רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְדַי הוּא לוֹ. נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת. וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק וְחָסִיד וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח) לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה. וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פוֹסֵק, וֶהֱוֵי צָנוּעַ וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים:
Rabbi Meir said: Whoever occupies himself with the Torah for its own sake, merits many things; not only that but he is worth the whole world. He is called beloved friend; one that loves God; one that loves humankind; one that gladdens God; one that gladdens humankind. And the Torah clothes him in humility and reverence, and equips him to be righteous, pious, upright and trustworthy; it keeps him far from sin, and brings him near to merit. And people benefit from his counsel, sound knowledge, understanding and strength, as it is said, “Counsel is mine and sound wisdom; I am understanding, strength is mine” (Proverbs 8:14). And it bestows upon him royalty, dominion, and acuteness in judgment. To him are revealed the secrets of the Torah, and he is made as an ever-flowing spring, and like a stream that never ceases. And he becomes modest, long-suffering and forgiving of insult. And it magnifies him and exalts him over everything.
רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא, חָלָף. הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם:
Rabbi Zadok said: do not make them a crown for self-exaltation, nor a spade with which to dig. So too Hillel used to say, “And he that puts the crown to his own use shall perish.” Thus you have learned, anyone who derives worldly benefit from the words of the Torah, removes his life from the world.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַאי דִּכְתִיב: ״וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה״, זָכָה — נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים, לֹא זָכָה — נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מִיתָה. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא: דְּאוֹמֵן לַהּ — סַמָּא דְחַיָּיא, דְּלָא אוֹמֵן לַהּ — סַמָּא דְמוֹתָא.
Rabbi Yehoshua ben Levi said: What is the meaning of that which is written: “And this is the Torah which Moses put [sam] before the children of Israel” (Deuteronomy 4:44)? The word sam is written with the letter sin and means put; it is phonetically similar to the word sam written with the letter samekh, meaning a drug. This use of this word therefore alludes to the following: If one is deserving, the Torah becomes a potion [sam] of life for him. If one is not deserving, the Torah becomes a potion of death for him. And this idea is what Rava said: For one who is skillful in his study of Torah and immerses himself in it with love, it is a potion of life; but for one who is not skillful in his studies, it is a potion of death.
אָמַר רַב חֲנַנְאֵל בַּר פָּפָּא: מַאי דִּכְתִיב ״שִׁמְעוּ כִּי נְגִידִים אֲדַבֵּר״ — לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה כְּנָגִיד, לוֹמַר לָךְ: מָה נָגִיד זֶה יֵשׁ בּוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה יֶשׁ בָּם לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת. הַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא: לַמַּיְימִינִין בָּהּ סַמָּא דְחַיֵּי, לְמַשְׂמְאִילִים בָּהּ סַמָּא דְמוֹתָא.
Rav Ḥananel bar Pappa said: What is the meaning of that which is written: “Listen, for I will speak royal things, and my lips will open with upright statements” (Proverbs 8:6)? Why are matters of Torah likened to a king? To teach you that just as this king has the power to kill and to grant life, so too, matters of Torah have the power to kill and to grant life. And that is what Rava said: To those who are right-handed in their approach to Torah, and engage in its study with strength, good will, and sanctity, Torah is a drug of life, and to those who are left-handed in their approach to Torah, it is a drug of death.
למיימינים - עסוקים בכל כחם וטרודים לדעת סודה כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר:
To those who are right-handed: Who are occupied with all of their strength and exerting [themselves] to know its secret, like someone who uses his right hand, which is the main one.
חסידים צוחקים מזה ק׳׳ל
גם ביחס לתלמידים ולילדים היה רגיש לכך מאוד, ובכל פעם שחש שמישהו מאִתנו מרוצה מעצמו מתוך מה שלמד – היה דואג לנעוץ סיכה בבלון המנופח בתורה וברוחניות. והיה חוזר המון על דברי חז׳׳ל ביחס לתורה, שאמרו: ׳׳זכה – נעשית לו סם חיים. לא זכה – נעשית לו סם המות.׳׳ אין ערובה לכך שלימוד התורה יקדם את האדם מבחינה רוחנית. לימוד רכושני, תורה בשירות האגו – לא רק שאינה מועילה, אלא ממש מזיקה וממיתה אותנו מבחינה רוחנית.
Hasidim Tzohakim Mizeh 130
[Rav Froman] was also very sensitive with regard to his students and children. Whenever one of us felt satisfied with ourselves, with what we learned, he would worriedly stick a pin into the inflated balloon of Torah and spirituality. And he would often return to the saying of the Sages regarding Torah: "If one is deserving, it becomes a potion of life for him. If one is not deserving, it becomes a potion of death for him." There is no guarantee that Torah study will advance one's spiritual side. Capitalist learning—Torah in service of the ego—not only is this not beneficial, it really is dangerous and deadly for us on a spiritual level.
וְעַל כֵּן יֵשׁ לְהַתּוֹרָה שְׁנֵי כֹּחוֹת: זָכָה נַעֲשֶׂה לוֹ סַם חַיִּים (יומא עב: ועיין תענית ז) וְכוּ'. כִּי כָּל אֶחָד לְפִי מַה שֶּׁהוּא נִכְסָף, כָּךְ הוּא מְצַיֵּר וּמְפָרֵשׁ אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה. כִּי בְּהַתּוֹרָה כָּלוּל אֲחִיזַת טוֹב וָרַע, וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם (הושע י״ד:י׳). הַיְנוּ כָּל אֶחָד לְפִי הַכִּסּוּפִין שֶׁלּוֹ, שֶׁמֵּהֶם נַעֲשִׂים נְפָשׁוֹת, עַל־יְדֵי־זֶה עוֹשֶׂה נְקֻדּוֹת לְאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה, וְנִצְטַיְּרוּ הָאוֹתִיּוֹת, וְנִתְפָּרְשׁוּ לְטוֹב אוֹ לְהֵפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם. וּלְפִי מַה שֶּׁנִּצְטַיְּרִין, כָּךְ הֵם פּוֹעֲלִים בָּעוֹלָם. וְעַל־כֵּן אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה מְבַקְּשִׁים לְהִצְטַיֵּר מִפִּי צַדִּיק, שֶׁהוּא מְדַבֵּר הַכִּסּוּפִין דִּקְדֻשָּׁה שֶׁלּוֹ, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה מְקַבְּלִין הָאוֹתִיּוֹת נְקֻדּוֹת, וְנִצְטַיְּרִין לְטוֹב.
Because of this, the Torah has two powers: If one is worthy, it becomes an elixir of life… (Yoma 72b). For each person, commensurate with his yearning, accordingly designs and explains the letters of the Torah. The Torah contains a predilection for good and evil, and “the tzaddikim go in them while the wicked stumble in them” (Hoshea 14:10). That is, each person, commensurate with his yearnings from which souls are made, makes vowel points for the letters of the Torah. The letters become animated and are explained for good or the opposite, God forbid. And in line with the way they are animated, that is how they work in the world. This is why the letters of the Torah seek to be animated by the mouth of the tzaddik. For he articulates his holy yearnings, and through this the letters receive vowel points and become animated for good.
מוסר התורה והיהדות: תשובה מאהבה נ׳׳ג
אם אין דעה אין תורה. וכמאמר חז׳׳ל ׳׳זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המות.׳׳ והנה המאמר הזה אעפ׳׳י שאינו צריך באור כי הוא נכון ומובן מאוד בפשוטו, בכל זה לא יזיק אם נתבל אותו קצת גם על דרך הדרוש, באופן שיהא מונח בתוך מלות המאמר הזה גופא ההבדל שבין ה׳׳זכה׳׳ ובין ה׳׳בלתי זכה׳׳, שלהראשון היא שם חיים ולהשני סם המות.
חחבדל הוא בהשקפה אחת קצרת אבל בוקעת רקיעים, (היא החקירה דרשותינו) על אודות מטתרת התורה והמצות אם וריך להשקיף עליהם כעל חנינה מעת ד׳ לאושר ולהצלחת האדם, או הם מכם וארנונא בעד האדון הבורא בעצמו, כי חפצו שישמשוהו ברואיו, האנשים, כעבדים המשמשים את אדונם? כל אחת מההשקפות הללו מובילה את האדם על מסילת אחרת. וכל תורת המוסר, היינו היחוסים שבין איש לרעהו ויחוס האדם אל עצמו, משתנים לפיהן תכלית שינוי.
דהנה, כידוע, נחלקות מצות התורה לשני חלקים: חלק אחד ׳׳בין אדם לחבירו׳׳, כלומר הוראות איך להתיחם אל חבריו, להזהר מנזקם ובכל מה דאפשר להיות להם להועיל. וחלק שני ׳׳בין אדם למקום׳׳, כלומר לעשות ולקיים את מצוות ד׳. והנה לפ ההשקפה הראשונה, כי עיקר כוונת ד׳ בנתינתו את התורה היה כדי להצליח את האדם, הנה המצוות ש׳׳בין אדם לחבירו׳׳ שמטרתם להמתיק חיי הבריות יוכנו כפשוטם; והמצות שבין אדם למקום בעל כרחם יובנו בתור הכשר גם הם אל ׳׳בין אדם לחברו׳׳, מפני שבהדבק הדם באלקים תזדכך נפשו ותשרשנה בו מדות טובות.
ואילו לפי ההשקפה השניה, שהאלקים מוציא, חס ושלום, תועלה לעצמו ממעשי המצות של בני האדם, יהי הדבר להפך: חלק המצות ש׳׳בין אדם למקום׳׳ מובן כפשוטו: לעבות עבודת ד׳ כאנשי חיל העובדים עבודת המלך. והחלק ש׳׳בין אדם לחברו׳׳ כלומר האזהרות הוזהרו שלא לצרור את חברו הוא בתור הכשר לבין אדם למקום לאמר, שלכן אסור לפגוע לרעה בחברו יען החבר הנהו ׳׳חפץ שמים׳׳ הנצרך לעבודת המלך ד׳...
יען כי הקב׳׳ה בעצמו אוהב אפילו את העוברים על מוותיו אם אינם מזיקים ורעים לבריות, עיין (קדושין ל׳׳ו): ׳׳בין כך ובין כך קרוין בנים׳׳. המצות שבין אדם למקום נתנן הבורא כדי להרחיב את לבב האדם לעשותו אוהב ומרחם על הבריות, אבל לא לתנאי על הבריות על מי לרחם ועל מי לא לרחם.
"Love-Motivated Turning" in Torah Ethics and Judaism, trans. R. Everett Gendler Without knowledge there is no Torah, as implied by the rabbinic adage, "For one worthy/pure, it is a life-giving drug; for one unworthy/impure, it is a death-dealing drug." This saying, although evident as it stands and in no need of further explanation, nonetheless will not be harmed by a bit of additional scrutiny relating to the difference between "the pure" and "the impure," life-giving for one, death-dealing for the other.
The difference depends upon one simple, yet basic and fundamental distinction that we repeatedly emphasize in our writings: namely, the basic purpose of Torah commandments. Are they intended to enhance the well-being and success of the human being, or are they tax and tribute for the benefit of the Creator, who desires that human beings behave as servants before their master? Each of these two basic conepts moves the human being along a distinctive path, and the entirety of Torah ethics, relations among human beings and between the individual and his/her own self, differ depending upon which concept is understood as basic.
It is well known that the commandments of Torah fall into two categories. One is "between oneself and fellow human beings," how to comport with others, to avoid injuring them and doing all possible to help them. The other is "between oneself and the Divine (Makom)," to perform and fulfill those commandments. According to the first point of view, G-d's purpose in giving the Torah was for the success of the human being. Hence the rules for behavior "among human beings" that are intended to sweeten the common life, are to be understood as simple, basic; whereas "between oneself and the Divine" be understood as preparation for the primary goal of enhanced life among fellow humans. For cleaving to the Divine purifies the self and firmly plants virtuous ways of living (midot tovot).
By contrast, from the second perspective, in which G-d brings forth the human (G-d forbid!) primarily for Divine advantage, the reverse is the case. Here "between oneself and the divine" is primary, simple and basic: to serve G-d like soldiers who serve the king. On the other hand, the societal injunction, not to oppress one another, now becomes a prerequisite for serving the Divine: it is forbidden to injure one's fellow because s/he is Divine property, needed to serve the Divine[...]
Even the Holy One of Blessing loves transgressors of his commandments so long as they do not harm their fellow human beings. "Either way, foolish or wise, transgressors or faithful, they are called Children of G-d" (Talmud Kiddushin 36a). Commandments between the Omnipresent and the human were given by the Creator in order to broaden the human heart, so that the human is a lover of all fellow creatures, not conditional to judgments about to whom or not compassion shall be shown.
וזהו הענין שהשני יצרים הם בלב, כדאיתא בתקונים (תקון י"א דף מט, ב) שיש בלב ב' בתים, א' משכן להיצר טוב. והב' משכן להיצר הרע. והאריך שם ואמר, לב חכם לימינו (קהלת י, ב) ושם יצר הטוב. ולב חכם לשמאלו ושם יצה"ר. וזהו דתנן (ברכות נד, א) בכל לבבך (דברים ו, ה), בשני יצריך. והנה האדם השומע ליצר רע לפי כוונתו הנגלה, אז הוא לשמאל הולך בסטרא דשמאלא, ונתקיים (שבת פח, ב) למשמאילים סמא דמותא. אמנם כשהולך אחר הנסתר של יצה"ר שהוא טוב מאד, דהיינו כדי שיתאוה ויהיה גבור ויתגבר ואז שכרו מרובה, אז מקיים (תהלים טז, ח) שויתי ה׳ לנגדי תמיד, כי מה׳ לא יצא רק טוב, ואז השמאל נגד ימינו של הקב"ה והוא טוב מאוד, ונמצא הכל יצר טוב, ואדרבה תוכיות הרע הוא טוב ביותר:
This is the matter of the two impulses (yetzer) that are in the heart. As is said in the Tikkunim: "In the heart there are two chambers. The first is the dwelling of the Good Impulse (Yezter Ha-Tov) and the second is the dwelling of the Evil Impulse (Yetzer Ha-Ra)." And it lengthens there as it says, "a wise heart on his right"—there is the Good Impulse. And a wise heart on the left—there is the Evil Impulse. And this is what is taught: "'With all of your heart'—with your two impulses." Behold, the person who listens to the Evil Impulse, according to the revealed (non-mystical) intentions, thus walks to the left, on the left side. And he instantiates: "To those who are left-handed in [their approach to Torah], it is a drug of death." Meanwhile, when one goes after the hidden (mystical) aspect of the Evil Impulse this is very good. That is, in order to lust, be strong, and overcome—then the reward becomes greater. Then he instantiates: "I have placed Hashem before me always." For not just the Positive Impulse has come from Hashem, and the left side is opposite the right side of the Holy Blessed One. And it is very good. And it turns out that everything is the Good Impulse. In fact, the innards of "Evil" are even more good.
לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תּוֹרָה כְּנָגִיד? לוֹמַר לְךָ: מַה נָּגִיד זֶה, יֵשׁ בּוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, יֵשׁ בּוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת. נראה לי בס"ד ענין זה באותיות 'נָּגִיד' כי חצי האחד הוא נו"ן גימ"ל שהמלוי שני אותיות אלו המה 'מלון' והוא ענין מנוחה כמו (תהלים צא, א) בְּצֵל שַׁקי יִתְלוֹנָן, (תהלים כה, יג) נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין, ולכן בית האורחים נקרא מלון על שם המנוחה שנחים שם, ולכן השינה נקראת 'לינה' וכנזכר בספר השרש, נמצא שני אותיות נו"ן גימ"ל של 'נָּגִיד' יש בהם ענין של חיים, כי המנוחה היא החיים כידוע, ובשני אותיות יו"ד דל"ת של 'נָּגִיד' יש אותיות 'דַּלּוּת' שהוא ענין המיתה, כי העני חשוב כמת, נמצא בשם 'נָּגִיד' יש בו רמז להמית ולהחיות.
Why are matters of Torah likened to a king? To teach you that just as this king has the power to kill and grant life, so too, matters of Torah have the power to kill and grant life. It seems to me, with the help of Heaven, that this comes from the letters of "king" (Na-G-I-D). For the first half is N-U-N Gi-M-L, and the completion of these two letters spells out the word "inn" (MaLON), which is the matter of rest. This is rest as in "rest in the shaddow of Shakai" (Psalms 91:1) and "his soul shall rest in goodness" (ibid. 25:13). Therefore a guest house is called a "malon" in honor of the rest there, and therefore sleep is called "leina." And, as mentioned in the Book of Roots [RaDaK, 1160–1235], we find that the two letters Nun-Gimmel of "nagid" are associated with life, because rest is life, as is known. And the two letters Y-U-D Da-Le-T of "nagid" are the same letters as "dalut" (poverty) which is associated with death because the pauper is thought of as dead. Thus, we find that the name "nagid" has in it hints to death-dealing and life-giving.