Save "פרשת צו - כל יום"
פרשת צו - כל יום
"(ג) וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִלְבַּ֣שׁ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת־הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת־הָעֹלָ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (ד) וּפָשַׁט֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת־הַדֶּ֙שֶׁן֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה אֶל־מָק֖וֹם טָהֽוֹר׃ (ה) וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֛ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים׃ (ו) אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה" (ויקרא ו, ג - ו).
(ג) וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִלְבַּ֣שׁ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת־הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת־הָעֹלָ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (ד) וּפָשַׁט֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת־הַדֶּ֙שֶׁן֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה אֶל־מָק֖וֹם טָהֽוֹר׃ (ה) וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֛ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים׃ (ו) אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה׃ {ס}
(3) The priest shall dress in linen raiment, with linen breeches next to his body; and he shall take up the ashes to which the fire has reduced the burnt offering on the altar and place them beside the altar. (4) He shall then take off his vestments and put on other vestments, and carry the ashes outside the camp to a pure place. (5) The fire on the altar shall be kept burning, not to go out: every morning the priest shall feed wood to it, lay out the burnt offering on it, and turn into smoke the fat parts of the offerings of well-being. (6) A perpetual fire shall be kept burning on the altar, not to go out.
מסביר הרב כרמיאל כהן (פניני רש"ר הירש - צו, וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן),
תרומת הדשן והוצאת הדשן הן פעולות הנעשות בתחילת כל יום, והן מתייחסות לאפר הקרבנות של יום האתמול. בעוד שאת הדשן שהורם מניחים "אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ", את שאר הדשן מוציאים אל מחוץ למחנה. לדעת הרש"ר הירש שתי פעולות אלו מסמלות שני עניינים הפוכים. תרומת הדשן והנחתו אצל המזבח היא חיבור לעבר, לאפר הקרבנות שהוקרבו אתמול. הדשן המונח אצל המזבח "בא להזכיר לאומה - בשלב המעבר לעבודת היום המתחדש: אין היום החדש מביא תפקידים חדשים; כי התפקיד המוטל עלינו היום הוא הוא התפקיד שכבר הוטל עלינו אתמול". מבחינת האומה יש תפקיד אחד - התפקיד של היום זהה לתפקיד של אתמול. זכרון יום אתמול בא לידי ביטוי, כאמור, בהנחת הדשן אצל המזבח. לעומת זאת, הוצאת הדשן אל מחוץ למחנה היא ביטוי להרחקת "כל עקבות עבודת יום אתמול". בדיוק להיפך מתרומת הדשן - "תרומת הדשן פותחת את עבודת היום החדש, אגב זכירת עבודת היום שעבר; ואילו הוצאת הדשן מביעה לעומת זה, שהתפקיד היהודי מתחדש בכל יום".
https://www.ybm.org.il/lesson?lesson=2656&format=H
והרש"ר הירש (ויקרא ו, ד) מסביר לעומק את הסיבה להיתחדשות היום יומית הזאת,
"תרומת הדשן פותחת את עבודת היום החדש בהזכרת עבודת היום שקדם. מאידך, הוצאת הדשן משמעותה, שבמקביל על האומה הישראלית להתחיל את תפקידה בכל יום מחדש. תחילתו של כל יום חדש מזמינה אותנו לגשת לתפקידנו במסירות מלאה ורעננה, כאילו מעולם לא השגנו דבר קודם לכן. אסור שזיכרון הישגי האתמול יפגע בעשייתנו היום. מחשבות על מה שכבר הושג עלולות להחניק כל התעוררות להגיע להישגים חדשים. אוי למי שזחה דעתו מתוך סיפוק על הישגיו בעבר, שאינו מתחיל עבודת כל יום חדש כאילו היה היום הראשון של עבודת חייו!"
והרש"ר הירש (ויקרא ו, ד) על פי עקרונו שכל יום צריך להתחיל על יסוד חדש מסביר את ההלכה שהוצאת הדשן נעשית בבגדים פחותים,
"והוציא את הדשן – יש להסיר מן המזבח כל זכר לעבודת יום האתמול, כדי שעבודת היום החדש תוכל להתחיל על יסוד חדש לגמרי. על פי זה תתבאר ההלכה שהכהנים צריכים ללבוש בגדים פחותים ובלויים בעת העיסוק בעבודת יום האתמול – הווי אומר ב״הוצאה״ וכנראה גם ב״הרמה״. אַל לנו להתגאות בהישגי העבר. העבר צריך לפנות את הדרך לתפקיד החדש, שאליו כל יום חדש מזמין אותנו".
וכדברים האלה כותב מדרש תנחומא (כי תבוא א) על לימוד התורה שלנו בכל יום, "וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, הַיּוֹם הַזֶּה. אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל יוֹם יְהֵא הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ הַיּוֹם הַזֶּה קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ מֵהַר סִינָי."
(א) הַיּוֹם הַזֶּה יהוה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בּוֹאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יהוה עוֹשֵׂנוּ (תהלים צה, ו). וַהֲלֹא כְּרִיעָה בִּכְלַל הִשְׁתַּחֲוָיָה, וְהִשְׁתַּחֲוָיָה בִּכְלַל כְּרִיעָה, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, נִשְׁתַּחֲוֶה נִכְרָעָה נִבְרְכָה. אֶלָּא צָפָה מֹשֶׁה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְרָאָה שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לֵחָרֵב וְהַבִּכּוּרִים עֲתִידִין לִפָּסֵק, עָמַד וְהִתְקִין לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ מִתְפַּלְּלִין שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, לְפִי שֶׁחָבִיב תְּפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל מַעֲשִׂים טוֹבִים וּמִכֹּל הַקָּרְבָּנוֹת. שֶׁכָּךְ כְּתִיב: תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב (תהלים קמא, ב). וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה כָּל מַעֲשִׂים טוֹבִים, כֵּיוָן שֶׁנִּגְזַר עָלָיו שֶׁלֹּא לִכָּנֵס לָאָרֶץ, הִתְפַּלֵּל וְאָמַר, אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה וְגוֹ' (דברים ג, כה). וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה, עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה (שם פסוקים כו-כז). לְכָךְ נֶאֱמַר: הַיּוֹם הַזֶּה יהוה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת. מָה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשֶׁךָ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה מִתְחַטְּאִין, וְכַמָּה יֵשׁ לָהֶן פִּתְחוֹן פֶּה לְעוֹשֵׁי מִצְוֹת. אָדָם יֵשׁ לוֹ עֵסֶק אֵצֶל מַלְכוּת, פְּעָמִים שֶׁהוּא נוֹתֵן כַּמָּה מָמוֹן עַד שֶׁמַּגִּיעִין אוֹתוֹ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ, סָפֵק עוֹשֶׂה שְׁאֵלָתוֹ, סָפֵק לֹא עוֹשֶׂה. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא יוֹרֵד אָדָם לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, רָאָה אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר, מַנִּיחוֹ בַּסַּל וְהוֹלֵךְ לִירוּשָׁלַיִם וּבָא וְעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הָעֲזָרָה וּמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ וְעַל יִשְׂרָאֵל וְעַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשֶׁךָ וְגוֹ'. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה אוֹמֵר, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתַּעֲשֶׂה צָרְכִּי הַיּוֹם הַזֶּה, שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו, הַיּוֹם הַזֶּה יהוה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ, תִּזְכֶּה לַשָּׁנָה הַבָּאָה וְתָבִיא כְּהַיּוֹם הַזֶּה, כְּאָדָם שֶׁהוּא נוֹתֵן פְּרִי חָדָשׁ לַחֲבֵרוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ: יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁנֶּה וְתִתֵּן לִי לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, כַּמָּה מִתְחַטְּאִין עוֹשֵׂי מִצְוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרָה, וְצַדִּיקִים מְבַטְּלִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן, וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה (קהלת ח, ד). מִי הוּא. שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע (שם פסוק ה), מַמְחֶה עַל יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר, אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לִי דִּבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל, מוֹשֵׁל בָּאָדָם, צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים (ש״‎ב כג, ג). מַהוּ הַיּוֹם הַזֶּה יהוה אֱלֹהֶיךָ. וְכִי עַד עַכְשָׁו לֹא צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל. וַהֲלֹא אוֹתָהּ שָׁנָה שְׁנַת אַרְבָּעִים הָיְתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ (דברים א, ג). וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, הַיּוֹם הַזֶּה. אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל יוֹם יְהֵא הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ הַיּוֹם הַזֶּה קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ מֵהַר סִינָי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּמָקוֹם אַחֵר, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָּנֶיךָ (שם ד, ט). וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יהוה. אֶת הַחֻקִּים, אֵלּוּ הַמִּדְרָשׁוֹת. וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, אֵלּוּ הַדִּינִין. דָּבָר אַחֵר, אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, לְרַבּוֹת קַלִּים וַחֲמוּרִים, גְּזֵרוֹת שָׁווֹת וְדִקְדּוּקֵי סוֹפְרִים. וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת לַאֲמִתּוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִיא נְתוּנָה מֵהַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם (ויקרא כה, יח). אֶלָּא כָּל הַמְּקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה וְעָשָׂה אוֹתָהּ לַאֲמִתּוֹ, כְּאִלּוּ הוּא תִּקְּנָהּ וּנְתָנָהּ מֵהַר סִינָי. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הָעוֹשֶׂה תּוֹרָה לַאֲמִתָּה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתִי צִוָּה יהוה בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד וְגוֹ' (דברים ד, יד). לַעֲשׂוֹת אוֹתָם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא לַעֲשֹׂתְכֶם אוֹתָם (שם), מִכָּאן שֶׁמַּעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ הוּא עָשָׂה וּבָרָא אֶת עַצְמוֹ. בְּכָל לְבָבְךָ, הֲרֵי הַכָּתוּב מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם, בְּשָׁעָה שֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא יִהְיֶה לָכֶם שְׁתֵּי לְבָבוֹת, אֶחָד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֶחָד לְדָבָר אַחֵר.
(1) (Deut. 26:16:) “This day the Lord your God is commanding you to perform.” This text is related (to Ps. 95:6), “Come, let us bow down and bend, let us kneel before the Lord our Maker!” But is not bending included in bowing down; and bowing down in bowing? So what does the instruction mean by “let us bow down and bend and kneel down?” Moses simply foresaw that the Temple was going to be destroyed and that the firstfruits were going to cease. He arose and arranged for Israel to pray three times on every day, because prayer is more pleasing to the Holy One, blessed be He, than all of the good works and all of the sacrifices. It is so written (Ps. 141:2), “Take my prayer as an offering of incense, my upraised hands as an evening sacrifice.” And when it was decreed for Moses not to enter the land in spite of all of his good works, he began to pray, and he said (in Deut. 3:25), “Please let me cross over and see [the good land].” The Holy One, blessed be He, said to him (in vss. 26-27), “Enough from you; do not ever speak unto Me on this matter again. Go up to the top of Pisgah.” It is therefore stated (in 26:16), “[This day] the Lord your God is commanding you to perform….” What is written above the matter (in vs. 15)? “Look down from Your holy dwelling, [from the heavens and bless Your people].” R. Abbahu said in the name of R. Jose bar Hanina, “How spoiled and how great a pretext are given to those who perform the commandments [for doing so]: If someone has business with the empire, there are times when he gives some money, until they have him reach the king. When he does reach the king, he has doubts whether he will fulfill his request or not. The Holy One, blessed be He, however, is not like that. Rather when one goes down into his field [and] sees a [grape] cluster that has ripened early, a fig that has ripened early, a pomegranate that has ripened early, he puts it in a basket, goes to Jerusalem and enters and stands in the [Temple] courtyard; he [then] asks mercy for himself, for Israel, and for the land of Israel. Thus it is stated (in Deut. 26:15), ‘Look down from your holy dwelling, [from the heavens and bless your people].’ And not only that, but he would say, “I am not moving from here until You perform my requirements this day,’ as it is written next to it (in vs. 16), ‘This day the Lord your God is commanding you to perform.’” Resh Laqish said, “A heavenly voice (bat qol) comes forth and says, ‘You shall do it again on this day in the coming year.’ [He is] like one who gives fresh fruit to his friend, and [the friend] says to him, ‘Would that you would do this again, and give me some next year.’” R. Hiya bar Abba said, “How spoiled are those who perform the commandments in front of the Holy One, blessed be He. As the Holy One blessed be He, enacts a decree and the righteous ones annul it. As it is stated (Eccl. 8:4), ‘Inasmuch as a king’s command is authoritative, and who can say to him, “What are you doing.”’ Who is it [that can say it]? (Eccl. 8:5:) ‘One who obeys commandments will not know a bad thing,’ he can object to the Holy One, blessed be He.” And so with David, he said (II Sam. 23:3), “The God of Israel said, the Rock of Israel spoke about me, ‘He that rules over men must be righteous, ruling in the fear of God.” [(Deut. 26:16:) “This day the Lord your God is commanding you to perform…].” What is the meaning of this day? Had the Holy One, blessed be He, not given a command to Israel until now? And was not this the fortieth year (since they left Egypt), as stated (in Deut. 1:3), “And it came to pass in the fortieth year….” Then what is the meaning of the words, “this day?” Simply that Moses spoke to Israel as follows, “On each and every day, let the Torah be dear to you, as if you had received it this day from Mount Sinai.” Moreover, it is written in another place (i.e., in Deut. 4:9), “make them known to your children….” Then it is written (in vs. 10), “The day that you stood before the Lord [your God at Horeb].” (Deut. 26:16, cont.:) “These statutes,” these are the midrashic commentaries; “and these ordinances,” these are the court decisions. Another interpretation (of Deut. 26:16), “these statutes and these ordinances: [They are meant] to include light and heavy [commandments], inferences from analogy, and fine points of scribal exegesis. (Deut. 26:16, cont.:) “So you are to be diligent in doing them.” R. Johanan said, “When anyone performs a single commandment truthfully, Scripture ascribes it to him as if it had been given [to him] from Mount Sinai, as stated (Deut. 26:16), ‘So you are to be diligent in doing.’” Then what is the meaning of (in Lev. 25:18), “and you shall do (which can also be read as, make) them?” Rather, anyone that observes the Torah and does it truthfully, it as if he arranged it and gave it from Mount Sinai. And R. Johanan also said, “Anyone who does [what is written in] the Torah truthfully, Scripture ascribes it to him as if he had made himself; as stated (in Deut. 4:14), ‘At that time the Lord commanded me to impart [to you laws and rules to make you do].’ It does not say, ‘to do them,’ but “to make you, do them.’ From here [we learn] that Scripture ascribes it to him as if he made and created himself.” (Deut. 26:16, cont.:) “With all your heart.” Behold Scripture warns Israel and says to them, “When you pray to the Holy One, blessed be He, you shall not have two hearts, one in the presence of the Holy One, blessed be He, and one for something else.”
כתב הרב אברהם פרל (באתר ישיבה),
כתב השולחן ערוך אורח חיים סימן סא: "אשר אנכי מצוך היום היינו לומר בכל יום יהיו בעיניך כחדשים ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו". ונראה שזה על ידי התבוננות כל פעם בעניין וחשיבותו, וכל פעם מקבל מחדש משמעות, משל קטן: אדם עובד כל יום בשביל להרויח כסף, למרות שעבד אתמול ויעבוד מחר, כי מבין שגם עכשיו צריך לעבוד, ולא אומר האדם נמאס לי לעבוד. מה שאין כן בעשייה שגרתית בלי התבוננות, לא נחשב אצלו כלום.
https://www.yeshiva.org.il/ask/21240
(ב) אשר אנכי מצוך היום היינו לומר בכל יום יהיו בעיניך כחדשים ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו:
(2) [The verse states:] "Which I have commanded you today," (Deuteronomy 6:6) - which teaches that every day it should appear in your eyes as if it was new, and not like someone who already heard it many times and is [therefore] not precious to him.
ובירושלמי (ברכות ט, ה), "אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בִּמְגִילַּת חֲסִידִים מָֽצְאוּ כָתוּב יוֹם תַּעַזְבֵנִי יוֹמָיִם אֶעֱזָבְךָ". ולעומת זאת בעזרת הקב"ה על ידי שכל יום נעבוד את ה׳ "כחדשים" התורה לא תעזוב אותנו.
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בִּמְגִילַּת חֲסִידִים מָֽצְאוּ כָתוּב יוֹם תַּעַזְבֵנִי יוֹמָיִם אֶעֱזָבְךָ. לִשְׁנַיִם שֶׁיָּֽצְאוּ אֶחָד מִטִּיבֵּרִיָּא וְאֶחָד מִצִּיפּוֹרִין וּפָֽגְעוּ זֶה בָזֶה בַּהֲדָא מִשְׁכְּנָא. לֹא הִסְפִּיקוּ לִפְרוֹשׁ זֶה מִזֶּה עַד שֶׁהָלַךְ זֶה מִיל וְזֶה מִיל נִמְצְאוּ רְחוֹקִין זֶה מִזֶּה שְנֵי מִילִין. וְאִשָּׁה שֶׁהָֽיְתָה יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת לְאִישׁ. כָּל זְמַן שֶׁהָֽיְתָה בְּדַעְתּוֹ לְהִנָּשֵׂא לָהּ הָֽיְתָה יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת לוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִפְלִיג דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּהּ הִיא הָֽיְתָה הוֹלֶכֶת וְנִישְׂאֵת לְאַחֵר.
Rebbi Simeon ben Laqish said: In a scroll of the pious they found written: If you abandon me for one day, I shall abandon you for two days. An example of two people who went, one from Tiberias and one from Sepphoris, and met at a certain shelter. As soon as they parted and each one went one mil, they were separated two mil. Or a woman who sat and waited for a man. All the time that he intended to marry her, she sat and waited for him. When he put her out of his mind, she went and married another.
ובכל יום אנו מתחילים את היום ואומרים "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּם שֶׁהֶחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶֽךָ", אנו מודים לקב"ה כל יום שהוא נתן לנו עוד יום חדש לעשות את רצונו שבְּכָל יוֹם יְהֵא הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ הַיּוֹם הַזֶּה קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ מֵהַר סִינָי!
(א) מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּם שֶׁהֶחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶֽךָ:
(1) I give thanks to You living and everlasting King for You have restored my soul with mercy. Great is Your faithfulness.
להרחבה:
רש"ר הירש ויקרא ו':ג'
(ג) תרומת הדשן – אך לפני סידור המערכה והדלקת אש המזבח, נעשית מצוות תרומת הדשן. תרומת הדשן לא באה להכין את המזבח לעבודת היום המתחיל עתה, זהו תפקיד הוצאת הדשן (פסוק ד); אלא היא מסיימת את עבודת היום שעבר. תרומת הדשן בעצמה היא עבודה, וניתן לעשותה רק על ידי כהן כשר הלבוש בגדי כהונה.
כדרך שהכתוב אומר על המנחה (פסוק ח): "והרים ממנו בקמצו", כך הוא אומר כאן: "והרים את הדשן". שכן על הכהן להרים קומץ שלם מתוך האפר של אש קרבנות יום האתמול, "ושמו אצל המזבח" – ברוח מזרחית בסמוך לכבש – " 'ושמו' בנחת, 'ושמו' כולו, 'ושמו' שלא יפזר" (עיין יומא כג:–כד., תמיד כח:, תמורה לד.). וכדרך שהקומץ של המנחה משמש כאזכרה למנחה כולה, כך הקומץ של תרומת הדשן משמש כזיכרון לקרבנות שהוקרבו אתמול לה׳ ולתורתו. מניחים את הדשן במזרח, בצד פתח הכניסה לעם, הצד המייצג את האומה. הדשן מזכיר לאומה – בשלב המעבר לעבודת היום העומד להתחיל – שהיום החדש אינו מביא תפקידים חדשים. שכן התפקיד המוטל עלינו היום הוא אותו תפקיד שהיה מוטל עלינו אתמול. אחרון הנכדים היהודיים עומד במקום שכבר עמדו בו אבותיו הראשונים, וכל יום חדש מוסיף את תרומתו למילוי התפקיד האחד שנקבע לכל דורות בית ישראל. כל יום מקבל את ייעודו מידו של היום הקודם.
קשר זה בין תרומת הדשן לקומץ המנחה מבאר את הבקשה האמורה בתהילים (כ, ד): "יִזְכֹּר כָּל-מִנְחֹתֶךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה", פירוש: "יהי רצון שיקבל את האזכרה של כל המנחות שלך, ואת תרומת הדשן של העולה שלך". הווי אומר: יהי רצון שהזיכרון של כל מעשי ההכנעה שלך ושל התעלותך אל ה׳, יעמוד לפני ה׳ לעולם.
לפיכך תרומת הדשן מזכירה לנצח את הימים שעברו אשר הוקדשו לה׳. מכאן תתבאר ההלכה היוצאת מן הכלל בתרומת הדשן, "כל היכא דנעשית מצוותו אין בו משום מעילה". הדשן – גם לאחר שהורם והונח כמצוותו – נשאר קדוש ויש בו מעילה (פסחים כו., עיין פירוש לעיל ה, טו והלאה). שכן במובן עמוק יותר, ייעוד תרומת הדשן אינו נשלם בהנחתו. הדשן משמש להעלות את זיכרון העבר לאורך כל העתיד, ומשמעות זו מקיימת את קדושתו לעולם.
מדו בד – "מדו" מתייחס אל הכתונת, החלוק המכסה את כל הגוף עד לרגליים (עיין יומא כג:). כאן קרוי חלוק זה "מדו" – ללמדנו שהוא צריך להיות "כמידתו", לא קצר מדי ולא ארוך מדי. מטרתו לכסות את הגוף, ולא להוסיף הדר חיצוני. משום כך אינו יכול להיות קצר מדי, אך גם לא ארוך מדי. שיפולים הנגררים אחריו יתנו לו משמעות אחרת. "בד" – עיין פירוש שמות כח, מג.
ילבש על בשרו – "שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו" (זבחים יט.). משמעותם של בגדי כהונה אינה כלפי חוץ, לעיני האחרים; אלא כלפי פנים, להכרתו של הכהן עצמו. כאשר הוא לובש את כותנתו, הוא עוטף עצמו בטהרת הקודש (עיין פירוש, שמות כח, מג). רק מכנסיים וכתונת נזכרים כאן, אך כל בגדי הכהונה נדרשים, כולל אבנט ומגבעת (עיין יומא כג:).
הקשר בין פסוקים ב וג מוכיח, שהקטרת איברים ותרומת הדשן כשרות כל הלילה; ומאידך, את המערכה החדשה (פסוק ה) מסדרים רק בבוקר. אך הגמרא אומרת שמחציתו הראשונה של הלילה להקטרה, ומחציתו השנייה להרמה. מכאן ההלכה המשולשת: א. "איברים שיש בהם ממש", שלא נתעכלו באש ונפלו מהמערכה, צריך להחזירם לאש גם לאחר חצות לילה. ב. איברים שכבר נעשו פחם, אין צורך להחזירם אפילו לפני חצות לילה. ג. "שרירין", היינו איברים שנתקשו לגמרי מחמת האש אך עדיין לא נעשו פחם, "חצות עושה בהם עיכול": לפני חצות מחזירים אותם לאש, אך אחר חצות אנו רואים אותם כאילו נעשית מצוותם ואין צורך להחזירם לאש; ולפיכך אין מועלין בהם, כדין "כל דבר שנעשה מצוותו" (זבחים פו:, יומא כ.).
"בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו, בין לפניו בין לאחריו" (יומא שם). השם "קריאת הגבר" יכול להתייחס לקריאת התרנגול, אך כאן הוא מתייחס לקריאת הכרוז, המכריז בקול: "עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראל למעמדכם" (שם כ:). "ביום הכיפורים (תורמין את המזבח) מחצות, וברגלים מאשמורה הראשונה; ולא הייתה קריאת הגבר מגעת עד שהייתה עזרה מלאה מישראל (המביאים את קרבנותיהם)" (שם כ.).
(ד) בגדים אחרים – גם אלה הם בגדי כהונה, אך "פחותים" מ"בגדי הרמה", אשר הם עצמם יכולים להיות – ואולי צריכים להיות – "שחקים", היינו ישנים יותר ובלויים יותר מאשר בגדי הכהונה שלובשים כל היום (עיין שם כג:, יב:, לחם משנה ומשנה למלך על הלכות תמידין ומוספין ב, י).
הוצאת הדשן האמורה כאן, מנקה את המזבח משיירי קרבנות היום הקודם, וכך מכינה אותו לעבודת היום החדש (את איברי קרבנות היום הקודם שלא נתעכלו באש, הניחו לצד המערכה הגדולה). הוצאת הדשן כנראה אף היא עבודה (עיין משנה למלך שם).
תרומת הדשן פותחת את עבודת היום החדש בהזכרת עבודת היום שקדם. מאידך, הוצאת הדשן משמעותה, שבמקביל על האומה הישראלית להתחיל את תפקידה בכל יום מחדש. תחילתו של כל יום חדש מזמינה אותנו לגשת לתפקידנו במסירות מלאה ורעננה, כאילו מעולם לא השגנו דבר קודם לכן. אסור שזיכרון הישגי האתמול יפגע בעשייתנו היום. מחשבות על מה שכבר הושג עלולות להחניק כל התעוררות להגיע להישגים חדשים. אוי למי שזחה דעתו מתוך סיפוק על הישגיו בעבר, שאינו מתחיל עבודת כל יום חדש כאילו היה היום הראשון של עבודת חייו!
והוציא את הדשן – יש להסיר מן המזבח כל זכר לעבודת יום האתמול, כדי שעבודת היום החדש תוכל להתחיל על יסוד חדש לגמרי. על פי זה תתבאר ההלכה שהכהנים צריכים ללבוש בגדים פחותים ובלויים בעת העיסוק בעבודת יום האתמול – הווי אומר ב"הוצאה" וכנראה גם ב"הרמה". אַל לנו להתגאות בהישגי העבר. העבר צריך לפנות את הדרך לתפקיד החדש, שאליו כל יום חדש מזמין אותנו.
נחלקו הפוסקים אם צריך להוציא את הדשן אל מחוץ לעיר כל יום. בכל יום גרפו דשן מהמערכה אל אמצע המזבח וערמו אותו לערימת אפר הקרויה "תפוח". משם הוציאו את הדשן אל מחוץ לעיר (לפי דעה אחת עשו זאת רק אם התפוח נעשה גדול מדי [עיין משנה למלך שם ב, יג]). לפעמים הצטברו כשלוש מאות כור של דשן בתפוח, וברגלים לא היו מסלקים את הדשן משום שהיה נחשב ל"נוי למזבח" (תמיד כח:).
לדעת הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין ב, טו), דין הדשן שהוצא אל מקום מחוץ לעיר כדין הדשן שהורם בתרומת הדשן: גם אותו יש להניח בנחת כדי שלא יתפזר, ויש בו מעילה. (ב"ישורון" [כרך א' עמ' תקמט] הובאה ידיעה על ערימות אפר שהתגלו לאחרונה מחוץ לירושלים, ובדיקת האפר העלתה שמוצאו מבעלי חיים. ייתכן מאוד שזהו "שפך הדשן" המוזכר בכתוב. הוא מביא אלינו – לאחר אלפי בשנים – מזכרת מקרבנות אבותינו!)
אל מחוץ למחנה אל מקום טהור – עיין פירוש לעיל ד, יא–יב.
(ה) והאש על המזבח תוקד בו – עיין פירוש לפסוק ב. ובער עליה הכהן – עיין פירוש לעיל א, ז. בבקר בבקר מחזק את מושג הבוקר – הווי אומר, מוקדם מאוד בבוקר (עיין יומא לג.).
וערך עליה העלה וגו' – ביארנו כבר לעיל (א, ז) את משמעותה של האש היוקדת בראש המזבח. היא רומזת לנו "לפרנס את האש דת" – היינו לקיים את התורה – בכל תחומי החיים, כיחידים וכאומה. מילוי חובה זו מיוצג יום יום על ידי עולת התמיד, קרבן החובה הלאומי, אשר חיובו הוטל עלינו מן ההתחלה (עיין פירוש, שמות כט, לח–לט). הקרבת עולת התמיד הייתה פסגתם ותכליתם של בניין המשכן ושל קידוש המזבח והכהנים; ולפיכך בקרבן זה עלינו להתחיל את עבודת היום של הקרבנות. עולת התמיד היא "העולה" בה"א הידיעה, העולה המעולה ביותר. משום כך אומרים חז"ל (פסחים נח:): "מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר, תלמוד לומר 'וערך עליה העולה', מאי תלמודא? אמר רבא 'העולה' עולה ראשונה". לדעתנו, עולת התמיד קרויה "ראשונה" בגלל הפסוק (בשמות) שהובא לעיל ("את הכבש האחד תעשה בבקר") – מאחר שנצטווינו על עולת התמיד לפני כל הקרבנות. (אולי פירושו של רש"י [שם] – שבהשקפה ראשונה נראה מוקשה – יתפרש אף הוא בדרך זו.)
והנה, לא נאמר "והקטיר עליה העולה" – כפי שנאמר מיד לאחר מכן "והקטיר עליה חלבי השלמים" – אלא "וערך עליה העלה והקטיר" וגו'. מכאן למדנו, שכשם שהמערכה ("וערכו עצים על האש" [לעיל א, ז]) היא הבסיס שעליו בא התמיד, כך גם התמיד הוא הבסיס שעליו באים כל הקרבנות שלאחריו. שכן כינוי השם בתיבות "והקטיר עליה" מוסב על התיבה הקודמת, "העלה". כך אומרים חז"ל (פסחים נח:): "ומנין שאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערביים, תלמוד לומר 'והקטיר עליה חלבי השלמים' ". הווי אומר: תמיד של שחר נערך על האש, וכל שאר הקרבנות – גם חלבי השלמים – נקטרים על גבי תמיד של שחר. עבודת הקרבנות של כל יום מסתיימת אפוא בתמיד של בין הערביים, שלאחריו לא ניתן להקריב שום קרבן: " 'עליה' שלמים ולא על חבירתה שלמים"; או כדרשת רבא, המפרש את תיבת "השלמים" במובן "השלם": " 'עליה' השלם כל הקרבנות" (שם).
נמצא, שקרבן התמיד פותח ומסיים את עבודת המזבח, וכל שאר הקרבנות – אפילו שלמי היחיד – מוצאים את מקומם בין שני התמידים. לפיכך ניתן לראות את כל עבודת המזבח כקרבן לאומי אחד מתמשך, הנמשך לאורך כל היום. עולת תמיד של ציבור מייצגת הקדשה בלתי פוסקת של מעשי האומה. היא היסוד שבו הכל מתחיל ומסתיים, ושבו תלויות כל יתר בחינות חיי הכלל והפרט. עולת תמיד של ציבור מבטאת את משמעותו של כל יום יהודי: להתעלות תמיד אל מרומי חזון התורה בכל הכוחות והכישרונות הטבועים באומה. בדרך זו תיעשה נחת רוח לה׳, ושכינתו תשרה עלי אדמות; ובהשגת מטרה זו, תמצא מסירותו מלאת השמחה של כל יהודי ויהודי את משמעותה הלאומית. הקדשת מעשי האומה – "עולה ראשונה" – היא הבסיס והתכלית של הכל. "והקטיר עליה חלבי השלמים": למען עולה זו, ולצורך הקדשה זו, יש למסור או להשקיע את מטרותיו, שאיפותיו ואושרו של כל יחיד ויחיד. קידוש האומה – על כל היחידים החיים והשואפים בקרבה – הוא תפקיד ישראל לפני ה׳. זה הדבר המיוצג בתמיד של שחר ושל בין הערביים, על כל שאר הקרבנות שביניהם.
יש קרבן אחד בלבד הקרב לאחר תמיד של בין הערביים – והוא קרבן פסח (עיין פסחים נט.). בקרבן זה חוזרת האומה מדי שנה בשנה לשעת לידתה, ומצפה ביראת כבוד לשעת היציאה. כל בניה מקריבים את פסחיהם כאיש אחד, ופונים לקראת הלילה שבו יצאו – וממשיכים לצאת – ממוות לחיים ומשעבוד לחירות עולם.
(ו) אש תמיד תוקד וגו' – בפסוקים הקודמים הושלמה כבר הכנת האש לעבודת המזבח, וניתנו גם ההוראות לגבי הקרבנות שיש להקריב על גביו. משום כך אומרת ההלכה (יומא מה:) שיש בפסוק זה יותר מאשר צרכי האש המשמשת למזבח העולה; הוא מלמד אותנו שכל אש – גם האש למזבח הקטורת (שנרמזה כבר בפסוק ב) ולנר התמיד של המנורה, ואף הגחלים לקטורת המוקטרת בקודש הקודשים ביום הכיפורים – כל אלה צריכים להילקח ממזבח העולה שבעזרה.
מטעמי המקרא בפסוקנו נראה, ש"לא תכבה" הוא הוספה לתיבת "המזבח"; לפי זה יתפרש הפסוק כך: "יש לקיים תמיד את האש על המזבח, מקום שבו לעולם היא לא תכבה".
נמצא שיש רק מקום אחד לאש התורה, ומשם יש להדליק כל אש אחרת במקדש. מקום זה הוא המקור לאש חזון הקטורת, לאור רוח המנורה, ולאש ההתמסרות העילאית ביום הכיפורים. כדי שהרוחניות תמלא את החיים, צריך להקדיש את המעשים אל התורה. ללא "אש של עולה על מזבח החיצון" לא יכולים להיות כל חיים על מזבח הזהב, על המנורה, או בין הבדים במקדש הכרובים. ללא קרבן על מזבח החובה, לא תיתכן כל התעלות נפש, כל הארת רוח, וכל התרוממות אל חזון התורה השוכן תחת כנפי הכרובים.