Save "פרשת שמיני - הבדלת ישראל כדי להצילם"
פרשת שמיני - הבדלת ישראל כדי להצילם
"דַּבְּר֛וּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּאכְל֔וּ מִכׇּל־הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ" (ויקרא י"א, ב).
(ב) דַּבְּר֛וּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּאכְל֔וּ מִכׇּל־הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃
(2) Speak to the Israelite people thus: These are the creatures that you may eat from among all the land animals:
מפרש רש"י (ויקרא י"א, ב), "זאת החיה. לְשׁוֹן חַיִּים, לְפִי שֶׁיִּשְֹרָאֵל דְּבוּקִים בַּמָּקוֹם וּרְאוּיִין לִהְיוֹת חַיִּים, לְפִיכָךְ הִבְדִּילָם מִן הַטֻּמְאָה וְגָזַר עֲלֵיהֶם מִצְוֹת, וְלָאֻמּוֹת לֹא אָסַר כְּלוּם".
פירוש, היה צריך להכתב בפסוק "זאת הבהמה אשר תאכלו", בגלל שהבהמה בכלל חיה היא אבל כתוב "זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּאכְל֔וּ מִכׇּל־הַבְּהֵמָ֖ה". ולכן רש"י דורש מכאן ש "זאת החיה - לְשׁוֹן חַיִּים", משום שישראל דבקים בקב"ה אנו ראויים לחיים ("וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בַּה׳ אֱלֹקֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם" (דברים ד, ד)).
(ד) וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בַּה׳ אֱלֹקֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃
(4) while you, who held fast to your God ה׳, are all alive today.
וכדי לקיים זאת הקב"ה "הִבְדִּילָם (את עם ישראל) מִן הַטֻּמְאָה וְגָזַר עֲלֵיהֶם מִצְוֹת" לעומת עומות העולם שלא אסר אליהם כלום ("כך העובדי אלילים שאינם לחיי העולם הבא כירק עשב נתתי לכם את כל" (ילקוט שמעוני על התורה תקל"ה, ג)).
(ג) זאת החיה אשר תאכלו. ר' שמעון בן יוחאי פתח עמד וימודד ארץ מדד הקדוש ברוך הוא את כל האומות ולא מצא אומה שהיא ראויה לקבל את התורה אלא ישראל. עולא ביראה בשם רבי שמעון בן יוחאי משל לאחד שיצא לגורן וכלבו וחמודו עמו הטעין לחמורו חמש סאין ולכלבו שתים והיה אותו הכלב מלהית העביר ממנו אחד והיה מלחת שתיהן והיה מלחת כך אפילו שבע מצות שקבלו עליהן בני נח כין שלא יכלו לעמוד עליהן עמדו ופרקום ונתנום על ישראל. אמר רבי תנחום בר חנילאי משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים אחד יש בו כדי לחיים ואחד אין בו כדי לחיים זה שיש בו כדי לחיים אמר להם דבר פלוני יאכל דבר פלוני לא יאכל וזה שאין בו כדי לחיים אמר להן כל מה דבעי הבו ליה. כך העובדי אלילים שאינם לחיי העולם הבא כירק עשב נתתי לכם את כל אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא זאת הבהמה אשר תאכלו. כל אמרת אלוק צרופה רב אמר לא ניתנו מצות אלא לצרף בהן את הבריות וכל כך למה מגן הוא החוסים בו. בהמות ולויתן הן קניגיון של צדיקים לעתיד לבוא וכל מי שלא ראה קניגיון וכו'. כיצד הן נשחטין בהמה נותץ ללויתן בין קרניו ונוחרו ולויתן נותץ לבהמה בסנפיריו וקורעו והצדיקים אומרים שחיטה זו כשרה היא ולא כן תנינן הכל שוחטין ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגרה והשינים והצפורן מפני שהן חונקין אמר הקדוש ברוך הוא תורה חדשה מאתי תצא חיתש תורה מאתי תצא:
ומפרט על כך המדרש אגדה (ויקרא י"א, ב), "לכך הקב"ה התיר לגוים כל דבר לפי שהן לגיהנם, שנאמר "והיו עמים משרפות סיד וגו'" (ישעיה ל"ג, י"ב)".
(ב) רב כהנא בשם ר' יוחנן אמר התיר דמם, כמו שנאמר והגוים חרוב יחרבו (ישעיה ס' י"ב). ר' תנחום בר חנילאי אמר התיר להם את האסורים ושקצים ורמשים, למה הדבר דומה לרופא שנכנס לבקר את החולים, ראה שני חולים בבית אחד. אמר הרופא לזה תנו כל מה שהוא מתאוה, ולזה אל תתנו אלא דבר פלוני ופלוני, והזהרו לכם מלהאכילו דבר אחר, מיד ענו אותם העומדים ואמרו לו אדונינו מה הוא זה שצויתה, לזה נאכיל כל מה שהוא מתאוה, ולזה אל תאכילו אותו אלא דבר פלוני, מאי נשתנה האי מהאי, אמר להם לאותו שאמרתי האכילוהו כל מה שהוא מתאוה למיתה הוא, וזה שאמרתי לכם אל תאכילוהו אלא דבר פלוני לחיים הוא, לכך הקב"ה התיר לגוים כל דבר לפי שהן לגיהנם, שנאמר והיו עמים משרפות סיד וגו' (ישעיה לג יב), אבל ישראל אמר להם זאת החיה אשר תאכלו, לפי שהם לחיים, שנאמר ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם היום (דברים ד' ד'):
ולבסוף רש"י מביא את המשל של "רַבִּי תַּנְחוּמָא בֶּן חֲנִילַאי".
(ב) זאת החיה. לְשׁוֹן חַיִּים, לְפִי שֶׁיִּשְֹרָאֵל דְּבוּקִים בַּמָּקוֹם וּרְאוּיִין לִהְיוֹת חַיִּים, לְפִיכָךְ הִבְדִּילָם מִן הַטֻּמְאָה וְגָזַר עֲלֵיהֶם מִצְוֹת, וְלָאֻמּוֹת לֹא אָסַר כְּלוּם, מָשָׁל לְרוֹפֵא שֶׁנִּכְנַס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה כּוּ' כִּדְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ רַבִּי תַנְחוּמָא:
(2) זאת החיה THESE ARE THE ANIMALS — the word חיה is an expression denoting life and is purposely used here in preference to בהמה to express the following idea: because Israel cleave to the Omnipresent and therefore deserve to remain in life, [זאת החיה is thus taken to mean: This, O living nation (or, nation that lives), is what ye may eat!]. He therefore separated them from what is unclean, and imposed commandments upon them, whilst to the other nations who do not cleave to him He prohibited nought. A parable! It may be compared to the case of a physician who goes to visit a sick person: one who is incurable he permits to eat whatever he chooses, while to the patient who may recover he gives directions as to what he may eat and may not eat — as may be found in the Midrash of Rabbi Tanchuma 3:3:6.
המשל במדרש תנחומא (שמיני ו) מסביר לנו יותר לעומק למה את ישראל הקב"ה הבדיל מהטמא וגזר עליהם את המצות ועל הגויים לא, "רַבִּי תַּנְחוּמָא בֶּן חֲנִילַאי אָמַר, הִתִּיר לָהֶם אֶת הָאִסּוּרִים וְאֶת הַשְּׁקָצִים וְאֶת הָרְמָשִׂים. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְרוֹפֵא שֶׁהָלַךְ לְבַקֵּר שְׁנֵי חוֹלִים, רָאָה אֶחָד מֵהֶם שֶׁהָיָה בְּסַכָּנָה, אָמַר לִבְנֵי בֵיתוֹ, תְּנוּ לוֹ כָּל מַאֲכָל שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ. רָאָה הָאֶחָד שֶׁעָתִיד לִחְיוֹת. אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ מַאֲכָל יֹאכַל וְכָךְ וְכָךְ לֹא יֹאכַל. אָמְרוּ לָרוֹפֵא, מַה זֶּה. לָזֶה אַתָּה אוֹמֵר יֹאכַל כָּל מַאֲכָל שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ, וְלָאַחֵר אָמַרְתָּ לֹא יֹאכַל כָּךְ וְכָךְ. אָמַר לָהֶם הָרוֹפֵא, לְזֶה שֶׁהוּא לְחַיִּים, אָמַרְתִּי לוֹ זֶה אֱכֹל וְזֶה לֹא תֹּאכַל. אֲבָל אוֹתוֹ שֶׁהוּא לְמִיתָה, אָמַרְתִּי לָהֶם, כָּל מַה שֶּׁהוּא מְבַקֵּשׁ תְּנוּ לוֹ, שֶׁאֵינוֹ לְחַיִּים. וְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתִּיר לַגּוֹיִם הַשְּׁקָצִים וְהָרְמָשִׂים. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם לְחַיִּים, אָמַר לָהֶם: וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם, אֶת זֶה תֹּאכְלוּ, וְאֶת זֶה לֹא תֹּאכֵלוּ, לֹא תִּטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם".
פירוש, משל לרופא שהלך לטפל בשני חולים. לאחד שהיה בסכנה למות הוא אמר למשפחתו שאפשר לתת לו כל מאכל שהוא רוצה לאכול. ולשני הרופא ראה שעתיד לחיות ולכן אמר למשפחתו מאכלים מסויימים שמועילים לבריאותו. שאלו את הרופא למה לאחד אתה נותן לאכול את כל מה שבא לו ולשני רק מאכלים כדי לעזור לו להבריא? ענה להם הרופא לאחד שהולך לחיים אמרתי רק מאכלים ספציפים אבל לאחד שהולך למות אמרתי שיוכל איזה אוכל שהוא רוצה הרי בכל מקרה הוא הולך למות. "וְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתִּיר לַגּוֹיִם הַשְּׁקָצִים וְהָרְמָשִׂים". אבל עם ישראל שהולך לחיים הקב"ה ציווה רק דברים ספציפים לאכילה שיכולים להועיל להם, "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם, אֶת זֶה תֹּאכְלוּ, וְאֶת זֶה לֹא תֹּאכֵלוּ, לֹא תִּטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם".
(א) וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵיהֶם, זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם (חבקוק ג, ו). מַהוּ עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ. בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, עָמַד וּמָדַד אֶת הָאָרֶץ וְנָתַן הַתּוֹרָה בַּמִּדְבָּר בְּפַרְהֶסְיָא. לְכָךְ כָּתוּב, עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְזִיר אֶת הָעוֹלָם לִמְדִידַת מֵימָיו, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם (ישעיה מ, יב). וְכֵיוָן שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶת הַתּוֹרָה, כְּבָר הָיָה הָעוֹלָם חוֹזֵר לִמְדִידַת מֵימָיו אִלּוּלֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה וְאָמְרוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּר ה׳ נַעֲשֶׂה (שמות כד, ז). וְכֵיוָן שֶׁקִּבְּלוּהָ, שָׁקַט הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה (תהלים עו, ט). וּמִשָּׁם נָטְלוּ הַגּוֹיִם אַפּוֹפְסִין, שֶׁנֶּאֱמַר: רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם. רַבִּי תַּנְחוּמָא בֶּן חֲנִילַאי אָמַר, הִתִּיר לָהֶם אֶת הָאִסּוּרִים וְאֶת הַשְּׁקָצִים וְאֶת הָרְמָשִׂים. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְרוֹפֵא שֶׁהָלַךְ לְבַקֵּר שְׁנֵי חוֹלִים, רָאָה אֶחָד מֵהֶם שֶׁהָיָה בְּסַכָּנָה, אָמַר לִבְנֵי בֵיתוֹ, תְּנוּ לוֹ כָּל מַאֲכָל שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ. רָאָה הָאֶחָד שֶׁעָתִיד לִחְיוֹת. אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ מַאֲכָל יֹאכַל וְכָךְ וְכָךְ לֹא יֹאכַל. אָמְרוּ לָרוֹפֵא, מַה זֶּה. לָזֶה אַתָּה אוֹמֵר יֹאכַל כָּל מַאֲכָל שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ, וְלָאַחֵר אָמַרְתָּ לֹא יֹאכַל כָּךְ וְכָךְ. אָמַר לָהֶם הָרוֹפֵא, לְזֶה שֶׁהוּא לְחַיִּים, אָמַרְתִּי לוֹ זֶה אֱכֹל וְזֶה לֹא תֹּאכַל. אֲבָל אוֹתוֹ שֶׁהוּא לְמִיתָה, אָמַרְתִּי לָהֶם, כָּל מַה שֶּׁהוּא מְבַקֵּשׁ תְּנוּ לוֹ, שֶׁאֵינוֹ לְחַיִּים. וְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתִּיר לַגּוֹיִם הַשְּׁקָצִים וְהָרְמָשִׂים. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם לְחַיִּים, אָמַר לָהֶם: וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם, אֶת זֶה תֹּאכְלוּ, וְאֶת זֶה לֹא תֹּאכֵלוּ, לֹא תִּטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. לָמָּה, שֶׁהֵם לְחַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. הֱוֵי, עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם. שְׁלֹשָה דְּבָרִים נִתְקַשָּׁה מֹשֶׁה, וְהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכוּ'.
(1) (Lev. 11:1-2:) “Then the Lord spoke unto Moses and unto Aaron, saying […], ‘Speak unto the Children of Israel, saying, “These are the creatures that you may eat….”’” It is stated (in Hab. 3:6), “He arose and measured the earth; He looked and made nations tremble.” What is the meaning of “He arose and measured the earth?” It is simply that, when the Holy One, blessed be He, wanted to give the Torah to Israel, He arose and measured (mdd) the earth. Then he gave the Torah in public in the desert. Therefore (in Hab. 3:6), “He arose and measured the earth,” because He wanted to return the world to the measurements of His waters, when the nations did not want to accept the Torah. If it had not been for Israel accepting it, the world would have returned to the measurements of His waters. [It is] just as you say (in Is. 40:12), “Who has measured the waters in the hollow of His hand?” But when Israel accepted it, the earth was still, as stated (in Ps. 76:9), “the earth was afraid and was still.” So it is from there (i.e., from Sinai) that the gentiles received their judgement, as stated (Hab. 3:6, cont.), “He looked and made nations tremble (rt.: ntr).” R. Tanhum ben Hanila'i said, “He permitted (hittir) what was forbidden, abhorrent creatures and creeping things.” The matter is comparable to a physician who went to visit two patients. He saw that one of them was in danger. He said to the children of his house, “Tell him to eat whatever he wants.” He saw the other, who was recovering. He said to the children of his house, “Such and such food he may eat; such and such food he may not eat.” They said to the physician, “What is [the difference] that you said to the one, ‘Let him eat whatever he wants,’ but said to the other one, ‘Such and such food he may eat; such and such food he may not eat?’” The physician said to them, “When I saw that the one was dying, I said, ‘Give him [any food] because he is going to die’; but let the other one watch himself, because there is life in him.” So also the Holy One, blessed be He, has permitted (hittir) abhorrent creatures and creeping things to the gentiles. But in the case of Israel, because they are [destined] for life, He has said to them (in Lev. 11:44), “and be holy, for I am holy”; (in Lev. 11:43) “You shall not make yourselves loathsome.” This you may eat and this you may not eat. Why? Because they are alive, as stated (in Deut. 4:4), “But you who clung to the Lord your God are all alive today.” Ergo (in Hab. 3:6), “He arose and measured the earth; He looked and permitted (rt.: ntr) gentiles,” [that which is forbidden]…. Three things Moshe found difficult [to comprehend], and the Holy One, blessed be He, showed him, etc.
ועוד "לְפִי שֶׁיִּשְֹרָאֵל דְּבוּקִים בַּמָּקוֹם וּרְאוּיִין לִהְיוֹת חַיִּים" (רש"י ויקרא י"א, ב), ישראל רובן יש להם צער ויסורין בעולם הזה יותר משאר האומות. ולמה? עונה הרמב"ן (תורת האדם, שער הגמול ח') משום שדין מתוח כנגד כל ישראל ליפרע מהן מלכלוך עונות בעולם הזה (לעומת עומות העולם שמשלמים להם שכר בעולם הזה על מעשים נאים וצדקה שהם עושים). וזה כמו שדרשו "אוֹהֲבוֹ - נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט, שׂוֹנְאוֹ - נִפְרָע מִמֶּנּוּ בְּבַת אַחַת" (עבודה זרה דף ד עמוד א).
אֲמַרוּ לֵיהּ: לֵימָא לַן אַתְּ! אֲמַר לְהוּ: אֶמְשׁוֹל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁנּוֹשֶׁה מִשְּׁנֵי בְּנֵי אָדָם, אֶחָד אוֹהֲבוֹ וְאֶחָד שׂוֹנְאוֹ. אוֹהֲבוֹ — נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט, שׂוֹנְאוֹ — נִפְרָע מִמֶּנּוּ בְּבַת אַחַת.
The heretics said to Rabbi Abbahu: In that case, you should tell us the meaning of this verse. Rabbi Abbahu said to them: I will relate a parable to you. To what is this matter comparable? It is comparable to a person who lends money to two people, one of whom is his beloved, and the other one is his enemy. In the case of his beloved, he collects the debt from him little by little, whereas in the case of his enemy he collects the debt from him all at once. So too, with regard to the Jewish people, God punishes them for each transgression as it occurs, so that they should not receive one severe punishment on a single occasion.
ומפרש רש"י (עבודה זרה דף ד עמוד א), "נפרע ממנו מעט מעט - כן ישראל נפרע מהן הקב"ה את כל עונותיהן בעולם הזה כדי שיזכו ליום הדין ועובדי כוכבים אינו נפרע מהן כלל כדי לטרדן מן העולם הבא".
נפרע ממנו מעט מעט - כן ישראל נפרע מהן הקב"ה את כל עונותיהן בעוה"ז כדי שיזכו ליום הדין ועובדי כוכבים אינו נפרע מהן כלל כדי לטרדן מן העוה"ב. ופקידה משמע מעט מעט כאדם שפוקד את חבירו לפרקים:
ולכן לישראל יש צער ויסורין בעולם הזה יותר משאר האומות כדי להיפרע מלכלוך עונות בעולם הזה.
לפי המדה הזו ישראל רובן יש להם צער ויסורין בעולם הזה יותר משאר האומות. כיצד, אי אפשר לאומות בלא צדקה ומעשים נאים, ואי אפשר לישראל בלא עבירות, אלא שהאומות עובדי עכומ"ז אובדין בעונש ע"א שלהם לגיהנם ואבדון, וישראל חלקם בחיים, שדבקים ביוצר הכל יתברך, ולפיכך הדין מתוח כנגד כל ישראל ליפרע מהן מלכלוך עונות בעוה"ז, ומדת הטוב פרושה על האומות עו"א לשלם להם שכר בעולם הזה על מעשים נאים וצדקה שעושין, זהו שנאמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם.
ומוסיף הכוזרי (מאמר שני מ"ד), "אֲבָל הַבְּרִיאוּת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: "מוֹחֵל לַעֲוֹנוֹת עַמּוֹ, מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן", כִּי אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ עֲוֹנוֹתֵינוּ לְהִתְעַכֵּב עָלֵינוּ וְיִהְיוּ גוֹרְמִים לְאָבְדֵנוּ לְגַמְרֵי, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לָאֱמוֹרִי שֶׁאָמַר עָלָיו: "כִּי לֹא־שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד־הֵנָּה", וְהִנִּיחוֹ עַד שֶׁהִתְחַזֵּק חֳלִי עֲוֹנוֹתָיו וְהֵמִית אוֹתוֹ".
פירוש, "מוֹחֵל לַעֲוֹנוֹת עַמּוֹ, מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן", כלומר אין ה׳ נותן לעוונות עם ישראל להצטבר בכמויות גדולות, אין הוא נותן למצבו הרוחני של עם ישראל להידרדר בלי תקנה, וזאת כדי שלא יתחייב כְּלָיָה חס ושלום. הוא מיד מעניש אותו על מקצת עוונות, כאשר העונש אינו למעשה אלא חינוך, מעין תרופה למחלה. הקב"ה מטפל אחר כך מהר בעם ישראל כמו שמטפלים בהקדם במחלות לב. לא כן אצל הגויים. הקב"ה לא מטפל בהם לא לטוב ולא לרע: כִּי לֹא־שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד־הֵנָּה" (בראשית טו, טז). נותנים להם להגדיש את הסאה עד שימותו.
(מד) (מד) אָמַר הֶחָבֵר: וְכֵן הָעִנְיָן הָאֱלֹקִי מִמֶּנּוּ כְּמַעֲלַת הַנֶּפֶשׁ מִן הַלֵּב, וְעַל כֵּן אָמַר: רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל־כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם", וְאֵלֶּה הֵם הֶחֳלָיִים, אֲבָל הַבְּרִיאוּת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: "מוֹחֵל לַעֲוֹנוֹת עַמּוֹ, מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן", כִּי אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ עֲוֹנוֹתֵינוּ לְהִתְעַכֵּב עָלֵינוּ וְיִהְיוּ גוֹרְמִים לְאָבְדֵנוּ לְגַמְרֵי, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לָאֱמוֹרִי שֶׁאָמַר עָלָיו: "כִּי לֹא־שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד־הֵנָּה", וְהִנִּיחוֹ עַד שֶׁהִתְחַזֵּק חֳלִי עֲוֹנוֹתָיו וְהֵמִית אוֹתוֹ. וְכַאֲשֶׁר הַלֵּב מִשָּׁרְשׁוֹ וְעַצְמוֹ זַךְ שְׁוֵה הַמֶּזֶג דְּבֵקָה בוֹ הַנֶּפֶשׁ הַחַיָּה, כֵּן יִשְׂרָאֵל מִצַּד שָׁרְשָׁם וְעַצְמָם, וְכַאֲשֶׁר יַשִּׂיג הַלֵּבמִשְּׁאָר הָאֲבָרִים חֳלָיִים מִתַּאֲוֹת הַכָּבֵד וְהָאִצְטוּמְכָא וְהַבֵּיצִים מֵרֹעַ מִזְגָּם, כֵּן יִשְׂרָאֵל – יַשִּׂיגוּם הֶחֳלָיִים מֵהִתְדַּמּוּתָם בַּגּוֹיִם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם". וְאַל יִהְיֶה רָחוֹק בְּעֵינֶיךָ שֶׁיֹּאמַר בִּכְמוֹת זֶה:" אָכֵן חֳלָיֵנוּהוּא נָשָׂא", וַאֲנַחְנוּבְּצָרָה וְהָעוֹלָם בִּמְנוּחָה וְהַצָּרוֹת הַמּוֹצְאוֹת אוֹתָנוּ סִבָּה לְתַקָּנַת תּוֹרָתֵנוּ וּבֹר הַבַּר מִמֶּנּוּ וִיצִיאַת הַסִּיגִים מִתּוֹכֵנוּ, וּבְבֹרֵנוּ וְתִקּוּנֵנוּ יִדְבַּק הָעִנְיָן הָאֱלֹקִי בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁיָּדַעְתָּ כִּי הַיְסוֹדוֹת נִהְיוּ לִהְיוֹת מֵהֶם הַמּוֹצָאִים וְאַחַר כָּךְ הַצֶּמַח וְאַחַר כָּךְ הַחַיִּים וְאַחַר כָּךְ הָאָדָם וְאַחַר כָּךְ סְגֻלַּת הָאָדָם, וְהַכֹּל נִהְיָה בַעֲבוּר הַסְּגֻלָּה הַהִיא לְהִדָּבֵק בָּהּ הָעִנְיָן הָאֱלֹקִי, וְהַסְּגֻלָּה הַהִיא בַּעֲבוּר סְגֻלַּת הַסְּגֻלָּה, כְּמוֹ הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִיִדים. וְעַל זֶה הַדֶּרֶךְ נִסְדַּר מַאֲמַר הָאוֹמֵר:" תֵּן פַּחְדְּךָ ה׳ אֱלֹקֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ", וְאַחַר כֵּן "תֵּן כָּבוֹד לְעַמֶּךָ", וְאַחַר כֵּן "צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ", מִפְּנֵי שֶׁהֵם סְגֻלַּת הַסְּגֻלָּה.
(44) 44. The Rabbi: Our relation to the Divine Influence is the same as that of the soul to the heart. For this reason it is said: 'You only have I known of all the families of the earth, therefore I will punish you for all your inquities' (Amos 3:2). These are the illnesses. As regards its health, it is alluded to in the words of the sages: He forgives the sins of his people, causing the first of them to vanish first. He does not allow our sins to become overwhelming, or they would destroy us completely by their multitude. Thus he says: 'For the iniquity of the Amorites is not yet full' (Genesis 15:16). He left them alone till the ailment of their sins had become fatal. Just as the heart is pure in substance and matter, and of even temperament, in order to be accessible to the intellectual soul, so also is Israel in its component parts. In the same way as the heart may be affected by disease of the other organs, viz. the lusts of the liver, stomach and genitals, caused through contact with malignant elements; thus also is Israel exposed to ills originating in its inclinings towards the Gentiles. As it is said: 'They were mingled among the heathens and learned their works' (Psalms 106:35). Do not consider it strange if it is said in the same sense: 'Surely, he has borne our griefs and carried our sorrows' (Isaiah 53:4). Now we are burdened by them, whilst the whole world enjoys rest and prosperity. The trials which meet us are meant to prove our faith, to cleanse us completely, and to remove all taint from us. If we are good, the Divine Influence is with us in this world. Thou knowest that the elements gradually evolved metals, plants, animals, man, finally the pure essence of man. The whole evolution took place for the sake of this essence, in order that the Divine Influence should inhabit it. That essence, however, came into existence for the sake of the highest essence, viz. the prophets and pious. A similar gradation can be observed in the prayer: 'Give thy fear, O Lord our God, over all Thy works.' Then: 'Give glory to Thy people'; finally: 'The pious shall see and rejoice,' because they are the purest essence.
וכך גם מובא בגמרא (בבא בתרא דף י עמוד ב), "אִיפְרָא הוֹרְמִיז אִימֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא, שַׁדַּרָה אַרְבַּע מְאָה דִּינָרֵי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, וְלָא קַבְּלִינְהוּ. שַׁדַּרְ[תִּ]ינְהוּ קַמֵּיהּ דְּרָבָא, וְקַבְּלִינְהוּ מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת. שְׁמַע רַבִּי אַמֵּי, אִיקְּפַד, אֲמַר: לֵית לֵיהּ: ״בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה, נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ״?! וְרָבָא – מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת".
פירוש, איפרא הורמיז אימו של שבור מלך פרס, שלחה ארבע מאות דינרים לר' אמי והוא לא קיבל אותם. שלחה אותם לרבא, וקיבל אותם משום שלום מלכות. שמע ר' אמי ואמר: וכי רבא אינו סבור שיש ללמוד מן הכתוב "ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה" (ישעיה כז, יא), שכאשר תכלה מאומה מסויימת כל צדקה ("ביבוש קצירה") מגיע זמן הפורענות לאותה אומה, ולכן אין לסייע לגויים לעשות זכות?! ושואלים, אם כן מה הטעם של רבא שקיבל את הדינרים? ומשיבים: משום שלום מלכות.
אִיפְרָא הוֹרְמִיז אִימֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא, שַׁדַּרָה אַרְבַּע מְאָה דִּינָרֵי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, וְלָא קַבְּלִינְהוּ. שַׁדַּרְ[תִּ]ינְהוּ קַמֵּיהּ דְּרָבָא, וְקַבְּלִינְהוּ מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת. שְׁמַע רַבִּי אַמֵּי, אִיקְּפַד, אֲמַר: לֵית לֵיהּ: ״בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה, נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ״?! וְרָבָא – מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת.
It is related that Ifera Hurmiz, the mother of King Shapur, king of Persia, sent four hundred dinars to Rabbi Ami, but he did not accept them. She then sent them to Rava, and he accepted them for the sake of peace with the kingdom. Rabbi Ami heard what Rava had done and was angry. He said: Does Rava not accept the lesson of the verse: “When the boughs are withered, they shall be broken off; the women shall come and set them on fire” (Isaiah 27:11), meaning that when righteousness has ceased from a particular nation, it is time for its citizens to be punished, and therefore we should not help them perform any meritorious deeds, which would delay their punishment? The Gemara asks: And why did Rava accept the money? The Gemara answers: He did so for the sake of peace with the kingdom.
ומבאר רש"י "ביבש קצירה תשברנה - כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן אז ישברו".
פירוש, שבזמן שנגמרים הזכויות של האומה מכל המעשים הנאים וצדקה שעשו אז הם נכלאים מן העולם.
ביבש קצירה תשברנה - כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן אז ישברו:
וזה לעומת עם ישראל שהקב"ה לא נותן למצבו הרוחני של עם ישראל להידרדר בלי תקנה, וזאת כדי שלא יתחייב כְּלָיָה חס ושלום. וזה משום "שֶׁיִּשְֹרָאֵל דְּבוּקִים בַּמָּקוֹם וּרְאוּיִין לִהְיוֹת חַיִּים" (רש"י ויקרא י"א, ב).
ולכן אנו אומרים בהגדה "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ. שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם".
"שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵנוּ" ובכך הקב"ה מונע מעם ישראל להידרדר בלי תקנה כי הקב"ה נפרע מאיתנו מעט מעט (לעומת הגויים שמדרדרים ונכלאים מן העולם).
וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ. שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.
וְהִיא שֶׁעָמְדָה AND THIS[promise] is what has stoodby our ancestors and us;for it was not only one man who rose up to destroy us:in every single generation people rise up to destroy us –BUT THE HOLY ONE, BLESSED BE HE,SAVES USFROM THEIR HANDS.
להרחבה:
(ג) רש"י ד"ה זאת החיה (הראשון), לשון חיים... לפיכך הבדילם מן הטומאה וכו'. לפי שכל מקורות הטומאה הם במת ובקשור בו, הולם הניגוד חיים - טומאה. (פ' שמיני תשמ"ז) וראה דברי ריה"ל בספר הכוזרי (ב, לא) (הראני ר' גרשון באס שי').
(ג) ובמדרש זאת החיה אשר תאכלו זהו שאמר הכתוב (חבקוק ג׳:ו׳) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, בשעה שבקש הקדוש ב"ה ליתן תורה לישראל עמד ומדד את הארץ ונתן התורה לישראל במדבר בפרהסיא, לכך כתיב עמד וימודד ארץ, דמם של שבעה אומות התיר להם שנאמר (ישעיהו ס׳:י״ב) והגוים חרוב יחרבו, נפשם של שבעה אומות התיר להם שנאמר (דברים כ׳:ט״ז) לא תחיה כל נשמה, ממונם של שבעה אומות התיר להם שנאמר (שם ז) ואכלת את כל העמים. רבי שמעון בן יוחאי אומר איללן שנאמר (במדבר י״ג:ט״ז) לתור את הארץ. ר' אחא אומר הקפיצן לגיהנם שנאמר (ויקרא י״א:כ״א) לנתר בהן על הארץ. רב הונא דצפורי אמר התירן כענין שכתוב (איוב י״ב:י״ח) מוסר מלכים פתח, רבי תנחום בר חנילאי אומר התיר להם את האסורין שקצים ורמשים. למה הדבר דומה, לבעל הבית שהיה לו גורן והיה עמו חמור וכלב טען עליהם התבואה, הכלב היה משליך המשוי כי לא נסה, מה עשה בעל הבית התיר מעליו את המשוי, כך הקב"ה כיון שראה את ז' האומות שאין בהן לחלוחית ואינן מקיימין את המצות, למה הדבר דומה לרופא שהלך לבקר שני חולים, אחד יש בו סכנה אמר להן תנו לו כל מה שמבקש לאכול, נכנס לשני אמר להן תנו לו מאכל פלוני ואל תתנו לו מאכל פלוני, לימים זה שהתיר לו המאכלים כולם מת, וזה שהתיר לו מקצת ואסר לו מקצת נתרפא, אמרו לו מה זאת, אמר להן זה שראיתי בו סמנים חיים התרתי לו זה ומנעתי ממנו זה, וזה שראיתי בו סימני מיתה התרתי לו את הכל כך התיר הקב"ה לשבעה אומות שקצים ורמשים וכל העברות לפי שהם מוכנים לגיהנם, אבל ישראל שהם לחיים אמר להם את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ולכך אמר זאת החיה שהוא לשון חיים, לפי שישראל דבקים בחיים שנאמר (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כלכם היום.
(3) A Midrashic approach (based on Tanchuma Shemini 6 or Vayikra Rabbah 13,2). The words זאת החיה אשר תאכלו, “this is the category of creature that you may eat,” reflect Chabakuk 3,6: ”when He stands He makes the earth shake, when He glances, He makes nations tremble.” At the time when G’d was about to give the Torah to the Jewish people, He stood and contended with the earth and gave the Torah to Israel in public, in full view of everyone. At that time He lifted the restrictions against spilling the blood of the seven Canaanite nations inhabiting the land of Israel. We have several verses to that effect, one in Isaiah 60,12 “for the nation that does not serve you shall perish;” a reference to the lives of those seven nations. We have another verse in Deuteronomy 20,16: “you shall not let live anyone;” the repetition of such permission in Isaiah means that also the money, physical possessions of those nations, was permitted to be kept as loot. This is supported also by the words “you shall consume all the (7) (seven) nations” (Deut. 7,16). Rabbi Shimon bar Yochai says that the meaning of the verse in Chabakuk 3,6 is that G’d spied out amongst all those nations, searching for a country which would be suitable as a homeland for the Jewish people, a mountain suitable to give them the Torah, etc., and that He found none other than the land of these seven nations. Rabbi Hunna from Tzippori understood the word וימודד in that verse to mean that G’d (allegorically speaking) loosened their girdles, i.e. much as in Job 12,8 which is the reverse of חגור מתניכם, “tighten your belt ready for war or marching.” Rabbi Tanchum, son Chanilai said that the meaning of those words is that He let loose against them all the forbidden creepers. According to Vayikra Rabbah 13,2 this is a simile comparing the situation to a farmer who came to a threshing ground with a donkey on one side and a dog on the other. He loaded the donkey with five measures of grain and the dog with two. The donkey trotted along contentedly whereas the dog was clearly resentful. So the farmer took one of the measures of grain from the dog and added it to the load the donkey was carrying. Whereas the donkey did not protest the dog was still resentful. The farmer told the dog that it was not much good to him seeing it was unwilling to accept any responsibility (the seven Noachide laws) at all. Similarly the Gentile nations and the Jewish people. Seeing that the former do not even observe the basic seven Noachide laws G’d does not have much use for them and has permitted the Israelites to dispossess them completely. [In the version in the Midrash the restrictive word “seven” is absent. It appears that our author was careful not to offend the Christians in his host country. Ed.] Another parable illustrating the relationship between G’d and the Jewish people. A physician went to see two of his patients. To the family of the one who was in a life-and death-situation he did not prescribe a specific diet for the patient, permitting him to eat whatever he wanted. To the second patient he gave very precise instructions what not to eat as this was apt to save his life. After a while the patient to whom the doctor had not prescribed a specific diet died whereas the other patient recovered. The families of both patients became aware that the doctor had prescribed only for the one patient and they wanted to know why. The doctor explained that the patient who died had been doomed already. There was therefore no point in denying him what he could enjoy on a short-term basis. The same applies to the Israelites and the seven Gentile nations who are doomed. Seeing that the latter are headed for death anyway, there is not much point in prescribing a restrictive diet. The Israelites, however, may be saved from their sickness if they keep a strict diet. Hence the Torah issued the instructions in this chapter, while allowing the Gentiles to eat whatever they want. This is the mystical dimension of introducing this chapter with the words זאת החיה, this is the life-giving legislation regarding food which may be consumed, etc.” Seeing that the Israelites are attached to eternal life, it is important hat they not consume food which could endanger their hereafter.