אמר רב חייא בר אשי אמר רב: דבר תורה — אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד. וכן תני דבי מנשה: דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד.
דבר תורה. כלומר אסרה תורה מלאכה ודריכת זיתים וענבים הוא דהויא מלאכה אבל שאר דריכות לאו אורחייהו בהכי ולאו מלאכה נינהו:
זיתים וענבים אסור לסחטן [ע"ל סי' רנ"ב סעיף ה'] ואם יצאו מעצמן אסורים אפי' לא היו עומדים אלא לאכילה ותותין ורמונים אסור לסחטן ואם יצאו מעצמן אם עומדים לאכילה מותר ואם עומדים למשקים אסור ושאר כל הפירות מותר לסחטן: הגה ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות לשתות מימיו מחמת צמא או תענוג דינו כתותים ורמונים אבל אם נהגו לסחטו לרפואה לבד אין לחוש [ב"י] וכל זה דוקא לסחוט אסור אבל מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן וכ"ש בשאר דברים [ב"י בשם שבולי לקט] ויש אוסרין למצוץ בפה מענבים וכיוצא בהם [הגהות מיימוני פכ"א]:
(1) 1.The Laws of Squeezing on Shabbat, 20 Seifim: It is forbidden to squeeze olives and grapes on Shabbos (see above Siman 252:5) and if the juice seeped out by itself it is forbidden even if the fruit is intended only for eating. It is forbidden to squeeze berries and pomegranates and if the juice seeped out by itself, it depends, if they are intended for eating, then the juice is permitted and if it is intended for squeezing, then the juice is forbidden. It is permitted to squeeze all other fruit. RAMA: In a place where certain fruits are squeezed for their juice for drinking purposes, either to quench thirst or for pleasure, they share the same status as berries and pomegranates. If however they only squeeze them for medicinal purposes it is permitted. [Beis Yosef]. The prohibition applies only to squeezing; however it is permitted to suck juice from grapes with one’s mouth and all the more so other fruit. [Beis Yosef in the name of the Shibulei Leket]. There are those who prohibit sucking grapes etc. [Hagahos Maimoni]
גונח מותר לינק חלב מהבהמה דבמקום צערא לא גזרו רבנן וי"א שאם אין לו אלא צער של רעב אסור לינק מהבהמה בשבת:
וכיוצא בהם. היינו אפילו שאר דברים המבוארים למעלה וטעם דעה זו דס"ל דלא גריע דבר זה מיונק מן הבהמה דגם שם הוא שינוי ואעפ"כ אסרו חכמים ועיין בא"ר שכתב דבזיתים וענבים שסחיטתן מדאורייתא הנכון להחמיר מלמצוץ אפילו בפיו כסברא ראשונה ובשארי דברים אין להחמיר ומסתברא דאפילו בזיתים וענבים אין להחמיר רק כשהוא דרך יניקה לבד דהיינו שמוצץ אותם ואינו משימם לתוך פיו אבל אם משימם לתוך פיו ומוצץ המשקה ומשליך החרצנים לחוץ לכו"ע דרך מאכל הוא וכן משמע מפמ"ג:
גופא. כבשים שסחטן, אמר רב: לגופן — מותר, למימיהן — פטור, אבל אסור. ושלקות, בין לגופן בין למימיהן — מותר. ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה, לגופן — מותר, למימיהן — פטור, אבל אסור. רבי יוחנן אמר: אחד כבשים ואחד שלקות, לגופן — מותר, למימיהן — חייב חטאת.
לגופו. אם לאכול הכבשים סוחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן מותר לכתחילה דלא מפרק הוא הואיל ולאו למשקה הוא צריך:
כבשים שסחטן לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור. רב לטעמיה דאמר לקמן דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים ולפירוש הקונטרס דפי' משום דאתי המשקה מעלמא קשה לרבי אמאי גזרו להדוקי אודרא אפומא דשישא בשלהי תולין (לעיל שבת דף קמא.) שמא יסחוט הא אפילו סחיט ליכא איסור דאורייתא מיהו י"ל דהתם רבא דקאמר לה וס"ל כר' יוחנן דמחייב חטאת:
האי מסוכרייתא דנזייתא אסור להדוקה כו'. ...וכן פירש בערוך דכל פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי ועיקר ראייתו מפרק כל התדיר (זבחים דף צא: ושם) אליבא דר"ש מזלפין יין על גבי האישים אע"ג דפסיק רישיה הוא דודאי מכבה הוא כיון דלא ניחא ליה בהאי כיבוי שרי ועוד מייתי ראיה מלולב הגזול (סוכה דף לג: ושם) דקאמר ר"א בר"ש ממעטים ענבים בי"ט פי' ענבי הדס ופריך והא מתקן מנא ומוקים לה במתכוון לאכילה סבר לה כאבוה ופריך והא מודה ר"ש בפסיק רישיה כו' ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי אלמא כיון דלא ניחא ליה ולא חייש בהאי תיקון שרי אע"ג דפסיק רישיה הוא ונראה לר"י דלא קשה מידי דאיכא למימר דאסור לסחוט בשאר משקה משום ליבון כמו במים ומ"מ לא חיישינן בהו שמא יסחוט כיון שהטעם והריח נשארים בבגדים ומעט היה נהנה בסחיטתו ומצינן למימר נמי דאסור משום מפרק ואף ע"ג דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור לכתחילה לר"ש כמו במלאכה שאינה צריכה לגופה וראיות הערוך אינן ראיות דההיא דמתיר ר"ש לזלף יין על גבי האישים איכא למימר דמצוה שאני וכן ההיא דאית ליה הושענא אחריתי איכא למימר דשרי משום מצוה א"נ הכי פי' והא פסיק רישיה הוא דאית ליה הושענא אחריתי והואיל וכן שרי לר"ש דשמא לא יצטרך לה ונמצא שלא תיקן כלי והלכך לאו פסיק רישיה הוא אבל לר"י אסור דשמא יצטרך לה ואגלאי מילתא דכלי עבד ועל פי' הערוך קשה דתנן בפרק שמונה שרצים (שבת דף קז.) המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור ודוקא משום צערא פטור ומותר אבל אי לאו משום צערא היה אסור אע"ג דלא ניחא ליה בפה כלל דאי ניחא ליה מן הפה כי לא מתכוין נמי חייב וכן מחט של יד ליטול בה את הקוץ דשרי משום צערא אבל אי לאו הכי אסור אע"ג דלא ניחא ליה כלל אבל קצת קשה אי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור אמאי קאמר רב בפרק חבית (שבת קמה.) כבשים שסחטן לגופן פטור ומותר הואיל וא"צ למים היוצאין והשתא אע"ג דא"צ היה להיות אסור ואור"י דמצינן למימר דדוקא כבשים שרי דהוי הנסחט מהם כמו אוכלא דאיפרת ואין שם משקה עליו כדאמרינן דאפי' למימיהם פטור אבל אסור ועוד י"ל דכל דבר שאדם עושה במזיד לא שייך למימר שמא יסחוט דסברא הוא כיון דלדעת כן הוא עושה ולהכי גבי מסננין את היין לא חיישינן שמא יסחוט.
גופא כבשים שסחטן כגון ירקות וראשי לפתות וכרוב וכל הדומה להן. אמר רב לגופן מותר כלומר סחטן להסיר מימיהן ולאכלן מותר. אבל אם כוונתו למימיהן והוא צירן פטור אבל אסור. ושלקות כגון ירקות וכדומה להן שלקן מקודם השבת ונשארו מימיהן בהן וכן דגים מלוחין בין לגופו בין למימיהן מותר. ושמואל אמר אחד כבשים ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור ור' יוחנן אמר אחד כבשים וא' שלקות לגופן מותר למימיהן חייב חטאת ומותבינן עלייהו סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת אבל לא למוצ"ש. זיתים וענבים לא יסחוט ואם סחט חייב חטאת קשיא לרב וקשיא לשמואל וקשיא לר' יוחנן וכל אחד מהן מתרץ מתניתא דא לטעמיה ודבריהן פשוטין הן אבל אנחנו כותבין תירוץ. טעמא דר' יוחנן דהלכתא כוותיה דקיי"ל כל היכא דפליגי רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ולפיכך מדקדקינן בדבריו להעמיד הלכה על בוריו. ר' יוחנן מתרץ לטעמיה סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת.
פירות וירקות שנכבשו במשקה כמו לימעניס מלוחים ואוגערקעס או שנתבשלו וסחטן אם היה צריך למשקה אפילו סוחט לתוך האוכל י"א דחייב דדרך לסחטן וכ"ש הסוחט לימניש המלוחים לתוך השכר וי"א כיון שכבר נבלע המשקין בפירות הוי כמשקין של עצמו ופטור....
(ט) כבשים ושלקות. דכיון דא"צ למימיהן לא ה"ל מפרק כלל ול"ד לזתים וענבים דרוב העולם סוחטין אותן למימיהן ואם צריך למימיהן אסור דשאר פירות מותר לסחוט אפי' למימיהן דאין שם משקה עליו משא"כ הכא דהיה שם משקה עליו מקודם:
(ז) לסחוט כבשים [פי' פירות ומיני ירקות המונחים בחומץ ובמלח כדי שלא ירקבו] ושלקות אם לגופם שאינו צריך למים ואינו סוחטן אלא לתקנם לאכילה אפילו סוחט לתוך קערה שאין בה אוכל מותר ואם צריך למימיהן מותר לסחוט לתוך קדירה שיש בה אוכל אבל אם אין בה אוכל אסור ולר"ח כל שהוא צריך למימיהן חייב חטאת אפילו סחט לקדירה שיש בה אוכל [ולדבריו הסוחט אשכול לקדירה נמי אסור] [טור]:
(ח) הסוחט דג לצירו דינו כסוחט כבשים ושלקות למימיהן:
(7) 7. Squeezing pickled (fruit and vegetables preserved in vinegar and salt) and stewed vegetables: if done for their own improvement i.e. one does not need the liquid and is merely squeezing to enhance them for eating purposes, even if one squeezes them into an empty plate it is permissible. If one wants the liquid, one may squeeze them into a plate with food but if there is no food it is prohibited. According to Rabbeinu Chananel, if one squeezes for the liquid one is liable to bring a Chatas, even if one squeezed them into a plate with food (according to him, squeezing a bunch of grapes into a pot of food is also forbidden). [Tur]
(8) 8. Squeezing fish for its juice is equivalent to squeezing pickled and stewed vegetables for their liquid.
דג לצירו. ר"ל שסחט דג להוציא צירו שצריך לו ומיירי בציר שנבלע בו ממשקה דעלמא לכך דומה כסוחט שלקות למימיו דאסור וכנ"ל אבל בציר היוצא מגופו דומה לסוחט שאר כל הפירות למימיו דמותר וכנ"ל בס"א:
...ועכ"פ לכ"ע אסור לסחטן ואם אינו עושה רק לתקן המאכל ואינו צריך כלל למשקין היוצאין כמו שדרך לסחוט הירק שקורין שלאטין לאחר ששרו אותן במים וכן אוגערקעס חיין שדרך לחתכן לחתיכות וסוחטין להוציא מימיהן והמים הולך לאיבוד מותר לסחוט אפילו לכתחלה דלא דמי לדש דהתם צריך לתבואה ולמשקין שיוצא (שם):
(ו) ולר"ת כו' אפי' סחט לקדירה כו'. דס"ל דלא ק"ל כר"ח דאמר חולב אדם לתוך הקדיר' שיש בו מאכל אלא אפי' בי"ט אסור כמ"ש כל זה ברי"ף והרא"ש אלא שהם חלוקים דק"ל כר"ח דחולב אדם בי"ט לתוך הקדירה דמשקה הבא לאוכל הוה כאוכל ויש לתמוה על הש"ע שלא הכריע כאן ובסי' תק"ה גבי יו"ט הכריע כרי"ף דמותר לחלוב לתוך האוכל ולא הביא כל לדעת ר"ח ור"ת האוסרים וא"כ כאן אפי' לכתחלה סוחטין הכבשים והשלקות להוציא מימיהן לתוך האוכל ומ"ש רמ"א כאן ולדבריו הסוחט אשכול לקדירה נמי אסור הוא ל' תמוה דמאי נמי דקאמר דק"ו הוא דהא ענבים חמירא טפי לד"ה דאפי' ביצאו מעצמן אסורין משא"כ בכבשים ושלקות ואם כן פשיטא דאסור אפי' לקדירה ונ"ל דלא קאמר ל' נמי אלא אדברי הש"ע כלומר דל"ת מ"ש בסעיף ד' דמותר לסחוט אשכול כו' הוא ד"ה אלא שם יש גם כן פלוגתא ומאן דאוסר כאן כ"ש שאוסר שם ובאמת לא היה צריך רמ"א לזה כיון דכבר קי"ל לקולא כמ"ש:
(יב) ולפי שאין טענה זו חזקה כו'. ...אלא דמ"מ אנו רואים מנהגינו כדיעה קמייתא שאנו סוחטין ירק שלאטי"ן בשבת וע"כ משום דהולך לאיבוד מה שנסחט.
ולרבינו חננאל וכו'. הנה הר"ח בשני דברים פליג על דעה הראשונה דס"ל דאם צריך למימיהן חייב אפי' בכבשים ושלקות דכל היכא שצריך למימיהן לעולם חייב אפילו כשסוחט לתוך האוכל ואף דכל הפוסקים פליגי ע"ז דס"ל דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי וכנ"ל בס"ד והלכה כדבריהם ולכך הזכיר המחבר דעתם בסתמא מ"מ הביא ג"כ דעת ר"ח להורות דטוב להחמיר כדבריו והמחמיר תבא עליו ברכה וכמ"ש בתשובת הרא"ש שהובא בב"י:
ולפי מאי דקי"ל דאליביה דדברי הכל מותר לכבוש כבשין ושלקות לצורך גופן ופרש"י שכדי לאוכלן סוחטן ממשקה הנבלע בהם נלע"ד דה"ה דמותר לכתחלה לסחוט מיני לאקשי"ן משומן הנבלע בהן אם הוא עושה מפני שאינו יכול לאוכלן משום שומן הרבה שבהן וק"ל.
ח. וכן אם רצה לתקן את טעם האוכלין על ידי הסרת המיץ שבהם, כגון לסחוט את החומץ ממלפפון חמוץ כדי שהמלפפון יהיה טעים יותר - מותר, אך יעשה זאת סמוך לסעודה (לג), ומותר אפילו להשתמש אחר כך בחומץ הנסחט. אבל אסור לסחוט את החומץ ממלפפון חמוץ על מנת להשתמש בחומץ שנסחט.
(לג) שם בקצוה"ש, אך שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, שאם רוב בנ"א, וגם הוא בעצמו, רגילים לאוכלו כמות שהוא עם החומץ, דנראה דמותר אפי' אלאחר זמן, דמסתבר שהחומץ אף אם חשיב כמין אחר, הר"ז דומה לקיסמין (הם לכלוכים קטנים המעורבים ביין שעדיין לא סונן, וכשהם מועטים, אפשר לשתות את היין כמות שהוא - י. י. נ.) שמעורבין ביין שמותר לסננם, סי' שיט סע' י. וגם כאן נעשה החומץ כגוף אחד עם המלפפון, עכ"ד, ולדעת הקצוה"ש הנ"ל אף אם חשיב כמין אחד אסור, דלא עדיף מקולף פירות דמותר רק סמוך לסעודה, עיין שם.
ולר"ח וכו'. עיין במ"ב שכתבנו דכל הפוסקים פליגי על הר"ח והיינו בדין השני לענין משקה הבא לאוכל אבל בדין הראשון שלו דפוסק דבכבשים ושלקות יש חיוב חטאת כשסחטן למימיהן יש הרבה ראשונים דס"ל כוותיה היינו הרשב"א והרוקח ואו"ז ויראים להרא"מ וטעמם דפסקו כר"י דקי"ל כותיה נגד רב ושמואל דסובר דכבשים ושלקות כשסחטן למימיהן חייב וטעם הרי"ף וסייעתו מבואר בהרי"ף.