶת־דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל־ה׳׃
(8) All those assembled answered as one, saying, “All that ה׳ has spoken we will do!” And Moses brought back the people’s words to ה׳.
(ז) וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאׇזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה׳ נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע׃
(7) Then he took the record of the covenant and read it aloud to the people. And they said, “All that ה׳ has spoken we will faithfully do!”
נֹתֵ֥ן לַיָּעֵ֖ף כֹּ֑חַ וּלְאֵ֥ין אוֹנִ֖ים עׇצְמָ֥ה יַרְבֶּֽה׃
Who gives strength to the weary, Fresh vigor to the spent.
דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ בְּהַר הַמֹּר,
יוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר;
וְכָל פִּקּוּדָיו יַחַד לִגְמֹר,
חַזֵּק מָתְנַיִם וְאַמֵּץ כֹּחַ:
(ח) זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ׃
(8) Remember the sabbath day and keep it holy.
(יב) שָׁמ֛֣וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַּׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖֣ ׀ ה׳ אֱלֹקֶֽ֗יךָ׃
(12) Observe the sabbath day and keep it holy, as your God ה׳ has commanded you.
...תַנְיָא: ״זָכוֹר״ וְ״שָׁמוֹר״, בְּדִיבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ, מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה יְכוֹלָה לְדַבֵּר וְאֵין הָאוֹזֶן יְכוֹלָה לִשְׁמוֹעַ...
...it is taught in a baraita: The two versions of the fifth of the Ten Commandments, “Remember the Shabbat day” (Exodus 20:8) and “Keep the Shabbat day” (Deuteronomy 5:12), were spoken by God simultaneously in a single utterance, something that the human mouth cannot speak and the human ear cannot hear...
עָלָ֥ה מֵפִ֛יץ עַל־פָּנַ֖יִךְ נָצ֣וֹר מְצוּרָ֑ צַפֵּֽה־דֶ֙רֶךְ֙ חַזֵּ֣ק מׇתְנַ֔יִם אַמֵּ֥ץ כֹּ֖חַ מְאֹֽד׃
A shatterer has come up against you. Put up the guard posts, Watch the road; Steady your loins, Brace all your strength!
הָעָם אֲשֶׁר נָע כַּצֹּאן תָּעָה,
יִזְכּוֹר לְפָקְדוֹ בִּבְרִית וּשְׁבוּעָה;
לְבַל יַעֲבֹר בָּם מִקְרֵי רָעָה,
כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ עַל מֵי נֹחַ:
(יא) וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּצְתָ֣ה אֶת־פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת־דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ׃ (יב) כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה לֹֽא־תֹסֵ֥ף תֵּת־כֹּחָ֖הּ לָ֑ךְ נָ֥ע וָנָ֖ד תִּֽהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ׃ (יג) וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־ה׳ גָּד֥וֹל עֲוֺנִ֖י מִנְּשֽׂוֹא׃ (יד) הֵן֩ גֵּרַ֨שְׁתָּ אֹתִ֜י הַיּ֗וֹם מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה וּמִפָּנֶ֖יךָ אֶסָּתֵ֑ר וְהָיִ֜יתִי נָ֤ע וָנָד֙ בָּאָ֔רֶץ וְהָיָ֥ה כׇל־מֹצְאִ֖י יַֽהַרְגֵֽנִי׃
(11) Therefore, you shall be more cursed than the ground, which opened its mouth to receive your brother’s blood from your hand. (12) If you till the soil, it shall no longer yield its strength to you. You shall become a ceaseless wanderer on earth.” (13) Cain said to ה׳, “My punishment is too great to bear! (14) Since You have banished me this day from the soil, and I must avoid Your presence and become a restless wanderer on earth—anyone who meets me may kill me!”
כֻּלָּ֙נוּ֙ כַּצֹּ֣אן תָּעִ֔ינוּ אִ֥ישׁ לְדַרְכּ֖וֹ פָּנִ֑ינוּ וַה׳ הִפְגִּ֣יעַ בּ֔וֹ אֵ֖ת עֲוֺ֥ן כֻּלָּֽנוּ׃
We all went astray like sheep, Each of us going our own way; And GOD visited upon him The guilt of all of us.”
(ח) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹקִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָ֥יו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר׃ (ט) וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם׃ (י) וְאֵ֨ת כׇּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכׇל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃ (יא) וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כׇּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ (יב) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹקִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כׇּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם׃ (יג) אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃ (יד) וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן׃ (טו) וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כׇּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכׇל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כׇּל־בָּשָֽׂר׃ (טז) וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹקִ֔ים וּבֵין֙ כׇּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכׇל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ (יז) וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹקִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כׇּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ {פ}
(8) And God said to Noah and to his sons with him, (9) “I now establish My covenant with you and your offspring to come, (10) and with every living thing that is with you—birds, cattle, and every wild beast as well—all that have come out of the ark, every living thing on earth. (11) I will maintain My covenant with you: never again shall all flesh be cut off by the waters of a flood, and never again shall there be a flood to destroy the earth.” (12) God further said, “This is the sign that I set for the covenant between Me and you, and every living creature with you, for all ages to come. (13) I have set My bow in the clouds, and it shall serve as a sign of the covenant between Me and the earth. (14) When I bring clouds over the earth, and the bow appears in the clouds, (15) I will remember My covenant between Me and you and every living creature among all flesh, so that the waters shall never again become a flood to destroy all flesh. (16) When the bow is in the clouds, I will see it and remember the everlasting covenant between God and all living creatures, all flesh that is on earth. (17) That,” God said to Noah, “shall be the sign of the covenant that I have established between Me and all flesh that is on earth.”
(א) וַיְהִ֤י רָעָב֙ בָּאָ֔רֶץ מִלְּבַד֙ הָרָעָ֣ב הָרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בִּימֵ֣י אַבְרָהָ֑ם וַיֵּ֧לֶךְ יִצְחָ֛ק אֶל־אֲבִימֶ֥לֶךְ מֶֽלֶךְ־פְּלִשְׁתִּ֖ים גְּרָֽרָה׃ (ב) וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ ה׳ וַיֹּ֖אמֶר אַל־תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ (ג) גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ כִּֽי־לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת־כׇּל־הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ׃ (ד) וְהִרְבֵּיתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְנָתַתִּ֣י לְזַרְעֲךָ֔ אֵ֥ת כׇּל־הָאֲרָצֹ֖ת הָאֵ֑ל וְהִתְבָּרְכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃
(1) There was a famine in the land—aside from the previous famine that had occurred in the days of Abraham—and Isaac went to Abimelech, king of the Philistines, in Gerar. (2) ה׳ had appeared to him and said, “Do not go down to Egypt; stay in the land which I point out to you. (3) Reside in this land, and I will be with you and bless you; I will assign all these lands to you and to your heirs, fulfilling the oath that I swore to your father Abraham. (4) I will make your heirs as numerous as the stars of heaven, and assign to your heirs all these lands, so that all the nations of the earth shall bless themselves by your heirs—
(ז) לֹ֣א מֵֽרֻבְּכֶ֞ם מִכׇּל־הָֽעַמִּ֗ים חָשַׁ֧ק ה׳ בָּכֶ֖ם וַיִּבְחַ֣ר בָּכֶ֑ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכׇּל־הָעַמִּֽים׃ (ח) כִּי֩ מֵאַֽהֲבַ֨ת ה׳ אֶתְכֶ֗ם וּמִשׇּׁמְר֤וֹ אֶת־הַשְּׁבֻעָה֙ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם הוֹצִ֧יא ה׳ אֶתְכֶ֖ם בְּיָ֣ד חֲזָקָ֑ה וַֽיִּפְדְּךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים מִיַּ֖ד פַּרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָֽיִם׃
(7) It is not because you are the most numerous of peoples that ה׳ grew attached to you and chose you—indeed, you are the smallest of peoples; (8) but it was because ה׳ favored you and kept the oath made to your fathers that ה׳ freed you with a mighty hand and rescued you from the house of bondage, from the power of Pharaoh king of Egypt.
(ח) זָכַ֣ר לְעוֹלָ֣ם בְּרִית֑וֹ דָּבָ֥ר צִ֝וָּ֗ה לְאֶ֣לֶף דּֽוֹר׃ (ט) אֲשֶׁ֣ר כָּ֭רַת אֶת־אַבְרָהָ֑ם וּשְׁב֖וּעָת֣וֹ לְיִשְׂחָֽק׃
(8) He is ever mindful of His covenant, the promise He gave for a thousand generations (9) that He made with Abraham, swore to Isaac
(ט) כִּֽי־מֵ֥י נֹ֙חַ֙ זֹ֣את לִ֔י אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֗עְתִּי מֵעֲבֹ֥ר מֵי־נֹ֛חַ ע֖וֹד עַל־הָאָ֑רֶץ כֵּ֥ן נִשְׁבַּ֛עְתִּי מִקְּצֹ֥ף עָלַ֖יִךְ וּמִגְּעׇר־בָּֽךְ׃ (י) כִּ֤י הֶהָרִים֙ יָמ֔וּשׁוּ וְהַגְּבָע֖וֹת תְּמוּטֶ֑ינָה וְחַסְדִּ֞י מֵאִתֵּ֣ךְ לֹא־יָמ֗וּשׁ וּבְרִ֤ית שְׁלוֹמִי֙ לֹ֣א תָמ֔וּט אָמַ֥ר מְרַחֲמֵ֖ךְ ה׳׃
(9) For this to Me is like the waters of Noah: As I swore that the waters of Noah Nevermore would flood the earth, So I swear that I will not Be angry with you or rebuke you. (10) For the mountains may move And the hills be shaken, But my loyalty shall never move from you, Nor My covenant of friendship be shaken—said GOD, who takes you back in love.
בִּנְא֣וֹת דֶּ֭שֶׁא יַרְבִּיצֵ֑נִי עַל־מֵ֖י מְנֻח֣וֹת יְנַהֲלֵֽנִי׃
He makes me lie down in green pastures; He leads me to water in places of repose