סכין וממשמשין, אבל לא מתעמלין. ולא מתגררין. אין יורדין לקורדימא, ואין עושין אפיקטויזין, ואין מעצבין את הקטן, ואין מחזירין את השבר, מי שנפרקה ידו ורגלו לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ הוא כדרכו, ואם נתרפא — נתרפא.
Apropos the waters of Tiberias, the mishna discusses the halakhot of bathing and medicine on Shabbat. One may smear oil on his body and gently rub his body with his hand; however, one may not exert himself with vigorous massage or by means of exercise in order to benefit from the therapeutic effects of sweating; and one may not scrape the oil off with a scraper. Additionally, one may not go into a swampy river [kurdima], on Shabbat. And one may not make a drug to induce vomiting, nor may one align a young infant’s bones to straighten them, nor may one reset a break in a bone. One whose hand or foot was dislocated may not move them about vigorously in cold water, which is the standard method of treatment; however, one may wash the limb in the typical manner, and if one is cured through this washing, he is cured.
אבל לא מתעמלין. לשפשף בכח: ולא מתגררין. גרסינן במגררת שקורין אשטרייל"א דהוי עובדא דחול:
אבל לא מתעמלין. פירש הר"ב לשפשף בכח וכן פי' רש"י ונראה דטעמא כמו שפירשו בלא מתגרדין דהוי כעובדא דחול ויש להרמב"ם פירוש אחר ובחיבורו פרק כ"א מבואר יותר וז"ל שם איזה הוא מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע שאסור ליגע את עצמו עד שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה ע"כ:
אבל לא מתעמלין. פי' פושטין ומקפלין זרועותיהם לפניהן ולאחריהן וכן רגליהן ע"ג ירכותיהן ומתחממין ומזיעין והוא כמין מעשה רפואה ואסור. וכן אסור לעמוד בשבת בקרקעיתה של דיומסת מפני שמעמלת ומרפאה:
תא שמע: בהמה שאחזה דם, אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן. אדם שאחזו דם, מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן. אמר עולא: גזירה משום שחיקת סממנין.
סכין וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחל. ואין מתעמלין בשבת. אי זה הוא מתעמל זה שדורסים על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע. שאסור ליגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה. וכן אסור לעמד בקרקע דימוסית שבארץ ישראל מפני שמעמלת ומרפאת:
(28) One may apply oil and massage132Our translation is based on the Rambam's Commentary on the Mishnah (Shabbat 22:6). the intestines on the Sabbath, provided that one applies oil and massages at the same time, so that one will not follow one's weekday practice.
One may not work-out on the Sabbath. What is meant by a work-out? Others tread on a person's body forcefully until he becomes exerted and begins to perspire, or a person walks [vigorously]133The Tosefta (Shabbat 17:22) states, "One may not run for exercise on the Sabbath, but one may walk leisurely the entire day." Note also the Shulchan Aruch (Orach Chayim 301:2), which grants license for youths to perform calisthenics on the Sabbath if they enjoy doing so. Note, however, the Mishnah Berurah, which emphasizes that the license is granted only when one enjoys the physical activity, and not when one does so for health purposes. until he exerts himself and begins to perspire. It is forbidden to exert oneself on the Sabbath to the extent of perspiring, for this is a therapeutic practice. Similarly, one may not stand in mud baths in Eretz Yisrael, because this is exerting and therapeutic.
(ב) לפי' רש"י והטור א"ח סי' שכ"ז דוקא לשפשף ברפיון ידים בנחת להנאה הוא דשרי אבל לא בכח ולפי' מיי' פרק כ"א מהל' שבת משמע דאפי' בכח יכול לשפשף כל עוד שלא יכוין לבא לידי זיעה ומסופקני בשפשוף שעושין ליגיעי כח שהוא כדי להשיב כחן אליהן ולבטל מהן עיפותם דקצת דמי לרפואה אם הם אסורין ולרש"י דאפילו לתענוג אינו מתיר אלא ברפיון פשיטא דאסור דהא עושין אותם בכח והוו מתעמלין וגם לפי' מיי' קצת נראה דאסור אם עביד לרפואה אלא שמסופק אני אם מקרי רפואה או תענוג:
סכין וממשמשין להנאתו ע"י שינוי שסך וממשמש ביחד ולא ימשמש בכח אלא ברפיון ידים:
(2) 2. It is permitted to anoint oneself and have one’s entire body massaged by hand for pleasure. And one should not massage vigorously, but [rather, he should massage] gently.
אין מתעמלים דהיינו שדורס על הגוף בכח כדי שייגע ויזיע ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי:
כדי שייגע ויזיע. זה הוא מלשון הרמב"ם בביאורו על אין מתעמלין ורש"י שם פירש דהיינו שמשפשף בכח ומשמע אפילו אם אינו מזיע והעתיקו הטור ושו"ע לעיל בשכ"ז ס"ב ודברי השו"ע קשה לפ"ז וע"ז רמז הגר"א לעיל שם עי"ש ולדינא כתב הא"ר דיש לפסוק בזה כהרמב"ם שכן הסכים הרה"מ ובאמת בפיר"ח שלפנינו ג"כ נמצא כהרמב"ם:
כדי שייגע ויזיע. זה פי' הרמב"ם ז"ל בהא דאמרינן דף קמ"ז ע"א אבל לא מתעמלין וצל"ד כיון דהטוהש"ע פסקו בסי' שכ"ז ס"ב דשפשיף בכח אפילו לבריא אפילו לתענוג אסור כדעת רש"י ז"ל וא"כ איך כתבו בכאן דברי הרמב"ם ז"ל דמשמע דוקא משום רפואה כדי שיזיע אסור. אבל לבריא מותר. ולכאורה דעת הטוש"ע דהא דאסור לדעת רש"י ז"ל שפשיף בכח אפילו לבריא לתענוג היינו דוקא בסך. והא דאסור לדעת רמב"ם ז"ל משום רפואה היינו אפילו אינו סך ופסקו כחומרת שניהם דבסי' שכ"ז דמיירי בסך אסור משום דעת רש"י ז"ל אפילו לבריא ולתענוג. וכאן בלא סך אסור משום דעת רמב"ם ז"ל משום רפואה. אבל דעת הא"ר סימן שכ"ז סק"ג דאף לדעת רש"י ז"ל אסור אף בלא סך וכ"מ להדיא מדברי הש"ג שהביא המ"א בס"ק מ"ו א"כ דברי הטור ושו"ע צ"ע. ואולי אפשר לומר כיון דהא דלא ישפשף בכח לדעת רש"י ז"ל הוא משום עובדין דחול עמה"ש. וא"כ במצטער דמותר עובדא דחול כמ"ש הב"י עמ"א ס"ק מ"ח (וע"ל ס"ק ע"ב) הי' מותר לדעת רש"י ז"ל. אלא דלדעת רמב"ם ז"ל אסור משום רפואה ופסקו כחומרת שניהם בין בבריא בין במצטער אסור. או אפשר דגם רש"י והרמב"ם ז"ל לא פליגא:
שאלה. מי שיש לו כאבים בגופו, האם מותר לו לעשות מסג' בשבת.
תשובה. מותר לעשות מסג' בשבת, ובלבד שאין מתכוין הוא להזיע בכך.
כדי שיגע ויזיע. בטו' כתוב שאסור לחולה ליגע עצמו בשבת כדי שיזיע מפני שהיא רפואה עכ"ל וק"ל כיון שאין כאן שייכות שחיקת סמנים היה לנו להתיר לחולה שאין בו סכנה ומ"ש מהא דסעיף שאח"ז שמותרים מטעם זה. ונ"ל דכיון שלפעמים מביאים הזיעה על החולה ג"כ ע"י סמנים חיישינן שיעשה רפואה האחרת משא"כ בסעיף שאח"ז שאין שייכו' רפואה לאותן הדברים ע"י שחיקת סמנים כלל לא גזרינן אלא דמ"מ קשה ע"ד הטור שהבי' לעיל ספיקא דהרא"ש ומדברי רמב"ם למד קולא קשה עליו מכאן דאסו' אפי' ע"י חולה עצמו וצ"ע ליישבו:
בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם מותר וכן לראות כל דבר שמתענגים בו [וכן מותר לטייל בשבת] [ב"י]:
(2) 2. Youths who enjoy jumping or running are permitted (to do so), and the same goes for other things they enjoy [and therefore it is permitted to hike/walk for pleasure on Shabbat][Beis Yosef].
וכן לראות כל דבר שמתענגין בו. בטור סיים אחר זה מותר לראותו וכתב ב"י שזהו יתור ל' דהא כבר כתב וכן לראותו כו' ובסמ"ק אין אלו ב' תיבות עכ"ל ול"נ דגם נוסחת הטור בסמ"ק היה כמו לפני הב"י אלא דהוסיף בכונה אלו ב' תיבות דלא נטעה לומר דהסמ"ק שכתב היתר למרוצה וקפיצה בשביל לראות אחר כך דבר המתענג בזה אינו מותר באמת דזה דומה למ"ש ב"י כאן בשם התוספתא אין רצין בשבת כדי להתעמל אבל מטייל הוא כדרכו אפי' כל היום כולו עכ"ל והא ודאי שיש לו נחת רוח במה שמתעמל דאטו בשופטני שרץ בחנם ועל מה רץ אלא ודאי שיגיע לו מזה ענג לאיזה דבר כגון שיהא תאב לאכילה אחר העימול ואפי' הכי אסור והטעם דבאותה שעה שהוא רץ אין לו תענוג לא שרינן ליה מחמת התענוג שימשוך אח"כ משא"כ בקפיצת הבחור שהתענוג לו בשעה שרץ וקופץ וא"כ גם ברץ לראות כאן לא הותרה לו הריצה וקפיצה אלא הכונה להתיר ראיה לחוד דה"א דיש איסור בראיה זו שכ' הטור ססי' ש"ו דהרהר בעסקיו מותר ומ"מ משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל כו' עכ"ל ומביא ב"י בשם רבינו יונה דשמא מתוך הרהור בא טרדת הלב כו' וכן אנו אומרים מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח מנוחה שלימה שאתה רוצה בה עכ"ל ע"כ ה"א דג"ז אינה מנוחה שהקב"ה רוצה בה שיראה ויהרהר בשבת בדברים חצוני' קמ"ל דכיון דענג הוא לו שרי וזה ענג שבת זו הנלע"ד בל' יתור של רבינו הטור לפרש דברי הסמ"ק שלא נטעה לומר דקאי על ריצה וקפיצה אלא אראיה בלבד והליכה בנחת וסמכו כאן לפי שבשניהם הטעם משום ענג שלו בבחורים בקפיצה ובסיפ' בראיה לחוד כנלע"ד נכון:
וכן מותר לטייל. אפילו אם כונתו להתעמל ולהתחמם משום רפואה מ"מ שרי כיון דלא מוכחא מילתא שעושה כן לרפואה אבל אסור לרוץ כדי שיתחמם לרפואה כיון דמוכחא מילתא ואסור משום שחיקת סממנין ויש מחמירין אפילו בטיול אם כונתו להתעמל לרפואה:
לא ישטיח אדם כליו ברשות הרבים לנגבן אפילו מן הזיעה אין רצים בשבת כדי להתעמל אבל מטייל כדרכו אפילו כל היום [כולו] ואינו חושש. בהמה שאכלה פירות הרבה מטיילין אותה בחצר בשביל שלא תמות.
נשאלתי אי שרי טורנען /להתעמל/ בשבת קדש? ויש להתיר מטעם שנתבאר /באו"ח/ בסי' ש"א סעיף ב' דבחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם מותר, ופירשו בו (ע' ערוך השלחן שם /סי' ש"א/) שמשחקים ומתענגים בדלוג וקפיצה. וע"כ אינו אסור מטעם וקראת לשבת עונג ולא שיהא לו טירחא, כיון שעושין להתענג לא חשוב טירחא. ועוד אמרינן בעירובין דף ק' ע"א אף דאסור לעלות באילן שמא יתלוש מ"מ בור וגדר אפילו גבוה או עמוק מאה אמה מטפס ועולה ומטפס ויורד (והובא בש"ע של הרב /או"ח/ סי' של"ו) ומטפס היינו קלעטטערן בל"א. וכן פי' רש"י בעירובין כ"א ע"א בלע"ז (ע' ערוך השלם ערך טפס) ובעסק טורנען עיקר העסק הוא ריצה קפיצה וקלעטטערן, וכיון שעושין לתענוג אין כאן איסור. ומ"מ במקום שכבר נהגו בו איסור לא רציתי להתיר מכמה טעמים. אחרי שובי נחמתי וראיתי שיש יסוד לאיסור זה מן הש"ס דשבת קמ"ז ע"א דאיתא במתני' אין מתעמלין ופי' רבנו חננאל פושטין ומקפלין זרועותיהן לפניהם ולאחריהם וכן רגליהם ע"ג ירכותיהן ומתחממין ומזיעין והוא כמין מעשה רפואה ואסור. והוא בערוך ערך עמל וע' ש"ע א"ח סי' שכ"ח סעיף מ"ב ובמפרשים שם. ואיתא בתוספתא פי"ז הי"ב אין רצין בשבת כדי להתעמל (ע' טור וב"י סי' ש"א) והנה המג"א סק"ה פירש דהתוספתא מיירי שעושה לרפואה דריצה של תענוג שרי אבל הט"ז מפרש אפילו בריצה לתענוג ואפ"ה אסור כיון דבאותה שעה שהוא רץ אין לו תענוג רק אח"כ ימשוך לו תענוג שיהא תאב לאכילה, ואינו מותר אלא היכא דהריצה גופה היא לו תענוג כגון מרוצת וקפיצת הבחורים עיי"ש. והנה מלשון רבנו חננאל משמע דמעשה שעושה להתעמל אסור אף שאין כוונתו לרפואה דכתב דהוא כמין מעשה רפואה. ואין להקשות הא דבר שאין מתכוין מותר, י"ל דהוי פסיק רישי' (ע' בס' תיו יהושע אות ס"א). והנה /או"ח/ בסי' שכ"ח סעיף ל"ז איתא דדבר שאינו מאכל בריאים אסור לאכול למי שיש לו מיחוש בעלמא, אבל אם אין לו שום מיחוש מותר. וכ' המג"א ס"ק מ"ג וז"ל בטור כתוב ושותה אותו לרעבו ולצמאו מותר משמע דאם עושה לרפואה אסור אעפ"י שהוא בריא ופי' הפמ"ג שכוונתו להיות גופו בריא, והיינו כמ"ש בעל משנה ברורה שכוונתו לחזק מזגו. ובספר תורת שבת ס"ק מ"ט כתב דאף שעושה להברות גופו שלא יבוא לידי חולי מותר דכל אכילה היא להברות הגוף וע' תיו יהושע אות מ"ג ואות ס"א. אמנם נראה דזה דוקא באכילה דהנאה היא לו עכ"פ אם מחזק בזה מזגו, אבל במתעמל דטורח את עצמו אף שאין לו מיחוש וכוונתו רק לחזק מזגו אסור, ולהכי דייק ר"ח וכ' דהוי כמין רפואה ולא כתב דהוי רפואה. וע"כ אין להתיר למי שבא לשאול ע"ד הטורנען. אך במקום שנהגו היתר מכבר אפשר דאין לאסור להם, ובפרט במקום שיש לחוש משום איבה דמנהל בית הלמוד יהיה לו איבה עם בני ישראל המונעים בניהם מלמוד זה, כמו שאירע באיזה בתי למוד שקורין גימנאזיום; והנח להם לישראל וכו'.
הערה: טורנען איזט מיט דעם קארפער צור בעפארדערונג דער געזונדהייט, שטארקונג דער מוזקעלן, איבונג דער גליעדער אונד געוויננונג דער געוואנדטהייט אונד געלענקיגקייט אללערהאנד אונגעוואהנליכא בעמיהונגען אויזצופיהרען.
(דיאטהעטישע) אויף דיע שטארקונג דער פיזישען קראפטע אונד ערהאלטונג דער געזונדהייט געריכטעטע לייבעסאיבונגען. (היילגימנאזטיק) דיע פארנאהמע מעטהאדישער לייבעזאיבונגען אונד קארפערבעוועגונגען צו היילצוועקקען. (גימנאזטיק) דורך לייבעזאיבונגען דעם קארפער געלענקיגקייט. קראפט אונד געזונדהייט צו פערשאפפען. /התעמלות זה עם הגוף לפתח את הבריאות חיזוק השרירים אימון האיברים ולבצע על ידי כך בזריזות כל מיני תנועות לא רגילות. (דיאטית) לחיזוק הכוחות הפיסיים וקיום האימון שמכוון לבריאות הגוף. (התעמלות לרפוי) ביצוע שיטתי של אימון הגוף ותנועות הגוף לצרכי רפוי. (התעמלות) להשיג לגוף קלות תנועה כח ובריאות ע"י אימון הגוף./
שחוק בכדור ע' /או"ח/ סי' ש"ח סעיף מ"ה. שאר מיני שחוק ע' /או"ח/ סי' של"ח. ע"ד שחוק ביללארדשפיעל /משחק הביליארד/ ע' ס' תורת שבת סי' ש"ח ס"ק ס"א.
בדין עשיית תרגילי גוף בשבת בכלי הנקרא אכספנדר.
נשאלתי אם מותר לעשות בשבת תרגילי גוף באמצעות כלי המיוחד לכך הנקרא בשם אכספנדר המורכב מכמה קפיצים, והוא בגודל של כשלושה רבעי מטר, ומשתמשים בו לשם אימון וחיזוק שרירי הגוף לכל חלקיו, האימונים נעשים לשם כך עפ"י הוראות מיוחדות במתח על פני חלקי הגוף בגוונים שונים בכיוון וכינון ידים ורגלים פנים ואחור מעלה ומטה, כן ישנו גם כלי - תרגיל קטן המשמש רק לשם אימון כף היד ואצבעותיו.
וזאת תשובתי בעזהי"ת (א) במס' שבת ד' קמ"ז ע"א שנינו במתניתין: סכין ומשמשין אבל לא מתעמלין [לשפשף בכח. רש"י] ולא מתגררין וכו'.
בפירושא ובטעמא דלא מתעמלין? רש"י מבאר דהביאור של דלא מתעמלין דהוא לשפשף בכח, וטעם האיסור מפרש ע"ז ועל הא דלא מתגררין, טעמא דאיתא בגמ' שם /שבת דף קמ"ז/ גבי סכין ומשמשין, והיינו משום דהוי עובדא דחול.
וכן משמע לכאורה דגם הרמב"ם מפרש כן, דכותב בפיה"מ: מתעמלין כמו מתיגעין והוא מגזרת עמל שיעמול האדם (קהלת ח') עמלו בוניו בו (תהלים קכ"ז) והוא העמל והיגיעה. ומשמע מזה בפשטות שהרמב"ם מפרש שאיסור המתעמלין הוא בגלל העמל והיגיעה בעצמה, שאין גופו נח והוי עובדא דחול.
אבל לא כן מבואר ברמב"ם בספר הי"ד. דשם מפרש בהדיא ביאורא וטעמא אחרינא בהך דלא מתעמלין דפוסק בפכ"א מה' שבת הכ"ח וז"ל: סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ואין מתעמלין בשבת אי זה הוא מתעמל זה שדורסים על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע, שאסור ליגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה עכ"ל, הרי שמלבד מה שאנו רואים שהרמב"ם מבאר ביאור אחר בביאורא דלא מתעמלין, דהוא לא שפשוף בכח, אלא הוא הייגעת הגוף על ידי דריסה עליו בכח או ע"י הליכה מרובה, אנו רואים דבדבריו מודגש גם טעמא אחרינא בנימוקו של האיסור, ושהוא דלא כטעם האיסור גבי סיכה ומישמוש כשאינו עושה בבת אחת, דשם באמת טעם האיסור הוא משום עובדא דחול שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, אבל כאן גבי מתעמלין מפרש הרמב"ם דאיכא טעמא אחרינא לגמרי בסיבת האיסור, והיינו מפני שע"י העמל והיגיעה מזיע ואסור ליגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה כי הבאת הגוף עד לידי מצב של זיעה רפואה היא ולכן ס"ל להרמב"ם דקא גביל הך איסורא באיסורא דלקיחת ועשיית רפואה ומשום גזירת סממנין.
(ב) ותמוה על כן דברי המגיד משנה שמבליט בעיקר שינויי הפירושים שישנם בין רש"י להרמב"ם בהך דלא מתעמלין, שרש"י מפרש שהוא לשפשף בכח והרמב"ם מפרש שהוא דריסה על הגוף וכו'. אבל אינו מזכיר שישנם גם שינויי טעמים בין הפירושים וכנ"ל, ולכאורה הרי יוצא מזה גם נפ"מ להלכה, והיינו כשאינו מזיע, דלהרמב"ם צריך להיות מותר מכיון שליכא תו בכה"ג משום רפואה, ואילו לרש"י אסור גם בלי הזעה בהיות ויסוד האיסור הוא משום עובדא דחול.
אם לא שנאמר שהמ"מ פירש דמרש"י אין הוכחה גלויה שפירש טעמא דעובדא דחול גם על הך דאין מתעמלין, דיש לומר שפירש כן רק על ולא מתגרדין, וכך נראה באמת גם מהתיו"ט שמביא פירש"י דהוא שפשוף בכח ומוסיף מדעת עצמו דנראה דטעמא כמו שפירש"י בלא מתגרדין דהוי כעובדא דחול ע"ש, נראה מזה בעליל שהתיו"ט פירש דדברי רש"י עצמו מוסבים מיהת רק על ולא מתגרדין.
ויותר נראה לומר שהמגיד משנה פירש שלהלכה מודים רש"י והרמב"ם זל"ז. והיינו רש"י מודה לאסור גוון היגיעה והעמל עד ההזעה שצייר הרמב"ם ומשום גזירת רפואה, והרמב"ם מודה גם לרש"י לאסור השפשוף בכח משום עובדא דחול, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגא, וכל עיקר החילוק שישנו ביניהם הוא רק בפירושא דאין מתעמלין.
והכי מצינו באמת להטור והשו"ע שפסקו להלכה איסור עשיית שני אופני ההתעמלות הנ"ל, /או"ח/ בסי' שכ"ז (סעי' ב') פסקו כהך דרש"י דלא ימשמש בכח, מבלי להזכיר שהאיסור הוא עד שיזיע, ולא עוד אלא שהטור מדגיש במפורש טעם האיסור כטעמא דרש"י משום שהוא כעובדא דחול, ובסי' שכ"ח (סעי' מ"ב) פסקו כהך דהרמב"ם ובהדגשה שהאיסור הוא מפני שהוא נעשה כדי שייגע ויזיע, ובטור מסיים בהדיא גם סיומא דדברי הרמב"ם מפני שהוא רפואה, והיינו כנ"ל מפני שאין סתירה וניגוד בין שתי ההלכות. וכך מפרש הב"ח דאעפ"י שבסי' שכ"ז כתב רבינו כפירש"י על הך דאין מתעמלין ס"ל לרבינו דלענין דינא לא פליגי וזה וזה אסור. וע' גם בב"י שם בסי' שכ"ח שכותב בסתמא על דברי הטור דבכאן מזכיר פירושא דהרמב"ם וכפירש"י כבר הזכיר רבינו בסי' שקודם זה. ומבלי להעיר כלל על איזה סתירה שישנו בזה. והיינו מפני שאין כל סתירה בכך וכנ"ל.
(ג) ולפי"ז בנידון שאלתנו שלפי כל תיאורי התרגילים שעושים בכלי האכספנדר ברור שמגיעים לידי יגיעה רבה וזיעה, וברור גם שיש בזה גם משום עובדא דחול הן בעצם עשיית התרגילים והייגעת הגוף, /והן/ והם בשימוש בכלי המיוחד הזה, א"כ יש לאסור הדבר הן משום עובדא דחול והן משום רפואה בהיות וברור דמתייגעים ומזיעים עי"כ פחות או יותר.
(ד) וכדי להוציא מלב מי שירצה לדחוק א"ע להכנס לבית הספק לדון לחלק בין אופן התרגיל שמזכיר הרמב"ם לבין אופני התרגילים של נידוננו [אע"פ שלאמיתו אין כל מקום לחלק בכך ואדרבה נראה שהתרגילים של נידוננו יותר מיגעים ומזיעים] אזכיר בזה פירושו של הר"ח בהך דאין מתעמלין שיוצא שהוא כמעט בדומה ממש כתרגילי נידוננו. וז"ל הר"ח: אבל לא מתעמלין פי' פושטין ומקפלין זרועותיהם לפניהן ולאחריהן וכן רגליהן ע"ג ירכותיהן ומתחממין ומזיעין והוא כמין מעשה רפואה ואסור עכ"ל. הרי בהדיא בר"ח שמפרש הפירוש של אין מתעמלין בציור הדומה כמעט ממש לתרגילי הגוף של נידוננו, ומבאר כפירושו של הרמב"ם שהוא במזיע ומשום גזירת רפואה. ולהאמור י"ל דבכגון תרגילי נידוננו והנעשים בכלי מיוחד לכך יודה הר"ח לאסור גם משום עובדא דחול [ואף בגוונא שאין מזיע] ובמיוחד משום השימוש בכלי המיוחד לכך, וכדמצינו בכמה מקומות בה' שבת שאסרינן השימוש בכלי המיוחד לכך משום עובדין דחול.
(ה) אמנם ראיתי בשלטי הגבורים שעל הרי"ף בסוף פ' חבית שמשוה פלוגתא בין רש"י והרמב"ם, ומבאר דלדעת הרמב"ם משמע דאפילו בכח יכול לשפשף כל עוד שלא יכוין לבוא לידי זיעה, והעתיק את דבריו המג"א בסי' שכ"ח ס"ק מ"ו. וכך הבין המשנה ברורה בביאור הלכה שיש חילוק ביניהם והקשה מתוך כך על השו"ע ע"ש.
ולפי"ז יש עוד ביתר על כן לשדות גם נרגא ולומר דאליבא דהרמב"ם איסור הזיעה הוא דוקא לחולה אבל לא לבריא, וכדמצינו בטור שם שמדגיש לכתוב בלשון שאסור לחולה ליגע עצמו.
וכך ראיתי באליהו רבא שכותב לדקדק כן דמהך לישנא דהטור משמע דלבריא מותר, והנידון הנשאל בנידוננו הרי הוא על בריאים.
(ר) אבל אחרי העיון נראה דא"א להביא כל זה בחשבון בהכרעת ההלכה, חדא, דהאליהו רבא שם מעיר על אתר וכותב דמיהו ברמב"ם לא כתב תיבת לחולה ולפי"ז אפילו לבריא אסור ע"ש.
ומה"ט תמוה לי מה שראיתי בספר עולת שבת בסי' שכ"ח ס"ק מ"ד שמעתיק בדבריו כאילו ברמב"ם הוא שכתוב תיבת לחולה, ומדייק מתוך כך דמשמע משונו /מלשונו/ של הרמב"ם דדוקא בחולה הדין כן אבל בבריא מותר ליגע כדי שיזיע ע"ש. ותמוה הדבר דהרי ברמב"ם לא נזכר בכזאת.
גם בשו"ע לא נזכר הך תיבת לחולה ומשמע בפשיטות כנ"ל מפני שהאיסור הוא אף בבריא. ועיין בכזה שאסור אף בבריא בשו"ע /או"ח/ בסי' שכ"ח סעי' ל"ז ובמג"א ס"ק מ"ג. ובכזאת העלה גם המשנה ברורה בס"ק ק"ל דעל פי יסוד דברי המג"א הנז' שכותב דאפילו בריא גמור אם עושה שום רפואה כדי לחזק מזגו אסור, ה"ה דאסור גם השפשוף שעושין ליגיעי כח כדי להשיב כחן ולבטל מהן עייפותן ע"ש. והרי תרגילי הגוף של נידוננו באים ג"כ במטרה כדי לחזק שרירי הגוף ולבטל עייפותן ולהשיב כחן.
ושנית, כפי שמדגיש הש"ג שם לא ס"ל להטור הכי וכפי שכבר ביארנו לעיל ס"ל להטור והשו"ע דרש"י והרמב"ם לא פליגי. וכן כותב שם המחצית השקל דהשו"ע הביא גם פירש"י וגם דברי הרמב"ם משום דס"ל להרב"י דלדינא שניהם אמת ורש"י מודה לרמב"ם ע"ש. וה"ה ממילא להיפך דהרמב"ם מודה לר"ע, דהרי השו"ע פסק לשניהם כהדדי.
גם בשו"ע הגרש"ז שיכל את ידיו וכלל בהלכה אחת את שני הדינים הנ"ל ביחד וכתב בסי' שכ"ח סעי' מ"ז וז"ל: אסור לשפשף על הגוף בכח אפי' לתענוג בעלמא כמ"ש בסי' שכ"ז ואצ"ל כדי שייגע ויזיע עכ"ל. והיינו כנ"ל מפני שאין כל סתירה ביניהם.
וזהו הכל מלבד מה שכאמור ברור שיש בנידוננו בכגון תרגילים קשים כאלה גם הזעה, ומלבד מה שיש גם לומר שבכגון תרגילי נידוננו ושנעשים ע"י כלי המיוחד לכך כו"ע יודו שיש בזה משום עובדין דחול.
(ז) יתר על כן שנינו בתוספתא פי"ז דשבת: אין רצים בשבת כדי להתעמל אבל מטייל כדרכו אפילו כל היום כולו ואינו חושש. ותוספתא זו הובאה בב"י בטור ריש סי' ש"א. ועיין בט"ז בשו"ע שם סק"א שמבאר דברי התוספתא דאע"פ שיש לו נחת רוח במה שמתעמל שיגיע לו מזה עונג לאיזה דבר כגון שיהא תאב להאכילה אחר העימול, אפ"ה אסור מכיון דמיהת באותה שעה שהוא רץ אין לו תענוג לכן לא שרינן ליה מחמת התענוג שימשוך אחר כן. והמג"א בסק"ה מבאר שטעם האיסור הוא אע"פ דהא מתענג בכך משום דמיירי שעושה לרפואה, ע"ש במחצה"ש ובפרמ"ג. ובלבוש בסעי' ב' משמע דס"ל דבכל להתעמל אסור אפילו בלטייל ולא לרוץ, וכן מבאר לה הא"ר בסק"ז בדעת הלבוש דמשמעות דעתו היא דאף שהולך ואינו רץ אם כוונתו להתעמל אסור, ומסיים בלשון ודברי לבוש נראין מדאיתא בתוספתא פי"ז שם בהמה שאכלה פירות הרבה מטיילין אותו וכו' משמע דאדם אסור וכ"מ ברמ"א. ועיין גם במ"ב בסק"ז ובשער הציון עיי"ש ואכמ"ל.
נלמד עכ"פ מכל הנ"ל שאסרו אפילו התעמלות שבדרך ריצה, ולדעת כמה אסרו אפילו התעמלות הבאה מדרך של טיול מייגע, אי משום רפואה, ואי משום מצטער באותה שעה, דון מינה במכש"כ שיש לאסור סוג ההתעמלות של נידוננו דכולי בה יגיעה וצער לזמנה וגם התעייפות וזיעה לאח"כ.
(ח) ולכל הנ"ל יש להוסיף גם דברי הרמב"ן עה"ת בפ' אמור (י"ח - כ"א) שמבאר עפ"י המכילתא דקרא דשבתון זכרון תרועה בא לצוות עלינו שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל אפילו מדברים שאינם מלאכה ע"ש, ועפ"י דברי רמב"ן אלה דן בשו"ת חתם סופר ח"ו סי' צ"ז לאסור הנסיעה ברכבת בשבת המוסעת ע"י עכו"ם וגם רוב נוסעיה עכו"ם ובתוך התחום, מטעם שאינו שובת וגופו נע נד וכו' ע"ש, ועיין גם ברמב"ם בפכ"א מה' שבת ה"א ובמ"מ, וכן בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"א סי' כ"א אותיות כ"ג כ"ד כ"ה מה שהארכתי בזה בע"ה עיי"ש, וא"כ מכש"כ שיש לאסור עפ"י דברי הרמב"ן הללו סוגי ההתעמלות ותרגילי הגוף של נידוננו אשר כל גופו אינו נח ונע ונד עי"כ.
לכן מכל הלין טעמא נלענ"ד שיש לאסור בשבת עשיית תרגילי גוף עם כלי - האכספנדר.
(ט) אולם עשיית תרגילים על הכלי - תרגיל - קטן המשמש רק לשם אימון כף היד ואצבעותיו, וכפי שנוכחתי לדעת אין מתעייפין כמעט כלל מעשיית התרגיל בו, ואינו מביא בהחלט לידי זיעה, והחזקת הכלי אינו עושה רושם של עובדא דחול וליכא שום אוושא מילתא בהחזקתו, ולכן מכיון שעשוי גם לבריאים, יש להתיר האימון בו כדרך שמצינו בשו"ע /או"ח/ בסי' שכ"ח שהתירו הסכה בשמן לבדו מכיון שגם דרך הבריאים לסוך אותו ולא מינכר שהוא לרפואה ע"ש ובסי' שכ"ח סעי' כ"ב וכן במשנה ברורה שם בסי' שכ"ז סק"ב וכן עיין גם בשו"ע שם /או"ח/ בסי' שכ"ח סעי' ל"ב במה שנפסק שהחושש בשיניו מגמע חומץ ובולע וכו', ובסעיף ל"ז במה שנפסק דכל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן אע"פ שהם קשים לכמה דברים ומוכחא מילתא דלרפואה עביד אפ"ה שרי, ע"ש ובמג"א סק"ב ובמחצה"ש שמסביר מפני כיון שעכ"פ אינו ניכר מתוך מעשיו שעושה מעשה רפואה. וכן במ"ב ס"ק קי"ז עיי"ש. והנלע"ד כתבתי.
אין לעסוק בשבת בריפוי בעיסוק או בפיזיותרפיה, אלא אם כן הוא נמצא במצב של חולה שאין בו סכנה, וכדלעיל פרק לג סעיף ב, או במצב שעליו להמשיך בטיפול זה כדי למנוע הידרדרות.
ומותר לעשות תרגילי נשימה ותרגילי דיבור בשבת, אם אמנם התחיל בהם לפני שבת, והוא צריך לעשותם כל יום, לרבות בשבת.