כל סבוכי הדעות שבבני אדם וכל הסתירות הפנימיות שכל יחיד סובל בדעותיו
באים רק מפני הערפלים המצויים במחשבה על דבר המושג האלהי, שהוא ים שאין לו סוף
וכל המחשבות כולן, בין המעשיות ובין העיוניות,
ממנו הן נובעות ואליו הן שבות.
All the conflicts of opinion amongst people and all the internal contradictions that each individual suffers in his thoughts come only from the mental fog in one's thought of the divine, which is an endless sea and all the thoughts, whether practical or theoretical, arise from and return to.
תמיד צריך לזכך את המחשבה,
שתהיה ברורה בלא סיגים של דמיונות כוזבים,
של פחדי שוא,
של תכונות רעות,
של העדרים וחסרונות.
אמונת אלהים מאשרת את בני האדם רק כפי אותה המדה שהגדולה האלהית נחקרת ונלמדת מאותו החלק החשוב שלהם, שהוא ראוי לכך.
אז מאירה הנשמה מאור העליון על ידי הדבקה באהבה ודעה שלמה לחיי החיים,
וכל ההרגשות, הדעות והמעשים מתעדנים.
כפי גדל הזכוך של יסוד היסודות הזה בתוכיות הנפש, כן תגדל ביותר הפעולה שתפעל גם הדבקות האלהית שברגש ושבהתפעלות הלב
לנהל את כל מהלך החיים באורח ישרה.
One must always bear in mind the thought, which will be clear without the dross of false imaginations, of false fears, of bad qualities, of herds and disadvantages. The belief of God affirms human beings only as the same degree that divine greatness is explored and learned from that important part of them, which it deserves. Then the soul shines from the upper light by joining love and a complete view of life, and all feelings, opinions and actions are noted. As this fundamental element grows in the soul's innards, so too will grow the action that will act as a divine adherence to emotion and with the admiration of the heart to conduct the whole course of life in a straightforward manner.
(א) שנואה היא העצבות, מפני שהיא נובעת ממקור היותר משחת שבדעות וברגשות.
הידיעה, שהאדם בהתגלותו בתור בעל רצון, אופיו משתלם כולו בנקודת רצונו דוקא,
האושר שלו הוא רצון טוב,
כל קוי האושר וההצלחות הרוממות, שלב כל אדם כל כך עורג להם, אינם כי אם תולדות מנקודת חיים מלאים זו,
נקודת הרצון הטוב הקדוש והבהיר,
ובתוכן זה דומה האדם בחופשו ליוצרו, ליוצר כל,
בחפצו המקיף והחפשי מכל מועקה,
כשידיעה זו מתבררת,
מיד מוצא האדם את עצמו מלא חדוה, מסולק מכל עצבות. הוא מכיר שהוא אינו צריך כי אם לאמץ את רצונו לטוב, וזה מסור בידו בכל עת ורגע,
ותיכף כשרצונו מתעלה, הרי הוא מתעלה, וכל הספירות העולמיות התלויות בו מתעלות עמו.
ואיך לא יהיה האדם מלא תמיד עז וחדוה,
אם טובת הטובות, עושר העשירות, הצלחת ההצלחות, מסור ונתון בידו, והוא מושל בכל המכמנים הנפלאים האצורים באוצר נחמד ושמן זה.
המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכלתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו, וחוץ לרצונו,
מחשבת פגול הוא,
רשעות וסכלות היא מרופדת.
והיא מעוררת את כל התכונות השפלות וכל המדות הרעות שביסוד הרשעה,
שכחת ד' וטובו, אורו וישעו, חכמתו חסדו וגבורתו.
על כן ישרי לב שמחים תמיד,
שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב.
נח. הידיעה הרצון והיכולת
הידיעה הברורה מחוללת את הרצון, כשהיא עומדת על הבסיס הטוב.
חמדת הטוב כל שהיא מתבררת יותר כך היא מתחזקת, כל מה שמתברר יותר שהטוב הוא טוב באמת, כן הרצון מתגבר. גבורת הרצון מחוללת את היכולת.
למדנו מזה, שהידיעה הרצון והיכולת הנם תמיד אחוזים יחד, ובמקום שנמצא מדע לאין גבול, שמה הרצון הוא בלתי גבולי, והיכולת בלי גבול, גם היא.
אפשר לומר, שהרצון לעולם לא יוכר, כמו שההכרה לא תרצה.
אבל אין זה מונע מלעלות במקום יותר עליון, שההכרה והרצון הנם מאוחדים שם.
ואין שום צורך מביא לומר, שאין צורת החיים העצמותיים ערוכים מתוכן כזה, שסגולת ההכרה והרצון ביחד הם בה דבר אחד, עשיר ומלא ערך,
ויחס המוסר אל עצמות החיים יהיה רק שהמוסר הטוב מאחד את ההכרה והרצון גם בענפיו, כמו שהם מיוחדים בגזע השרשי ש ל ה ם.
מסתכלים בצורה הנפלאה של רצון האדם,
זהו האור הרוחני העשיר, החובק בכחו המון כחות, והמון תולדות,
זהו האור המעופף במרץ כל כך נפלא, יורד תהומות ועולה שחקים,
זהו המתקטן ומזדער עד אין גבול ותפיסה, והמתגדל ומתרחב עד אין קץ למרחב.
כשרואים את זהרוריו הרבים, את סעיפיו, עולמיו הנפלאים, כל החן ההוד והתפארת, כל הגבורה החכמה והמלאכה, כל הישות והעצמות, איך הכל בו קשור וחבוק, מיד עומדים על שייכותו העצמית למקורו, למרום הקודש.
והננו משיגים, כי רצון זה, שאנו פוגשים אותו בתוכיותנו בצורתו הזעירה, ספוג הוא בצמצומו מרצון של מעלה, מרצון אור העולמים,
ובהיותו עומד בקרבנו חבוש במאסריו, שרשו נטוע אלי החופש והאור העליון,
הרינו מתעלים עמו ומעלים אותו,
הרינו אוחזים דרכי חיים, דרכי מחשבה ותאורי הגיון, ארחות פעולה, לרוממו ולשגבו.
הבעת הרצון במבטא מלא עולמים הוא חודר,
נפלא הוא הדבור, ברק החפץ, נורא הוא בפעולתו, המון חביונות, רזי יצירה בו כלולים.
וסוף האדם להתעלות עד כדי הכרת רצונו, עד כדי התודעותו אל עצמו, עד כדי התפיסה העליונה של האושר אשר בעשיית רצונו כרצון קונו, מפני שרצונו איננו כי אם רצון קונו.
וכל מה שההכרה הזאת היא יותר חודרת, יותר היא מגלמת את הויתה.
בישראל נטוע הוא חפץ זה, מוסר עולמים זה, אור יראת שמים, ואהבת שמים, אור היכולת וכבוד הביטוי, הקול קול יעקב, פעולת התפלה והברכה.
והעולם עוד יאזין וישמע, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל,
יעקב ידבר בקולו, ויגיד לאדם את ערכו,
ימצא את האדם האבוד אחרי אבדו,
יקים את הנופל, את הנכשל, אחרי נפלו והכשלו,
ישכיל ויוכיח, וגוים רבים יזה,
תפלתו תפלה וברכתו ברכה,
ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך,
כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים.