Save "פרשת ויקהל - מידת הזריזות"
פרשת ויקהל - מידת הזריזות
"וְהַנְּשִׂאִ֣ם הֵבִ֔יאוּ אֵ֚ת אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם וְאֵ֖ת אַבְנֵ֣י הַמִּלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן" (שמות ל"ה, כ"ז).
וְהַנְּשִׂאִ֣ם הֵבִ֔יאוּ אֵ֚ת אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם וְאֵ֖ת אַבְנֵ֣י הַמִּלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן׃
And the chieftains brought lapis lazuli and other stones for setting, for the ephod and for the breastpiece;
רש"י (שמות ל"ה, כ"ז), שואל למה במלאכת המשכן הנשיאים לא התנדבו ראשונים? הוא עונה שהם חשבו שהם יחכו לראות מה עם ישראל מנדב והם ישלימו את מה שחסר למלאכת המשכן. וכיון שהציבור השלים הכל שאלו הנשיאים מה הם צריכים לעשות? והם הביאו את אבני השהם שלא התנדב הציבור להביא משום שלא היה להם (ואבני השוהם שהם הביאו קדושתם מועטת מקדושת המשכן), ולכן בחנוכת המזבח הם התנדבו ראשונים. היה דבר זה חיסרון שהם חשבו שעם ישראל לא יביא את הכל, ובגלל שהם התעצלו נחסר האות יו"ד משמם.
והנשאם הביאו. אָמַר רַ' נָתָן: מָה רָאוּ נְשִׂיאִים לְהִתְנַדֵּב בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בַּתְּחִלָּה וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לֹא הִתְנַדְּבוּ בַּתְּחִלָּה? אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ נְשִׂיאִים, יִתְנַדְּבוּ צִבּוּר מַה שֶּׁמִּתְנַדְּבִין, וּמַה שֶּׁמְּחַסְּרִים, אָנוּ מַשְׁלִימִין אוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִימוּ צִבּוּר אֶת הַכֹּל – שֶׁנֶּ' וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם – אָמְרוּ נְשִׂיאִים מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת? הביאו את אבני השהם וְגוֹ', לְכָךְ הִתְנַדְּבוּ בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ תְּחִלָּה, וּלְפִי שֶׁנִּתְעַצְּלוּ מִתְּחִלָּה נֶחְסְרָה אוֹת מִשְּׁמָם, וְהַנְּשִׂאִם כְּתִיב (ספרי במדבר מ"ה):
והנשאם הביאו AND THE PRINCES BROUGHT [ONYX STONES] R. Nathan asked, “What reason had the princes to give their contributions at the dedication of the altar (Numbers 7:12ff.) first of all the people, whereas at the work of the Tabernacle they were not the first, but the last to contribute?” But — replied he — the princes spoke thus: “Let the community in general contribute all they with to give and what will then be lacking we shall supply” But when the community gave everything needed in its entirety — as it is said, (Exodus 36:7) “For the stuff they had was enough [for all the work to make it, and some was left]” — the princes asked, “What can we now do?” therefore הביאו את אבני השהם וגו׳ THEY BROUGHT THE ONYX STONES etc. That is why they were the first to contribute at the consecration of the altar. Because, however, they were dilatory at the beginning, a letter is missing here from their title (thus intimating that something, viz., zeal was lacking in them): for it is written והנשאם instead of והנשיאים (Numbers Rabbah 12:16).
מפרט הרש"ר הירש (שמות ל"ה, כ"ז) על מחשבתם של הנשיאים, "והנשאם – במדרש רבה על במדבר (ז, ב, וכן בספרי שם) צויינו הנשיאים לגנאי: הם ראו את הקריאה לעם לתרום למשכן כזלזול במעמדם המכובד. הם ציפו לכך שתרומות העם לא יספיקו, ושאז ייפול בחלקם הכבוד להשלים את החסר. אך בגלל זריזות העם, לא התקיימה ציפייתם, כך שלבסוף לא נותר להם דבר לתרום, זולת האבנים הטובות לבגדי הכהן הגדול, והשמן והבשמים לקטורת ולשמן המשחה. מחשבתם של הנשיאים הייתה ראויה לגנאי. שכן בדבר זה, במפעל הלאומי הגדול, הם ראו את עצמם כעומדים במדרגה גבוהה יותר מהעם, וכנציגי העם, במקום להיות בתוככי העם כבניו ואחיו האציליים ביותר. עקב כך, במקום ללכת בראש העם בנתינה נלהבת, הם היו האחרונים לתת. פגם זה נרמז בכתיב החסר של "הנשאם" במקום "הנשיאים". באותה העת הם לא הוכיחו עצמם כ"נשיאים" של העם".
והשפת אמת (שמות, ויקהל ח, תרמ"ב) מסביר שאדם שבמעלה יתירה צריך יותר להתאמץ להחזיק במידת הזריזות "כי זריזות מביא לידי חסידות". "לכן בתחלת העבודה יש לכל אחד הזריזות. אבל בהתרוממות האדם נופל מהזריזות וזה פחיתות גדול. לכן יכול הפחות ממנו במדריגה להקדים אותו בכח הזריזות כמו שכתוב "חזית איש מהיר כו' לפני מלכים יתיצב". לפני ממש. כי הוא מקדים. כמו שכתוב "זריזין מקדימין למצות". הוא כנשמע לעיל. שעל ידי הזריזות מקדים למעלה ממדריגתו".
(ב) בפסוק והנשאים הביאו חסר י' ע"י שנתעצלו כו' ע"ש ברש"י ובמד'. והענין להראות כי ביותר צריך מי שהוא במעלה יתירה להחזיק במדת הזריזות כי זריזות מביא לידי חסידות. לכן בתחלת העבודה יש לכל א' הזריזות. אבל בהתרוממות האדם נופל מהזריזות וזה פחיתות גדול. לכן יכול הפחות ממנו במדריגה להקדים אותו בכח הזריזות כמ"ש חזית איש מהיר כו' לפני מלכים יתיצב. לפני ממש. כי הוא מקדים. כמ"ש זריזין מקדימין למצות. הוא כנ"ל. שע"י הזריזות מקדים למעלה ממדריגתו:
(2) The pasuk (Shemos 35:27) states, “And the princes brought…” The word והנשיאים (the princes) is written without a yud. Rashi and the Midrash explain this was because they were lazy in bringing gifts to the Mishkan, intending to bring what was missing last. This teaches that those on a high level must be especially careful about alacrity (zerizut), as it leads to piety (chasidut). Initially, everyone has zeal in their service of Hashem, but as one ascends to higher levels, they may lose this alacrity, which is a significant deficiency. Therefore, someone on a lower level can surpass them through alacrity. As it says in Mishlei 22:29, “See a man quick in his work, before kings he stands,” meaning he stands before kings because he is first. This is also reflected in “Alacrity precedes mitzvot” (Rosh HaShana 32b). Alacrity enables one to attain higher levels than their current status.
אנו נפרט כמה עקרונות במידת הזריזות.
בספר חובת הלבבות (שער שלישי - שער עבודת האלוקים י), הוא מפרט שיש את מידת העצלנות והחריצות. מישתמשים במידת העצלות כדי להיות עצלנים לעשיית התאוות הבהמיות "אֲשֶׁר הֲנָאוֹתֵיהֶם חוֹלְפוֹת מִן הָאָדָם וְיִשָּׁאֵר עָלָיו חֶרְפָּתָם בעולם הזה וְעָנְשָׁם לעולם הבא".
וְכֵן שְׁתֵּי מִדּוֹת הָעַצְלָה וְהַחֲרִיצוּת מְקוֹם הַשִּׁמּוּשׁ בָּעַצְלָה בַּתַּאֲווֹת הַבַּהֲמִיּוֹת אֲשֶׁר הֲנָאוֹתֵיהֶם חוֹלְפוֹת מִן הָאָדָם וְיִשָּׁאֵר עָלָיו חֶרְפָּתָם בעוה״ז וְעָנְשָׁם לעוה״ב.
And so with the two qualities - laziness and diligence. Laziness is proper in the gratification of physical desires, the pleasures of which pass away while nothing remains to him who indulges in them but shame in this world and punishment in the world to come.
ומשתמשים במידת החריצות כדי להיות חריצים להנאות רוחניות ומעשים "שֶׁמִּתְכַּוְּנִים בָּהֶם לְהַגִּיעַ אֶל רְצוֹן הָאֱלֹקִים יִתְבָּרַךְ".
וּמְקוֹם הַחֲרִיצוּת בַּהֲנָאוֹת הָרוּחָנִיּוּת וּמִמַּעֲשִׂים שֶׁמִּתְכַּוְּנִים בָּהֶם לְהַגִּיעַ אֶל רְצוֹן הָאֱלֹקִים יִתְבָּרַךְ כמ״ש דָּוִד ע״ה (תהלים קיט) חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ.
Diligence is in place, in the spiritual pleasures and in doing deeds, with the intent to attain the favor of the blessed G-d, as David, peace be unto him, said: "I made haste, and delayed not to keep Your commandments" (Ps. 119:60).
ורבינו יונה (משלי י, כ"ו) מלמד אותנו, "ובא להזהירנו על הזריזות במצות ולגנות העצלנים והודיענו כי לא יתכן לשלמות מצוה שיש טורח בהקמתה רק עם הזריזות והעצל אם יקיים מצוה יבטל אחד מחובותיה וחוק מחוקיה". פירוש, שלא יכול להיות שלמות מצוה שיש בה טורח בלי הזריזות ואם יקיים את המצווה בעצלנות הוא מבטל את אחד מחובות המצוות וחוק מחוקיה. והוא מסביר (בהמשך ביאורו) שבכל החובות שלנו לקב"ה אנו מחויבים למידת הזריזות.
ר' יונה משלי (י, כ"ו),
(כו) כחומץ לשנים וכעשן לעינים – אף על פי שייטב לאדם פעמים לרפואה והעשן לפעמים לצורך ויבערו אור לשבת נגדו. ולא יתכן להגעת תועלתם בלא היזק לאחד האיברים כי החומץ יזיק לשנים והעשן לעינים כן העצל לשולחיו כי פעמים יש צורך לשליחותו והמצא תמצא בו תועלת ונכון לשולחו בשעת הצורך מאשר אם ימנע השולח לשלח את האיש. אך לא יתכן לשליחותו מבלי קלקול באחד הדברים כי מעצלותו להקשיב לקול דברי השולח ולצפון אותם בלבבו או לכוין את דברי מי ששלחוהו או מעצלותו ואיחורו בדרך לא תנצל שליחותו מן הקלקול, ויתכן כי יקרא קלקול חסרון התועלת בדבר השליחות, כי אילו שלח בעל השליחות ציר חרוץ אז השלמה לו התועלת לכל דברי השליחות, ועתה כי בטח על משענת העצל קרהו החסרון בקצת ענייני השליחות וחסרון לא יוכל להמנות, ואם בינה שמעה זאת מה לעצל ולשליחותו בתוך ענין מדות הצדיק והרשע כי הזכיר למעלה וצדיק יסוד עולם (משלי י':כ"ה). ואחרי המקרא הזה יזכיר יראת י"י תוסיף ימים (משלי י':כ"ז) ואיך באה שליחות העצל בתוך הדברים האלה.
ועתה עמוד והתבונן כי המשל על מלאכת התורה והמצות ועל שליחותם כי המחזיקים בהם שולחי השם כדכתיב: וישלחך י"י בדרך (שמואל א ט"ו:י"ח), כי י"י שלחני לעשות (במדבר ט"ז:כ"ח), ארור עושה מלאכת י"י רמיה (ירמיהו מ"ח:י'). גם ראה חתימת רוב משלי שלמה שחתם בהם דברי חכמה הוריתיך להשיב אמרים אמת לשולחיך (משלי כ"ב:כ"א) ובא להזהירנו על הזריזות במצות ולגנות העצלתים והודיענו כי לא יתכן לשלמות מצוה שיש טורח בהקמתה רק עם הזריזות והעצל אם יקיים מצוה יבטל אחד מחובותיה וחוק מחוקיה. גם הנצל לא ינצל מן הנזק לנפשו ומן העונש בקיום המצוה אף על פי שעשה מצוה מצד אחד והועיל תועלת ושכרו אתו, גם בהגותו בתורה לא יכוין אל כל דברי מלמדיו ותקראנה אותו השגגות בהוראות תמיד וכן אמרו ז"ל: משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל (בבלי סוטה מ"ז:) וכן במצות תפלין שצריכה זריזות לא ינצל מן העונש בהסח הדעת. גם נאסר שלא יפיח בהן ולא יישן בהן ומצותן כל היום אך העוסק במצות הוא לבדו פטור מן המצות וכן בכל חובות השם ית' יתחייב הזריזות. ויקרא עון בעצלתים כי ביחדו את הבורא אם בפיו ובשפתיו יכבדהו ולבו ירחק ממנו והנה גדול עוונו וככה בעת התפלה כאשר יתור אחר לבבו וזנה אחר עסקיו לא יעשה כן כי דבר ידבר עם מלכים ויועצי ארץ וכהנה רבות עם העצל לא ימלט בקיום המצוה מן הנזק באחד העניינים כאשר לא יתכן לתועלת החומץ מבלתי הנזק לשנים.
והרמב"ם (על המשנה אבות ג, א), מסביר שיש שלשה דברים שכשיעלו ביד האדם הוא לא יחטא כלל, והם,
1. ההסתכלות מביא האדם לידי ענוה בזכרון מאין בא.
2. הסתכלו באחריתו יביאהו לבזות בעניני העולם.
3. הסתכלו לגודל המצוה יביאהו למהר לשמוע מצותיו.
יוצא מכאן שמידה זו של הזריזות היא חלק מהמידות שעל ידיהם (כשעושה אותם ביחד) האדם מגיע שלא לחטוא. וזה מראה את גודל חשיבות הזריזות.
זה ההסתכלות מביא האדם לידי ענוה בזכרון מאין בא. והסתכלו באחריתו יביאהו לבזות בעניני העולם. והסתכלו לגודל המצוה יביאהו למהר לשמוע מצותיו. וכשיעלו בידו אלו השלשה דברים לא יחטא כלל:
This perusal brings a person to humility - in remembering from where he came. And his perusal of his end will bring him to disparage matters of the world. And his perusal of the greatness of the Commander will bring him to be quick to listen to His commandments. And when these three come into his hand, he will not sin at all.
וכמובן כמו שהזריזות מביא את האדם שלא לחטוא כך העצלות מביאה את האדם לחטוא.
וכותב הרב דוד מנחם (במאמר "בטלה שורש החטא"),
"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי חטא" אמרו חכמים. ובמדרש אמרו "כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא יְשִׁיבָה אַתָּה מוֹצֵא שָׁם תַּקָּלָה". ישיבה פירושה בטלה ועיכוב באפס מעשה.
המדרש מונה שלוש ישיבות שגרמו בטלנות וגרמו לקלקול וחטא מוסרי לאדם ולישראל, הראשונה הייתה בדור הפלגה "שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדוֹר הַמִּגְדָּל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יא, ב): וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, וּמַה תַּקָּלָה הָיְתָה שָׁם? וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר". כל זמן שהיו במסע מארץ קדם לא חטאו. כיוון שהשתקעו בארץ שנער, בין הפרת והחידקל, התעצמה אצלם תחושת המנוחה והנחלה, ואז עלה בראשם הרעיון לבנות מגדל ולמרוד בהקב"ה. במעשיהם עברו על עבודה זרה.
הדוגמא השנייה של בטלה משחיתה הייתה אצל אחי יוסף אחר שזרקוהו לבור "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם, וּכְתִיב (בראשית לז, כח): וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף". כמעט ורצחוהו נפש וכמעט נפלו לעוון החמור של שפיכות דמים.
הבטלה השלישית הייתה בחטא ישראל בזנות "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, מַה תַּקָּלָה הָיְתָה שָׁם? וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב, וּמָה הָיָה בְּסוֹפָן? וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף (במדבר כה)" בני ישראל ממתינים בשנה הארבעים לקראת הכניסה לארץ באפס מעשה. השעמום גבר והפורקן המוסרי מצא אותם לא מוכנים לעמוד בפיתויי יצר העריות. הייתה זו נפילה בתחום של גילוי עריות. ומסיים המדרש "וְאַף כָּאן יְשִׁיבָה שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק".
אמור מעתה: כמה קשה היא הבטלה המביאה לידי שלוש עבירות החמורות.
סוף דבריו של הרב דוד מנחם.
https://www.rav-david-menachem.com/post/%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%A9-%D7%A7%D7%A6%D7%A8-%D7%95%D7%9C%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F-7
(ז) ... כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא יְשִׁיבָה אַתָּה מוֹצֵא שָׁם תַּקָּלָה, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדוֹר הַמִּגְדָּל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יא, ב): וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, וּמַה תַּקָּלָה הָיְתָה שָׁם (בראשית יא, ד): וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר. (בראשית לז, כה): וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם, וּכְתִיב (בראשית לז, כח): וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף. (במדבר כה, א): וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, מַה תַּקָּלָה הָיְתָה שָׁם, (במדבר כה, א): וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב, וּמָה הָיָה בְּסוֹפָן (במדבר כה, ט): וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים וגו', וְאַף כָּאן יְשִׁיבָה שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וגו', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, הֵם קָמוּ לְצַחֵק בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאַתָּה יוֹשֵׁב כָּאן (שמות לב, ז): רֵד. אוֹתָהּ שָׁעָה בִּקֵּשׁ משֶׁה לֵירֵד, וּמָצָא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וְנִתְיָרֵא מֵהֶם וְלֹא יָרַד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים ט, יט): כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה...
(7) “The tablets were the work of God and the writing was the writing of God, engraved on the tablets” (Exodus 32:16). “The tablets were the work of God.” Rabbi Yehoshua ben Levi said: Each and every day, a Divine Voice emerges from Mount Ḥorev and proclaims: ‘Woe unto the creations for the affront to the Torah, as anyone who does not regularly engage in the Torah is ostracized from before the Holy One blessed be He,’ as it is stated: “The tablets were the work of God.” “Engraved [ḥarut] on the tablets.” Rabbi Yehuda, Rabbi Yirmeya, and the Rabbis, Rabbi Yehuda says: Do not read it as ḥarut, but rather as ḥerut – freedom from the exiles. Rabbi Neḥemya says: Freedom from the angel of death. The Rabbis say: Freedom from suffering. Rabbi Elazar son of Rabbi Yosei HaGelili said: If the angel of death were to come and say before the Holy One blessed be He: ‘You created me in this world for naught,’ He would say: ‘I granted you dominion over every nation in the world except for this nation, to whom I granted freedom.’ That is, “ḥarut on the tablets.” “The people saw that Moses tarried in descending from the mountain, and the people assembled around Aaron and said to him: Rise, make us a god that will go before us, because this man Moses, who took us up from the land of Egypt, we do not know what has become of him” (Exodus 32:1). “The people saw that Moses tarried [boshesh].” What is “tarried [boshesh]”? Six hours had passed [ba’u shesh] and he had not descended. Why? It is because he had stipulated to them: In forty days I will bring you the Torah. When six hours passed [on the fortieth day] and Moses had not descended, immediately, “the people assembled around Aaron.” The Rabbis say: The accuser found his opportunity at that moment, as Moses was seen suspended between the heavens and earth, and they were pointing at him with a finger and saying: “Because this man Moses.” At that moment, Ḥur confronted them and said to them: ‘You fools, do you not recall what miracles the Holy One blessed be He performed on your behalf?’ Immediately, they arose against him and killed him. They surrounded Aaron, as it is stated: “The people assembled around Aaron.” They said to him: ‘Just as we did to that one, so we will do to you.’ When Aaron saw that, he was afraid, as it is stated: “Aaron saw and he built an altar [mizbe’aḥ] before it [lefanav]” (Exodus 32:5). What is mizbe’aḥ? Due to the one who was slaughtered before him [min hazavuaḥ shelefanav]. Another matter, “he built an altar,” they sought to build an altar with him, but he did not allow them to do so. He said to them: ‘Allow me, and I will build it myself, as it is not in keeping with the honor due the altar for another to build it.’ But Aaron intended to delay matters. He said: ‘By the time I build it by myself, Moses will descend.’ He built it, but Moses did not descend. Immediately, they arose early the next day, as the prophet cries out: “However, they arose early and corrupted all their exploits” (Zephaniah 3:7). “The people sat to eat and drink, and they rose to revel” (Exodus 32:6) in idol worship. Wherever you find sitting [yeshiva], you find a mishap, as we found regarding the generation of the Dispersion, as it is stated: “They found a plain in the land of Shinar, and they settled [vayeshvu] there” (Genesis 11:2). What mishap was there? “They said: Come let us build us a city” (Genesis 11:4). “They sat [vayeshvu] to eat bread” (Genesis 37:25), and it is written: “They sold Joseph” (Genesis 37:28). “Israel settled [vayeshev] in the Shitim” (Numbers 25:1). What mishap was there? “The people began to engage in licentiousness with the daughters of Moav” (Numbers 25:1). What was their end? “Those who died [in the plague were twenty-four thousand]” (Numbers 25:9). Here, too, it is sitting, [implying] idol worship: “The people sat to eat….” The Holy One blessed be He said to Moses: ‘They rose to revel in idol worship, and you are sitting here? “Descend!”’ (Exodus 32:7). At that moment, Moses sought to descend, but he encountered angels of destruction. He feared them and he did not descend, as it is written: “For I was in dread due to the wrath and the fury” (Deuteronomy 9:19). What did Moses do? He went and grasped the [Divine] throne, as it is stated: “He grasps the surface of His throne and spreads His cloud over it” (Job 26:9); the Holy One blessed be He spread [His cloud] and protected him. He said: “Rise, descend quickly from here” (Deuteronomy 9:12). [Moses] said: ‘I am afraid.’ Come and see how potent iniquities are. In the past he had overcome them, but now he feared them. “For I was in dread due to the wrath and the fury,” five angels of destruction were there: Wrath, fury, anger, destruction, and annihilation. At that moment, the three patriarchs came, and overcame three of them. Wrath and fury remained. Moses said: ‘Master of the universe, please, arise from Your Throne of Glory and overcome one, and I [will overcome] one,’ as it is stated: “Arise, Lord, in Your wrath” (Psalms 7:7). And I will overcome fury, as it is stated: “He said to destroy them, had it not been for Moses, His chosen one, who stood before Him in the breach to turn back His fury” (Psalms 106:23). Immediately, the Holy One blessed be He said to him: ‘Descend, it is a demotion for you.’ He said to Him: ‘Why?’ [God said:] “For your people…have acted corruptly” (Exodus 32:7). Moses said to Him: ‘Now You are calling them my people; they are only Your people. “Relent from Your enflamed wrath and reconsider the evil for Your people”’ (Exodus 32:12). Rabbi Shimon ben Yoḥai said: Moses did not move from prayer until the Holy One blessed be He called them His people, as it is stated: “The Lord reconsidered the evil that He had spoken of doing to His people” (Exodus 32:14). The Holy One blessed be He said to Moses: ‘In this world, because the evil inclination is in them, they craft idols. But in the future, I will uproot the evil inclination from within them and I will grant them a heart of flesh,’ just as it says: “I will remove the heart of stone from your flesh, and I will give you a heart of flesh” (Ezekiel 36:26).
הרמב"ם (על אבות ד, ו) מסביר לנו שכבוד התורה "הוא בהוראת הזריזות בעשייתה", וחילול התורה (לעניות דעתי ברמב"ם) זה הפך דברים אלו (העצלנות).
(א) כבוד התורה הוא בהוראת הזריזות בעשייתה ויכבד החכמים המעמידים אותה והספרים אשר חברו בה וכן חלול התורה הפך הג':
(1) Honor of the Torah is in teaching alacrity in its performance and honoring the sages that support it and the books that they wrote abut it. And so [too], desecration of the Torah is the opposite of [these] three.
ורבינו יונה (משלי י"ט, ט"ו) מלמד אותנו, שחוץ מהנזק הנגרם על ידי העצלנות שאתה מתחיל באיחור את מה שהתכוונת לעשות האדם הזריז יעשה בשעה אחת מזמנו את מה שהעצלן עושה בשתי שעות!
ר' יונה משלי (י"ט, ט"ו),
(טו) עצלה תפיל תרדמה – מלבד הנזק הנמצא בעצלה באיחור התחלת הפועל גם בעת הפועל כי הזריז והזהיר במלאכתו יפעל בשעה אחת יותר מן העצל בשתי שעות. עוד נזק אחר תביא העצלה תפיל תרדמה כי החפץ במלאכה יעורר לב האדם עליה והעצל אשר אין לו חפץ בה תוליד עצלותו תרדמה על כן לא תצלח מלאכתו ולא תצילהו מעניו.
ונפש רמיה תרעב – גם בזריזים ויגעים להעשיר יש מדה תרושש בעליה כי הנבהל להון ולעשות עושר בחמס ותרמית ואונאה יאבד עשרו בענין רע ותרעב נפשו. הנה העצלה והתרמית שתי מדות אלו ירוששו בעליהן. גם למעלה סמך שלמה ע"ה שתי מדות רש עושה כף רמיה (משלי י':ד') ונרדם בקיץ.
ויש לפרש: כי העצל בראותו כי לא תעשרנו מלאכתו עושה כף רמיה (משלי י':ד') וגם היא תרוששנו.
יש משנה באבות (ב, ט"ו), "רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַיּוֹם קָצָר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים, וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק".
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַיּוֹם קָצָר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים, וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק:
Rabbi Tarfon said: the day is short, and the work is plentiful, and the laborers are indolent, and the reward is great, and the master of the house is insistent.
ומסביר רבינו יונה (על פרקי אבות ב, ט"ו), "והפועלים עצלים והשכר הרבה. אלו בני אדם שמתעצלין ללמוד תורה כי גם החכמים הזריזין מתעצלין הם. כי טבע האדם הוא להתעצל ואין אדם ניצל הימנה יש מרבה ויש ממעיט". פירוש, שאפילו החכמים שזריזים מתעצלים ליפעמים משום שטבע האדם הוא להתעצל ואין אדם יכול להינצל מתופעה זו אלא יש מי שמרבה להתעצל ויש מי שממעיט.
והפועלים עצלים והשכר הרבה. אלו בני אדם שמתעצלין ללמוד תורה כי גם החכמים הזריזין מתעצלין הם. כי טבע האדם הוא להתעצל ואין אדם ניצל הימנה יש מרבה ויש ממעיט:
The workers are lazy and the reward is great: These are people that are lazy in their study of Torah; as even the alacritous sages show laziness. Since it is in the nature of a person to show laziness and no one escapes from it - some do more and some do less.
ורבינו יונה (משלי י"ח, ט) מלמד אותנו, שעצלן שמתעצל מהמלאכה שלו לא יכול לומר שאין עונש בכך שהרי רק מי שמתעצל במלאכה של אחרים יש לו עונש על כך ואם מתעצל בעבודה שלו אין בזה חטא. אלא "יחשב המשחית ממון עצמו חוטא"!
ר' יונה משלי (י"ח, ט),
(ט) גם מתרפה במלאכתו אח הוא וגו' – בא להוכיח העצל המתרפה במלאכתו שלא יאמר כי אין עונש רק במתרפה במלאכת אחרים אך אם מתרפה במלאכת עצמו לא יהיה בו חטא ואמר על זה: אח הוא לבעל משחית כי יחשב המשחית ממון עצמו חוטא וכן כתיב: ולא תשחית את עצה (דברים כ':י"ט) ומבואר הענין הזה בדבריהם ז"ל. והנה המתרפה במלאכתו ומפסיד הריוח ומאבד טובה הרבה אח הוא לבעל משחית כי יחשוב בלבבו כמשחית ממון עצמו.
משחית – שם דבר וכן איש כלי משחיתו בידו (יחזקאל ט':א'), ובאה מלת גם על מחשבת המתרפה במלאכתו שיחשוב כי אין חטא רק בהתרפות הנשכר במלאכת המשכיר וסמך הענין לענין הנרגן כי הם דברים שיחשבו העם עליהם כי אין בהם חטא. ויתכן כי ידבר הענין הזה במתרפה במלאכת החכמה והעבודה כי המשחית ימיו ושנותיו לא נופל הוא מאיש משחית ממון, כי בהרבה מקומות בספר הזה יגנה העצלה בענין החכמה והיראה.
ויש לפרש: גם במתרפה במלאכת הנרגן ויאמר בלבו אם אשקוד במלאכתו הלא יתרעם עלי כאשר אם אתרפה בה. אח הוא לבעל משחית – כי אין לו לאבד אמונתו מפני רוע מוסר הנרגן.
ורבינו יונה (משלי כ"א, כ"ה) מלמד אותנו, האדם העצלן בוחר בעצלנות משום אהבת המנוחה ועצלנות זו מביאה לתכלית הצער. ולבסוף "תמיתנו תאותו" בגלל שתאווה זו של העצלנות אינה יכולה למלא את תאותו לעולם! וכאשר האדם יתאווה ללכת ולעשות משהו כדי להשיג את הדבר שהוא מתאוה אליו ידיו יסרבו לעשות בגלל שהוא הרגיל את עצמו לעצלנות ולמנוחה והרגל זה שולט על איבריו ולכן ידיו לא יסכימו לעשות את מה שהוא חפץ. וזה כמו שכתוב בעניין הזריזות "וַ֝תַּ֗עַשׂ בְּחֵ֣פֶץ כַּפֶּֽיהָ" (משלי ל"א, י"ג), שכאשר האיברים באדם מורגלים לזריזות העבודה לא כבדה עליהם ונראה כאילו הכפים חפצים לעשות.
ר' יונה משלי (כ"א, כ"ה),
(כה) תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות – העצל בוחר בעצלה מאהבת המנוחה ועצלה מביאה עד תכלית הצער כי תמיתנו תאותו לפי שהוא אינו יכול למלאות תאותו לעולם.
כי מאנו ידיו לעשות – כאשר תגבר תאותו בדבר ויבקש לטרוח ולעשות מלאכה כדי שישיג אל הדבר שיתאוה אליו הנה ידיו ממאנות לעשות כי הרגיל איבריו אל העצלה והמנוחה וההרגל שלטון עליהם וכאלו ימאנו ידיו במה שהוא חפץ על דרך מה שכתוב בענין הזריזות: ותעש בחפץ כפיה (משלי ל"א:י"ג) כי כאשר הורגלו האיברים לזריזות לא תכבד העבודה עליהם יראה כאילו החפץ נמצא בהם.
(יג) דָּ֭רְשָׁה צֶ֣מֶר וּפִשְׁתִּ֑ים וַ֝תַּ֗עַשׂ בְּחֵ֣פֶץ כַּפֶּֽיהָ׃
(13) She looks for wool and flax, And sets her hand to them with a will.
ורבינו יונה (משלי כ"א, ה) מלמד אותנו, מהירות אינה חריצות וזריזות אלא המחשבות וההמתנה הקודמות למעשה הם עיקר בזריזות. ואפילו שבטל קצת כדי לחשוב מחשבות אלו הם אינם מוֹתָרוֹת (אלא הכרחיים). וזה כמו שאמרו מחברי המוסר "כי פרי כל המהירות חרטה".
ר' יונה משלי (כ"א, ה)
(ה) מחשבות חרוץ אך למותר – אין המהירות מדין החריצות והזריזות אבל מחשבות החרוץ שיקדים המחשבה והמתון למעשה הוא מעיקר הזריזות. ואף על פי שבטל מקצת שעותיו לחשוב מחשבות לעולם ימצא מותר במדה הזאת.
וכל אץ אך למחסור – כי ישיגיהו המקרה במעשה וכעין שאמרו מחברי המוסר כי פרי כל המהירות חרטה.
לסיכום,
למדנו על החשיבות של מידת הזריזות בעבודת ה׳ וגם על ההשלכות של העצלות. ובעזרת ה׳ נצליח בחיים שלנו להיות עובדי ה׳ זריזים למצוות ולמעשים טובים.
להרחבה:
(טז) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ז, ב), לָמָּה נִזְדָּרְזוּ הַנְּשִׂיאִים לָבוֹא וּלְהַקְרִיב תְּחִלָּה, וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן נִתְעַצְּלוּ וְלֹא הֵבִיאוּ אֶלָּא אַבְנֵי שׁוֹהַם וְאַבְנֵי מִלּוּאִים בָּאַחֲרוֹנָה. לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר משֶׁה, כֹּל נְדִיב לֵב יָבִיאוּ תְּרוּמַת ה׳ לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, וְלֹא אָמַר לַנְּשִׂיאִים, הָיָה רַע בְּעֵינֵיהֶם עַל שֶׁלֹא אָמַר לָהֶם לְהָבִיא, אָמְרוּ יָבִיאוּ הָעָם מַה שֶּׁיָּבִיאוּ וּמַה שֶּׁיְּחַסְּרוּ נְמַלֵּא אֲנַחְנוּ. שָׂמְחוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וְהֵבִיאוּ בְּשִׂמְחָה כָּל נְדָבָה וּבִזְרִיזוּת, רְאֵה מַה כְּתִיב (שמות לה, כב): וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים, שֶׁהָיוּ דוֹחֲקוֹת זֶה עַל זֶה וּבָאִים אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָא, וְלִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ כָּל הַנְּדָבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לו, ג): וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, וּכְתִיב (שמות לו, ז): וְהַמְלָאכָה הָיְתָה דַיָּם וגו', לְאַחַר שְׁנֵי הַיָּמִים בִּקְּשׁוּ הַנְּשִׂיאִים לְהָבִיא נִדְבָתָם וְלֹא יָכֹלוּ שֶׁכְּבָר צִוָּה משֶׁה (שמות לו, ו): וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה וגו', וְהָיוּ הַנְּשִׂיאִים מְצֵרִים עַל שֶׁלֹא זָכוּ בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, אָמְרוּ הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן נִתֵּן בְּבִגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות לה, כז): וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וגו', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּנַי שֶׁנִּזְדָּרְזוּ, יִכָּתֵב שֶׁהֵבִיאוּ וְהוֹתֵר, וְהַנְּשִׂיאִים שֶׁנִּתְעַצְּלוּ, חִסַּר אוֹת אַחַת מִשְּׁמָם, שֶׁכֵּן כְּתִיב וְהַנְּשִׂאִם חָסֵר יו"ד. כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַר הַמִּשְׁכָּן הִקְדִּימוּ וְהֵבִיאוּ קָרְבָּן בִּזְרִיזוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וגו', אָמְרוּ הֲרֵי הַשָּׁעָה שֶׁנַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת בְּשִׂמְחָה, שֶׁשָּׁרְתָה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן וְלֹא הָיָה חָסֵר כְּלוּם, אָמְרוּ מַה יֵּשׁ לָנוּ לְהָבִיא, הָלְכוּ וְהֵבִיאוּ עֲגָלוֹת שֶׁיִּהְיוּ נוֹשְׂאִים עֲלֵיהֶם אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּמִי נָתַן לָהֶם הָעֵצָה הַזֹּאת, שִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָֹּׂשכָר, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ לָהֶם מִשְׁכָּן שֶׁעֲשִׂיתֶם פּוֹרֵחַ הוּא בָּאֲוִיר, אֶלָּא הִתְנַדְּבוּ עֲגָלוֹת שֶׁתִּהְיוּ נוֹשְׂאִים אוֹתוֹ בָּהֶם, לְכָךְ כְּתִיב: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתְנַחֲמוּ עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בַּתְּחִלָּה. וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת וְנִתְמַנּוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ז, ב): רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם, וְלֹא רָאשֵׁי בֵּית אָבוֹת, אֶלָּא אַף נְשִׂיאֵי שֵׁבֶט, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ז, ב): הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, נְשִׂיאִים בְּנֵי נְשִׂיאִים. הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם שֶׁהָיוּ מְמֻנִּים עֲלֵיהֶם בְּמִצְרַיִם (שמות ה, יד): וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', (במדבר ז, ב): הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִּים, עַל מִנְיַן הַדְּגָלִים, כְּמָה דְתֵימָא (במדבר א, ד): וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה וגו'.
(16) “The princes of Israel, the heads of their patrilineal houses, brought offerings; they were the princes of the tribes, they were those who stood over those who were counted” (Numbers 7:2). “The princes of Israel…brought offerings” – why did the princes rush to come and sacrifice first, but for the labor of the Tabernacle they were indolent and brought only onyx stones and stones for setting, last? It is because when Moses said: Anyone who is generous of heart shall bring the gift of the Lord for the labor of the Tabernacle, but he did not say it to the princes, they were displeased that he did not tell them to bring. They said: Let the people bring what they will bring, and we will complete what is lacking. All Israel rejoiced over the labor of the Tabernacle and joyfully brought every donation enthusiastically. See what is written: “The men came together with the women” (Exodus 35:22), that they would crowd each other, and the men and the women would come in a muddled throng, and in two mornings they brought all the donations, as it is stated: “They brought him more donations morning after morning” (Exodus 36:3), and it is written: “And the material was sufficient…” (Exodus 36:7). After two days, the princes sought to bring their donation, but they were unable to do so, as Moses already commanded: “They circulated a proclamation in the camp, [saying: Man or woman shall not perform any more labor for the gifts of the Sanctuary, and the people ceased bringing]” (Exodus 36:6). The princes were lamenting the fact that they did not have the privilege of participating in the donations for the Tabernacle. They said: Since we did not have the privilege of participating in the donations for the Tabernacle, we will donate the vestments of the High Priest. That is what is written: “The princes brought the onyx stones [and the stones for setting for the ephod and for the breastplate]” (Exodus 35:27). The Holy One blessed be He said: Regarding My children who were alacritous, it will be written that they brought and there was more than enough. The princes [hanesiim], who were indolent, He removed one letter from their title, as “hanesiim” (Exodus 35:27) is written without a yod. Once the Tabernacle was completed, they came early and brought an offering with alacrity. That is what is written: “The princes of Israel brought…” – they said: This is the time to sacrifice offerings joyfully, as the Divine Presence rested upon our handiwork. Once the Tabernacle was crafted and nothing was lacking, they said: What can we bring? They went and brought carts upon which they could carry the Tabernacle. Who gave them that counsel? It was the tribe of Issachar. This is what they said to them: Does the Tabernacle that you crafted float in the air? Rather, pledge carts upon which you could carry it. That is why it is written: “The princes of Israel brought,” as they regretted what they had done initially. “The princes of Israel” – I hear that they were commoners and were appointed? The verse states: “The heads of their patrilineal houses.” Not only the heads of a patrilineal house, but even the princes of a tribe. That is what is written: “They were the princes of the tribes” – princes the sons of princes. “They were the princes of the tribes” – it is they who were appointed over them in Egypt: “The foremen of the children of Israel…were beaten…” (Exodus 5:14). “They were those who stood over those who were counted” – over the count of the banners, just as it says: “And with you shall be a man for each tribe…” (Numbers 1:4).
(א) והנשאם הביאו את אבני השוהם. ארז"ל (ספרי נשא זג) לפי שנתרשלו בנדבה זו ולא הביאו נדבתם כ"א לבסוף ע"כ נחסר אות יו"ד משמם והנשאם חסר כתיב, כי באמת לא היה להם להמתין עד לבסוף כי אולי יתנו ישראל כל הצורך ולא יהיה להם חלק בכל המשכן. ומה שנחסר יו"ד דווקא פירשנו למעלה פר' (תרומה כה א) לפי שאמר הקב"ה גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים קא ה) ואצל הנשיאים היתה בלי ספק רוח גאוה באמרם דרך התפארות מי ימלא מה שאנחנו מחסרים, אבל אנחנו ממלאים כל מה שהצבור מחסרים ע"כ לקח הקב"ה משמם אות יו"ד כי רק אות זה מן השם הגדול היה חקוק בשמם ואותו לקח ה׳ מהם לומר אין כאן מקומו. (ב) ונוכל לומר עוד, לפי שכל המשכן היה כפרה על מעשה העגל שגרם שבירת הלוחות ואותיות קדושות פורחות, וידוע שהאותיות יש בהם יותר קדושה מן הלוחות, על כן הביאו כל העם לנדבה י"ג דברים האמורים בפרשת תרומה לכפר על שגרמו פריחת אותיות הלוחות הנדרשים בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, ולא היו הנשיאים יכולין להביא עוד שום דבר נדבה המתייחס אל כתב הלוחות שהוא העיקר, והוצרכו להביא שתי אבני שוהם לכפרה על שבירות שתי אבני הלוחות וכפרה זו אינה חשובה כמו כפרת העם על כן נחסר אות יו"ד משמם כי לא היה חלק להם באותה כפרה הבאה על כתב יו"ד הדברות דהיינו האותיות הפורחות. (ג) ורז"ל (יומא עה.) דרשו והנשיאים הביאו מלשון עננים, כמו נשיאים ורוח וגו' (משלי כה יד) ואמרו שהעננים הביאו אבני השהם. ונ"ל ע"ד ארז"ל (תענית ח:) אין הגשמים נעצרים כי אם על פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנים שנאמר נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר, וא"כ במקום שאין נותנים הנדבה אין הנשיאים מורידין כלום, אבל כאן שכל אחד נתן נדבתו ע"כ נאמר והנשיאים הביאו וגו' כי הנשיאים נתנו גשמם בעתם והיתה הברכה משתלחת בכל מעשה ידיהם עד שהיו קונים אבני שהם וכל אבן יקר ע"י רוב עושר שהשפיעו להם הנשיאים. או שהיו הנשיאים שואבים המים מן קרקעית הים מקום שאבני שהם מצויין שם. (ד) ועל צד הרמז יפורש מה שאמרו במסורה ב"פ ויכלא. א', ויכלא הגשם מן הארץ ב', ויכלא העם מהביא. רמז שבזמן שאינן נותנים נדבתם ויכלא העם מהביא את מה שנדבו אז ויכלא הגשם מן הארץ. וי"א לפי שהנשיאים הביאו המן והיה מזונותם מזומנת ולא היה להם שום הוצאה משם נתעשרו כי ממונם היה מוסיף תמיד והיה בידם כדי לקנות אבני שהם.
We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור