Save "צובע ב׳ - הקדמה לצובע
"
צובע ב׳ - הקדמה לצובע

ותכלת. צֶמֶר צָבוּעָ בְּדַם חִלָּזוֹן וְצִבְעוֹ יָרֹק (מנחות מ"ד): וארגמן. צֶמֶר צָבוּעַ מִמִּין צֶבַע שֶׁשְּׁמוֹ אַרְגָּמָן:

(1) ותכלת AND BLUE PURPLE — wool dyed with the blood of the חלזון (a kind of shell-fish), the colour of which was greenish-blue (Menachot 44a). (2) וארגמן AND RED PURPLE — wool coloured with a kind of dye the name of which is ארגמן (3) ושש — this is what we call LINEN (Yevamot 4b). (4) ועזים is GOATS’ HAIR; therefore Onkelos translates it by וּמְעַזֵּי which denotes something that comes from the goats — not the goats themselves, for the Aramaic translation of עזים is עִזַּיָּא‎.
וְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל בְּגָדִים צֶמֶר וּפִשְׁתִּים הֵם, וְאָמַר רַחֲמָנָא עֲבֵיד לֵיהּ תְּכֵלֶת, וּתְכֵלֶת עַמְרָא הוּא. וּמִמַּאי דִּתְכֵלֶת עַמְרָא הוּא? מִדְּשֵׁשׁ — כִּיתָּנָא, תְּכֵלֶת — עַמְרָא הוּא.
And the school of Rabbi Yishmael taught: All garments mentioned in the Torah are of wool or linen, and the Merciful One says, with regard to ritual fringes: Prepare it with a sky-blue dye, and a sky-blue dyed thread is prepared from wool. The Torah explicitly commands that at least one woolen thread of sky-blue dye must be tied even to a linen cloth, which proves that diverse kinds are permitted in the context of ritual fringes. The Gemara establishes the previous claim: And from where is it derived that the sky-blue thread is made of wool? From the fact that the Torah specifies that one of the strands of the priestly garments was made of shesh, which means linen, this indicates that the other threads, including the sky-blue thread, are from wool.

ותכלת עמרא. מדשש כיתנא דכתי' (שמות ל״ט:כ״ח) מכנסי בד שש משזר ובד היינו פשתים כדמפרש בבא לו כ"ג במסכת יומא (דף עא:) בד דבר העולה בד בבד תכלת עמרא וכן שאר צבעים האמורים בבגדי כהונה ארגמן ותולעת שני שאין בגדי כהונה אלא מצמר ופשתים דכתיב בספר יחזקאל (מד) ביוה"כ בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר ש"מ שעבודות החיצונות יש בהם צמר עם פשתן ולא מין אחר ומדמפרש קרא שש באחד מן המינין שמע מינה שאר המינין צמר היו:

מדשש כיתנא תכלת עמרא. וליכא למימר דתכלת נמי כיתנא אלא צבוע הוא תכלת וארגמן ותולעת שני עמרא דסברא הוא דכל הצבועים מין אחד הוא מדלא חילק בהן אלא בצבע:

שדי חמד חלק ח מערכת חנוכה י״ד

כיצד שורפין אותה. זקני ישראל היו מקדימין ברגליהן להר המשחה ובית טבילה היה שם. וכהן והמסעדין בשרפתה והפרה יוצאין על הכבש ובאין להר המשחה. ומטמאין את הכהן וסומכין הזקנים את ידיהם על הכהן ואומרים לו טבל אחת. ואם היה כהן גדול אומרים לו אישי כהן גדול טבל אחת. ירד וטבל ועלה ונסתפג. ועצים מסדרים היו שם ארזים אלונים וברושים ועצי תאנה חלקה. ועושין מערכה כמין מגדל ומפתחין בה חלונות כדי שתהיה האור מלבבת בהן. ומראה המערכה במערב. וכופתין את הפרה בחבל של מגג ונותנין אותה על גבי המערכה ראשה לדרום ופניה למערב. הכהן עומד במזרח ופניו למערב. שוחט בימינו ומקבל הדם בשמאלו. ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית שבע פעמים כנגד בית קדשי הקדשים. על כל הזאה טבילת אצבע בדם. ושירי הדם שבאצבע פסולים להזיה לפיכך על כל הזאה מקנח אצבעו בגופה של פרה. גמר מלהזות מקנח את ידיו בגופה של פרה ויורד מן המערכה והצית את האש בעצים קטנים והכניסן תחת עצי המערכה והתחיל האש בה והכהן עומד ברחוק ומשמר לה עד שיצת את האור ברבה ותקרע בטנה. ואחר כך נוטל עץ ארז ואזוב אין פחות מטפח וצמר צבוע בתולעת משקל חמשה סלעים ואומר לעומדים שם. עץ ארז זה עץ ארז זה עץ ארז זה. אזוב זה אזוב זה אזוב זה. שני תולעת זה שני תולעת זה שני תולעת זה. שלש פעמים על כל אחד ואחד. והן אומרין לו הין הין הין שלש פעמים על כל אחד ואחד. וכל כך למה לפי שמיני ארזים שבעה הן ומיני אזוב ארבעה והצבוע אדם יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בלכא ויש שצובעין אותו בתולעת והתולעת היא הגרגרים האדמים ביותר הדומים לגרעיני החרובים והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן ולפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאלו הן המינים האמורים בתורה. והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים ומתבלין בו הקדרות. האזוב והארז והתולעת שלשתן מעכבין זה את זה. וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני ומשליך אל תוך בטנה שנאמר (במדבר יט ו) "והשליך אל תוך שרפת הפרה". ואינו משליך קדם שיצית האור ברבה ולא אחר שתעשה אפר ואם השליך פסולה שנאמר אל תוך שרפת לא קדם שיצת האור ברבה ולא אחר שתעשה אפר. בין שהשליך שלשתן כאחת בין שהשליך זה אחר זה בין שהשליך לתוך גופה או לתוך שרפתה בין שנקרעה מאליה ואחר כך השליך בין שקרעה בידו או בכלי כשרה:

(2) How was the red heifer burnt? The elders of Israel would walk to the Mount of Olives first. There was a mikveh there. The priest, those assisting in burning it, and the heifer would go out on the ramp and come to the Mount of Olives.
There they would make the priest impure. The elders would rest their hands on the priest and tell him: "Immerse yourself." If he was a High Priest, they would tell him: "My sir, the High Priest, immerse yourself." He would descend, immerse himself, ascend, and dry himself.
There was wood arranged there: cedar wood, oak wood, pine wood, and smooth fig wood. An arrangement like a tower was made and windows were made in the midst of it, so that the fire would flame in them. The front of the arrangement was in the west.
The heifer would be tied with a rope of love grass and it would be brought onto the arrangement with its head to the south and its face to the west. The priest would stand to the east with his head facing west. He would slaughter the heifer with his right hand and receive its blood in his left hand. With his right finger, he would sprinkle from the blood in his left palm seven times toward the Holy of Holies. He would dip his finger in the blood for every sprinkling. The remainder of the blood on his finger was disqualified for sprinkling, Therefore, after every sprinkling, he would clean his finger on the body of the heifer.
When he completed sprinkling, he would clean his hands on the body of the heifer and descend from the arrangement. He would light the fire with small kindling twigs and place them below the wood of the arrangement. The fire would begin to catch in it. The priest would stand at a distance and watch it until the fire catches in its larger portion and its belly becomes ripped open.
Afterwards, he takes a branch of a cedar tree and hyssop that is at least a handbreadth long, and wool dyed crimson weighing five selaim. He asks the people standing there: "Is this a piece of cedar?" "Is this a piece of cedar?" "Is this a piece of cedar?" "Is this hyssop?" "Is this hyssop?" "Is this hyssop?" "Is this a crimson thread?" "Is this a crimson thread?" "Is this a crimson thread?", asking each question three times. They answer: "Yes!" "Yes!" "Yes!", three times for each set of questions.
Why is all this necessary? Because there are seven species of cedar, four species of hyssop, and several options to produce red dye. Some dye with madder and some dye with lacca sap, and some dye with tola'at. Tola'at refers to very red berries that resemble carob seeds. They are like sumach berries. There is a bug, like a gnat, in every berry. Since there are different types of species for each of the entities involved, the priest notifies everyone and informs them that these are the species mentioned in the Torah.
The hyssop mentioned in the Torah is the type of hyssop eaten by home-owners and used as a condiment in certain dishes. The hyssop, cedar, and wool dyed crimson are all absolute requirements, without one of which, the others are not acceptable. The priest should bind the hyssop together with the cedar branch with the crimson thread and then throw them into the belly of the heifer, as Numbers 19:6 states: "He shall cast them into the midst of the conflagration of the heifer."
He should not cast them into the heifer until the fire has caught hold of the larger portion of it and not after it has been reduced to ashes. If he casts them at those times, it is unacceptable, as indicated by the phrase: "into the midst of the conflagration," i.e., not before the fire has caught onto its larger portion and not after it was reduced to ashes. Whether one cast all three of them together or one after the other, whether one cast them into the heifer's body or into the fire, whether its belly burst open on its own accord or the priest ripped it open by hand or with a utensil, it is acceptable.

וכל מקום שנאמר בתורה שש או בד הוא הפשתים והוא הבוץ. ותכלת האמורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כעצם שמים שהוא פתוך מן הכחל. הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום. ותולעת השני הוא הצמר הצבוע בתולעת:

(13) Whenever the Torah uses the word sheish or bad, it is referring to flax, i.e., linen. Whenever the term techeilet is used, it refers to wool which is dyed sky-blue, i.e., lighter35See Hilchot Tuma'at Tzara'at 1:4 where the Rambam defines patuch as a color mixed with white. See also Hilchot Tzitzit 2:1. than dark blue. The term argaman refers to wool that is dyed red.36There are some who interpret the term as referring to a purplish dye. Others explain that it is mixture of several dyes of thread. See Ra'avad and Kessef Mishneh. And tola'at sheni refers to wool dyed with a gnat.37See Hilchot Parah Adumah 3:2 where the Rambam writes that this dye is produced from a seed that has a small gnat in it that produces a scarlet color.

הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר, הַמְלַבְּנוֹ, וְהַמְנַפְּצוֹ, וְהַצּוֹבְעוֹ, וְהַטּוֹוֶה, וְהַמֵּיסֵךְ, וְהָעוֹשֶׂה שְׁתֵּי בָתֵּי נִירִין, וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין, וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין. הַקּוֹשֵׁר, וְהַמַּתִּיר, וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת, הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפּוֹר [שְׁתֵּי תְפִירוֹת].

Additional primary categories of prohibited labor are the following: One who shears wool, and one who whitens it, and one who combs the fleece and straightens it, and one who dyes it, and one who spins the wool, and one who stretches the threads of the warp in the loom, and one who constructs two meshes, tying the threads of the warp to the base of the loom, and one who weaves two threads, and one who severs two threads for constructive purposes, and one who ties a knot, and one who unties a knot, and one who sews two stitches with a needle, as well as one who tears a fabric in order to sew two stitches.
הגוזז את הצמר. גוזז ושאר מלאכות של צמר השנויות במשנתנו כולן היו בצמר תכלת של מלאכת המשכן:

הגוזז צמר. וכל שאר מלאכות שייכי בצמר של מלאכת המשכן:

מתני׳ הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלא רחב הסיט כפול והאורג שני חוטין שיעורו כמלא הסיט:

MISHNA: One who rends his garment in his anger or in anguish over his dead relative is exempt. And anyone else who performs labors destructively on Shabbat is exempt. And one who performs a labor destructively in order to repair is liable, and his measure for liability is equivalent to the measure for one who performs that labor constructively. The measure that determines liability for one who whitens, or one who combs, or one who dyes, or one who spins wool is the full width of a double sit, which is the distance between the forefinger and the middle finger. And for one who weaves two threads, the measure that determines liability is one sit.

המפקיע את הביצה בבגד חם או בחול ובאבק דרכים שהן חמים מפני השמש אף על פי שנצלית פטור. שתולדות חמה אינם כתולדות האש. אבל גזרו עליהן מפני תולדות האור. וכן המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם פטור. המבשל על האור דבר שהיה מבשל כל צרכו או דבר שאינו צריך בשול כלל פטור:

(3) A person who breaks open an egg over a warm cloth, over sand, or over the dust of the roads that are heated by the sun is not liable11Even if the food cooks thoroughly, one is not liable, because this is not the ordinary way food is cooked. even though it becomes roasted, for the derivatives of the heat of the sun are [governed by] different [laws than those governing] the derivatives of fire. Nevertheless, the Sages instituted a decree forbidding cooking with [the derivatives of the heat of the sun], lest [one cook with] the derivatives of fire.12Were one to be allowed to cook by using substances warmed by the sun, one might err and cook using substances warmed by fire. It is, however, permitted to leave food to be cooked by the sun itself (Shabbat 39a; Hilchot Shabbat, Chapter 22, Halachah 9). Similarly, a person who cooks using the [hot] springs of Tiberias and the like is not held liable.13Although one of the Sages states that a person who cooks in the hot springs of Tiberias is liable, the Talmud immediately clarifies that the intent is "liable for 'stripes for rebelliousness,' the punishment given for violating a Rabbinic ordinance (Shabbat 40b).
A person who cooks food that has been completely cooked, on a fire,14This statement implies that until the food is completely cooked, one is liable for cooking. This relates one of the points of difference between the Rambam and the Ashkenazic halachic authorities who were cited in our commentary on Chapter 3, Halachah 4. The latter maintain that since food that is one-third or one-half cooked is fit to be eaten, there are leniencies with regard to the laws governing leaving food to warm on the Sabbath and returning food to a fire on the Sabbath. The Rashba (as quoted by the Maggid Mishneh) develops this view further and maintains that once food has reached this stage of being cooked, one is not liable for cooking it further.
The Rambam (Chapter 22, Halachah 8), however, maintains that if food has been completely cooked one may place it in hot water on the Sabbath to warm. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 318:4), however, follows the view of the Ashkenazic authorities who accept this leniency only when the food is dry. The Shulchan Aruch (loc. cit.:5) also questions if this leniency also applies with regard to food that was baked or roasted.
or who cooks food that does not need to be cooked15Shabbat 40b mentions this principle with regard to oil. Other examples are fresh fruits and vegetables that are usually eaten raw (Rabbi Akiva Eiger). at all is not liable.16As mentioned in Chapter 1, Halachah 3, the use of the term "not liable," פטור in Hebrew, also implies that this activity is forbidden according to Rabbinic decree. Thus, recooking food or cooking fresh produce on the Sabbath is definitely forbidden.

תפארת ישראל, קופת הרוכלים, כלכלת שבת, כללי ל"ט מלאכות ט״ו
הצובע חוט של צמר או פשתן או דבר אחר, שארכו ד"ט, או שאפשר לטוות מהנצבע חוט כזה, או הצובע בגד או כלי או כותל, חייב. ואין הצובע חייב רק בצבע המתקיים זמן ארוך, לאפוקי בצבע מתכות בסרק וששר, דאינו מתקיים פטור (רמב"ם פ"ט הי"ג). המסייד כותל, חייב משום צובע ומשום בונה, מדהוסיף על בנין כ"ש. תולדתו שעשה עין צבע, כגון שנתן (פיטריאל) למים והשתחרו, או שנתן (שארטע) לתוך מי כרכום ונתהפכו לצבע (גרין), חייב. ולראב"ד בנתן הצבע למים פטור ואסור דבזה לא נגמר עדיין מלאכת הצביעה (פ"ט משבת). אבל בצובע מים שבזכוכית לנוי, לכ"ע חייב, דהרי נגמר מלאכת הצביעה. אשה שצבעה פניה בסרק (שמינקע בל"א), לרמב"ם פטור ואסור, ולסמ"ג חייב. מיהו באיש, מדאין דרכו בכך לכ"ע פטור ואסור (ש"ג כ"ה, ומג"א שם סקי"ט. ועי' י"ד קפ"ב). אין צביעה באוכלין. ומה"ט מותר לתת כרכום במאכל (ש"כ י"ט). ודוקא במתכוון לתבל ולאכול לאלתר. אבל סוחרים אסורים לצבוע יי"ש או עוגות וכדומה, שכוונתם למראה ושיתקיים (אשל שם ססי'). ונ"ל ראי' דבכה"ג יש צביעה באוכלין דהרי רב אמר (שבת ע"ה ב') דשוחט חייב משום צובע בית השחיטה. האוכל (היידעלבעערען) או שאר פירות, לא יגע בידיו צבועות בבגד, דצביעה דרך לכלוך אסור (מג"א ש"כ ס"ק כ"ד). וה"ה בחתך באצבעו, או מי שמכתו מוציא דם, לא יניח עליה מטלית בין אדום או לבן או שאר מראות, דאע"ג דבשאר מראות מקלקל הוא, הרי פטור אבל אסור. וכ"כ באדום, אף שרק מוסיף אדמימות על אדמימות, הרי בירושלמי אמרי דבכה"ג חייב משום צובע (ועי' שכ"ח מג"א סקנ"ב).

שלא יגע. ואף ע"ג דצובע פניו וידיו ליכא למיחש דאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבוע ול"ד לסי' ש"ג סכ"ה דאשה דרכ' בכך (ש"א בשם רא"ם) ובכ"ה משמע שנעלמה ממנו ומספר הזכרונו' דבר זה ע"ש ונ"ל דבבגד אדום כ"ש דאסור לקנחו דמתקן הוא, הצובע חוט שארכו ד"ט או דבר שאפשר לטות ממנו חוט כזה חייב ודוקא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר ע"ג ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום (עסי' ש"מ ס"ד), העושה עין צבע כגון שנתן קנקתום לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור או שנתן איסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק חייב [פ"ט] אבל הראב"ד סובר שאינו חייב משום צובע אלא כשצובע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע אבל צביעת מים שאין לצורך לא ונתינת דיו וסממנים אסור משום לש עכ"ל ועסי' שכ"ח סמ"ח וסי' ש"א סמ"ו והע"ש לא ע"ש:

מותר. וכן מותר ליתן יין אדום בתוך יין לבן ואע"פ שמתאדם [ואפילו אם מכוין לכתחלה לעשות מראה בהמאכל או בהמשקה ג"כ מסתברא דאין להחמיר כן נראה מהפמ"ג ולפי מה שכתב בנ"א נכון למנוע מזה] ומ"מ אין רשאי לעשות מראה ביי"ש ודבש שיקנו ממנו [פמ"ג ע"ש טעמו וגם בלא"ה הוא עובדא דחול] וכ"ש שלא להשים סממנים בצלוחית מים להעמיד בחלון נגד השמש ויש בזה חשש חיוב חטאת [שם בפמ"ג]:

קיצור הלכות שבת כ״א:א

שו"ת אבני נזר, אורח חיים קע״ב
א) נסתפקתי בצמר שלא נצבע כל צורכו. ובא אחר וצבעו לגמרי. או שאף אחר כך לא נצבע לגמרי רק שהוסיף על צבעו הראשון אם חייב חטאת. או פטור אבל אסור. או מותר לכתחילה. ולא דמי לכתב על גבי כתב דמכל מקום אסור. דשאני התם דהחיוב על האות. והרי הדיו שהוסיף ונעשה אות לא הי' מתחילה אות על כן אסור. מה שאין כן בצובע שהחיוב על תיקון הצמר. והרי הצמר ההוא כבר נצבע מתחילה. ויש לדמותו לתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שלדעת קצת פוסקים שוב אין בו איסור בישול אפילו לכתחילה:
ב) והנה המחבר בסימן שי"ח [סעי' י"ח] שכתב ואם נתבשל כל צורכו מותר אבל צמר ליורה אף על פי שקלט העין אסור. מבואר דקלט העין היינו כל צורכו. ואם כן בית שמאי דאמרי [יז ע"ב] אין נותנין צמר ליורה אלא אם כן קלט העין מבעוד יום. ומוכרח דקודם שנצבע כל צורכו בשבת חייב חטאת. וכדפירש רש"י (דף י"ח ע"א) בדיבור המתחיל מאן תנא נתינת מים לדיו. מכלל דבשבת חייב חטאת הוא. והוא מדברי הש"ס (דף י"ט ע"א) בקורות בית הבד ועיגולי הגת הנך דאי עביד להו בשבת לא מחייב חטאת לא גזרו בהו רבנן. [ומדברי הר"ן פרק כירה בהא דמחזירין אפילו בשבת לא משמע הכי וכבר כתבנו בזה בספר אגלי טל במלאכת האופה סק"ב [אות ד']]:
ג) אלא שראיתי בירושלמי [יב ע"א] דמקשי אמתניתין דכדי שיקלוט העין מה מתהני. אמר ר' אבהו כגון אלין קורייאי דלא מקפידין. ופירש הקרבן עדה דמה מועיל שנקלט העין אם לא נצבע כל צורכו מבעוד יום. ומשני באלין דלא מקפידין אם נצבע כל צורכו אם לא [ובפירוש קורייאי נראין דברי הפני משה בני כפרים]. והנה מבואר מזה שלא כדברי המחבר דקלט העין הוא צביעה רק לקצת בני אדם וכמו מאכל בן דרוסאי בבישול. ומכל מקום להני דקפדי נראה דחייב חטאת מדמקשי מה מתהני לפרש"י הנ"ל. ואף להני דלא קפדי יש לומר דחייב חטאת. אלא דלא גזרינן דילמא אתי למיעבד משחשיכה בידים כיון דלא קפדי. וכדברי התוס' סוף פרק י"ד דשבת [קיא ע"ב] בשאר משקין לא גזרינן שמא יסחוט כיון דאינו חושש לסוחטו שאינו מתלבן יפה. והכי נמי בנידון דידן כיון שאין חוששין שיצבע יותר לא גזרינן בהו. ולפי זה יהי' מוכח גם מדברי ירושלמי דכל זמן שלא נצבע כל צורכו חייב חטאת. וכל זה אם נאמר דירושלמי סובר כרבה. אבל אם נאמר דסבר כר' יוסף דטעמא דבית שמאי משום שביתת כלים. ומבואר בתוס' [יח ע"א] בדיבור המתחיל ולימא מר משום שביתת כלים דאפילו באיסור דרבנן אסור משום שביתת כלים. יהי' מוכח דלהני דלא מקפידין אפילו איסור לכתחילה אין בו. ולהני דקפדין אין ראי' שחייב חטאת ויש לומר שאסור רק מדרבנן:
ד) והנה יש ליישב דעת המחבר שלא יקשה עליו מהירושלמי שהוא מפרש כפירוש הראשון. ואם כן לר' יוסף בבבלי על כורחין מפרש קלט העין נצבע כל צורכו. ואם כן מוכח דאף שכבר נצבע. כשבא אחר להוסיף בצבעו עד שנגמר כל צורכו חייב חטאת:
ה) מיהו בנצבע כל צורכו ונתייבש ובא אחר והוסיף וקלט עוד אין ראי' לאסור. ועיין במגן אברהם סימן שכ"ח ס"ק נ"ב דפשיטא לי' דאסור. וצריך עיון מנין לו ומכתב על גבי כתב אין ראי' כנ"ל:

וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת.

A woman who applies eye shadow is liable due to dyeing; one who braids her hair and applies blush is liable due to the prohibition against building. The Gemara asks about this: And is that the typical manner of building? The Gemara answers: Yes, braiding one’s hair is considered building, as Rabbi Shimon ben Menasya taught that the verse states: “And the Lord God built the side that He took from Adam into a woman” (Genesis 2:22), which teaches that the Holy One, Blessed be He, braided Eve’s hair and brought her to Adam. From where is it derived that this is the meaning of built? It is because in the islands of the sea they call braiding building. It was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: With regard to a woman who braids her hair and who applies eye shadow or blush on Shabbat, if she did it for herself, she is exempt; if she did it for another, she is liable. This is because a woman cannot perform these actions for herself in as complete a fashion as she can for someone else. And, so too, Rabbi Shimon ben Elazar would say in the name of Rabbi Eliezer: A woman may not apply rouge to her face on Shabbat because by doing so she is dyeing, which is one of the prohibited labors on Shabbat.

הצובע חוט שארכו ארבעה טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חיב. ואין הצובע חיב עד שיהא צבע המתקים. אבל צבע שאינו מתקים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחשת וצבעו פטור. שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום. וכל שאין מלאכתו מתקימת בשבת פטור:

(13) A person who dyes a thread that is four handbreadths long or fabric from which a thread of this length can be spun is liable.
A person is not liable unless the dye he uses will make a permanent [change in the article's color]. When the application of color will not have a permanent effect - e.g., one who applies red clay or vermilion to iron or brass and colors it is not liable, for it can be removed immediately without dyeing it at all. Whenever a person performs a labor that does not have a permanent effect on the Sabbath,51We have translated the Rambam's wording literally, although it appears somewhat clumsy, because of a concept that can be derived from it. Permanence is a relative concept in our world. Hence, when a person performs an activity that appears permanent on the Sabbath itself, he can be held liable for it although later there is a possibility for change (Rav Kapach). he is not liable.52Shabbat 12:1 states, "Anyone who performs a labor - and that labor has an enduring effect on the Sabbath - is liable."

ואין הצובע וכו'. זה נלמד מדין הכותב שאינו אלא בדבר המתקיים כמבואר פרק י״א ובמשנה פ' הבונה (שבת ק"ב:) זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב, ע״כ:

מתני׳ הבונה כמה יבנה ויהא חייב הבונה כל שהוא והמסתת והמכה בפטיש ובמעצד הקודח כל שהוא חייב זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב וכן רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה:

MISHNA: With regard to one who builds on Shabbat, thereby violating a prohibition in a primary category of prohibited labor, how much must he build to be liable to bring a sin-offering? The Sages said: One who builds is liable for building any amount. And one who chisels, or strikes with a hammer or with an adze, or one who drills a hole of any size on Shabbat, is liable. This is the principle: Anyone who performs a prohibited labor and his labor endures on Shabbat is liable. And so too, Rabban Shimon ben Gamliel says: Even one who strikes an anvil with a sledgehammer during his labor has performed a constructive act and is liable, because he is as one who improves the labor that he is performing.
שו"ת אגרות משה, אורח חיים חלק א קי״ד
להתקשט לאשה בליפסטיק.
ובדבר אם מותר לאשה להתקשט בליפסטיק, הנה אסורה משני טעמים מאיסור ממחק ומאיסור צביעה ואם הוא לח שליכא ממחק יש עכ"פ איסור צביעה. וכן אסור לאשה לצבוע את פניה מדין צביעה אבל לזרוק את הפאודער לבן על הפנים שלא מתקיים כלל אין בזה איסור צביעה.
חדושי הר"ן על שבת צ״ה א
כוחלת משום כותבת.
כתבו בתוספ' דמשום צובעת גרסינן דלא שייכא כתיבה אלא במידי דהוי מטעם רושם שכן במשכן היו רושמין על הקרשים כדי לעמוד על סדרן הלכך משום צובעת גרסינן:

הכותב שתי אותיות חיב. המוחק כתב על מנת לכתב במקום המחק שתי אותיות חיב. הכותב אות אחת גדולה כשתים פטור. מחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתב שתים חיב. כתב אות אחת והשלים בה את הספר חיב. הכותב על מנת לקלקל העור חיב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב. אבל המוחק על מנת לקלקל פטור. נפלה דיו על גבי ספר ומחק אותה. נפלה שעוה על גבי הפנקס ומחק אותה. אם יש במקומה כדי לכתב שתי אותיות חיב:

(9) A person who writes37This is one of the 39 categories of forbidden labor. two38One is liable for writing two letters because this resembles the activity necessary for the construction of the Sanctuary. A mark was made on each of the sides of the walls, so that it would be used to match the same walls to each other every time the Sanctuary was erected (Shabbat 12:3, Rashi, Shabbat 75b). letters39The same also applies to a person who writes two numerals (Shulchan Aruch HaRav 340:8). See the notes on the following halachah and on Halachah 17, which discuss the use of marks or symbols. is liable. A person who erases writing so that he can write40One's intent need not be to write on the Sabbath itself. As long as one erases with the intent of writing, one is liable regardless of when one actually writes (Mishnah Berurah 340:13). two letters is liable.41This is also one of the 39 categories of forbidden labor. If a mark was made in error on one of the walls, it was erased so that the correct mark could be made.
A person who writes one large letter the size of two [ordinary] letters is not liable.42For he has only written one letter. One is not liable until one writes two letters, regardless of their size. Nevertheless, writing even a single letter is considered as חצי שיעור (the performance of half the forbidden measure of a prohibition) and forbidden according to the Torah itself (Shulchan Aruch HaRav 340:4, Mishnah Berurah 340:12). In contrast, a person who erases one large letter in a place where two letters can be written is liable.43For his erasure is sufficient to enable two letters to be written.
A person who wrote one letter that concluded a scroll is liable.44In this instance, although only one letter was written, the act is significant, because it completed an entire scroll. There are commentaries on Shabbat 104b, the source for this halachah, who maintain that, in this instance, one is liable for performing the labor מכה בפטיש, completing an article. From the Rambam's wording, however, it appears that he holds him liable for writing.
We see a similar decision with regard to the forbidden labor of weaving. In Chapter 9, Halachah 18, the Rambam writes that one is liable for weaving one thread if by doing so, one completes a garment (Rav Kapach).
A person who writes for the sake of ruining the parchment is liable,45I.e., one writes an ordinary letter on parchment fit to write a Torah scroll (Rav Kapach). for one is liable for the writing itself46Although one has ruined the parchment and thus there is a destructive aspect to one's activity, since the words one wrote are significant, one is liable. and the surface on which [the letters] are written is not significant. If one rubs out writing with the intent of ruining [the writing surface], one is not liable.47For the entire purpose of the labor of erasing is to prepare a writing surface for use.
Should one rub out ink that fell on a scroll or rub out wax that fell on a writing tablet,48In Talmudic times, the word פנקס referred to a book of tablets coated with wax upon which merchants would write with a stylus (Rashi, Shabbat 104b). one is liable49For erasing. With this act, one prepares a writing surface. Note the Sh'vut Ya'akov and others who explain that one is liable for smearing the wax (see Halachah 6). Most authorities, however, accept the Rambam's ruling that one is liable for erasing. if [the rubbed out] portion is large enough for two letters to be written upon it.

[דף נ״א א]

הצובעו מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים אמר רבי יוסי הדא אמרה העושה חבורה ונצרר בה דם חייב המאדם אודם בשפה חייב המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשיני חייב משום צובע חיסר בה אבר ובא אחר וגמרה חייב משום מכה בפטיש והסוחט והמכבס מלאכה אחת היא תני רבי ישמעאל בנו שלרבי יוחנן בן ברוקה אומר הצבעים שבירושלים היו עושין סחיטה מלאכה בפני עצמה על דעתיה דרבי ישמעאל בנו שלרבי יוחנן בן ברוקה ארבעים מלאכות אינון וניתני לא אתינן מיתני אלא מילין דכל־עמא מודיי בהן.

“Who dyes it.” What kind of dying was in the Tabernacle? They were clobbering an animal for red skins of rams379Ex. 25:5, 26:14.. Rebbi Yose said, this implies that he is liable who causes a wound which results in echymosis380If the blue spot stays blue more than 24 hours.. He who colors his lips red is liable374In the Babli 95a this is characterized as R. Eliezer’s opinion and is not practice since it is only temporary painting.. He who causes bleeding, because of taking away life force at that place381Lev. 17:11. This does not refer to slaughter which is mentioned separately in Mishnah 3, but to a non-lethal wound. Babli 75a/b.. He who makes a shape, the first one is liable because of writing and the second one because of dying382Assuming that the first person draws an outline and the second fills it with color. The Babli 75b notes that if the object is decoration of the vessel, he also is liable because of “hitting with a hammer”.. If he left out a limb and another came and finished it, he is liable because of hitting with a hammer7A name for the formal end of any production process.. Wringing and washing are the same category of work. It was stated: Rebbi Ismael the son of Rebbi Joḥanan ben Beroqa says, the dyers in Jerusalem made wringing a separate category of work. In the opinion of Rebbi Ismael the son of Rebbi Joḥanan ben Beroqa, there are 40 categories of work383Since it is not listed separately in the Mishnah.. Should we state this? We come to state only items to which everybody agrees.

במשקין על השלחן. עיין במ"ב שהעתקנו דיני כתיבה ומחיקה ועיקרו הוא מלשון הרמב"ם פי"א ומהגמרא שם ומוכח עוד שם בגמרא דאם כתב במי טריא [ופירש"י שם בלשון א' דהוא מין פרי ובלשון שני פי' שהוא מי גשמים] או באבר והיינו במיא דאברא וכדמסיק בגיטין י"ט או בשיחור [עיין בפירש"י ותוס' שם ועיין בא"ע סימן קכ"ה דלהרמב"ם יהיה חייב בכ"ג] חייב ובתוספתא איתא עוד דאם כתב בקליפי אגוזים בקליפי רמונים והיינו שכתב במי שרייתן דהם דברים שצובעין בהן [וכדפי' בספר חסדי דוד] כל הני מקרי שכותב בדבר המתקיים וחייב חטאת והרמב"ם כלל כ"ז במה שכתב וכיוצא בהם ועיין ברשב"א שבת קט"ו ע"ב ד"ה הא דאמרינן דלענין חיוב שבת לא בעינן שיכתוב במה שיתקיים הכתב לעולם אלא דמקיימי קצת עד שדרכן של בני אדם לכתוב בהן דברים שאין עשויין לקיימן לעולם אלא זמן אחד כספרי הזכרונות וכיוצא בהן לענין שבת מלאכת מחשבת היא ולא בעינן שיתקיים לעולם כדיו וכעין זה מוכח ג"כ דעת התוס' ד"ה אבל הכא ע"ש ולפ"ז נראה פשוט דהכותב בכלי עופרת הנהוג כהיום בין הסוחרים לכתוב בהן חשבונותיהן לזכרון חייב ולא דמי זה לכותב באבר דמבואר שם בגיטין דלא חשיב כתב מדאורייתא דהא חזינן דבכלי עופרת רישומו ניכר ומתקיים ואף בכותב בפחם מעורב במים משמע בגמרא דחייב חטאת וכ"ש בזה שמתקיים יותר וכ"ש לדעת המחבר שם בא"ע סימן קכ"ה דסתם כדעת הרמב"ם דבאבר ושיחור בכ"ג כשר א"כ בעניננו יהיה בודאי בכל גווני חייב. ולענין אם כתב בדבר שאין מתקיים דהוא אסור איתא עוד שם במשנה אם כתב באבק דרכים ובאבק סופרים עי"ש בפירש"י והרמב"ם תפס מקצתן וה"ה לכל הני שאין רישומן עומד וכן מה דבעינן שיכתוב על דבר המתקיים איתא בתוספתא דאם כתב על העלין של זית וחרוב ודלעת או שכתב בדם הקרוש וחלב הקרוש [והיינו ע"י שריטה מדלא קאמר על דם הקרוש וכדמסיים על עלה זית ע"ש] חייב ועל העלין של חזרין וכרישין ובצלין וירקות פטור דהוא דבר שאינו של קיימא והביא הרשב"א תוספתא זו להלכה ע"ש והרמב"ם דבר ההוה נקט והשאר כלל בדבריו במש"כ שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד ומה שלא הזכיר חלב ודם דהוא רבותא גדולה צע"ק.
והנה ראיתי דבר פלא בפ"מ שרצה לחלק בין השוין בין שבת וגיטין נגד הרשב"א מכח מה שפסק הרמב"ם וירושלמי דבעלה ירקות פטור ובגיטין י"ז ע"א איתא דכותבין על העלה של זית ונעלם ממנו תוספתא זו דבשבת נמי חייב על העלה של זית.
ודע עוד דאם כתב אותיות על אוכלין ג"כ חייב דמקרי על דבר המתקיים וכדמוכח בגיטין י"ט ע"א דלרבנן אם כתב עליהן גט כשר דמקרי דבר המתקיים ורק לר"י הגלילי אמעיטו לענין גט מקרא עי"ש בגמרא טעמו דבעינן דומיא דספר וכן מפורש במרדכי פרק כלל גדול דשייך בהו מחיקה וממילא שייך בהו כתיבה ג"כ.
ולענין כתיבת אות אחת עיין במ"ב דדוקא אם השלים את הספר ומשמע דאם השלים בזה רק תיבה אינו חייב ובתוספתא איתא להיפך ועיין ברשב"א. ודע דאף דרש"י בד"ה והשלימה לספר פירש אות אחרונה של אחת מכ"ד ספרים נראה דלאו בדוקא הוא דה"ה אם היה חסר בהספר איזה אות באמצעו דעי"ז איננו ספר שלם והוא תקנו דחייב דעל ידו נשלם הספר וכן מוכח ברש"י בד"ה רבא אמר וכ"כ ריא"ז הובא בשלטי הגבורים ע"ש.
ובענין הגיה אות אחת העתקנו במ"ב דברי הרמב"ם ובגמרא איתא עוד אוקימתא כגון שנטלו לגגו של ד' ועשאו רי"ש והובא זה ברא"ש וברי"ו והא דלא העתיקו הרמב"ם משום דע"כ רבא מיירי כגון שעי"ז הוגה הספר לגמרי שלא היה בו עוד טעות אחר אלא זה ומשו"ה חייב דהו"ל כהשלים את הספר וכפירש"י וא"כ נכלל זה במה שכבר העתיק דין דהשלים את הספר.
ובענין כתיבת אותיות שוות העתקנו לשון הרמב"ם כגון שנעשה עי"ז איזה תיבה ואם היו שוות וגם לא נעשה תיבה עי"ז כגון אל"ף אל"ף בי"ת בי"ת וכדומה מלשון הרמב"ם משמע דפטור כמו שכתב הרה"מ ודעתו דמכל התנאים דברייתא משמע דס"ל דאל"ף אל"ף דאאזר"ך לא מיחייב ואיך יחלוק התנא דמתניתין על כל הני וע"כ מה שאמר במתניתין בין משם אחד היינו דוקא כגון גג תת וכדומה ופסק כסתמא דמתניתין וכר"ג דהוא רביה דרבי יהודה ולא כר' יהודה [וגם אפשר דס"ל כאוקימתא דרב יעקב דמתניתין מני ר' יוסי היא דמיחייב משום רושם ולפיכך חייב בכל גווני והוא פוסק ככל התנאים דברייתא דפליגי ע"ז] אבל דעת רש"י ורי"ו והרע"ב דאפילו על אל"ף ואל"ף חייב וכן משמע מדעת הרי"ף והרא"ש דהעתיקו המתניתין דאמרה בין משם אחד בין מב' שמות בסתמא ולא העתיקו ע"ז הברייתא דר' יהודה משום ר"ג ע"ש בגמרא משמע דס"ל דגם על אל"ף אל"ף חייב.
והמעיין היטב בדעת רש"י בכל הסוגיא יראה דס"ל דתנאי דברייתא לא פליגי אמתניתין כלל וכולהו ס"ל דאם מתכוין מתחלה לכתוב ב' אלפי"ן וכדומה חייב ומה דאמרי דפטור היינו דוקא כשנתכוין לכתוב מתחלה תיבה גדולה בזה ס"ל דאף דגילתה התורה אחת מאחת דאפילו אם כתב מקצתו חייב עכ"פ בעינן שיהא באותה המקצת איזה תיבה כמו שהיה דעתו מתחלה ולכך פטור על אל"ף אל"ף דאאזר"ך שאין בזה תיבה כלל ומקרי לא נתקיימה מחשבתו ור"ש דפוטר עד שיכתוב את כל השם נמי מיירי בכה"ג וכמו שמוכח מרש"י בד"ה את כולו אבל אם מתחלה נתכוין לכתוב רק ב' אותיות לכו"ע חייב ואפילו באל"ף אל"ף ואפילו לר"ש.
ובענין שתי סימניות העתקנו מהרמב"ם דחייב ולכאורה קשה דהא הירושלמי קאמר ע"ז מאן תנא משתי סימניות ר' יוסי הוא [ר"ל דמחייב אפילו בשני רשימות לכך חייב אפילו בלא אותיות רק בסימנים בעלמא] משמע דלרבנן פטור וא"כ הרמב"ם דפסק דלא כר' יוסי מדפסק דהכותב בשמאלו פטור ממילא יהיה פטור בשתי סימניות וי"ל דהרמב"ם סבר דהבבלי חולק ע"ז וראיה מדמקשי בשבת ק"ג על תירוצא דרב יעקב והא מדסיפא ר' יוסי רישא לאו ר' יוסי משמע דלאביי ניחא והא גם לדידיה קשה זה הקושיא על מה דפסק המשנה דבשתי סימניות חייב א"ו דסבירא ליה להגמרא דאפילו לרבנן חייב דסימנים הוי כמו אותיות. ובענין נהגין זה עם זה יש להסתפק אם כתב אות אחת ואח"כ כתב אות אחרת למעלה על גבה אם זה מקרי שתי אותיות אחרי דאין נהגין זה עם זה ואין להביא ראיה מדאמר אחת בארץ ואחת בקורה דפטור ות"ל דלא היו סמוכין זה לזה כ"א זה למעלה מזה י"ל דנקט בלשון לא זו אף זו עי"ש במשנה. ועיין בירושלמי שפירשו המפרשים דהוא בכלל כתב ע"ג כתב ור"ל שאות אחת כתב למעלה ע"ג אות אחרת ופטור משום דאין נהגין זה עם זה ובאורם בירושלמי אינו מוכרח כאשר כתבתי בחידושי וגם דהש"ס שלנו אינו סובר פירוש זה דאל"ה מנ"ל דלא אתי כר' יהודה.
ובענין רושם רשמים העתקנו לשון הרמב"ם ומקורו הוא מירושלמי פרק כלל גדול וז"ל הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע וביאורו שראשון רשם את הצורה באבר וכה"ג והשני העביר הצבע עליו ולכך הראשון חייב רק משום כותב עבור הרושם תמונה שעשה והשני שהעביר הצבע במקום הרשום אינו רק צובע בעלמא וכונת הרמב"ם נמי שעשה את הרושם של התמונה וכמו שכתב כדרך שהציירין רושמין. והנה לא באר הרמב"ם בהדיא אם בעינן שתי צורות דוקא כמו באותיות או דבזה חייב אפילו באחת דחשיבא בפ"ע ומירושלמי הזה מבואר דאף בצורה אחת חייב ועיין בא"ר שהקשה דברי הרמב"ם זה על מה שפסק בעצמו בפ"י והעתקנוהו במ"ב דהצר בכלי צורה חיובו הוא משום מכה בפטיש ולדברינו ניחא קצת דבפ"י לא איירי ברושם בעלמא כבעניננו דבזה לא נעשה עדיין גמר מלאכה לנאותה אלא שעשה הצורה בבת אחת ולכך לא שייך בזה כותב דענין אחר הוא משא"כ בעניננו איירי שעשה רק רושם של הצורה מתחלה כדי שידע ויבין הצובע עי"ז אח"כ מה לצבוע ודומה לכותב שכותב אותיות שמורה האות על איזה דבר והא דלא מחייב הרמב"ם בכלי משום צובע אפשר דלא מיירי כשצר בצבע אלא שחקק צורה בכלי כדרך שעושין בכלי כסף ולכן לא הזכיר גם הש"ס שלנו בדף ע"ו ע"ב משום צובע רק משום מכה בפטיש ובמה שכתבנו תוסר קושית המגן אברהם בסק"ו.
ואגב דאיירינן בדיני כתיבה ראיתי להעיר בכאן דבר אחד שנתקשה לי. הנה רש"י במשנה דכתבן על שני לוחי פנקס כתב שהן טוחין בשעוה משמע דשעוה מקרי דבר המתקיים וכן מסתברא דלא גריעא שעוה מחלב הקרוש דאיתא בתוספתא דחייב הכותב עליו ולקמן בסימן תקמ"ה ס"ז איתא דבלוחות של שעוה הוי דבר שאינו מתקיים וכתב שם הג"א דאף בשבת פטור. ובענין מחיקה העתקתי עקרו מלשון הרמב"ם ומה שכתב ע"מ לכתוב במקום המחק נראה דלמד כן ממה שאמר בגמרא ופסק כן הרמב"ם דסותר ע"מ לבנות במקומו הוי סותר וכו' ע"ש בדף ל"א ע"ב. כתב הפמ"ג דהא דבעינן מוחק ע"מ לכתוב היינו שמתכוין שיהא ראוי אימת שירצה לכתוב עליו ב' אותיות ולא שיתכוין לכתוב עליו בשבת ופשוט:

לא יסוך וכו'. דהנה עיבוד העור הוא אחד מאבות מלאכות ועיבוד הוא אם מולח את העור או שמעבדו בשאר דברים שדרך לעבדו וכן אם דורס העור ברגלו עד שיתקשה או שמרככו בידו ומושכו ומשוה אותו כדרך שהרצענין עושין חייב דהוא תולדת מעבד וכן אם מרכך העור בשמן ג"כ מענין עיבוד הוא וחייב ולכן צריך ליזהר מטעם זה שלא למשוח מנעל חדש בשמן [ובח"א כתב דחיובא נמי יש בזה] ויש אוסרין גם במנעל ישן ובפרט בזמן הזה דנפישי עמי הארץ ויבואו להקל גם בחדשים בודאי יש להחמיר בכל גווני [ח"א] וכ"ש אם כונתו במשיחת השמן כדי שיהיה המנעל שחור נראה דיש לאסור לכו"ע משום חשש צביעה ועתה נחזור לעניננו דמשום איסור עיבוד אסרו ג"כ לאדם שיסבב ע"י פעולתו שיתרכך העור ולכן אסור לסוך רגלו וכו':

שו"ת תשורת ש"י, מהדורא קמא שכ״ז
שאלה חצר המוקף בחוטי ברזל מתוחים על עמודים ויש בין חוט לחוט יותר מג"ט ולמעלה על העמודים גם כן מתוחים החוטים אי מועיל משום צוה"פ.
נ"ל דזה אינו צוה"פ וכמו דאמרינן בפ"ק דעירובין ד"ו דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ה"נ אין דרך צוה"פ רק אם כל היו"ד טפחים חלל אבל אם מפסיק תוך הי"ט החוטים מעכב מלכנוס ולצאת ולהכי נעשה כן לעכב וראיה נ"ל מהמשנה דפ"ק דעירובין ט"ז ב' מקיפין שלשה חבלים זו למעלה מזו וזו למעלה מזו ובלבד שלא יהו בין חבל לחברו ג"ט שיעור חבלים ועוביין יתר על טפח כדי שיהא הכל י"ט וקשה למה כולא האי הא בחבל אחד שלמעלה מהי"ט הוי צוה"פ ונתקשו תוספת ורא"ש בזה שם דף י"א ותירץ ראשון תרצו שלא היה מתקיים כ"כ ברוח שאינה מצויה ועדיין תקשי נהי דצריך שלשה חבלים דלא במהרה ינתק מ"מ למה צריך לצמצם שלא יהא בין חבל לחברו ג"ט ושיעור חבלים ועוביין יתר על טפח נהי דזולת זה אינו מחיצה מ"מ כבר הוא צוה"פ מחמת החבל שלמעלה ואי דצריך שיהא למעלה על גבי הקנים ולא מהצד ה"נ יעשה כן ועוד לר"ה ורי"ף שם דף י"א שפרשו הא דאר"ח צוה"פ שעשאה מן הצד פסול היינו שהוא בקרן זוית א"כ א"צ שיהא ע"ג הקנים כלל ועוד ר"ל נמי לא ס"ל הא דר"ח כדאיתא שם ותקשי לו מתניתין ואף דזה אפשר לדחות דלר"ל צריך היכר ציר כדאמר התם דף י"א ע"ב מ"מ לע"ד ר"ל בעצמו ע"כ לא ס"ל הכי דהא קאי ר"ל התם אנעץ ד' קונדסין בארבע פינות השדה ומתח זמורה עליהן דהוי פתח לענין שבת ולא בעי היכר ציר והא דבעי היכר ציר משום ר' ינאי אמרו ועוד גם בחבל יכול לעשות חור דהיינו היכר ציר אח"כ ראיתי בשו"ת בית שלמה חא"ח סמ"ד הביא מלקוטי מהרי"ל שכתב דכשר דהא אשכחן דהרשב"א אסר קורה מפני שהיתה עבה ביותר שגבהה מקצתה למעלה מי"ט ומקצתה למטה והרא"ש דוחה דכ"ש דהוי סתימה טפי ה"נ בנ"ד דע"י עץ המפסיק בתוך י"ט סותם טפי עיי"ש ובאמת מה שכתב מהרי"ל דכ"ש דהוה סתימה טפי ליתא בהרא"ש פ"ק דעירובין וצ"ל דמהרי"ל עצמו אסברה הכי אך הב"ש עצמו הביא דברי התניא בסימן שס"ג סכ"ה הביא ראיה מפ"ק דעירובין ד"ג דאם הקורה נמשך קצת תוך י"ט פסול וכ"כ ב"י בסימן שס"ג וכ"כ הגאון מהרר"ע שם והגר"א ראיה מגמרא זאת והובא בהג"ה שם לב"ש ולפי דבריהם גם הרא"ש אינו מתיר כלל כשנמשך תוך י"ט ואזלא ראיות מהרי"ל ומ"ש הב"ש דצוה"פ עדיף אדרבה בשלמא קורה שהוא משום היכרא לא אכפת אם נמשך קצת תוך י"ט אבל צורת הפתח כיון דפתחא כה"ג לא עבדי אנשי להפסיק תוך י"ט דמעכב כניסה ויציאה אין לו דין פתח ובדין הקורה יש ראיה מירושלמי פ"ק דעירובין ה"ג דאמר שם ראשה אחד למעלה מי"ט וראשה אחד למטה מי"ט רואין שאלו יגיד תוך ג"ט ויהא למעלה מי"ט מותר עיי"ש פ"מ מבואר דאם ראשה למטה מי"ט ואורך ראש זה יותר מג"ט אסור דצריך שתהא הקורה למעלה מי"ט אמנם לפמ"ש ק"נ על הרא"ש שם דאף דנמשך קצת למטה מי"ט רואין כאלו אינו וכדאמרינן שם דף י"ד בעקמימות תוך י"ט רואין שאלו ינטל העקמימות ואין בין זל"ז ג"ט כשרה ה"נ אין ראיה מהירושלמי וגם ראיות ב"י שהוכיח מהך מימרא דעקמימיות שפסול אם נמשך למטה מי"ט יש לדחות דבשלמא אם הקורה למעלה מי"ט ונמשך גם כן למטה מי"ט י"ל רואין זה שלמטה מי"ט כאלו אינו ונשאר הכשר קורה למעלה מי"ט משא"כ הך דעקמימיות והך דירושלמי אם יותר ממשך אורך ג"ט מהקורה למטה מי"ט ל"ל כאלו אינו דאם כן רחוק הקורה הנשאר מהכותל ג"ט וליכא קורה שם כלל דל"ל לבוד ביותר מג"ט וכן ראיות הא"ע והגר"א ותניא מפ"ק דעירובין ד"ג ע"ב דאמר שם דצריך שיהא חללה י"ט אינה ראיה דה"ד אם כל עובי הקורה תוך י"ט ל"ל רואין כאלו אינו דאם כן ליכא קורה משא"כ כשקצת עוביה נמשך למטה מי"ט רואין כאלו זה הנמשך אינו דראוי לגוד ואז יהא חללה שתחת הקורה י"ט ומ"מ אף דגם בנ"ד י"ל רואין כאלו חוט שבתוך י"ט כאלו אינו ונשאר רק חוט שלמעלה שאני צוה"פ דפתחא כי האי לא עבידי אנשי.
ועוד דהא אנן קי"ל דלא כר"י דס"ל רואין רק כשעקמימות בתוך עשרה חידש ר"ז דאמרינן רואין נמי לדידן כמבואר ברא"ש וראשונים בפ"ק דעירובין דף י"ד וה"ט כיון דבידו ליטול כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכמ"ש הרשב"א בנגיעה בס"ת הואיל וראוי לגרור אין גרירה מעכבת וכתב הב"ח אפילו בשבת דאסור לגרור מ"מ מצד עצמה ראוי לגרור כמבואר במג"ד סימן ל"ב סח"י סקח"י ואם כן נראה דדוקא בעקמימיות או קורה דנמשך עוביה לתוך עשרה דלא עשהו כן בכונה רק הוא נתכוין להעמיד קורה להתיר הטלטול וממילא נוטה גם תוך עשרה משא"כ בנ"ד דעשה מעשה וקשר חוטים בתוך עשרה ל"ל הואיל ובידו ליטלה לאו כמחוסר מעשה דהרי אדרבה עשה מעשה בידים לקשור שם ועוד הרי נתכוין להיפך שלא יהא שם פתח לכניסה ויציאה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וכדמחלק בתר"י לענין מצ"כ דאם לא נתכוין כלל יצא ואם נתכוין שלא לצאת או נתכוין לד"א לא יצא ולפ"ז י"ל גם מהרי"ל מודה בנ"ד דעובדא דמהרי"ל שעשה צוה"פ כדינו רק קשר עץ תוך עשרה כדי לקשור שם גפנים אם כן לא נתכוין להיפך שלא יהא פתח רק צריך לקשור הגפנים משא"כ נ"ד מתכוין וקפיד שלא יהא פתח.
ועוד נ"ל דהא איתא בפ"ק דעירובין דף י"א ע"ב צוה"פ שאמרו צריכה שתהא בריאה להעמיד בה דלת וע"כ הטעם דהיה צריך דלת רק אם ראוי לדלת רואין כאלו יש בה דלת הואיל ואי בעי מצי עביד בה דלת והנה בחוט באמצע עשרה דאינה פתח רק דנימא הואיל ואי בעי נטיל לה רואין כאלו ניטל ואם כן הוי תרי רואין ואיתא בפ"ב דעירובין דף י"ט ע"ב דפליגי ת"ק ור"י וס"ל לת"ק דתרי רואין לא אמרינן ומשמע מפרש"י שם בד"ה אמרינן תרי רואין לר"י ותל נמי כאבן עגולה דמי לת"ק לא אמרינן תרי רואין דהלכה כת"ק מדלא פירש דנפשט הבעיא מר"י דתרי רואין אמרינן עיי"ש וכן במ"ב תשובה ס"א פסק תרי רואין לא אמרינן אפילו לחומרא ותב"ש סימן ל"ה מייתי לה מהך דעירובין וכ"כ בתוס' פא"ע דף מ"ו ע"ב דתרי הואיל לא אמרינן אך מהרמב"ם פי"ז מהלכות שבת הכ"ח משמע דפסק דאמרינן תרי רואין וכתב המראה פנים על ירושלמי פרק עושין פסין ה"א משום דבפ"ק די"ד אמר ר"י בר"י שתי קורות אחת למעלה ואחת למטה רואין את העליונה כאלו הוא למטה ואת התחתונה כאילו הוא למעלה הרי דאמרינן תרי רואין ודבריו תמוהין דהתם הפירש ע"כ או את התחתונה כאילו הוא למעלה דסגי בחד רואין וכן פרש"י בסוכה דף כ"ב ע"ב.
ועוד גם דברי הק"נ יש לדחות דנהי בעקמימיות קצת תוך עשרה רואין כאלו אינו היינו כיון דרוב הקורה למעלה מעשרה רק מיעוטה תוך העשרה אזיל בתר הרוב והמיעוט כמאן דליתא ולהכי אף דאנן לא קי"ל רואין בהא קי"ל רואין כאלו אינו משום דהולכין אחר הרוב ואם העקמימיות יותר מג"ט אף דאינו רק המיעוט מ"מ פסול דל"ל כאלו אינו דאם כן יהא מרוחק מהכותל יותר מג"ט וגם רוב הקורה אינו בהכשר אבל כשקצת מעובי הקורה נמשך תוך עשרה בכל הרוחב המבוי ל"ל דאזלינן בתר רוב דנהי דהקורה עבה הרבה ונמשך יותר למעלה מי"ט ומה שנמשך למטה תוך עשרה מ"מ א"צ להכשר הקורה עובי כל כך דסגי בעביה כ"ש כדאיתא בסי' שס"ג סי"ז ונגד זה יש גם כן תוך עשרה ואדרבה העובי שבתוך העשרה כל משהו ממעט החלל ופוסל והעובי שלמעלה מעשרה היותר ממה שצריך להכשר הקורה אינו מעלה כלל ואם כן ל"ל בתר רובא ולומר על המיעוט כמאן דליתא וזה נראה דעת הב"י שהוכיח מהך דעקמימיות שבתוך עשרה פוסל ולא שם לבו דאדרבה מהתם ראיה דרואין כמי שאינו ועיין פרש"י מנחות כ"ג ב' דהמיעוט דבטל כמאן דליתא דמי ולא אייתר ליה ואם כן גם בנ"ד ל"ל רואין חוט אמצעי כאלו אינו דאינו בטל לחוט העליון וכ"ש אם כולם נעשו לגדר ולעכב מלכנוס ולצאת דרך שם דחוטי אמצעים הם עיקר אצלו כחוט שלמעלה ומהיכי תיתי לומר על חוטי אמצעים כאלו אינם הן משום דבידו ליטלם יהא כנטול הא גם העליון בידו ליטול והן מטעם ביטול הא אמצעים חשובים ועיקרים אצלו כחוט העליון ולמה יבטלו וכ"ש כשלא נעשה גם חוט העליון כדי להתיר הטלטול כגון שהבקעה או החצר של גוי דבעה"ב א"צ להיתר הטילטול ולא חשוב אצלו החוט העליון יותר מהאמצעים והכל הולך אחר דעתו של בעה"ב כדאיתא בא"ח סימן ש"ח ס"ז וסנ"א ודוגמא מצינו לענין חיוב הוצאה בשבת עיין ברמב"ם פח"י מהלכות שבת הכ"ח לענין ביטול טפל לעיקר דתליא בכונת המוציאו איזהו עיקר אצלו ואם כונתו על שניהם אינו בטל ובמרדכי פרק במה אשה כתב מאן לימא לן דמפתח בטל לגבי חגור דלמא חגור בטל לגבי המפתח עכ"ל וה"נ י"ל לענין החוטין.
שמירת שבת כהלכתה ט״ו:מ׳ והערה קל״ב
מ. אסור למרוח משחה על נעלייםקלב, או להתיז או למרוח עליהן כל נוזל או תרסיס (ספריי) העומד לצחצוח הנעליים, וכן אסור לסוך אותן בשמן, וגם להבריקן במברשת או במטלית מבלי לתת משחה עליהן - אסור. אבל מותר להסיר מהן את האבק, ביד או במטלית, והוא שיקפיד לעשות זאת ביד רכה, כדי שלא להבריקן.

(קלב) סי' שכז במ"ב ס"ק טז, וחייב משום ממרח, ועיין במ"ב ס"ק יב ובתפארת יעקב על כלכלת שבת מלאכת ממחק, דאית ביה נמי משום צובע. ושמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, דדינו חמור יותר מכתב ע"ג כתב דאינו חייב, סי' שמ במ"ב ס"ק כב (ג), דבצובע העיקר הוא המראה הנראה לעיניים, והרי נשתנתה מראיתו (ועיין גם סי' שכ במ"ב ס"ק נט, שו"ת אבנ"ז או"ח סי' קעב - י. י. נ.), משא"כ בכותב דהא לא אהני מידי.
שו"ת שבט הלוי חלק א ק׳
בענין צחצוח נעלים
בספר תפא"י בכלכלת שבת סי' ל' כתב דהמצחצח מנעלים ע"י המרוח שלהם חייב משום ממרח, ואם עשאו ע"י גוי אסור למוצאי שבת בכדי שיעשה, וכ"כ בתפא"י שם סי' כ"ח, והעתיקו ג"כ במ"ב סי' שכ"ז אות כ"ז.
והנה במרוח צחצוח הזה שיש לו צבע שחור או חום וכיו"ב, עלינו לדון משתי פנים, משום צובע, ומשום ממרח, וראיתי בשו"ת תשורת ש"י ח"א סימן שכ"ח כ' דמשום צובע ליכא, דהא מבואר שבת ק"ד ע"ב דכתב ע"ג כתב פטור ופרש"י העביר קולמס על אותיות כתובות וחדשן הרי אף דבכוונה עשה לחדש האותיות פטור ומשמע אף דעכשיו משחיר יותר דכתב חדש משחיר יותר, וכן משמע גיטין י"ט ע"א דיו ע"ג דיו פטור ודיו ע"ג סיקרא חייב, ומשמע דדיו ע"ג דיו אפילו משחיר יותר פטור, וכן מבואר בנו"ב אה"ע סי' פ"ה דדיו ע"ג דיו אפילו משחיר יותר פטור, וא"כ הה"ד לענין צובע, ועיין הה"מ פ"ט הי"ג מה' שבת, א"ד בעל תשורת ש"י.
הנה הא דצוה לעיין בדברי המגיד משנה, היינו על מה שכתב הרמב"ם שם דאין חייב משום צובע אלא בדבר המתקיים כתב בהה"מ זה נלמד מדין כותב כמבואר פי"א, הרי דכללי צביעה וכותב אחד הם, א"כ הה"ד לענין צבע ע"ג צבע כמו כתב ע"ג כתב. ואמנם בתחלה אומר שאין מדברי הה"מ שום ראיה, שהרי מסיים ובמשנה פ' הבונה ק"ב ע"ב זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב, והיינו דזהו כלל גמור בכל מלאכות שבת דכשאינו מתקיים אינו בגדר מלאכת מחשבת כלל.
מה שאין כן בנידון דידן נראה לענ"ד פשוט דאין צובע דומה לכותב בזה, והסברא פשוטה, דאין עיקר כוונת הכותב על הצביעה אלא על הכתב, וכיון דבכתב עצמו אינו מחדש דבר אינו חייב, משא"כ בדיו ע"ג סיקרא דנתחדש כתב חדש דחייב משום כותב, דאם נדון בכותב גם משום צד צובע, א"כ כל כותב יתחייב גם משום צובע.
משא"כ בצחצוח הנעלים הנהוג במריחה שחורה וכיו"ב, פשוט דכוונתו להוסיף צבע ודעתו שיהי' ניכר שחרותו וצבעונו, וזה אסור מה"ת, כהאי דסוסי' ש"כ ובמג"א סימן שכ"ח ס"ק נ"ב יע"ש, וכ' בשירי קרבן פ"ז דשבת על הירושלמי דאשה שהעבירה אודם על השפה חייב דמזה ראי' למג"א דאודם ע"ג אודם חייב משום צובע, ומ"ש בס' הנ"ל, דהעיקר כפי' הפ"מ דאשפה דעלמא קאי הראה יראה כמה דוחק בזה, ומש"כ בס' הנ"ל דהירושלמי גם להשי"ק דמחייב לשיטתו אזיל דאית לי' בפרק הבונה דכתב חדש ע"ג כתב ישן חייב, ה"נ צבע ע"ג צבע, אבל לדידן דכתב ע"ג כתב פטור הה"ד צבע ע"ג צבע, איני רואה סברא זו מוכרחת כנ"ל די"ל דצובע עדיף בזה מכותב, הן אמת דגוף הבנת השי"ק דאודם בשפה חייב מה"ת ממש והביא ראיה לזה להמג"א, הנה במג"א עצמו סימן ש"ג ס"ק י"ט יראה דכהאי צביעה רק מדרבנן דצביעה ע"ג אדם לא נקרא צביעה וע"ש גם במ"ב, מכ"מ בהאי דשכ"ח דאדום ע"ג בגד אדום י"ל דחייב אף שאינו מפורש ממש במג"א, ואת"ל דשם אינו חייב היינו משום דאינו דרך צביעה במה שמקנח דמו אפי' בבגד אדום, אבל במתכוון לצבוע דרך צביעה אדום ע"ג אדום לחדש הצבע, יראה לענ"ד דחייב מה"ת.
ועיין באבני נזר או"ח סי' קע"ב דעתו נוטה דגם אם כתב ע"ג כתב אסור צבע ע"ג צבע אינו אסור, אלא שלא מצא טעם מספיק לחלוק על דברי המג"א הנ"ל דמוכח מיני' דצבע ע"ג צבע חמור ככתב ועדיף מיני'.
ובענין איסור ממרח דהיינו ממחק בצחצוח, דן המחבר הנ"ל דאולי דוקא דבר דלא הי' חלק מכבר אבל מנעל שכבר הוחלק אלא שרוצה לחדש ולהחליקו עם הצחצוח אולי הוי כמו כתב ע"ג כתב דפטור אף שהשני משחיר יותר, ובעניותי צ"ע בזה, דאינו דומה כלל לכתב ע"ג כתב כסברא הנזכרת, דהתם הכתיבה עיקר ובכתיבה לא נתחדש דבר שהרי כתוב הי' גם לפני זה לפנינו, משא"כ בממחק ומחליק דפעולת המלאכה היא ההחלקה וכיון שזה מקפיד שיוסיף חליקתו אף דכבר הי' חלק א"כ זה עצמו גוף מלאכת ממחק, ועיין כה"ג בשיטת רש"י ע"ה ע"ב בשף בין העמודים דחייב משום ממחק והקשו הראשונים דמשוה קרקע חייב משום בונה, ותי' הר"ן דמ"מ משום החלקה יתרה חייב משום ממחק, ואף דאינו ראיה גמורה לנידון דידן, דאנו דנין על החלקה אחרי החלקה, משא"כ התם החלקה אחרי שווי הקרקע, מכ"מ בגוף נ"ד נלענ"ד כמש"כ.