This source sheet compliments the Korban HaOmer portion of the source sheet entitled: Selection of Mishnayos Relating to Korban Pesach, Seder Night and Korban HaOmer with Running Commentary which can be found at http://www.sefaria.org/sheets/60090.
This Source sheet gathers some of the basic sources relating to the Korban HaOmer and Chadash.
Tanach
(ט) וַיְדַבֵּ֥ר יי אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (י) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵקֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ (יא) וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יי לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃ (יב) וַעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת־הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן־שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַיי (יג) וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַיי רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין׃ (יד) וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קָרְבַּ֖ן אֱלֹקֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃ (ס) (טו) וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃ (טז) עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיי
Mishna
היה אחד עושה ככר דבלה ושנים אין עושין. או שנים עושין ואחד אינו עושה. אין חורשין להם אלא לצרכן. עד שיהיו משלשה ועד תשעה. היו עשרה מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין. חורשין כל בית סאה בשבילן שנאמר (שמות לד, כא) בחריש ובקציר תשבות. אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית. אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית. וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית. ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר:
סְפֵק עָרְלָה, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָסוּר, וּבְסוּרְיָא מֻתָּר, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ יוֹרֵד וְלוֹקֵחַ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ לוֹקֵט. כֶּרֶם נָטוּעַ יָרָק, וְיָרָק נִמְכָּר חוּצָה לוֹ, בְּאֶרֶץ יִשְׁרָאֵל אָסוּר, וּבְסוּרְיָא מֻתָּר, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ יוֹרֵד וְלוֹקֵט, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִלְקֹט בַּיָּד. הֶחָדָשׁ, אָסוּר מִן הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם. וְהָעָרְלָה, הֲלָכָה. וְהַכִּלְאַיִם, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
(א) חמשה דברים חייבים בחלה. החטים והשעורים. והכוסמין. ושבולת שועל. ושיפון. הרי אלו חייבין בחלה. ומצטרפין זה עם זה. ואסורין בחדש מלפני הפסח. ומלקצור מלפני העומר. ואם השרישו קודם לעומר. העומר מתירן ואם לאו אסורין. עד שיבא העומר הבא:
(1) Five things are obligated in Challah [dough that must be set aside for the priest]: wheat, barley, spelt, oats, and rye. These are obligated in Challah, and they join with each other [to complete the minimum measurement required for Challah], and they are forbidden as Chadash [grain from the current year that one is forbidden to eat until the Omer (the special barley offering, offered the day after Passover, which permits grain harvested in the last year to be eaten) is brought] from before Passover and to be harvested before the Omer. But if they took root before the Omer, the Omer makes them permissible [to be eaten]; but if they did not, they are forbidden [to be eaten] until the next Omer.
אלו חייבין בחלה ופטורים מן המעשרות. הלקט והשכחה והפאה. וההפקר. ומעשר ראשון שנטלה תרומתו. ומעשר שני והקדש שנפדו. ומותר העומר. ותבואה שלא הביאה שליש. ר' אליעזר אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה:
חמשה דברים באין בטומאה. ואינן נאכלין בטומאה. העומר. ושתי הלחם. ולחם הפנים. וזבחי שלמי צבור. ושעירי ראשי חדשים. הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה. שלא בא מתחלתו אלא לאכילה:
התרומה מה היו עושין בה. לוקחין בה תמידין ומוספין. ונסכיהם. העומר. ושתי הלחם. ולחם הפנים וכל קרבנות הצבור. שומרי ספיחים בשביעית. נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ר' יוסי אומר אף הרוצה מתנדב שומר חנם. אמרו לו אף אתה אומר שאינן באין אלא משל צבור:
(ג) בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה. ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי. שיהא לולב ניטל במדינה שבעה. זכר למקדש. ושיהא יום הנף. כולו אסור:
(3) At first, the palm branch [along with its accompanying species] was held [and waved] in the Temple seven [days, meaning throughout Sukkot], and in [the rest of the] country one day. After the destruction of the Temple, Rabban Yochanan ben Zakai ordained that the palm branch should be held [and waved] in [the rest of] the country seven [days], in commemoration of [what was done in] the Temple; and [also], that the whole day of the henef[the ritual of waving of barley sheaves which thereby permits the consumption of new grain] should be prohibited [regarding eating from the new grain].
בראשונה. היה לולב ניטל במקדש שבעה. ובמדינה. יום אחד. משחרב בית המקדש. התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור:
(ו) כל הלילה כשר לקצירת העומר. ולהקטר חלבים ואיברים. זה הכלל. דבר שמצותו ביום. כשר כל היום. דבר שמצותו בלילה. כשר כל הלילה:
(6) The following acts may be done during the whole of the night: the cutting of the sheaves for the "omer," and the burning with incense of the fat and members of a burnt-offering on the altar (Lev. 6:9). This is the rule:—Whatever is commanded to be done by day, may legally be done during the whole of the day; and whatever is commanded to be done by night, it is lawful to do during the whole of the night.
(א) היה מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית. ונותנה על ידיה. כדי ליגעה. כל המנחות תחלתן וסופן בכלי שרת. וזו תחלתה בכפיפה מצרית. וסופה בכלי שרת. כל המנחות טעונות שמן ולבונה. וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה. כל המנחות באות מן החטין. וזו באה מן השעורין. מנחת העומר אף על פי שבאה מן השעורין. היא היתה באה גרש וזו באה קמח. רבן גמליאל אומר כשם שמעשים. מעשה בהמה. כך קרבנה מאכל בהמה:
(1) He would bring her meal-offering in a twisted basket and put it into her hand in order to tire her. All meal-offerings start and end in service-vessels, but this one starts in a twisted basket and ends in a service-vessel. All meal-offerings require oil and frankincense, but this one requires neither oil nor frankincense. All meal-offerings come from wheat, but this one comes from barley. The meal-offering of the omer, though it comes from barley, comes from that which was sifted, but this one comes from unsifted. Rabbi Gamliel said: Just as her deeds were like those of an animal, so too her sacrifice is from food for animals.
כל מצוה שהיא תלויה בארץ. אינה נוהגת אלא בארץ. ושאינה תלויה בארץ. נוהגת בין בארץ. בין בחוצה לארץ. חוץ מן הערלה וכלאים. רבי אליעזר אומר. אף מן החדש:
יש טעונות שמן ולבונה. שמן ולא לבונה. לבונה ולא שמן. לא שמן ולא לבונה. ואלו טעונות שמן ולבונה. מנחת הסולת. והמחבת. והמרחשת. והחלות. והרקיקין. מנחת כהנים. ומנחת כהן משיח. ומנחת גוים. ומנחת נשים. ומנחת העומר. מנחת נסכין טעונה שמן. ואין טעונה לבונה. לחם הפנים טעון לבונה ואין טעון שמן. שתי הלחם. מנחת חוטא ומנחת קנאות. לא שמן ולא לבונה.
אלו טעונין תנופה. ואין טעונין הגשה. לוג שמן של מצורע ואשמו. והבכורים. כדברי רבי אליעזר בן יעקב. ואמורי שלמי יחיד. וחזה ושוק שלהן. אחד אנשים ואחד נשים בישראל. אבל לא באחרים, ושתי הלחם. ושני כבשי עצרת. כיצד הוא עושה. נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים. ומניח שתי ידיו מלמטן. מוליך ומביא מעלה ומוריד. שנאמר (שמות כט, כז) אשר הונף ואשר הורם. תנופה היתה במזרח. והגשה במערב. ותנופות קודמות להגשות. מנחת העומר. ומנחת קנאות. טעונות תנופה והגשה. לחם הפנים ומנחת נסכים לא תנופה ולא הגשה:
אלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים. מנחת סולת. והמחבת. והמרחשת. והחלות. והרקיקין. מנחת גוים. מנחת נשים. מנחת העומר. מנחת חוטא ומנחת קנאות. רבי שמעון אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת. והקומץ קרב לעצמו. והשיריים קרבים לעצמן:
העומר היה בא עשרון משלש סאין. שתי הלחם שני עשרונים משלש סאין. לחם הפנים עשרים וארבעה עשרונים מעשרים וארבע סאין:
העומר היה מנופה בשלש עשרה נפה. ושתי הלחם בשתים עשרה. ולחם הפנים באחת עשרה. רבי שמעון אומר לא היה לה קצבה אלא סולת מנופה כל צרכה היה מביא. שנאמר (ויקרא כד, ה) ולקחת סלת ואפית אותה. עד שתהא מנופה כל צרכה:
כל קרבנות הצבור והיחיד. באים מן הארץ ומחוצה לארץ. מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם. שאינן באים אלא מן החדש ומן הארץ. וכולן אינן באים אלא מן המובחר. ואיזהו מובחר. מכמס ומזוניחה אלפא לסולת. שנייה להם חפריים בבקעה. כל הארצות היו כשרות. אלא מכאן היו מביאים:
(א) רבי ישמעאל אומר. העומר היה בא. בשבת משלש סאין. ובחול מחמש. וחכמים אומרים. אחד בשבת. ואחד בחול. משלש היה בא. רבי חנניא סגן הכהנים אומר. בשבת היה נקצר ביחיד. ובמגל אחד. ובקופה אחת. ובחול בשלשה. ובשלש קופות. ובשלש מגלות וחכמים אומרים. אחד בשבת. ואחד בחול. בשלשה. ובשלש קופות. ובשלש מגלות:
(ב) מצות העומר לבוא מן הקרוב. לא ביכר הקרוב לירושלים. מביאים אותו מכל מקום. מעשה שבא מגגות צריפין. ושתי הלחם. מבקעת עין סוכר:
(ג) כיצד היו עושים. שלוחי בית דין. יוצאים מערב יום טוב. ועושים אותו כריכות במחובר לקרקע. כדי שיהא נוח לקצור. וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם. כדי שיהא נקצר בעסק גדול. כיון שחשכה. אומר להם. בא השמש. אומרים הין. בא השמש. אומרים הין. מגל זו. אומרים הין. מגל זו. אומרים הין. קופה זו. אומרים הין. קופה זו. אומרים הין. בשבת אומר להם. שבת זו. אומרים הין. שבת זו. אומרים הין. אקצור. והם אומרים לו. קצור. אקצור והם אומרים לו קצור. שלשה פעמים על כל דבר ודבר. והם אומרים לו הין הין הין כל כך למה מפני הביתוסים. שהיו אומרים. אין קצירת העומר במוצאי יום טוב:
(ד) קצרוהו ונתנוהו בקופות הביאוהו לעזרה. היו מהבהבין אותו באור. כדי לקיים בו מצות קלי. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים. בקנים ובקליחות חובטים אותו כדי שלא יתמעך. נתנוהו לאבוב. ואבוב היה מנוקב. כדי שיהא האור שולט בכולו. שטחוהו בעזרה. והרוח מנשבת בו. נתנוהו ברחיים של גרוסות. והוציאו ממנו עשרון. שהוא מנופה משלש עשרה נפה. והשאר נפדה. ונאכל לכל אדם. וחייב בחלה. ופטור מן המעשרות. רבי עקיבא מחייב בחלה. ובמעשרות. בא לו לעשרון. ונתן שמנו ולבונתו. יצק. ובלל. הניף והגיש. וקמץ. והקטיר. והשאר נאכל לכהנים:
(ה) משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוק ירושלים. שהוא מלא קמח וקלי. שלא ברצון חכמים. דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר. ברצון חכמים היו עושים. משקרב העומר הותר החדש מיד. והרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר רבי יהודה והלא מן התורה הוא אסור. שנאמר (ויקרא כג, יד) עד עצם היום הזה. מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן. מפני שהן יודעין שאין בית דין מתעצלין בו:
(ו) העומר היה מתיר במדינה. ושתי הלחם במקדש. אין מביאין מנחות ובכורים. ומנחת בהמה. קודם לעומר. ואם הביא פסול. קודם לשתי הלחם. לא יביא. ואם הביא כשר:
(ז) החטים והשעורים. והכוסמין ושבולת שועל והשיפון חייבין בחלה ומצטרפים זה עם זה. ואסורים בחדש מלפני הפסח. ומלקצור מלפני העומר. ואם השרישו קודם לעומר. העומר מתירן. ואם לאו אסורים עד שיבוא עומר הבא:
(ח) קוצרים בית השלחים שבעמקים. אבל לא גודשין. אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים. וגודשין שלא ברצון חכמים. ולא מיחו בידם חכמים. קוצר לשחת ומאכיל לבהמה. אמר רבי יהודה אימתי. בזמן שהתחיל עד שלא הביאה שליש. רבי שמעון אומר אף יקצור ויאכיל אף משהביאה שליש:
(ט) קוצרין. מפני הנטיעות. מפני בית האבל. מפני בטול בית המדרש. לא יעשה אותן כריכות אבל מניחן צבתים. מצות העומר. לבא מן הקמה. לא מצא יביא מן העמרים. מצותו לבא מן הלח. לא מצא יביא מן היבש. מצותו לקצור בלילה נקצר ביום כשר. ודוחה את השבת:
(1) Rabbi Ishmael says: On Shabbat the omer [The special barley offering, offered the day after Pesach, which permits grain harvested in the last year to be eaten] would come from three se'im [a specific measure of volume] and on a weekday from five; the Sages say: whether on Shabbat or on a weekday it would come from three se'im. Rabbi Hanina Segan HaKohanim says: on Shabbat it was reaped by one person with one sickle into one basket, and on a weekday it was reaped by three people into three baskets and with three sickles; the Sages say: whether on Shabbat or on a weekday it was reaped by three people into three baskets and with three sickles.
(2) The [best fulfillment of the] commandment of the omer is [that it] come from a nearby land. If [the areas] close to Jerusalem were not yet ripe they could bring them from any place. It once happened that it came from Gaggot Tzrifin and the two loaves came from the valley of Ein Socher.
(3) How would they do [the reaping of the omer]? The agents of the court would go out on the eve of the holiday and they would make them into bundles while they were still attached to the ground so that they would be easy to cut. And all cities that were near there would come so that it would be cut with a great fanfare. Once it got dark, [the reaper] would say to them, "Has the sun set?" and they would answer "Yes!". Has the sun set? and they would answer "Yes!" "With this a sickle?" and they would answer "Yes!", "With this a sickle?" and they would answer "Yes!" "Into this a basket?", and they would answer "Yes!", "Into this a basket?" and they would answer "Yes!" On Shabbat, he would say to them, "Is it Shabbat?" and they would answer "Yes!", "Is it Shabbat?" and they would answer "Yes!" "Shall I reap?" and they would answer "Reap!" "Shall I reap?" and they would answer "Reap!" Three times for each question and they would answer, "Yes! Yes! Yes!" Why so much? To prove wrong the Baitusim [a sect akin to the Sadducees, who rejected the Oral Torah] who would say that the omer was only reaped on [the day] after [the first day of the Pesach] holiday.
(4) They would reap it and place it in baskets. It would be brought into the Temple courtyard and they would singe it over the fire to fulfill the commandment [that it be brought from] parched grain, [[these are] the words of Rabbi Meir; the Sages say they would beat it with reeds and stems [to remove the husks] so that [the grains] would not be crushed; they [would then] put it into a tube which was perforated so that the fire could reach all of it. They would spread it out in the courtyard and the wind would blow through it [removing the chaff], it would then be placed in a the mill and an issaron [specific measure of volume] of flour would be taken from it which was then sifted through thirteen sieves; the rest of the flour would be redeemed and [could then] be eaten by anyone, it was obligated regarding challah, but exempt from tithing. Rabbi Akiva said it was obligated regarding challah [a portion of a batch of bread dough given to a Kohen which becomes holy upon separation, and can only be consumed by Kohanim or their household] and tithing. [The priest engaged in offering the omer came to the issaron and place its oil and frankincense [in the vessel], he poured [the rest of the oil] and mixed [the flour with the oil], waved [the offering] and brought it close [to the corner of the alter], took a handful and burned it, and the remainder could be eaten by the priests.
(5) Once the omer was offered, they used to go out and find the market of Jerusalem already full of flour and parched grain [of the new produce], [though this was] against the will of the Sages, [these are] the words of Rabbi Meir; Rabbi Judah says: they were acting [in accordance with] the will of the Sages. Once the omer was offered, the new grain was permitted immediately, but for those that lived far off it was permitted only after midday. After the Temple was destroyed Rabbi Yohanan ben Zakkai decreed that it should be forbidden throughout the day of the waving. Rabbi Judah said: Is it not forbidden [in such a case] by the Torah, for it is said, “Until this very day?” (Leviticus 23:14) So why was it permitted for those that lived far away from midday [when the Temple stood]? Because they know that the court would not be lazy regarding it.
(6) The omer permitted [new grain] in the rest of the country and the two loaves [offered on Shavuot, permitted new grain] in the Temple. Grain offerings and first fruits [from the new produce] could not be brought before the omer, and if they were, they were invalid. They should not be brought before the two loaves, but if they were they are still valid.
(7) Wheat, barley, spelt, oats and rye are obligated regarding challah. And they combine [to make up the minimum obligated amount]. They are forbidden [to be eaten] as new grain before Pesach, and to be reaped before the omer [is brought]. If they had taken root before the omer [is brought, bringing] the omer permits them, and if not, they are forbidden until the next omer [is brought].
(8) They may reap in irrigated fields in the valley [before the omer is brought], but they may not stack it. The people of Jericho used to reap [before the omer was brought in accordance] with the will of the Sages, and used to stack it against the will of the Sages, but the Sages did not protest. One may reap hay to feed livestock; Rabbi Judah said: When is this so? If one had begun to reap it before it had brought forth a third [of its growth]. Rabbi Shimon says: one may even reap it and feed [his livestock with it] even after it has brought forth a third [of its growth].
(9) One may harvest for the sake of the saplings [i.e., to promote their growth], for the sake of a house of morning, and for the sake of a house of study, [but in such cases], one should not bind them but rather leave them in loose bunches. The [best fulfillment of the] commandment of the omer is that is come from standing grain; if he did not find any, he may bring from bundled grain. [The best fulfillment of] its commandment is that it come green; if he did not find any, he may bring it dry. [The best fulfillment of] its commandment is that it be reaped at night; if it was reaped during the day, it is still valid; and its [reaping] overrides Shabbat [prohibitions].
עשר קדושות הן. ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה. שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם. מה שאין מביאים כן מכל הארצות:
רבי אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשרה וחכמים פוסלין. ר' אליעזר אומר אינה נלקחת מן העכו"ם. וחכמים מכשירים. ולא זו בלבד אלא כל קרבנות הצבור והיחיד. באין מהארץ ומחוצה לארץ. מן החדש ומן הישן. חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ:
Rambam
(ג) בְּפֶסַח מַקְרִיבִין קָרְבַּן מוּסָף בְּכָל יוֹם. מִיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד יוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּמוּסַף רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. פָּרִים שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים הַכּל עוֹלוֹת וּשְׂעִיר חַטָּאת הַנֶּאֱכֶלֶת. בְּיוֹם שֵׁנִי שֶׁל פֶּסַח שֶׁהוּא יוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן מַקְרִיבִין יֶתֶר עַל מוּסָף שֶׁל כָּל יוֹם כֶּבֶשׂ לְעוֹלָה עִם עֹמֶר הַתְּנוּפָה. וְהִיא מִנְחָה שֶׁל צִבּוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
(ד) וּזְמַנּוֹ קָבוּעַ וּלְפִיכָךְ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה:
(ה) אֵין מְבִיאִין מִנְחָה זוֹ אֶלָּא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג י) "וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן". מִצְוָתוֹ לָבוֹא מִן הַקָּרוֹב. לֹא בָּא מִן הַקָּרוֹב מְבִיאִין אוֹתָהּ מִכָּל מָקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:
(ו) מִצְוָתוֹ לְהִקָּצֵר בַּלַּיְלָה בְּלֵיל שִׁשָּׁה עָשָׂר. בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת:
(ז) וְכָל הַלַּיְלָה כָּשֵׁר לִקְצִירַת הָעֹמֶר. וְאִם קְצָרוּהוּ בַּיּוֹם כָּשֵׁר:
(ח) מִצְוָתוֹ לָבוֹא מִן הַקָּמָה. לֹא מָצְאוּ יָבִיאוּ מִן הָעֳמָרִים:
(ט) מִצְוָתוֹ לָבוֹא מִן הַלַּח. לֹא מָצְאוּ יָבִיאוּ מִן הַיָּבֵשׁ:
(י) דַּרְכָּן הָיָה לְהָבִיא מִשָּׂדוֹת שֶׁבַּדָּרוֹם. הָיָה נָר חֲצִי הַשָּׂדֶה וְזוֹרֵעַ חֶצְיָהּ בְּשָׁנָה זוֹ וּבְשָׁנָה אַחֶרֶת נָר חֲצִי הַשָּׂדֶה שֶׁזָּרַע וְזוֹרֵעַ הַחֵצִי שֶׁנָּר וּמֵבִיא מִמֶּנּוּ:
(יא) עֹמֶר זֶה מִן הַשְּׂעוֹרִים הָיָה בָּא. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וְכֵיצַד הָיָה נַעֲשֶׂה. מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב יוֹצְאִין שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נֹחַ לִקְצֹר. כָּל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם מִתְכַּנְּסוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִקְצַר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. וְקוֹצְרִין שָׁלֹשׁ סְאִין שְׂעוֹרִין בִּשְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים. וּבְשָׁלֹשׁ קֻפּוֹת. וּבִשְׁלֹשָׁה מַגָּלוֹת. כֵּיוָן שֶׁחָשְׁכָה אוֹמֵר לָהֶם הַקּוֹצֵר לְכָל הָעוֹמְדִים שָׁם. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ אוֹמְרִין לוֹ הִין. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ אוֹמְרִים לוֹ הִין. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ אוֹמְרִין לוֹ הִין. מַגָּל זֶה אוֹמְרִין לוֹ הִין. מַגָּל זֶה אוֹמְרִין לוֹ הִין. מַגָּל זֶה אוֹמְרִין לוֹ הִין. קֻפָּה זוֹ אוֹמְרִין לוֹ הִין. קֻפָּה זוֹ אוֹמְרִין לוֹ הִין. קֻפָּה זוֹ אוֹמְרִין לוֹ הִין. וְאִם הָיָה שַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶן שַׁבָּת הַיּוֹם אוֹמְרִים לוֹ הִין. שַׁבָּת הַיּוֹם אוֹמְרִין לוֹ הִין. שַׁבָּת הַיּוֹם אוֹמְרִין לוֹ הִין. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר לָהֶן אֶקְצֹר וְהֵן אוֹמְרִין לוֹ קְצֹר. אֶקְצֹר וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. אֶקְצֹר וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. וְכָל כָּךְ לָמָּה מִפְּנֵי אֵלּוּ הַטּוֹעִים שֶׁיָּצְאוּ מִכְּלַל יִשְׂרָאֵל בְּבַיִת שֵׁנִי. שֶׁהֵן אוֹמְרִין שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא כג יא) (ויקרא כג טו טז) "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" הוּא שַׁבָּת בְּרֵאשִׁית. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינָהּ שַׁבָּת אֶלָּא יוֹם טוֹב וְכֵן רָאוּ תָּמִיד הַנְּבִיאִים וְהַסַּנְהֶדְרִין בְּכָל דּוֹר וְדוֹר שֶׁהָיוּ מְנִיפִין אֶת הָעֹמֶר בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת. וַהֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא כג יד) "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". וְנֶאֱמַר (יהושע ה יא) "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי". וְאִם תֹּאמַר שֶׁאוֹתוֹ הַפֶּסַח בְּשַׁבָּת אֵרַע כְּמוֹ שֶׁדִּמּוּ הַטִּפְּשִׁים. הֵיאַךְ תָּלָה הַכָּתוּב הֶתֵּר אֲכִילָתָם לֶחָדָשׁ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ הָעִקָּר וְלֹא הַסִּבָּה אֶלָּא נִקְרָה נִקְרֶה. אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁתָּלָה הַדָּבָר בְּמָחֳרַת הַפֶּסַח הַדָּבָר בָּרוּר שֶׁמָּחֳרַת הַפֶּסַח הִיא הָעִלָּה הַמַּתֶּרֶת אֶת הֶחָדָשׁ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל אֵי זֶה יוֹם הוּא מִימֵי הַשָּׁבוּעַ:
(יב) קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְּקֻפּוֹת וֶהֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה וַחֲבָטוּהוּ. וְזוֹרִין וּבוֹרְרִין. וְלוֹקְחִין אֶת הַשְּׂעוֹרִין וּמְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאוּר. בְּאַבּוּב מְנֻקָּב. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאֵשׁ שׁוֹלֵט בְּכֻלָּן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב יד) "אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּמִנְחַת הָעֹמֶר בִּלְבַד. וְאַחַר שֶׁקּוֹלִין אוֹתוֹ שׁוֹטְחִין אוֹתוֹ בָּעֲזָרָה וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ לְרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת וְטוֹחֲנִין אֶת הַשָּׁלֹשׁ סְאִין וּמוֹצִיאִין מִן הַכּל עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנֻפֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה. וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם. וְחַיָּב בְּחַלָּה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְלוֹקְחִין זֶה הָעִשָּׂרוֹן שֶׁל סלֶת הַשְּׂעוֹרִים וּבוֹלְלִין אוֹתוֹ בְּלוֹג שֶׁמֶן בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן וְנוֹתְנִין עָלָיו קֹמֶץ לְבוֹנָה כִּשְׁאָר הַמְּנָחוֹת. וּמְנִיפוֹ בַּמִּזְרָח מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד וּמַגִּישׁוֹ כְּנֶגֶד חֻדָּהּ שֶׁל קֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית כִּשְׁאָר הַמְּנָחוֹת. וְקוֹמֵץ וּמַקְטִיר. וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים כִּשְׁיָרֵי כָּל הַמְּנָחוֹת. ואֵימָתַי קוֹמְצִין אוֹתוֹ. לְאַחַר שֶׁמַּקְרִיבִין מוּסַף הַיּוֹם וְכֶבֶשׂ הָעוֹלָה קֹדֶם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם:
Shulchan Aruch
(י) אָסוּר לֶאֱכֹל חָדָשׁ אַף בַּזְּמַן הַזֶּה, בֵּין לֶחֶם בֵּין קָלִי בֵּין כַּרְמֶל, עַד תְּחִלַּת לֵיל י''ח בְּנִיסָן; וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עַד תְּחִלַּת י''ז בְּנִיסָן.
(10) It is forbidden to eat a new [grain] (as opposed to dried or old grain), even now whether bread, toasted grain, unripe (or damp) grain until the beginning of the evening of the 18th of Nissan, and in the Land of Israel, until the beginning of the evening of the 17th of Nissan.
(י) אסור לאכול חדש בזמן הזה עד תחלת ליל י"ח בניסן מימרא דרבינא בפ' ר"י כתבוהו הרי"ף והרא"ש בסוף פסחים ומה שנהגו בדורותינו להקל באיסור חדש לגמרי כתבתי שהטעם הוא שסמכו על מקצת מן האחרונים שהתירו החדש בשל עו"ג והחזקתי דבריהם בתשובה שחברתי על זה בס"ד ובי"ד סימן רצ"ג יתבאר עוד בס"ד וע"ש. כתבו התו' בספ"ב דמגלה ואחר שבירך על הספירה יאמר יהי רצון שיבנה וכו' משא"כ בתקיעת שופר ולולב וה"ט לפי שאינו עתה אלא הזכרה לבנין ב"ה אבל לשופר ולולב יש עשייה:
Sefer Hachinuch
(א) מצות קרבן העמר של שעורים - שנקריב ביום שני של פסח יתר על המוסף של שאר ימי הפסח כבש בן שנתו לעולה, ועמר אחד של שעורים הנקרא עמר התנופה שנאמר (ויקרא כג י יא) כי תבואו אל הארץ וגו' והבאתם את עמר ראשית קצירכם וגו' והניף את העמר לפני יי ממחרת השבת. ותרגם אונקלוס מבתר יומא טבא. כלומר, ביום שני של פסח, שהרי בפסח אירי בפרשה שלמעלה מזה, ונאמר שם ועשיתם ביום הניפכם את העמר כבש תמים בן שנתו וגו'. וקרבן זה של עמר נקרא מנחת בכורים, ואליה הוא הרמז באמרו יתברך, ואם תקריב מנחת בכורים ליי, אביב קלוי באש וגו' (ויקרא כ יד). ולשון מכלתא (משפטים סי' קפב) כל אם ואם שבתורה רשות וכו'. חוץ משלשה שהם חובה וזה אחד מהם. ואמרו שם, אתה אומר חובה או אינו אלה רשות? תלמוד לומר תקריב מנחת בכוריך חובה ולא רשות. וענין המנחה כן (מנחות סג, ב) שהיו מביאין שלשה סאין שעורים ומוציאין מן הכל עשרון אחד שהוא מנפה בשלש עשרה נפה, והשאר נפדה ונאכל לכל אדם, וחיב בחלה ופטור מן המעשרות, ולוקחין זה העשרון של סלת השעורים ובוללין אותו בלג שמן ונותנין עליו קמץ לבונה כשאר המנחות ומניפו הכהן במזרח, מוליך ומביא, מעלה ומוריד, ומגישו כנגד חדה של קרן מערבית דרומית כשאר המנחות, וקומץ ומקטיר, והשאר נאכל לכהנים כשירי כל המנחות (שם סז ב).
(ב) משרשי המצוה. כדי שנתבונן מתוך המעשה החסד הגדול שעושה השם ברוך הוא עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה למען נזכיר חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה, ומתוך שנהיה ראויין לברכה בהכשר מעשינו לפניו, תתברך תבואתנו וישלם חפץ השם בנו, שחפץ מרב טובו בברכת בריותיו. ונצטוינו בזה בשני של פסח ולא בראשון כדי שלא נערב שמחה בשמחה, כי הראשון נכון לזכר הנס הגדול שהוציאנו ברוך הוא מעבדות לחרות ומיגון לשמחה.
(ג) מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם סח ב) שמצותו של עמר להביאו מן השעורים, ולא מן החטים, ולא מכסמין ושבלת שועל ושיפון, ומן הקרוב לירושלים שבכר תחלה, היו מביאין אותו ממקום אחר מארץ ישראל. ומצותו להקצר בלילה בליל ששה עשר בניסן, בין בחל בין בשבת, ומצותו להביאו מן הלח, פרוש כדי שיהיה נראה ונכר יותר לעין בכורו, וכל העירות הסמוכות לשם מתכנסות, כדי שיהא נקצר בעסק גדול. וכל זה מן השרש שכתבנו, כדי שיתנו לבם לדבר השם יתברך מתוך המעשה והשמחה.
(ד) ושלש סאין אלו היו קוצרין אותן בשלשה אנשים, ושלש קפות ושלש מגלות (שם סג ב, סה א). וכיון שחשכה, אומר הקוצר לעומדים שם בא השמש? אומרים לו הן שלש פעמים, מגל זו? אומרים הן, וכן שלש פעמים. קפה זו? אומרים הן, וכן, שלש פעמים. אקצר? אומרים לו קצר שלש פעמים. וכל כך למה מפני הטועין שיצאו מכלל ישראל בבית שני, והיו אומרים, שזה שנאמר בתורה ממחרת השבת, שהוא שבת בראשית ויתר פרטיה, מתבארים משלם ממנחות [הלכות תמידין ומוספין פ''ז].
(ה) ונוהגת בזמן הבית בזכרים, ואפילו ישראלים חיבין להשתדל במצוה זו, שהרי שלוחי בית דין יוצאין ועושין כריכות בשדות מערב יום טוב, וכמו שמפרש שם במנחות (סה א), אבל מכל מקום עקר החיוב היא ההקרבה והתנופה וההגשה והקמיצה וההקטרה, וכל זה בכהנים. ומכל מקום כיון שיש בה חלק לכל ישראל, ויסוד המצוה הוא מפני חדוש התבואה שהוא הדבר הצריך לכל יש לנו לכתבה בחשבון המצות המוטלות על כל בני ישראל.
(א) שלא לאכל מתבואה חדשה קדם כלות ששה עשר בניסן - שלא לאכל מתבואה חדשה קדם כלות יום ששה עשד בניסן. שנאמר (ויקרא כג יד) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה.
(ב) משרשי המצוה. לפי שעקר מחיתן של בריות, היא בתבואות, ועל כן ראוי להקריב מהן קרבן לשם אשר נתנה טרם יהנו מהן בריותיו, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לה, א) בדומה לזה, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, וכל זה, להכשיר עצמנו שנהיה ראויין לקבל מטובו, וכמו שכתבתי בספר זה פעמים רבות. וביום ששה עשר בניסן, היינו מקריבין בזמן הבית קרבן העמר מתבואה חדשה מן השעורים, כי היא התבואה המבכרת יותר מן החטים, והיא מתרת כל התבואות.
(ג) מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות ע א) שחמש ר תבואות לבד הן, שהן בכלל אסור החדש, והן, חטה ושעורה וכסמת שבלת שועל ושיפון. ובזמן הבית. משקרב העמר ביום ששה עשר בניסן, היה מתר החדש בירושלים. ומקומות הרחוקים מתרין אחר חצות, לפי שאין בית דין מתעצלין בו עד אחר חצות, ועל כן היה מתר להם בכל מקום לסמך על חזקה זו. והיום בעונותינו, שאין מקדש, אסור מן התורה כל היום. ובמקומות שעושין שני ימים טובים אסור כל יום שבעה עשר עד לערב מדרבנן. ויתר פרטיה במנחות פרק עשירי (עי' סהמ''צ להרמב''ם ל''ת קצא) ובמקומות [משבועות] משביעית ומעשרות וחלה.
(ד) ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית בזכרים ונקבות. ומי שעבר על זה ואכל כזית מפת חדש [ה] קדם יום הקרבת העמר חיב מלקות.
(א) מצות ספירת העמר - לספר תשעה וארבעים יום מיום הבאת העמר שהוא יום ששה עשר בניסן. שנאמר (ויקרא כג טו) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. והמנין הזה חובה, ועלינו למנות בו הימים יום יום, וכן השבועות, שהכתוב אמר תספרו חמשים יום. ואמר גם כן (דברים טז ט) שבעה שבועות תספר לך, ובפרוש אמר אביי בגמרא במנחות (סו, א) מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי (עי' סהמ''צ להרמב''ם עשין קסא). ויש מן המפרשים (עי' סוף ר''ן פסחים), שהיה דעתם, כי כונת הכתוב למנות השבועות דוקא כשהן שלמים, אבל להזכיר בכל יום ולומר שהם כך וכך ימים וכך וכך שבועות אין צרך. ויש מהם שאמרו (רא''ש בתשובה כלל כד סי' יג), כי הדרך הנבחר להזכיר מנין השבועות עם הימים תמיד בכל יום וירא שמים יבחר דרכם להוציא מכל ספק, ולא יחוש לתפארת המלות, וכן נהגו היום בכל המקומות ששמענו.
(1) Sefer HaChinuch, Mitzvah #306
Megillas Ta'anis
() וּמִתְּמַנְיָא בֵיהּ וְעַד סוֹף מוֹעֲדָא אִיתּוֹתָב חַגָא דִשְׁבֻעַײָא דִי לָא לְמִסְפָּד:
(undefined) From the 8th thereof until the close of the festival (of Passover) a holiday (of a week) was declared during which it is forbidden to mourn.
() ואיזה זו עצרת. והלא לא נצרכו לכתוב כל הימים טובים שבמגילה. אלא שהיו דנין כנגד בייתוסין שהיו אומרים עצרת לאחר שבת נטפל להם ר' יוחנן בן זכאי אמר להם שוטים זו מניין לכם ולא היה בהם אדם שהחזיר לו דבר חוץ מזקן א' שהיה מפטפט כנגדו אמר משה רבינו אוהב ישראל היה. ויודע שהעצרת יום א' הוא לפיכך עמד ותקנה לאחר שבת כדי שיתענגו ב' ימים זה אחר זה קרא לו המקרא הזה אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע אם משה רבינו אוהב ישראל היה מפני מה עכבם במדבר מ' שנה א"ל ר' ובכך אתה פוטרני א"ל שוטה שבעולם ולא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלכם אמר לו ובמה אתה פוטרני אמר לו הכתוב או' וספרתם לכם ממחר' השבת וגו' יכול לא יהא המניין תלוי אלא בשבועות ת"ל תספרו חמשים יום הא כיצד אירע יום ט"ו להיות בשבת מונה שבע שבתות חל להיות אחר שבת מונה חמשים יום וכשאתה קורא ממחר' השבת ממחרת י"ט הראשון של פסח. ור' אליעזר אומר אינו צריך הרי הוא או' תספור לך מהחל הספירה התלויה בב"ד יצאתה שבת בראשי' שספירתה בכל אדם. רבי יהושע אומר אמרה תורה מנה ימים וקדש ראש חודש מנה ימים וקדש עצרת מה ר"ח סמוך לביאתו ניכרת כו'. ר' ישמעאל אומר אמרה תורה הבא עומר בפסח והבא שתי לחם בעצרת. מה להלן רגל אף כאן רגל ותחילת רגל: ר' יהודא בן בתירא או' נאמר שבת למטה ונאמר שבת למעלה מה להלן רגל ותחילת הרגל בסמוך לו. וכשאתה קורא ממחרת השבת ממחרת יום הראשון של פסח: