This is a direct transpilation of the mareh mekomos from Klallei Horaah series by Rav Yitzchak Berkovits. The original PDF was a bit hard to read and not all sources were attached. These sheets aim to fill in the gaps. I do not take any credit for putting these together. The original PDFs - as well as the audio recordings can be found at https://www.thejerusalemkollel.com/2019/01/07/klalei-horaah/
כללי הוראה ז. שעת הדחק וחומרות
עד כאן עסקנו בקביעת ההלכה - עיקר הדין, אבל מצינו בגמרא שלפעמים יש מקום להקל ולסמוך על דעה המקילה-במס׳ שבת חולקים ר׳ יהודה ור׳ שמעון בדין מוקצה מחמת איסור - לר״י דבר שהי׳ אסור בטלטול עם כניסת השבת נשאר
באיסורו למשך כל השבת, אבל לר״ש עם סילוק סבת האיסור הותר הדבר בטלטול-
1. שבת דף מ״ה ע״א ,ורב כרבי יהודה ... בשעת הדחק׳, ורש״י
הלכה כר׳ יהודה וסומכים על ר״ש בשעת הדחק
וְרַב כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ? וְהָא בְּעוֹ מִינֵּיהּ דְּרַב מַהוּ לְטַלְטוֹלֵי שְׁרָגָא דַחֲנוּכְּתָא מִקַּמֵּי חַבָּרֵי בְּשַׁבְּתָא, וַאֲמַר לְהוּ: שַׁפִּיר דָּמֵי! — שְׁעַת הַדְּחָק שָׁאנֵי. דְּהָא אֲמַרוּ לְהוּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אָשֵׁי לְרַב: הָכִי הִלְכְתָא? אֲמַר לְהוּ: כְּדַי הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק.
The Gemara asks: And does Rav really hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda that it is prohibited to move an object that is set-aside? Didn’t they raise a dilemma before Rav: What is the ruling with regard to moving a Hanukkah candle from before the ḥabarei, Persian Zoroastrian fire priests, on Shabbat? Those priests prohibited lighting fires on certain days. In order to prevent them from discovering that he lit Hanukkah candles it was necessary to quickly move them. And he said to them: One may well do so. Apparently, Rav does not hold that there is a prohibition of set-aside. The Gemara answers: This is not a proof, as exigent circumstances are different and Rav permitted this due to the danger involved. As Rav Kahana and Rav Ashi said to Rav on this matter: Is that the halakha? He said to them: Rabbi Shimon is worthy to rely upon in exigent circumstances like this one.
בשעת הדחק - סכנה אלמא שלא בשעת הדחק אסור:
2. שו״ת הרשב״א חלק א׳ סי׳ רנ״ג ,...דטהרות׳
הרשב״א חידש שאין סומכים על יחיד כנגד רבים או על קטן אא״כ יש גם הפסד מרובה.
3. רמ״א חו״מ סי׳ כ״ה סעיף ב׳ ,ואם הוא בהוראות ...מרובה׳
בשעת דחק גדול והפס״מ סומכים על דעת יחיד וקטן
...ואם הוא בהוראות איסור והיתר והוא דבר איסור דאורייתא ילך לחומרא ואי דבר דרבנן ילך אחר המיקל ודוקא אם ב' החולקים הן שוין אבל אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין אפי' בשעת הדחק אא"כ היה ג"כ הפסד מרובה...
[If] he [the Judge] erred in weighing of opinions, e.g., [in] a case regarding which there is a dispute among Tannaim or Amoraim and the Halachah was not decided in accordance with [the views of] either of them explicitly and he acted in accordance with [the view of] one of them and he knew not that the general practice had already spread throughout the world in accordance with [the views of] the other [authority], — [then] if this Judge was an expert [Mumḥeh] and obtained authorization from the Resh Galutha or [even] if he obtained no authorization but the litigants accepted him, — [the law is that] since he is an expert, the verdict is reversed. If, however, it is impossible to reverse [the verdict], he is absolved from making compensation. Gloss: [The decision of] three laymen is regarded as [that of] an individual expert. , supra § 3 in what manner obtaining authorization from the ruler is effective. One should not say 'I will render a decision in agreement with whomever I desire' pertaining to a matter wherein there is a difference of opinion [among the authorities]; and if one acts thus it is regarded as a false verdict unless if he is a distinguished scholar and knows [how] to harmonize [the conflicting views] by [well-grounded] proofs, he has the authority [to act thus]; but if he is incapable for this, he should not exact money [as a result] of uncertainty, for wherever there exists a doubt regarding the [accepted] law, we do not exact money from the possessor. And if it is concerning ritual law and it is a matter involving a Biblical prohibition, one should adopt the restrictive view; and if it involves a Rabbinical matter, one should adopt the lenient view and [provided] only if the two dissenting [authorities] are equals; but one should not rely on the statements of a minor [authority] as opposed to the statements of one superior to him in wisdom and in numbers [of disciples or followers] even in a time of emergency unless it also involved a serious loss. Likewise, if it was a case of an individual authority as opposed to a majority, — [then] we follow the majority everywhere. And even if the majority [of authorities] agree, not because of the same reason, only each one [of them] has his own individual argument, — [then the law is that] since they concur regarding the law — they are regarded as a majority and we adopt their opinion. If the prevailing custom in town is to adopt a lenient view [in a certain matter] because one Sage had [once] ruled for them thus, we follow his opinion, and if [subsequently] another Sage arrived and prohibits what they [the townspeople] permit [in accordance with the lenient view of the former Sage], one must act in accordance with the prohibition [of the latter Sage]. Wherever the statements of the former [authorities] are recorded in writing and are well-known, and the later Codifiers differ with the former as [we find] that at times the Codifiers oppose the [views] of the Geonim, we follow the [views of the] later [authorities], for the Halachah rests with the later authorities beginning with Abaye and Raba onwards. However, if at times we find a Geonic Responsum which was not recorded in writing and [the opinions of] other [authorities] are found to conflict with it, it is not required to render a decision in accordance with the views of the later authorities, for it is possible that they were unaware of the opinions of the Gaon, and had they heard of them, they would retract.
4. פסק בהנהגת הוראה דאו״ה מהב״ח ,אבל בקטן... כדפרישית׳
הב״ח דייק מלשון הרשב״א שאף בהפסד מרובה לא התיר לסמוך על קטן אלא על היחיד -ושלא כמושראינו ברמ״א.
בגמרא מצינו עוד תנאי בענין לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק-
5. נדה דף ט׳ ע״ב ,ת״ר מעשה ועשה רבי ... דלאו יחיד ... בשעת הדחק׳
אחרי ש,אתמר הלכתא׳ כשיטה אחת, אין לסמוך על שיטה אחרת אפילו בשעה״ד
ת"ר מעשה ועשה רבי כר' אליעזר לאחר שנזכר אמר כדי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק מאי לאחר שנזכר אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר' אליעזר אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כוותיה אלא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר ומאי לאחר שנזכר לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עליה אלא רבים פליגי עליה אמר כדי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק...
The Sages taught in a baraita: There was an incident in which Rabbi Yehuda HaNasi acted by ruling that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. After he remembered that Rabbi Eliezer’s colleagues disagree with him on this matter and that he had apparently ruled incorrectly, he nevertheless said: Rabbi Eliezer is worthy to rely upon in exigent circumstances. The Gemara asks: What is the meaning of: After he remembered? If we say that this means after he remembered that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, but in accordance with the opinion of the Rabbis, if so, how could he act in accordance with Rabbi Eliezer even in exigent circumstances, since the halakha has been decided against him? Rather, one must say that the halakha had not been stated on this matter, neither in accordance with the opinion of this Sage, Rabbi Eliezer, nor in accordance with the opinion of that Sage, the Rabbis. And what is the meaning of: After he remembered? After Rabbi Yehuda HaNasi remembered that it was not a lone authority who disagrees with Rabbi Eliezer, but it was several Sages who disagreed with him, and there is a principle that the halakha is in accordance with the opinion of the many over the opinion of an individual, he nevertheless said: Rabbi Eliezer is worthy to rely upon in exigent circumstances.
6. חזון איש יו״ד סי׳ ק״נ ס״ק ד׳ ד״ה והנה
לפי החזו״א אין לסמוך בשעה״ד והפס״מ על דעה שלא הוזכרה בשו״ע, שהכרעת השו״ע היא כ,אתמר הלכתא׳.
7. שו״ת אגרות משה חלק או״ח א׳ סי׳ נ״א ,ועוד יש להתיר... אף להש״ך.׳
שיטת ר׳ משה ז״ל היא שלא שייך ,אתמר הלכתא׳ אלא בהוראה (בלשון התשובה -,הכרעה׳) אבל לא בהכרעה - וא״כ השו״ע הבנוי על הכרעה ג״כ לא נקרא ,אתמר הלכתא׳ - ודלא כמ״ש חזו״א.
8. ש״ך יו״ד סי׳ רמ״ב בפלפול בהנהגת באו״ה ד״ה עוד נראה ,...אשכחן טובי׳
הש״ך טוען שאין מקום להקל בהפס״מ באיסור דאורייתא ורק בדרבנן הקלו
עוד נראה מבואר מדברי הב"ח דהא דמתיר הרשב"א בהפסד מרובה ביחיד נגד רבים היינו אפי' באיסורא דאורייתא וכתב וה"ה בס"פ הערל (יבמות דף פ"א) גבי חתיכת חטאת כו' ותימה והרי הא דיחיד ורבים הלכה כרבים דאורייתא הוא וכמ"ש לעיל והיאך אפשר לעקור דבר תורה בהפסד מרובה והלא כך הוא גזרת המקום לילך אחר הרבים ומה בכך שהוא הפסד מרובה ועוד שהרי הורגין נפשות ומחרימין ומפקירין ומאבדין ביד ע"פ הרוב ועיר הנדחת נדונין ע"פ הרוב והרי אין לך הפסד מרובה גדול מזה וע"ק דהיאך אפשר דהרשב"א בא לומר דאפילו באיסור דאורייתא דינא הכי והלא ממקום שלמד כן מהך דפ"ק דנדה (דף ט') דאמר ר' כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק אינו אלא דרבנן דגזירות מעת לעת אינו אלא דרבנן והכי אמרינן בערובין (דף מ"ו ע"א) אמר ליה רב פפא לרבא ובדרבנן לא שני לך בין יחיד ורבים כו' עד אלא רבים פליג עליה אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק לכך נראה דה"ק הרשב"א הלכה פסוקה היא שאין סומכים על הקטן נגד הגדול ולא ביחיד נגד רבים אא"כ שיש הפסד מרובה משכחת לה דסומכין עליהן וכמ"ש פ"ק דנדה כו' והיינו כהך דנדה דהוא איסור דרבנן וטעמא דהם אמרו והם אמרו לסמוך על היחיד בהפסד מרובה וכה"ג אשכחן טובי...
9. פתחי תשובה יו״ד סי׳ ל״א ס״ק ב׳ ,...ע״ש.׳
בספר באר שבע קבע דין הפסד מרובה בהפסד אחוז מסויים מן הקרן ואילו בספר הר הכרמל למד שהכל לפי המצב.
הפסד מרובה. עיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סי' ט"ו במה שמבואר בכמה דוכתי להקל בהפ"מ כמה נקרא הפ"מ. והביא דבתשובת נחלת שבעה סימן נ"ה נותן כלל בזה דהפסד יותר משתות בקרן מקרי הפ"מ [הובא גם בבה"ט סי' צ"ה סק"ד בשינוי קצת ע"ש]. והוא ז"ל חולק עליו דא"כ למשל אם הדבר שוה שש זהובים ויהיה הפסד יותר מזהב נתיר מטעם דיש לבעלים הפ"מ ובאם יהיה הדבר שוה ששה מאות זהובים וההפסד יהיה צ"ט זהובים נאסור ונאמר דאין זה אלא הפסד מועט ויהיה מלתא דרבנן כחוכא וטלולא. וסתר גם שאר דברי הנ"ש שם. והעלה דאין לזה דבר קצוב כלל והכל לפי ראות עיני המורה ולפי העת והזמן ולפי האדם שההפסד הוא שלו אם לגביה הוא הפסד מרובה מקרי הפ"מ ע"ש. ועיין בתשובת מאור הגולה רבי עקיבא איגר סוס"י מ"ג שכתב שהוא מסופק בכמה עניינים דמקילים בהפ"מ כמו בועי דסמיכי במים זכים אם הטבח שחט ב' או ג' בהמות והיה בכולם ב' בועי דסמיכי במ"ז ובענין דחדא בהמה לא הוי הפ"מ רק ב' וג' הוי הפ"מ אם זהו מקרי הפ"מ או לא כיון דכל אחד בעצמו לא הוי הפ"מ ויש לדון בזה להקל ע"ש בסימנים ומבואר מזה דאם היו הג' בהמות של שלשה בני אדם פשוט דאפילו באו כולם בב"א לפני המורה וצריך לפסוק על כולם דטריפה לא הוי הפ"מ ואין להקל ואפשר דה"ה אפי' בהמה אחת והיא של שותפים ואינו היתה של אחד היה הפ"מ רק השתא שהיא של שותפים אין להקל כיון דלכל אחד לא הוי הפ"מ [ועיין בתשובת ח"ס חא"ח סי' ס"ה שהבאתי בפ"ת לא"ח סי' ער"ב ס"א מבואר שם שלא הותר בהפ"מ אלא לבעל הבהמה ולבני ביתו משום הפסדו אבל אחרים למה יקנו ממנו לכתחלה וקרוב ודאי שמחוייב להודיעם ואם לא הודיעם ומכר סתם אפשר הוה מום במקח וחוזר אלא דאם לא נמצא בעיר בשר אחר כשר כ"א מבהמה זו שהותר בהפ"מ הותר לכל. רק לבעלי נפש המחמירים על עצמם כו' עש"ה אולם מתשובת רע"ק הנ"ל מבואר דגם בטבח המוכר לאחרים מתירין בהפ"מ ודוחק לומר דמיירי בלא נמצא בשר אחר דא"כ פשיטא שיש להקל משום צורך הצבור אמנם הא ודאי שצריך להודיע כדברי הח"ס הנ"ל ונכון בכה"ג להוזיל מעט לעניים]:
10. שו״ת מהר״י מינץ סי׳ ט״ו ,אשר שאלת ... מתיר׳
לפעמים סובר המורה שעיקר הדין הוא לקולא אבל אין כן דעת הפוסקים ולכן נוהג לפסוק לחומרא, אבל בהפסד מרובה פוסק כמו שסובר באמת. במהר״י מינץ מוסיף שכשמקילים במקום הפסד מרובה חייבים להודיע לשואל על כך, שלא יבא לתמוה למה פעם אוסרים ופעם מתירים.
11. בהקדמה לתורת חטאת לרמ״א ,והנה ... הכי׳
כשהרמ״א מיקל בהפסד מרובה פוסק כמו שסובר באמת.
12. מסילת ישרים פרק י״ד ,והפרישות הדינים ... כמוהו׳
חומרא היא לחוש לדעת יחיד אם טעמו נראה (לרש״י לעיל דף-2, 7# ודאי חייבים להחמיר שמא האמת כדעה זו, ואפי׳ לר״ן צ״ל שיש ענין לכוון אל האמת בשמים דאל״כ למאי נפק״מ שיש אמת בשמים!) ובכל זאת יש תנאי בקיום חומרות-
וְהַפְּרִישׁוּת בַּדִּינִים הוּא לְהַחְמִיר בָּהֶם תָּמִיד, לָחוּשׁ אֲפִלּוּ לְדִבְרֵי יָחִיד בְּמַחְלֹקֶת אִם טַעְמוֹ נִרְאֶה, אֲפִלּוּ שֶׁאֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ וּבִתְנַאי שֶׁלֹּא יִהְיֶה חֻמְרוֹ קֻלּוֹ.
וּלְהַחְמִיר בִּסְפֵקוֹת אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לְהָקֵל בָּהֶם. וּכְבָר בֵּאֲרוּ לָנוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל מַאֲמַר יְחֶזְקֵאל (חולין לז): הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה, שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁהוֹרָה בָּהּ חָכָם, וְלֹא אָכַלְתִּי מִבְּשַׂר כּוֹס כּוֹס. וְהִנֵּה כָּל זֶה מֻתָּר הוּא מִן הַדִּין וַדַּאי, אֶלָּא אִיהוּ דְּאַחְמִיר אַנַּפְשֵׁהּ.
וּכְבָר זָכַרְתִּי לְמַעְלָה שֶׁאֵין לִלְמֹד מִמָּה שֶׁהֻתַּר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, לַפְּרוּשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לְהַרְחִיק מִן הַכִּעוּר וּמִן הַדּוֹמֶה לוֹ וּמִן הַדּוֹמֶה לַדּוֹמֶה. וְכֵן אָמַר מַר עוּקְבָא (שם קה): אֲנָא בְּהַאי מִלְּתָא חַלָּא בַּר חַמְרָא לְגַבֵּי אַבָּא, דְּאִילּוּ אַבָּא כַּד אָכַל בִּשְׂרָא הָאִדָּנָא, לָא הֲוָה אָכֵל גְּבִינָה עַד לִמְחַר כִּי הַשְׁתָּא, וַאֲנָא בְּהַאי סְעוּדְתָא לָא אֲכֵילְנָא בִּסְעוּדְתָא אַחֲרִיתִי אֲכֵילְנָא. וּבְוַדַּאי שֶׁאֵין פְּסַק הַהֲלָכָה כְּמוֹ שֶׁהָיָה אָבִיו עוֹשֶׂה, שֶׁאִם לֹא כֵן לֹא הָיָה מַר עוּקְבָא עוֹשֶׂה נֶגֶד זֶה, אֶלָּא שֶׁאָבִיו מַחְמִיר הָיָה בִּפְרִישׁוּתוֹ וּלְכָךְ הָיָה מַר עוּקְבָא קוֹרֵא עַצְמוֹ חַלָּא בַּר חַמְרָא לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה פָּרוּשׁ כָּל כָּךְ כָּמוֹהוּ.
Separation in the laws is to always be stringent in them. To be concerned even for the view of the solitary opinion if its reason has grounds, despite that the Halacha does not follow this opinion. The condition, however, is that his stringency not become a leniency.
13. שם פרק כ׳ ,נמצאת ... בעיני ד׳ ׳
אסור להחמיר כשהחומרא עלול להזיק
נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַבָּא לְהִתְחַסֵּד חֲסִידוּת אֲמִתִּי צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁקֹל כָּל מַעֲשָׂיו לְפִי הַתּוֹלָדוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵהֶם, וּלְפִי הַתְּנָאִים הַמִּתְלַוִּים לָהֶם לְפִי הָעֵת לְפִי הַחֶבְרָה לְפִי הַנּוֹשֵׂא וּלְפִי הַמָּקוֹם, וְאִם הַפְּרִישָׁה תּוֹלִיד יוֹתֵר קִדּוּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם וְנַחַת רוּחַ לְפָנָיו מִן הַמַּעֲשֶׂה, יִפְרֹשׁ וְלֹא יַעֲשֶׂה.
אוֹ אִם מַעֲשֶׂה אֶחָד בְּמַרְאִיתוֹ הוּא טוֹב, וּבְתוֹלְדוֹתָיו אוֹ בִּתְנָאָיו הוּא רַע, וּמַעֲשֶׂה אֶחָד רַע בְּמַרְאִיתוֹ וְטוֹב בְּתוֹלְדוֹתָיו, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם וְהַתּוֹלָדָה שֶׁהִיא פְּרִי הַמַּעֲשִׂים בֶּאֱמֶת.
וְאֵין הַדְּבָרִים מְסוּרִים אֶלָּא לְלֵב מֵבִין וְשֵׂכֶל נָכוֹן, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הַפְּרָטִים שֶׁאֵין לָהֶם קֵץ, וַה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב:ו).
וּמַעֲשֶׂה דְּרַבִּי טַרְפוֹן יוֹכִיחַ (ברכות י ב): שֶׁהֶחֱמִיר לְהַטּוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי וְאָמְרוּ לוֹ כְּדַאי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל, אַף עַל פִּי שֶׁמַּחְמִיר הָיָה.
וְזֶה שֶׁעִנְיַן מַחֲלֹקֶת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל הָיָה עִנְיָן כָּבֵד לְיִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁרָבְתָה בֵּינֵיהֶם, וְסוֹף סוֹף נִגְמַר שֶׁהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל לְעוֹלָם.
הִנֵּה קִיּוּמָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁגְּמַר דִּין זֶה יִשָּׁאֵר בְּכָל תֹּקֶף לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְלֹא יֵחָלֵשׁ בְּשׁוּם פָּנִים, שֶׁלֹּא תֵּעָשֶׂה תּוֹרָה חַס וְשָׁלוֹם כִּשְׁנֵי תּוֹרוֹת, וְעַל כֵּן לְדַעַת הַמִּשְׁנָה הַזֹּאת יוֹתֵר חֲסִידוּת הוּא לְהַחְזִיק כְּבֵית הִלֵּל אֲפִלּוּ לְקֻלָּא מִלְּהַחֲמִיר כְּבֵית שַׁמַּאי. וְזֶה לָנוּ לְעֵינַיִם לִרְאוֹת אֵי זֶה דֶּרֶךְ יִשְׁכּוֹן אוֹר בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.
Thus we learn, that one who aspires to true Piety must weigh all of his deeds according to their consequences and circumstances, namely, their times, company, subject, and place. If abstaining leads to more sanctification of the Name of Heaven and gratification to G-d than doing it, he should abstain and not do it.
14. שו״ת אגרות משה חלק יו״ד א׳ סי׳ ס״ב ,... בלא שום חשש׳
ר׳ משה ז״ל פסק שתערובת סתם יינם במשקה חריף מותר ע״י ביטול בשש וא״צ ביטול בששים וכתב שיש מקום לבעל נפש להחמיר לשיטות האוסרות - והוא עצמו לא החמיר ברבים כדי שלא יתראה כבעל גאוה!
