(ב) וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֜י אֶל־אַבְרָ֗ם הִנֵּה־נָ֞א עֲצָרַ֤נִי יהוה מִלֶּ֔דֶת בֹּא־נָא֙ אֶל־שִׁפְחָתִ֔י אוּלַ֥י אִבָּנֶ֖ה מִמֶּ֑נָּה וַיִּשְׁמַ֥ע אַבְרָ֖ם לְק֥וֹל שָׂרָֽי׃ (ג) וַתִּקַּ֞ח שָׂרַ֣י אֵֽשֶׁת־אַבְרָ֗ם אֶת־הָגָ֤ר הַמִּצְרִית֙ שִׁפְחָתָ֔הּ מִקֵּץ֙ עֶ֣שֶׂר שָׁנִ֔ים לְשֶׁ֥בֶת אַבְרָ֖ם בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְאַבְרָ֥ם אִישָׁ֖הּ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃
(2) And Sarai said to Abram, “Look, the Eternal has kept me from bearing. Consort with my maid (שִׁפְחָתִ֔י); perhaps I shall have a child through her.” And Abram heeded Sarai’s request. (3) So Sarai, Abram’s wife, took her maid (שִׁפְחָתָ֔הּ), Hagar the Egyptian—after Abram had dwelt in the land of Canaan ten years—and gave her to her husband Abram as concubine.
(ו) וַתֹּ֣אמֶר שָׂרָ֔ה צְחֹ֕ק עָ֥שָׂה לִ֖י אֱלֹהִ֑ים כׇּל־הַשֹּׁמֵ֖עַ יִֽצְחַק־לִֽי׃
(6) Sarah said, “God has brought me laughter (צְחֹ֕ק); everyone who hears will laugh with me (יִֽצְחַק־לִֽי).”
(ט) וַתֵּ֨רֶא שָׂרָ֜ה אֶֽת־בֶּן־הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה לְאַבְרָהָ֖ם מְצַחֵֽק׃ (י) וַתֹּ֙אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק׃
(9) Sarah saw the son whom Hagar the Egyptian had borne to Abraham playing (מְצַחֵֽק). (10) She said to Abraham, “Cast out that slave-woman (הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את) and her son, for the son of that slave (בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את) shall not share in the inheritance with my son Isaac.”
(יד) וַיַּשְׁכֵּ֣ם אַבְרָהָ֣ם ׀ בַּבֹּ֡קֶר וַיִּֽקַּֽח־לֶ֩חֶם֩ וְחֵ֨מַת מַ֜יִם וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הָ֠גָ֠ר שָׂ֧ם עַל־שִׁכְמָ֛הּ וְאֶת־הַיֶּ֖לֶד וַֽיְשַׁלְּחֶ֑הָ וַתֵּ֣לֶךְ וַתֵּ֔תַע בְּמִדְבַּ֖ר בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ (טו) וַיִּכְל֥וּ הַמַּ֖יִם מִן־הַחֵ֑מֶת וַתַּשְׁלֵ֣ךְ אֶת־הַיֶּ֔לֶד תַּ֖חַת אַחַ֥ד הַשִּׂיחִֽם׃ (טז) וַתֵּ֩לֶךְ֩ וַתֵּ֨שֶׁב לָ֜הּ מִנֶּ֗גֶד הַרְחֵק֙ כִּמְטַחֲוֵ֣י קֶ֔שֶׁת כִּ֣י אָֽמְרָ֔ה אַל־אֶרְאֶ֖ה בְּמ֣וֹת הַיָּ֑לֶד וַתֵּ֣שֶׁב מִנֶּ֔גֶד וַתִּשָּׂ֥א אֶת־קֹלָ֖הּ וַתֵּֽבְךְּ׃
(14) Early next morning Abraham took some bread and a skin of water, and gave them to Hagar. He placed them over her shoulder, together with the child, and sent her away. And she wandered about in the wilderness of Beer-sheba. (15) When the water was gone from the skin, she left the child under one of the bushes, (16) and went and sat down at a distance, a bowshot away; for she thought, “Let me not look on as the child dies.” And sitting thus afar, she burst into tears.
ותלך, אחר שהשליכתו הלכה וישבה לה רחוק ממנו.
ותלך, after she had thrown Ishmael under one of the small trees, she went away a distance and sat down.
הרחק, מקור במקום עבר, כלומר הרחיקה עצמה ממנו כשיעור כמטחוי קשת, ולא יותר כדי שלא יתכסה מעינה מכל וכל.
הרחק, the word is in the infinitive instead of in the past tense, the reason being that while she did distance herself she wanted not to be so far away that she would be totally unaware of what happened to Ishmael.
(יז) וַיִּשְׁמַ֣ע אֱלֹהִים֮ אֶת־ק֣וֹל הַנַּ֒עַר֒ וַיִּקְרָא֩ מַלְאַ֨ךְ אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶל־הָגָר֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֥אמֶר לָ֖הּ מַה־לָּ֣ךְ הָגָ֑ר אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי־שָׁמַ֧ע אֱלֹהִ֛ים אֶל־ק֥וֹל הַנַּ֖עַר בַּאֲשֶׁ֥ר הוּא־שָֽׁם׃ (יח) ק֚וּמִי שְׂאִ֣י אֶת־הַנַּ֔עַר וְהַחֲזִ֥יקִי אֶת־יָדֵ֖ךְ בּ֑וֹ כִּֽי־לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִׂימֶֽנּוּ׃ (יט) וַיִּפְקַ֤ח אֱלֹהִים֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא בְּאֵ֣ר מָ֑יִם וַתֵּ֜לֶךְ וַתְּמַלֵּ֤א אֶת־הַחֵ֙מֶת֙ מַ֔יִם וַתַּ֖שְׁקְ אֶת־הַנָּֽעַר׃
(17) God heard the cry of the boy, and a messenger of God called to Hagar from heaven and said to her, “What troubles you, Hagar? Fear not, for God has heeded the cry of the boy where he is. (18) Come, lift up the boy and hold him by the hand, for I will make a great nation of him.” (19) Then God opened her eyes and she saw a well of water. She went and filled the skin with water, and let the boy drink.
את קול הנער. מִכָּאן שֶׁיָּפָה תְּפִלַּת הַחוֹלֶה מִתְּפִלַּת אֲחֵרִים עָלָיו וְהִיא קוֹדֶמֶת לְהִתְקַבֵּל (בראשית רבה):
את קול הנער THE VOICE OF THE LAD — From this we may infer that the prayer of a sick person is more effective than the prayer offered by others for him and that it is more readily accepted (Genesis Rabbah 53:14).
(יד) הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים נו, ט): נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ, כְּאוֹתָהּ בַּעֲלַת נֹאד, כְּשֵׁם שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים (תהלים לט, יג): שִׁמְעָה תְפִלָּתִי יהוה וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה וגו', אֶל דִּמְעָתָהּ שֶׁל הָגָר לֹא הֶחֱרַשְׁתָּ אֶל דִּמְעָתִי אַתָּה מַחֲרִישׁ. וְאִם תֹּאמַר עַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה גִּיּוֹרֶת הָיְתָה חֲבִיבָה, אַף אָנֹכִי (תהלים לט, יג): כִּי גֵּר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי. (בראשית כא, יז): וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם, בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. (בראשית כא, יז): בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם, בִּזְכוּת עַצְמוֹ, יָפָה תְּפִלַּת הַחוֹלֶה לְעַצְמוֹ יוֹתֵר מִכֹּל. בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם, אָמַר רַבִּי סִימוֹן קָפְצוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְקַטְרְגוֹ, אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אָדָם שֶׁהוּא עָתִיד לְהָמִית אֶת בָּנֶיךָ בַּצָּמָא אַתָּה מַעֲלֶה לוֹ בְּאֵר, אָמַר לָהֶם עַכְשָׁו מַה הוּא, צַדִּיק אוֹ רָשָׁע, אָמְרוּ לוֹ צַדִּיק, אָמַר לָהֶם אֵינִי דָן אֶת הָאָדָם אֶלָּא בִּשְׁעָתוֹ. (בראשית כא, יח): קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר. (בראשית כא, יט): וַיִּפְקַח אֶת עֵינֶיהָ, אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין הַכֹּל בְּחֶזְקַת סוּמִין עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר אֶת עֵינֵיהֶם, מִן הָכָא וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ. (בראשית כא, יט): וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת, הֲדָא אָמְרָת מְחֻסֶּרֶת אֲמָנָה הָיְתָה.
"As he is there” – due to his own merit; the prayer of a suffering person on their own behalf is more beautiful/desired than the prayers of others.
Rabbi Abraham Joshua Heschel - Religion and Race, 1963
There are those who maintain that the situation is too grave for us to do much about it, that whatever we might do would be “too little and too late,” that the most practical thing we can do is “to weep” and to despair. If such a message is true, then God has spoken in vain.
Such a message is four thousand years too late.
Surrender to despair is surrender to evil. It is important to feel anxiety, it is sinful to wallow in despair.
What we need is a total mobilization of heart, intelligence, and wealth for the purpose of love and justice. God is in search of man, waiting, hoping for man to do His will.
The greatest heresy is despair, despair of men’s power for goodness, men’s power for love.
There are those who maintain that the situation is too grave for us to do much about it, that whatever we might do would be “too little and too late,” that the most practical thing we can do is “to weep” and to despair. If such a message is true, then God has spoken in vain.
Such a message is four thousand years too late.
Surrender to despair is surrender to evil. It is important to feel anxiety, it is sinful to wallow in despair.
What we need is a total mobilization of heart, intelligence, and wealth for the purpose of love and justice. God is in search of man, waiting, hoping for man to do His will.
The greatest heresy is despair, despair of men’s power for goodness, men’s power for love.
(יט) קָר֣וֹב יהוה לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֑ב וְֽאֶת־דַּכְּאֵי־ר֥וּחַ יוֹשִֽׁיעַ׃
(19) The LORD is close to the brokenhearted; those crushed in spirit He delivers.