"וְהַצָּר֜וּעַ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ הַנֶּ֗גַע בְּגָדָ֞יו יִהְי֤וּ פְרֻמִים֙ וְרֹאשׁוֹ֙ יִהְיֶ֣ה פָר֔וּעַ וְעַל־שָׂפָ֖ם יַעְטֶ֑ה וְטָמֵ֥א ׀ טָמֵ֖א יִקְרָֽא׃ כׇּל־יְמֵ֞י אֲשֶׁ֨ר הַנֶּ֥גַע בּ֛וֹ יִטְמָ֖א טָמֵ֣א ה֑וּא בָּדָ֣ד יֵשֵׁ֔ב מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה מוֹשָׁבֽוֹ" (ויקרא י"ג, מ"ה - מ"ו).

מסביר רש"י (ויקרא י"ג, מ"ו), שהמספר לשון הרע מגורש חוץ לשלוש מחנות, ושואלים "מַה נִּשְׁתַּנָּה מִשְּׁאָר טְמֵאִים לֵישֵׁב בָּדָד"? משום שהלשון הרע שהוא סיפר גרם להבדלה בין איש לאשתו ובין איש לרעהו אנו מענישים אותו שגם הוא יִבָּדֵל.

הרב חיים פרידלנדר בסיפרו שפתי חיים (פרשת תזריע מצורע, לשון הרע - הגדלת עצמו על ידי השפלת חברו) מפרש לנו למה אדם לא אמור להעלות על דעתו לספר לשון הרע,

כל אחד בבריאה יש לו תפקיד מיוחד בתוך הסך הכללי של כנסת ישראל, אך אין מטרת התפקיד המיוחד לו כחוצץ בינו לציבור, שצריך להביא אותו להתנתקות מהציבור, אלא כהשלמה לציבור, להביא את הכלל לגוף אחד - כנסת ישראל. אמנם האדם טועה וסבור שהשני מתרומם על חשבונו, שכביכול לוקח ממנו, ושאפשר לקחת את התפקידים אחד מחברו, ממילא זה מביא אותו לחשוב שהדרך למנוע זאת ע"י שירומם את עצמו בהשפלת חברו.

נבין לפי זה מדוע את השנאה לזולת הגדירו חז"ל "שנאת חנם", כי נתנו את הדגש שהאיסור שנאה הוא "חנם". כי מדוע הוא שונא את חברו? מכיון שמקנא במעלת חברו שכביכול גוזל ממנו, ממילא זה "חנם", מפני שאין חברו לוקח ממנו מאומה, כי אין מעלת עצמו קשורה לחברו, והטוב שיש לחברו אינו מגרע מאומה מהטוב שיש לו. כפי שמבואר בירושלמי (נדרים פ"ט ה"ד) בלאו דלא תקום: "היך עבידא הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה? ואהבת לרעך כמוך", וביאר הפני משה: "כלומר דמפרש טעם המקרא דרך משל, הרי זה דומה למי שמחתך בשר בסכין והכה הסכין על ידו האם תעלה על דעתך לחזור ולהכות להיד שהכתה בסכין על ידו האחרת ולנקום נקמת היד שהוכתה, וה"נ כמו כן שהרי אמרה תורה ואהבת לרעך כמוך". כלל ישראל הם גוף אחד, כאבר יד ימין ויד שמאל, שלא שייך לקנאות בחברו ועכו"כ לא לנקום בחברו, כיון שהוא בשר מבשרו, כאבר מגופו, [לכן גם אסור לנטור ולנקום אפילו במחשבה כיון שהם גוף אחד].

דרך התיקון הוא להבין שחברו לא רק שאינו מזיק לו אלא להיפך המעלה שלו כאשר חברו משלים אותו, וכך הוא משלים את חברו, כנסת ישראל הם כשותפות מסחרית שאין אחד מקנא בשותפו, שהרי ההצלחה של שותפו היא גם הצלחה שלו, וכל אחד נהנה מהפירות של חברו.

ועד כמה שנבין ונרגיש יותר שכולנו כגוף אחד, כל אחד הוא אבר מאותו גוף הנקרא 'כנסת ישראל', כך נוכל לקיים ביתר שאת את המצוות שבין אדם לחברו, ולהשמר בפרט מאיסור לשון הרע, ומשאר האיסורים שבבין אדם לחברו.

הרב שלמה אבינר (טל אורות עיונים בתורה, ויקרא פרשת מצורע, עין טובה) מסביר לנו על החשיבות של עין טובה ולדעתי על ידי כך אנו יכולים למנוע מעצמנו לספר לשון הרע משום שאנו מכירים בגדולתו של האחר,

עלינו ללמוד להביט בעין יפה על החיוב שקיים אצל האחרים. אין מדובר רק על נימוס חיצוני. הנימוס צריך להיות פועל יוצא מההכרה הפנימית, מהשכנוע הפנימי. הנביא זכריה מזהיר אותנו: "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" (זכריה ח יז). המניעה אינה רק בדיבור, אלא גם במחשבה. זכריה היה הנביא של שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה. אחרי עיכוב של אלפיים שנה, אנו ממשיכים את המפעל שבו היה שותף. דברי הנביא אז תקפים גם היום. מותר ומצווה להתווכח, אך הכל תלוי בסגנון, סגנון הלב מביא לסגנון הפה.

עלינו להכיר שהכישרונות מפוזרים באומה. אין הם מרוכזים רק במקום אחד. הסגנון המצוי אצל חלק מן הדתיים, כאילו החילוניים הם הבל, ריקנות ושקר, שאין להם ארץ ישראל, תורה ומוסר, הוא סגנון כוללני ושיקרי. אין זה נכון שאצל הדתיים כל האמת, ואצל החילוניים כל השקר. הערכים מפוזרים באומה הישראלית כולה. יש אצל המכונים חילוניים, הרבה אהבת האומה והארץ, הרבה אידאליזם, הרבה קישור לאמת. אי אפשר לומר שכל הטוב נמצא אצל הדתיים. בניין האומה יהיה על ידי צירוף כל הכישרונות. הזכרנו שגם כשדנים אדם פרטי ושוקלים את ערכו, יש לקחת בחשבון את כל היסודות המרכיבים את אישיותו, השלילה והחיוב (רמב"ם, הלכות תשובה סוף ה"ב). אין זה ברור שנטיית המשקולת האלוהית תואמת למשקולת הסוציולוגית, המחלקת תוויות לטיפוסים השונים. איננו יודעים בבירור את החשבון האלוקי.

המהלך של פירודים וחילוקים, הוא פועל יוצא של שנאת חינם. שנאת חינם היא מהלך נפשי המביא את האדם להתנגד לאוצר החיים של אחרים: כל מי שאינו דומה הוא משונה, וממילא פסול. בניית האומה תתאפשר רק מתוך הערכה פנימית לצדדים הטובים שבכל אחד ואחד. הערכת הטוב אינה מביאה בהכרח לטשטוש השלילה. למשל, ודאי שאנשים המחשיבים עצמם כופרים, ואינם מאמינים בד', או ליתר דיוק, חושבים שאינם מאמינים בד', מהווים ריקבון נורא ואיום וקטסטרופה מוסרית לאומה. עם זה, יתכן שיש להם זכויות אחרות. המלך אחאב היה רשע מרושע, ובכל זאת היו לו ניסים גדולים במלחמותיו. יש מחלוקת בגמרא אם יש לו חלק לעולם הבא. מסקנת הגמרא היא שיש לו חלק לעולם הבא, כמו שכתוב: "לי גלער" (סנהדרין צ, א, ירושלמי סנהדרין י, ב), אחאב עשה מעשה גבורה בגלעד. הוא לא הפסיק להילחם, גם כאשר היה חדור חיצים, כי ידע שאם יפול, יפול כל הצבא. זה ביטוי של מסירות נפש לעם ישראל. אחאב היה אישיות מורכבת. הוא היה "רשע דתי" ו"צדיק לאומי". אי אפשר להתעלם מכל צדדי אישיותו והתנהגותו. היחס לאדם זה הוא דו ערכי. המציאות אינה "שחור-לבן", היא מורכבת הרבה יותר.

ובעזרת ה׳ כשאנו נבין ונרגיש שכולנו כגוף אחד ונראה בעין טובה את מעלת האחר נוכל להשמר בפרט מאיסור לשון הרע, ומשאר האיסורים שבבין אדם לחברו.