Save " כללי הוראה ט. מנהגים "
כללי הוראה ט. מנהגים
This is a direct transpilation of the mareh mekomos from Klallei Horaah series by Rav Yitzchak Berkovits. The original PDF was a bit hard to read and not all sources were attached. These sheets aim to fill in the gaps. I do not take any credit for putting these together. The original PDFs - as well as the audio recordings can be found at https://www.thejerusalemkollel.com/2019/01/07/klalei-horaah/
כללי הוראה ט. מנהגים
ראינו את הגמ׳ ביבמות ואת דברי הרמב״ם, הרמ״א והמג״א אשר מהם יוצא שלפי מסקנת הגמ׳ גם במנהגים אסור שבב״ד אחד בעיר אחת ינהיגו את העם לקיים שני מנהגים הסותרים.זה לזה -וזה כלול בלא תתגודדו.
1. פסחים דף נ׳ ע״א ,מקום שנהגו... מפני המחלוקת׳, וגמ׳ נ״א ע״ב ,ההולך ממקום...בשוקא׳
ההולך ממקום שמקילים למקום שמחמירים אסור לו להקל כמנהגו מפני המחלוקת -ולפי רבא ההולך ממקום שמחמירים למקום שמקילים אסור לו להחמיר בפניהם אלא בדבר שהוא כעין ביטול מלאכה -שאין שום הוכחה שמשום חומרא מתבטל ממלאכתו.
...מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת — עוֹשִׂין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת — אֵין עוֹשִׂין. הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין — נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם. וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלוֹקֶת....
...הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם וְכוּ׳. בִּשְׁלָמָא הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין — נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם, וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחְלוֹקֶת וְלָא לֶיעְבֵּיד. אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין, אַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחְלוֹקֶת וְנַעְבֵּיד? הָא אָמְרַתְּ: ״נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם וְחוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם״! אָמַר אַבָּיֵי: אַרֵישָׁא. רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם אַסֵּיפָא, וְהָכִי קָאָמַר: אֵין בָּזוֹ מִפְּנֵי שִׁינּוּי הַמַּחְלוֹקֶת. מַאי קָא אָמְרַתְּ — הָרוֹאֶה אוֹמֵר מְלָאכָה אֲסוּרָה? מֵימָר אָמְרִי: כַּמָּה בַּטְלָנֵי הָוֵי בְּשׁוּקָא...
MISHNA: In a place where the people were accustomed to perform labor on Passover eve until midday, one may do so on that day. In a place where the people were accustomed not to perform labor, one may not do so. The performance of labor on the eve of Passover is not prohibited by Torah law, but is dependent on local custom. If one travels from a place where people perform labor on Passover eve to a place where people do not perform labor, or from a place where people do not perform labor on Passover eve to a place where people perform labor, the Sages impose upon him the stringencies of both the place from which he left and the stringencies of the place to which he went. In both cases, he may not perform labor. The Sages stated a principle: And a person may not deviate from the local custom, due to potential dispute. Similarly, one who transports Sabbatical Year produce from a place where a crop has ceased in the fields to a place where it has not yet ceased or from a place where it has not yet ceased to a place where it has already ceased is obligated to remove the produce from his possession, in accordance with the stringencies of both locations. It is permitted for homeowners to eat Sabbatical Year produce in their houses only as long as that species of fruit remains in the field as ownerless property. However, once that particular fruit is no longer available for animals in the fields, one is required to remove what remains of that species from his home. The statement in the mishna is referring to one who transported fruit from a location where it ceased in the fields to one where it did not, and vice versa. Rabbi Yehuda says that he need not remove the produce, as he can say to a local resident: You, too, go out and bring this produce from a place where it remains in the field.
2. שם ,א״ל רב ספרא... במדבר מותר׳, ותוס׳ ד״ה ביישוב לא עבדינן
ביישוב גם בצנעה אסור לעשות מלאכה
אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְרַבִּי אַבָּא: כְּגוֹן אֲנַן דְּיָדְעִינַן בִּקְבִיעָא דְיַרְחָא, בַּיִּישּׁוּב לָא עָבֵידְנָא מִפְּנֵי שִׁינּוּי הַמַּחְלוֹקֶת. בַּמִּדְבָּר מַאי? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב אַמֵּי: בַּיִּישּׁוּב אָסוּר, בַּמִּדְבָּר מוּתָּר....
After discussing stringencies resulting from customs, the Gemara elaborates on the second day of a Festival observed in the Diaspora. Rav Safra said to Rabbi Abba: Communities in a situation like us, who, based on calculations, already know the determination of the month and are no longer concerned lest the Festival be observed on the wrong day, clearly, on the second day of a Festival, we do not perform labor in the settled area due to the need to avoid deviation that causes dispute, as it is the custom in the Diaspora to refrain from performance of labor on those days. However, in the desert outside the Jewish community, what is the halakha? He said to him that this is what Rav Ami said: In a settled area it is prohibited; in the desert it is permitted.
ביישוב לא עבדינן - אפילו בצינעא ואפילו דעתו לחזור דלא אפשר למלאכה בצינעא כמו שאר דברים:
והנה, בענין המנהג שלא לעשות מלאכה בע״פ מצינו חידוש ריש פסחים-
3. פסחים ב׳ ע״ב ,מאימתי ארבעה עשר... החמה׳, ורש״י ד״ה משעת האור
התנאים נחלקו מאיזו שעה יש יסוד למנהג איסור עשיית מלאכה -ולפני זה גם אם נהגו שלא לעשותמלאכה בטלה דעתם. וא״כ- מנהג המקום מחייב את התושבים גם כשאנם נמצאים בעיר וגם את מי שנמצא שם אף שאינו תושב מפני המחלוקת -ובתנאי שיש יסוד בהלכה למנהגם.
מֵיתִיבִי: מֵאֵימָתַי אַרְבָּעָה עָשָׂר אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מִשְּׁעַת הָאוֹר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשְּׁעַת הָנֵץ הַחַמָּה.
The Gemara raises an objection from a different source: From when on the fourteenth of Nisan is it prohibited to perform labor, for those who are accustomed not to work on Passover eve? Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: From the time of or. Rabbi Yehuda says: From sunrise.
אסור בעשיית מלאכה - במקום שנהגו בו לנהוג איסור דאמרינן לקמן (פסחים דף נ.) מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין:
משעת האור - אבל קודם לכן אפילו נהגו בטלה דעתן:
4. שם נ׳ ע״ב ,בני חוזאי... על החיוב׳ (נ״א ע״א)
מנהג ללא יסוד הנהוג בין עמי הארץ אין להתירו בפניהם (המשמעות היא בפניהם ממש אבל בצנעה מותר) שמא יבואו לזלזל בעיקר הדין, אבל כאן בהפרשת חלה מן האורז יש סיכון במנהגם (הפרשה מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור ) ושקלו חז״ל מתי יש לחשוש מפני זלזול בחלה ומתי יותר חשוב לחשוש משום הפרשה מן החיוב על הפטור.
בְּנֵי חוֹזָאֵי נָהֲגִי דְּמַפְרְשִׁי חַלָּה מֵאָרוֹזָא, אֲתוֹ וַאֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף. אֲמַר לְהוּ: נֵיכְלַהּ זָר בְּאַפַּיְיהוּ. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִים וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר — אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָן בִּפְנֵיהֶם. אָמַר לוֹ: וְלָאו מִי אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּכוּתָאֵי! כּוּתָאֵי מַאי טַעְמָא — מִשּׁוּם דִּמְסָרְכִי מִילְּתָא, הָנָךְ אִינָשֵׁי נָמֵי סָרְכִי מִילְּתָא. אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: חָזֵינַן אִי רוּבָּן אוֹרֶז אָכְלִי — לָא נֵיכְלַהּ זָר בְּאַפַּיְיהוּ, דִּילְמָא מִשְׁתַּכְחָא תּוֹרַת חַלָּה מִינַּיְיהוּ. וְאִי רוּבָּן דָּגָן אָכְלִי — נֵיכְלַהּ זָר בְּאַפַּיְיהוּ, דִּילְמָא אָתֵי לְאַפְרוֹשֵׁי מִן הַחִיּוּב עַל הַפְּטוּר, וּמִן הַפְּטוּר עַל הַחִיּוּב.
As the mishna discusses the requirement to observe local customs, the Gemara relates: The residents of Beit She’an were accustomed not to travel from Tyre to market day in Sidon on Shabbat eve. In deference to Shabbat, they adopted a stringency and would not interrupt their Shabbat preparations even for a short sea voyage. Their children came before Rabbi Yoḥanan to request that he repeal this custom. They said to him: Due to their wealth, it was possible for our fathers to earn a living without traveling to the market on Friday; however, it is not possible for us to do so. He said to them: Your fathers already accepted this virtuous custom upon themselves, and it remains in effect for you, as it is stated: “My son, hear your father’s rebuke and do not abandon your mother’s teaching” (Proverbs 1:8). In addition to adhering to one’s father’s rebuke, i.e., halakha, one is also required to preserve his mother’s teaching, i.e., ancestral customs. The Gemara relates additional customs: The residents of the city of Ḥozai were accustomed to separate ḥalla from rice dough. They came and told Rav Yosef about this custom. He said to them: Let a non-priest eat this dough in their presence to show them unequivocally that this custom has no legal basis. Abaye raised an objection to him: With regard to matters that are permitted, but others were accustomed to treat them as a prohibition,
5. שם נ״א ע״א ,כי אתא רבה בר בר חנה... דעתו לחזור הוה׳, ורש״י
חומרי מקום שיצא משם הוא בדעתו לחזור דוקא אבל לא באין דעתו לחזור (לא ברור אם דעתו לחזור הוא המחייב או שאין דעתו לחזור פוטר -האם הפירוש באין דעתו לחזור הוא שאין לו דעת ברורה לחזור או שדעתו היא באופן מוחלט שלא לחזורונפק״מ במי שנוסע ללא תוכנית מוחלטת.) ולכן מי שאין דעתו לחזור למקום מוצאו ובאו שכניו לשעבר לבקרו במקומו החדש -מותר לו להתנהג בפניהם לקולא כמנהג המקום שהוא שם אלא אם אינם בני תורה.
כִּי אֲתָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אֲכַל דְּאַיִּיתְרָא. עוּל לְגַבֵּיהּ רַב עַוִּירָא סָבָא וְרַבָּה בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא, כֵּיוָן דַּחֲזִינְהוּ כַּסְּיֵיהּ מִינַּיְיהוּ. אֲתוֹ וַאֲמַרוּ לֵיהּ לְאַבָּיֵי. אֲמַר לְהוּ: שַׁוִוינְכוּ כְּכוּתָאֵי. וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה לֵית לֵיהּ הָא דִּתְנַן נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם? אָמַר אַבָּיֵי: הָנֵי מִילֵּי מִבָּבֶל לְבָבֶל, וּמֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אִי נָמֵי, מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל — לָא. כֵּיוָן דַּאֲנַן כַּיְיפִינַן לְהוּ, עָבְדִינַן כְּווֹתַיְיהוּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר הֲוָה.
And the people of Kabul came and issued a decree to prohibit bathing together for two brothers, due to their concern that it is similar to bathing with one’s sister’s husband. It was taught in the Tosefta: A student may not bathe with his teacher, since it is disrespectful to see one’s teacher naked. But if his teacher requires his help when bathing, it is permitted. The Gemara relates: When Rabba bar bar Ḥana came from Eretz Yisrael to Babylonia, he ate the fat found over the straight part of an animal’s stomach. The fat along the stomach consists of two parts: The inner, straight portion, which is shaped like a bowstring, and the outer, rounded portion, which is shaped like a bow. With regard to the fat surrounding the inner, straight portion, the custom in Eretz Yisrael was lenient, whereas in Babylonia it was stringent. Rav Avira the Elder and Rabba, son of Rav Huna, entered to see Rabba bar bar Ḥana. When he saw them coming, he concealed from them what he was eating. They came and told Abaye what had happened, and he said to them: Through his conduct, he rendered you Samaritans, as he could have told you that it is permitted but did not do so.
שוינכו ככותאי - דאמרינן לעיל דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהן ואוקמה רב חסדא בכותאי:
הני מילי מבבל לבבל - מעיר לעיר בבבל דכיון דלא כייפי להדדי אם ישנה מנהגן לעיניהן יש כאן מפני המחלוקת וכל שכן מבבל לארץ ישראל אל ישנה את מנהג המקום מפני המחלוקת:
אבל מארץ ישראל לבבל - אם ישנה את המנהג בבבל אין כאן מחלוקת דאנן כייפינן לבני א"י דאינהו סמיכי ובבבל לא סמיכי:
עבדינן כוותייהו - כלומר אם באין משם לכאן אין להם לשנות מנהגם אלא עושין כמקומן:
אפילו תימא מארץ ישראל לבבל - אל ישנה:
6. שם נ׳ ע״ב ,בני ביישן נהוג... תורת אמך׳
החיוב של מנהג המקום בא מחמת קבלת הדורות הקודמים (וכן מנהגי משפחה -כל שראש המשפחה קבל על עצמו ועל זרעו להתנהג כך חל עליהם חיוב לקיימו- אבל ללא קבלה על המשפחת אין חומרות היחיד מחייבות את בניו.)
בְּנֵי בַיְישָׁן נְהוּג דְּלָא הֲווֹ אָזְלִין מִצּוֹר לְצִידוֹן בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲתוֹ בְּנַיְיהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמְרוּ לוֹ: אֲבָהָתִין אֶפְשָׁר לְהוּ, אֲנַן לָא אֶפְשָׁר לַן. אֲמַר לְהוּ: כְּבָר קִיבְּלוּ אֲבוֹתֵיכֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״.
As the mishna discusses the requirement to observe local customs, the Gemara relates: The residents of Beit She’an were accustomed not to travel from Tyre to market day in Sidon on Shabbat eve. In deference to Shabbat, they adopted a stringency and would not interrupt their Shabbat preparations even for a short sea voyage. Their children came before Rabbi Yoḥanan to request that he repeal this custom. They said to him: Due to their wealth, it was possible for our fathers to earn a living without traveling to the market on Friday; however, it is not possible for us to do so. He said to them: Your fathers already accepted this virtuous custom upon themselves, and it remains in effect for you, as it is stated: “My son, hear your father’s rebuke and do not abandon your mother’s teaching” (Proverbs 1:8). In addition to adhering to one’s father’s rebuke, i.e., halakha, one is also required to preserve his mother’s teaching, i.e., ancestral customs.
7. נדרים ט״ו ע״א ,ומי איכא... בל יחל דברו׳, ופ״א ע״ב ,דתניא דברים... דברו׳ ור״ן
לשון ,דברים המותרים ואחרים נוהגים בהן איסור׳ מזכיר את ההלכה שראינו בפסחים בכותאי- אבלה,בל יחל׳ דרבנן (וכן הלשון ,כדי לבטלן׳) מוכיחה שמדובר כאן בנודרים עצמם -שאין להשפיע עליהם להפסיק את מנהגם כדי שלא יבואו לזלזל בנדרים. והר״ן הוסיף שהיחיד שקיבל על עצמו מנהג מחמתפרישות אסור לו לבטל את המנהג ללא התרת נדרים.
וּמִי אִיכָּא ״בַּל יַחֵל״ מִדְּרַבָּנַן? אִין, וְהָתַנְיָא: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר — אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָן בִּפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״. תְּנַן: ״שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד הַפֶּסַח אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד הֶחָג״, הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח — אֲסוּרָה בַּהֲנָאָתוֹ עַד הַפֶּסַח. הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח — אֲסוּרָה, לֹא הָלְכָה — לָא! אָמַר רַבִּי אַבָּא: הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח — אֲסוּרָה, וְלוֹקָה. לֹא הָלְכָה — אֲסוּרָה בְּעָלְמָא. אֵימָא סֵיפָא: אַחַר הַפֶּסַח בְּ״בַל יַחֵל דְּבָרוֹ״.
The Gemara asks: But is there a prohibition of: He shall not profane, by rabbinic law? The Gemara answers: Yes, and it is taught in a baraita: With regard to matters that are permitted, but others are accustomed to observe a prohibition with regard to them, you may not permit these matters before those people, as it is stated: “He shall not profane his word” (Numbers 30:3). If they contravene their custom they are in violation of the prohibition: He shall not profane his word, by rabbinic law, as that is similar to violating a vow. The Gemara attempts again to raise a difficulty with regard to Rav Yehuda’s opinion. We learned in a mishna (57a) that if a man said to his wife: Deriving benefit from me until Passover is konam for you if you go to your father’s house until the following festival of Sukkot, then, if she went to her father’s house before Passover, she is prohibited from deriving benefit from him until Passover, as she violated the condition, thereby enabling the vow to take effect.
מַאן תְּנָא הָא דְּתַנְיָא: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִים וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר — אִי אַתָּה רַשַּׁאי לִנְהוֹג בָּהֶם הֶיתֵּר כְּדֵי לְבַטְּלָן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״, דָּבָר אַחֵר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״ — מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין מֵפֵר נִדְרֵי עַצְמוֹ. מַנִּי? רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִיא.
The Gemara asks: Who is the tanna who taught that which is taught in a baraita: With regard to matters that are permitted, but others were accustomed to treat them as a prohibition, you are not allowed to treat them as permitted in a manner that may cause the negation of their custom, as it is stated: “He shall not profane his word” (Numbers 30:3). The verse indicates that any vow in which a person renders a matter forbidden to himself, i.e., “his word,” is considered a quasi-vow, which may not be profaned. The Gemara presents another interpretation of the verse: Alternatively, the verse states: “He shall not profane his word”; from here it may be derived that a halakhic authority cannot dissolve his own vows. Whose opinion is this? It is that of Rabban Gamliel, who maintains that a man should nullify his wife’s vow even if it does not actually take effect.
משום שנאמר לא יחל דברו מני ר"ג היא - דדריש דברו לומר דאפי' מידי שאינו נדר גמור אלא דבור בעלמא אפ"ה לא יחל כדי שלא ינהוג קלות ראש בנדרים גמורים הכא נמי כיון שנהגו איסור בדברים המותרין הוה ליה לגבייהו כדברים האסורים. ומכאן היה אומר ה"ר יהודה הכהן ז"ל שאם נהג אדם שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בזמן מיוחד ושוב רוצה לשתות יין או לאכול בשר באותו הזמן צריך היתר: מתני' בנגעים (פ"ב מ"ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר' יהודה אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים: וגרסי' בירושלמי (פ"י ה"י) נדרה אשה ושמע בעלה ולא הפר לה פשיטא שאינו מפר לה לענין הבעל מהו שיפר לה לענין הזקן מה אנן קיימין אי בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן אלא כינן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים ולאו ר' יהודה היא תנינן בשם ר"י ר' חייא תנא לה בשם חכמים ופסק הרמב"ן ז"ל כר' יהודה מדתני לה ר' חייא בשם חכמים וכתבתי מזה בפ"ק בס"ד: ירושלמי קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הנאת בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם:
8. פי׳ הרא״ש שם ד״ה דברים המותרים ,...האסורים׳
המנהג שנתנו לו חז״ל שם נדר דרבנן הוא כשידעו שהדבר מותר ע״פ דין ואעפ״כ החמירו בו מעצמם,אבל אם החמירו בטעות בחשבם שהוא אסור מעיקר הדין לא חל שם מנהג כלל. מקור הדברים הוא בירושלמי שהביא הרא״ש בפסחים-
דברים המותרין. שיודעים שהם מותרין ולהחמיר נהגו בהם איסור צריכין התרה מדרבנן שלא יבאו לזלזל בדברים האסורים...
9. רא״ש פסחים פרק ד׳ סי׳ ג׳ ,והכי איתא בירושלמי ... לשם נדר׳
לשון הירושלמי -,כל דבר שאין ידוע בו שהוא מותר והוא טועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירים לו וכל דבר שידוע בו שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו׳ -פירש הרא״ש מתירין לו ללא התרת נדרים ואין מתירין לו אלא צריך התרת נדרים.
...והכי איתא בהדיא בירושלמי הל' א' ר' יוסי ב"ר בון אמר כל דבר שאין ידוע בו שהוא מותר והוא טועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירין לו וכל דבר שידוע בו שהוא מותר והוא טועה ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו. כלומר אם בא לחכם לישאל אם יכול לזלזל במנהג שנהגו בו אבותיו כההיא דבני בישן לא יתיר לו החכם וכן נמי אדם שנהג איסור בדבר המותר לסייג ולפרישות לא יתיר לו החכם המנהג ההוא ממילא דהוי כמו נדר כדאיתא בפ"ב דנדרים ד' טו: תניא דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירן לפניהם משום שנאמר לא יחל דברו אבל החכם יכול להתיר להם בחרטה כמו שאר דברים ויפתח בחרטה שהם מתחרטים שנהגו כן לשם נדר...
10. שו״ת הרשב״א חלק ג׳ סי׳ רל״ו ,והלא אמרו חז״ל... אין מתירין להם׳
הרשב״א הבין את דברי הירושלמי כפשטן -שמתירין לו היינו התרת נדרים -ואם ידע שהם מותרים ובכל זאת החמירו בו אין מתירין לו ע״י התרת נדרים -שלפי הרשב״א מנהג שהנהיגו בו מחמת פרישות אין לו התרה עולמית.
11. שו״ע יו״ד סי׳ רי״ד סעיף א׳, ורמ״א
דעה א׳ בשו״ע היא הרא״ש, והשניי׳ה היא הרשב״א -והמנהג כשיטת הרא״ש.
וא״כ- נדר שיש לו יסוד בהלכה (דעת יחיד בראשונים, סייג לדבר האסור מעיקר הדין) אחרי שהנהיגו בו האבות אסור לבניהם להקל בדבר משום אל תטוש ומשום בל יחל דרבנן, וכל מי שנמצא במקום שלהם חייב להחמיר מפני המחלוקת (ואפילו בצנעה אם מדובר בדבר שקשה להצניע) אבל מנהג שאין לו יסוד בהלכה אין לבטלו משום בל יחל דרבנן, ואם אינם בני תורה אסור לאחרים להקל בפניהם שלא יבואו לזלזל בנדרים. ודבר שהחמירו בו בטעות אין עליו שם מנהג כלל.
לעבור על מנהג צריך התרה. ובו ב' סעיפים:דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך ג' שיתירו לו אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפילו פעם אחת צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים לא הוי כאילו קבלום בנדר ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור אין מתירין לו אפי' כעין התרת נדרים דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם (והמנהג כסברא הראשונה):
Il faut recourir à un rabbin lorsqu’on veut se dispenser de suivre un usage religieux local (minhag)Lorsque dans un pays on a pris l’habitude de se défendre une chose, cependant permise par les prescriptions religieuses, cela revient, pour les habitants de ce pays, à avoir fait vœu de se défendre cette chose. C’est pourquoi une personne qui a coutume de jeûner la veille du jour de l’An, ou entre le jour de l’An et le jour des Expiations, ou bien de ne pas manger de viande ni boire de vin, du premier au onze d’Ab, ou du 17 Tamouz au 11 Ab(a)Les abstinences du commencement de Ticheri n’ont pas pour but de mortifier le corps, mais de nous préparer au repentir de nos péchés, en nous tenant loin des jouissances matérielles qui endorment la conscience. Les abstinences de la fin de Tamouz et du commencement d’Ab doivent commémorer pour nous les souffrances de nos pères à l’époque de leurs luttes contre les Assyriens et contre les Romains., et qui ne voudrait plus pratiquer ces abstinences, parce qu’elle ne se trouverait plus assez forte pour les supporter, devra, pour s’en dispenser, avoir la permission de trois rabbins. Cette mesure est nécessaire, si la personne avait pensé au début qu’elle pratiquerait toujours ces abstinences. Quand on veut suivre un de ces usages (minhag) et avoir le droit de l’abandonner à un certain moment, il faut dire, dès le début, qu’on ne fait pas vœu de toujours suivre ce minhag. Si, dans un pays, on regarde comme défendue une chose qui est permise par les prescriptions religieuses, une personne qui suit cet usage, parce qu’elle croit la chose réellement défendue, n’est pas liée de ce fait et, lorsqu’elle s’aperçoit de son erreur, elle a le droit de ne plus suivre le minhag en question. Un auteur dit: Si cette personne découvre son erreur, elle a besoin, pour se délier, d’obtenir l’assentiment de trois rabbins, tout comme si elle avait fait un vœu. — Quand, sachant une chose permise, une personne se fait un devoir de la regarder comme défendue, aucun rabbin ne peut lui faire remise de ce vœu.GLOSE: L’usage est de suivre la première opinion.
12. ש״ך שם ס״ק ב׳, ודגול מרבבה על הגליון
לפי הש״ך דברי המחבר כפשטן שאם חלה ביום שמנהגו לצום צריך התרה כדי לאכול -ופירששהקבלה היא לצום בכל אופן, אבל הדגול מרבבה פי׳ שמדובר במי שרוצה לבטל את המנהג מכלוכל -אבל לבטלו בימי חליו בודאי מותר גם ללא התרה וימי החולי לא היו בכלל המנהג. יסוד הדבר הואשמנהג פירושו כך נהגו בתמידות ולא שייך לדבר על מנהג בנוגע למקרים נדירים -שהרי מקרים אינם דברים שגרתיים.
תעניות כו'. מחמת שאינו בריא צריך שיתירו לו כו' ראיתי מי שהקשה דכאן סתם הרב כדברי המחבר דצריך התרה ובא"ח סי' תקס"ח סוף סעיף ב' כתב בהג"ה דתעניות בה"ב או י' ימי תשובה שאירע ברית מילה מצוה לאכול ואין צריך התרה כי לא נהגו להתענות בכה"ג כו' ואם כן הכא אמאי צריך התרה ה"נ נימא לא נהגו להתענות כשאינו בריא ולאו קושיא היא דהתם לא נהגו להתענות כשאירע ברית מילה ונהגו לאכול אם כן כל המתענה אדעתא דהכי מתענה דכשאירע ברית מילה יאכל אבל הכא לא אסיק אדעתי' דכשלא יהא בריא לא יתענה והלכך צריך התרה תדע דהא דברי הרב שם לקוחים מהגמ"יי בשם הר"מ ודברי המחבר כאן גם כן לקוחים מהמרדכי והגמ"יי בשם הר"מ אם כן בע"כ צריך לחלק כדפי' כדי שלא יסתרו דברי הר"מ אהדדי ובזה ניחא הא דכתב הרב בא"ח סימן תקנ"א סעיף י' דהנוהגין שלא לאכול בשר ולשתות יין מראש חודש אב ואילך מותרים בסעודת מצוה ומשמע אפילו התרה אין צריך אלא ודאי התם ה"ט משום דלא נהגו בכה"ג:
שו״ע שם ס״ב, וביאור הגר״א אות ו׳
דבר הנהוג הוא בכלל מנהג גם אם אף אחד לא הורה להם לעשות כן.
קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור הותרו בהם אם אין דעתם לחזור:
Quand les notables d’une communauté ont institué une coutume formant «haie à la Loi», cette coutume subsiste comme un vœu, et doit être suivie par la postérité, même si elle a été établie sans l’assentiment des membres de la communauté. Lorsque des habitants d’une autre ville viennent s’établir dans une ville où existe une de ces interdictions, ils sont tenus de s’y conformer. Inversement si des habitants d’une ville, où existe une de ces interdictions, viennent s’établir dans une autre ville, où elle n’est pas en vigueur, ils ne doivent plus obéir à l’interdiction dont il s’agit.