Save "פרשת מצורע - טעם מצות נדה"
פרשת מצורע - טעם מצות נדה
אשה שיצא ממנה דם נידה, היינו בדם מחזור הווסת - נטמאת, שנאמר "וְאִשָּׁה֙ כִּֽי־תִהְיֶ֣ה זָבָ֔ה דָּ֛ם יִהְיֶ֥ה זֹבָ֖הּ בִּבְשָׂרָ֑הּ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ תִּהְיֶ֣ה בְנִדָּתָ֔הּ וְכׇל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּ֖הּ יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב" (ויקרא ט"ו, י"ט).
(יט) וְאִשָּׁה֙ כִּֽי־תִהְיֶ֣ה זָבָ֔ה דָּ֛ם יִהְיֶ֥ה זֹבָ֖הּ בִּבְשָׂרָ֑הּ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ תִּהְיֶ֣ה בְנִדָּתָ֔הּ וְכׇל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּ֖הּ יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
(19) When a woman has a discharge, her discharge being blood from her body, she shall remain in her menstrual separation seven days; whoever touches her shall be impure until evening.
רש"י מסביר, "בְנִדָּתָ֔הּ" משמע שֶׁהִיא מְנֻדָּה מִמַּגַּע כָּל אָדָם.
(ג) בנדתה. כְּמוֹ וּמִתֵּבֵל יְנִדֻּהוּ (איוב י"ח) — שֶׁהִיא מְנֻדָּה מִמַּגַּע כָּל אָדָם:
(3) בנדתה [SHE SHALL BE] PUT APART [SEVEN DAYS] — The word has the same meaning as, (Job. 18:18) “and they shall drive him out (ינדהו) of the world” — and her state is so called because she is set apart from the touch of any person (separated, so that no-one shall touch her).
ופוסק השולחן ערוך (יורה דעה, סימן קפ"ג, סעיף א), "אשה שיצא דם ממקורה בין באונס בין ברצון טמאה והוא שתרגיש ביציאתו ומיהו משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא טמאה אע"פ שלא יצא לחוץ ואפי' לא ראתה אלא טיפת דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים: הגה כאשר יתבאר משפטן לקמן סי' קצ"ו ואין חילוק בין פנויה לנשואה לענין איסור נדה (ריב"ש סימן תכ"ב מביאו ב"י) כי כל הבא על הנדה חייב כרת:"
(א) אשה שרואה טיפת דם צריכה לישב ז' נקיים. ובו סעיף אחד: אשה שיצא דם ממקורה בין באונס בין ברצון טמאה והוא שתרגיש ביציאתו ומיהו משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא טמאה אע"פ שלא יצא לחוץ ואפי' לא ראתה אלא טיפת דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים: הגה כאשר יתבאר משפטן לקמן סי' קצ"ו ואין חילוק בין פנויה לנשואה לענין איסור נדה (ריב"ש סימן תכ"ב מביאו ב"י) כי כל הבא על הנדה חייב כרת:
(1) A woman who has a discharge of blood from her uterus, whether due to outside factors or purposefully, is tameh (impure) if she felt it flowing out. If she felt the discharge she is tameh even if the blood did not flow out of her body, and even if she only saw a drop of blood the size of a mustard seed; she must observe seven clean days for it {Rema: as will be explained in Siman 196. And there is no distinction between a married and an unmarried woman with regards to the laws of niddah (Rivash in Siman 425 as brought by Bet Yosef), because all who have intercourse with a niddah are liable for karet.}
ועולה השאלה מה טעם מצות נדה?
אני רוצה להקדים לשאלה זו כמה קטעים מתוך הספר "מכתבים לטליה, דב אינדיג". ספר זה הוא לקט מכתבים בין בחור ישיבה (שלמד בישיבת כרם ביבנה) בשם דב אינדיג לבין טליה, בת קיבוץ 'חילוני' בצפון הארץ בראשית שנות השבעים.
בע"ה
י' אדר תשל"ב
25.2.1972
טליה, שלום.
.... יש פרק ב"אמנות האהבה" (את בטח זוכרת, הרי קראת פעמיים. כל הכבוד לך!) שבו אריך פרום אפילו אומר משהו יותר מרחיק לכת. הוא אומר, שלפעמים הבריחה מהנישואין היא לא בגלל קשיים אובייקטיביים אלא מתוך חיפוש מתמיד אחרי ריגושים חדשים. החיים עם אדם אחד הופכים לשגרתיים אחרי שנים אחדות, ואז מופיע הצורך לחזור שוב אל חווית ההתאהבות הראשונית. את החוויה הזאת כבר קשה לחוות עם אדם מוכר ו"משעמם" ואז מופיעה... הבגידה. לא הקשיים יוצרים את הבגידה אלא הבגידה יוצרת את הקשיים, שבדרך כלל רוב הזוגות מתגרשים בעקבותיהם.
לדעתי, פרום לא ממש מציע פתרון לבעיה הבסיסית הזאת, אבל ליהדות יש פתרון נפלא, מדהים.
את, מן הסתם, עכשיו במתח לשמוע מהו הפתרון המדהים שאני מדבר עליו, אבל אני הולך להשאיר אותך במתח עד המכתב הבא. אני פשוט "מת" מעייפות (כל הערב דיברתי ולמדתי עם חגי) והשעה עכשיו כבר כמעט שלוש לפנות בוקר. מחר שבת "זכור", ונהוג אצלנו בישיבה לרקוד בשבת הזאת עד שעה מאוחרת. אני חייב לישון קצת כדי שיהיה לי כוח לריקודים.
אז לילה טוב,
היהוה ברוכה,
דב.
3.3.72
שלום, דב.
היום קיבלתי את מכתבך והוא ממש הרגיז אותי. אתה אומר לי, שיש ליהדות פתרון מדהים של בעיית השיגרה בנישואין ומשאיר אותי במתח עד המכתב הבא. זה ממש לא הוגן. נסיתי לנחש למה אתה מתכוון, אבל לא הצלחתי לחשוב על משהו שנראה "מדהים". אולי אתה מתכוון לאיזה תפילה מיוחדת, שאומרים כל לילה לפני שהולכים לישון? אני ממש מבקשת ממך, שהפעם לא תמתח אותי ותכתוב בהקדם.
.... דרך אגב, יש לי חדשות, שבטח תשמח לשמוע. נרשמתי עם עוד חברה שלי לסמינר של "גשר" בפסח. אני מרגישה, שהסמינר בסוכות פתח לי אשנב לעולם מאוד מעניין, שלא הכרתי קודם. מאז הסמינר התעורר אצלי רצון גדול ללמוד על היהדות. גם המכתבים שלך מחזקים אצלי את הרצון הזה, כי בכל מכתב שלך מתגלים לי דברים חדשים, שנותנים לי המון חומר למחשבה. אז בפסח אני בכפר עציון. עד אז אני מקווה לקבל ממך לפחות מכתב אחד וכו'.
הרבה ברכות,
טליה.
בע"ה
כ"ז אדר תשל"ב
13.3.1972
טליה, שלום.
ממש שמחתי לקרוא במכתבך האחרון, שנרשמת לעוד סמינר של "גשר". תדעי לך, שאין כמו היכרות ישירה ובלתי אמצעית; ספרים ומכתבים יכולים רק להשלים אותה. יכול להיות שתפגשי את חגי, כי הוא סיפר לי, שהוא מדריך בסמינר של פסח.
אני יודע, שהייתי קצת "מגעיל" שמתחתי אותך. אני מתנצל על כך, אבל התלבטתי אם לכתוב לך על ה"סור" של הנישואין, כיוון ששנינו עדיין לא נשואים. בסופו של דבר החלטתי, שההתכתבות בינינו צריכה להיות פתוחה וגלויה, ואני מקווה, שגם מצידך היא תהיה כזאת.
את בטח יודעת, שהיהדות רואה את יחסי המין שבין איש לאשתו כמרכיב מאוד משמעותי בבניית ובטיפוח הזוגיות. אם אחד מבני הזוג מסרב או אינו מסוגל לקיים יחסי אישות מלאים ותקינים, זאת עילה לגירושין מיידיים. ובכל זאת אוסרת ההלכה היהודית על בני הזוג לקיים כל קשר גופני ביניהם בערך שבועיים בכל חודש (זה משתנה מזוג לזוג, על־כל־פנים המינימום הוא של שנים-עשר ימים אסורים). תקופת האיסור כוללת את ימי המחזור החודשי של האשה ועוד שבעה ימים לאחר סוף המחזור. הגמרא במסכת "נידה" (כך נקראת האשה בזמן שאסור לה לקיים יחסי אישות עם בעלה) אומרת, שהמגמה של האיסור היא לרענן את חיי
המין של הזוג ולמנוע שקיעה בשגרה ובשעמום. המחזוריות של התקרבות והתרחקות מאפשרת התחדשות האנרגיות והגעגועים, מחזירה את הזוג לימי החיזור שלפני החתונה והופכת כל מפגש חודשי להתרגשות מחודשת. כך אומר ר' מאיר (אחד מגדולי התנאים שהשתתפו בגיבוש המשנה): "מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ (מואס) בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעת ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה". ר' מאיר מעלה את בעיית השחיקה והשגרה בחיי הנישואין, שאין לה פתרון אלא ביצירת מחזוריות של איסור והיתר, של התקרבות והתרחקות. זה בעיני "פטנט" נפלא, שדומני שאיננו קיים בשום דת אחרת. לפעמים אני חושב, שזאת עוד הוכחה, שאכן היהדות איננה מבוססת על חוכמה אנושית אלא על התגלות אלוהית.
מעניין אם ידעת משהו על "טהרת המשפחה" (כך נקראת המחזוריות הזאת בספרות ההלכה). האם זה נראה לך שיטה יעילה או שגם זה מיושן ופרימיטיבי בעיניך?
א-לוהים שאני מאמין בו דואג לאדם ועוזר לו לבנות חיים שלמים ומאושרים, אבל התנאי לכך הוא היכולת של האדם להתאפק ולהתגבר על יצריו. א-לוהים שאני מאמין בו ברא את האדם עם יצרים טובים ועם יצרים רעים; את היצרים הטובים צריך לחזק ולטפח ואת הרעים צריך לרסן ולבלום. גם את הכוחות החיוביים שלנו צריך לדעת להגביל ולאזן, "גם הרבות אכול דבש - לא טוב" מלמד אותנו ספר משלי. בקיצור, א-לוהים שאני מאמין בו נתן לנו תורה, שמדריכה אותנו איך לחיות בצורה אידיאלית.
נכון, שאת כל הכוחות והיצרים שלנו ברא א-לוהים, אבל לא כדי "שנזרום עם כל הכוחות שלנו" אלא כדי שנאזן ביניהם ונשלוט עליהם. זהו, בעצם, הניסיון הגדול שהאדם, לפי השקפת העולם היהודית, עומד בו בעולם הזה. את צודקת, שזאת לא השקפת העולם של התרבות המערבית הליברלית, שהיא מתירנית במגמה הכללית שלה. אבל את לא יכולה לקרוא להשקפה כזאת השקפה של אדם מאמין, כיוון שאף דת איננה חושבת, שזה מה שא-לוהים רוצה מן האדם. בקיצור, אני מקבל ומכבד את הרצון שלך להגדיר את עצמך כ"אדם מאמין", אבל אני סבור, שאת צריכה לשאול את עצמך אם א-לוהים רק ברא את העולם עם כל הכוחות שבו או שהוא גם נתן לנו תורה שמדריכה אותנו כיצד להשתמש בכל הכוחות שהוא ברא (מעין חוברת הוראות היצרן).
על־כל־פנים, דבר אחד ברור לי עכשיו – שהכוחות שלי ממש נגמרו, כי השעה כבר כמעט שתיים לפנות בוקר. אני חייב לך תשובה על הנושא של התנ"ך והמדרש, אבל זה בע"ה בפעם הבאה.
היהוה ברוכה,
דב.
מכתבים אלה לדעתי נותנים את אחד הטעמים החשובים של מצות נדה. וכמובן שהבסיס של דב היה הגמרא במסכת נדה (דף ל"א עמוד ב), "תניא היה ר"מ אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה מפני שרגיל בה וקץ בה אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה".
תניא היה ר"מ אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה מפני שרגיל בה וקץ בה אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה
It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: For what reason does the Torah say that a menstruating woman is prohibited from engaging in intercourse with her husband for seven days? It is because if a woman were permitted to engage in intercourse with her husband all the time, her husband would be too accustomed to her, and would eventually be repulsed by her. Therefore, the Torah says that a menstruating woman shall be ritually impure for seven days, during which she is prohibited from engaging in intercourse with her husband, so that when she becomes pure again she will be dear to her husband as at the time when she entered the wedding canopy with him.
הכוזרי גם מביא את טעם זה "וּמַה שֶּׁאֶצְלֵנוּ הַיּוֹם מֵאִסּוּר שְׁכִיבַת הַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת, אֵינוֹ מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה אֲבָל הִיא מִצְוָה גְרִידָא מֵאֵת הַבּוֹרֵא, וְכֵן מַה שֶּׁאֶצְלֵנוּ מֵהַרְחָקַת הָאֲכִילָה עִמָּהּ וּלְהִשָּׁמֵר מִקּוּרְבָתָהּ, אֵין זֶה כִּי אִם מְנִיעוֹת וּסְיָגוֹת שֶׁלֹּא יִתְגַּלְגֵּל הָעִנְיָן לִשְׁכַּב עִמָּהּ" (כוזרי ג, מ"ט).
פירוש, "ההרחקות המוטלות על הבעל מאשתו נידה אינן קשורות לטומאה, כמו שחושבים הקראים, אלא מטרתן למנוע חיבה שתביא לידי עבירה" (סיכום ופירוש דיבור ומחשבה ספר הכוזרי חלק ג ראש פיסקה מט).
(מט) אָמַר הֶחָבֵר: הַטֻּמְאָה וְהַקְּדֻשָּׁה שְׁנֵי עִנְיָנִים זֶה כְנֶגֶד זֶה, לֹא יִמָּצֵא הָאֶחָד אֶלָּא בְהִמָּצֵא הַשֵּׁנִי, וּמָקוֹם שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה אֵין טֻמְאָה, כִּי עִנְיַן הַטֻּמְאָה אֵינֶנּוּ כִּי אִם דָּבָר שֶׁאָסַר עַל בְּעָלָיו לִנְגֹּעַ בְּדָבָר מִדִּבְרֵי הַקְּדֻשָּׁה מִמַּה שֶּׁהוּא מְקֻדָּשׁ לֵאלֹהִים, כְּמוֹ: הַכֹּהֲנִים וּמַאֲכָלָם וּמַלְבּוּשָׁם וְהַתְּרוּמוֹת וְהַקָּרְבָּנוֹת וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה. וְכֵן עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה: דָּבָר שֶׁאָסַר עַל בְּעָלָיו לִנְגֹּעַ בִּדְבָרִים רַבִּים יְדוּעִים וּמְפֻרְסָמִים, וְרֹב מֵהֶם תְּלוּיִים בְּמַעֲמַד הַשְּׁכִינָה, וּכְבָר חָסַרְנוּ אוֹתָהּ. וּמַה שֶּׁאֶצְלֵנוּ הַיּוֹם מֵאִסּוּר שְׁכִיבַת הַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת, אֵינוֹ מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה אֲבָל הִיא מִצְוָה גְרִידָא מֵאֵת הַבּוֹרֵא, וְכֵן מַה שֶּׁאֶצְלֵנוּ מֵהַרְחָקַת הָאֲכִילָה עִמָּהּ וּלְהִשָּׁמֵר מִקּוּרְבָתָהּ, אֵין זֶה כִּי אִם מְנִיעוֹת וּסְיָגוֹת שֶׁלֹּא יִתְגַּלְגֵּל הָעִנְיָן לִשְׁכַּב עִמָּהּ. אֲבָל חוֹבוֹת הַטֻּמְאָה בָּטְלוּ מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ בְאֶרֶץ טְמֵאָה וְאַוִּיר טָמֵא. וְכָל שֶׁכֵּן מַה שֶּׁאָנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ מֵהַקְּבָרוֹת וְהַשְּׁרָצִים וְהַמְּצֹרָעִים וְהַזָּבִים וְהַמֵּתִים וְזוּלַת זֶה. וְכֵן אֲסוּרָה עָלֵינוּ הַנְּבֵלָה וְלֹא מִפְּנֵי טֻמְאָתָהּ אֲבָל מִצְוָה גְרִידָא בְאִסּוּר הַנְּבֵלָה, וּתְנַאי הַטֻּמְאָה תּוֹסֶפֶת. וְלוּלֵא שֶׁאָמְרוּ: עֶזְרָא תִקֵּן טְבִילָה לְבַעֲלֵי קְרָיִין, לֹא הָיִינוּ חַיָּבִין בָּהּ חוֹבַת הַתּוֹרָה אַךְ חִיּוּב טָהֳרָה וּנְקִיּוּת. וְאִם הֵם מְקַבְּלִים אוֹתָהּ עַל עַצְמָם לְעִנְיַן הַנְּקִיּוּת, אֵין גְּנַאי בָּזֶה מִבִּלְתִּי שֶׁיְּקַבְּלוּהָ לְ'תוֹרָה', וְאִם לֹא – כְּבָר הֵם מִתְחַכְּמִים מִסִּכְלוּת מֵהֶם וּמְשַׁנִּים הַתּוֹרָה וְגוֹרְמִים לְמִינוּת, רְצוֹנִי לוֹמַר: חִלּוּק הַדֵּעוֹת, אֲשֶׁר הוּא שֹׁרֶשׁ הַפְסָדַת הָאֻמָּה וִיצִיאָתָהּ מִ'תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד', כִּי כָּל אֲשֶׁר נָקֵל בּוֹ אֲנַחְנוּ עַל עַצְמֵנוּ מֵהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּשַּׁבָּתוֹת בְּבָתֵּינוּ בְּעֵרוּב, וְאִם הוּא דָבָר שֶׁאֵינוֹ נָאֶה, יֵקַל אֵצֶל מַה שֶּׁתְּסַבֵּב דַּעְתָּם מֵהַמַּחֲלֹקֶת וְהַכַּפְרָנוּת עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּבַיִת אֶחָד עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים בְּעֶשֶׂר דֵּעוֹת. וְאִם לֹא הָיוּ הַמִּצְוֹת אֶצְלֵנוּ קְשׁוּרוֹת בִּגְבוּלִים שֶׁלֹּא יַעַבְרוּם, לֹא הָיָה מֻבְטָח מֵהִכָּנֵס בָּהּ מַה שֶּׁאֵין מִמֶּנָּה, וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה קְצָת מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּהּ, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא לוֹקֵחַ בְּהֶקֵּשׁוֹ וְטַעְמוֹ. וְיֵקַל בְּעֵינֵי הַקָּרָאִים הֲנָאַת עֲבוֹדָה זָרָה מִכֶּסֶף וְזָהָב וּקְטֹרֶת וָיָיִן, וְעַל הָאֱמֶת – הַמָּוֶת מִבַּלְעֲדֵי זֶה טוֹב. וְיִקְשֶׁה בְעֵינָיו שֶׁיֵּהָנֶה מֵהַחֲזִיר אֲפִלּוּ בִרְפוּאָה, וְעַל הָאֱמֶת – הוּא מֵהָעֲבֵרוֹת הַקַּלּוֹת, חַיָּב בָּהֶם מַלְקוּת. וְכֵן יֵקַל עַל הַנָּזִיר אֲכִילַת הַצִּמּוּקִים וְהָעֲנָבִים יוֹתֵר מֵהַשִּׁכְּרוּת מִשְּׁכַר הַדְּבַשׁ אוֹ שְׁכַר הַתַּפּוּחִים, וְהָאֱמֶת הֵפֶךְ זֶה, כִּי הָאִסּוּר אֵינוֹ אֶלָּא בְמַה שֶּׁיָּצָא מֵהַגֶּפֶן בִּלְבָד, וְאֵין הַכַּוָּנָה אִסּוּר הַשִּׁכְּרוּת כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה בַּמַּחֲשָׁבָה, אֲבָל הָאֱלֹהִים יוֹדֵעַ וּנְבִיאָיו וּבְחוּרָיו. וְלֹא יִתָּכֵן לְהַחֲזִיק בַּסְּכָלִים אַנְשֵׁי הַקַּבָּלָה אוֹ אַנְשֵׁי הַסְּבָרָא בָּזֶה, כִּי מִלַּת שֵׁכָר גְּלוּיָה וִידוּעָה, וְקִבְּלוּ שֶׁיַּיִן וְשֵׁכָר הָאָמוּר בַּכֹּהֲנִים כּוֹלֵל כָּל מִינֵי שֵׁכָר וְשֶׁיַּיִן וְשֵׁכָר הָאָמוּר בַּנָּזִיר אֵינֶנּוּ כִּי אִם מֵעֲסִיס הַיָּיִן. וְלַמִּצְוֹת גְּבוּלִים מְדֻקְדָּקִים עֲלֵיהֶם בְּחָכְמָה וְאִם לֹא יֵרָאוּ בְמַעֲשִׂים נָאִים, וְהַזָּרִיז יִרְחַק מֵהֶם מִבְּלִי שֶׁיֶּאֱסֹר אוֹתָם, כְּמוֹ בְּשַׂר כֹּס כֹּס, אֲשֶׁר הוּא מֻתָּר בַּעֲבוּר שֶׁאֵינוֹ בָטוּח מִמּוֹת הַבְּהֵמָה הַהִיא, וְלָאוֹמֵר שֶׁיֹּאמַר כִּי תֵרָפֵא וְהֻתְּרָה. וְהַטְּרֵפָה שֶׁנִּרְאֵית בְּרִיאָה אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֳלִי מֵמִית מִבְּלִי סָפֵק, וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁתִּחְיֶה מִמֶּנּוּ וְלֹא שֶׁתֵּרָפֵא, וְנֶאֶסְרָה, וְעִם הַסְּבָרָא וְהַהִתְחַכְּמוּת יָשׁוּבוּ הַדִּינִין הָאֵלּוּ בְהֵפֶךְ. עַל כֵּן לֹא תְהַלֵךְ אַחַר סְבָרָתְךָ וְהַקָּשָׁתְךָ בְּתוֹלְדוֹת הַמִּצְוֹת, פֶּן תִּפֹּל בִּסְפֵקוֹת יְבִיאוּךָ לְמִינוּת, וְלֹא תַסְכִּים דַּעְתְּךָ עִם חֲבֵרֶיךָ בְּדָבָר מֵהֶם, כִּי לְכָל אֶחָד מִבְּנֵי אָדָם סְבָרָא וְהַקָּשָׁה. אָמְנָם צָרִיךְ שֶׁתְּעַיֵּן בַּשָּׁרָשִׁים מִן הַמְקֻבָּל וְהַכָּתוּב וְהַהַקָּשׁוֹת הַנּוֹהֲגוֹת עַל הַסֵּדֶר הַמְקֻבָּל לְהָשִׁיב הַתּוֹלָדוֹת אֶל הָאָבוֹת, וּמַה שֶּׁיּוֹצִיאֲךָ אֵלָיו, הַאֲמֵן בּוֹ, וְאִם יִהְיֶה רָחוֹק אֵצֶל סְבָרָתְךָ וּמַחֲשַׁבְתְּךָ, כַּאֲשֶׁר תַּרְחִיק הַמַּחֲשָׁבָה וְהַסְּבָרָא הֶעְדֵּר הָרֵקוּת, וְהַהַקָּשׁוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת מְחַיְּבוֹת זֶה. וְכַאֲשֶׁר תַּרְחִיק הַסְּבָרָא שֶׁיָּכוֹל לְהִתְחַלֵּק הַגּוּף לְאֵין תַּכְלִית, וְהַהַקָּשָׁה הַשִּׂכְלִית מְחַיֶּבֶת זֶה. וְכַאֲשֶׁר תַּרְחִיק הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁהָאָרֶץ כַּדּוּרִית, וְשֶׁהִיא חֵלֶק אֶחָד מִמֵּאָה וְשִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ מֵעִגּוּל הַשֶּׁמֶשׁ, וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּמוֹפְתֵי הַתְּכוּנָה, מִמַּה שֶּׁתַּרְחִיקֵהוּ הַמַּחֲשָׁבָה. כִּי כָל מַה שֶּׁהִתִּירוּ חֲכָמִים לֹא הָיָה לִסְבָרָתָם וְלֹא בְמַה שֶּׁנִּרְאָה לְדַעְתָּם, אַךְ בְּתוֹלְדוֹת הַחָכְמָה הַיְרוּשָׁה וְהַמְקֻבֶּלֶת אֶצְלָם, וְכָל מַה שֶּׁאָסְרוּ כֵן. וּמִי שֶׁנִּלְאֶה מֵהַשִּׂיג חָכְמָתָם וְלָקַח דִּבְרֵיהֶם כְּטַעְמוֹ וּסְבָרָתוֹ, יִהְיוּ נָכְרִים בְּעֵינָיו כַּאֲשֶׁר הֵם דִּבְרֵי הַטִּבְעִיִּים וְהַגַּלְגַּלִּיִּים נָכְרִים בְּעֵינֵי עַמֵּי הָאָרֶץ. וְהֵם כְּשֶׁמְּדַקְדְּקִין בִּגְבוּלֵי הַדִּינִין וְיוֹרוּ הַהֶתֵּר וְהָאִסּוּר בַּאֲמִתַּת הַדִּין, מַרְאִים לְךָ מַה שֶּׁאֵינוֹ נָאֶה מֵהַגְּבוּלִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר הֵם מְגַנִּים אֲכִילַת בְּשַׂר כֹּס כֹּס, וְהוֹצָאַת מָמוֹן בְּתַחְבּוּלַת הַדִּינִים וְהַתָּרַת הַהֲלִיכָה בַשַּׁבָּת בְּתַחְבּוּלוֹת מִן הָעֵרוּב, וְהַתָּרַת הַנָּשִׁים בְּתַחְבּוּלוֹת שֶׁהַנִּשּׂוּאִים מֻתָּרִים בָּהֶם, וְהַתָּרַת הַשְּׁבוּעוֹת וְהַנְּדָרִים בְּמִינֵי הָעָרְמוֹת, אֲשֶׁר הֵם עוֹבְרִים אֵצֶל הָעִיּוּן הַדִּינִי מִבִּלְתִּי הַהִשְׁתַּדְּלָה הַתּוֹרִיָּה. וּשְׁנֵי הָעִנְיָנִים צָרִיךְ אֲלֵיהֶם. כִּי אִם תְּיַחֵד הָעִיּוּן הַדִּינִי, יַעַבְרוּ בִגְבוּלָיו מִינִים מֵהַתַּחְבּוּלוֹת, לֹא יִתָּכֵן לְקָשְׁרָם, וְאִם תַּעֲזֹב הַגְּבוּלִים שֶׁל דִּינִים אֲשֶׁר הֵם סְיָג הַתּוֹרָה וְתִסְמֹךְ עַל הַהִשְׁתַּדְּלָה, יִהְיֶה סִבָּה לְמִינוּת וְיֹאבַד הַכֹּל.
49. The Rabbi: Impurity and holiness are contradictory ideas; one cannot be thought of without the other. Without holiness we should not know the signification of impurity. Impurity means that the approach to holy objects, hallowed by God, is forbidden to the person so affected. Such would be priests, their food, clothing, offering, sacrifices, the holy House, etc. In the same way the ideas of holiness include something which forbids the person connected with it to approach many ordinary objects. This chiefly depends on the vicinity of the Shekhinah, which we now lack entirely. The prohibition which still holds good, of cohabiting with a woman in her period or after confinement has nothing to do with impurity, but is an independent divine law. The practice we observe to keep aloof from them as much as possible is but a restriction and hedge to prevent cohabitation. The regulations of impurity proper ceased to exist for us, because we live in 'an unclean land and in unclean air,' especially as we move about among graves, vermin, lepers, persons affected with issue, corpses, etc. To touch carrion is not forbidden on account of its impurity, but it forms a special law connected with the prohibition of eating the same to which impurity is accessory. If Ezra had not ordained a bath for certain contaminated persons, this would not be a regulation but simply a matter of cleanliness. If these persons would conceive this regulation in the sense of cleanliness, it would lose nothing, as long as it is not taken for a religious law. Otherwise they might draw conclusions from their own folly, try to improve upon the law and cause heterodoxy, I mean the splitting of opinions, which is the beginning of the corruption of a religion. They would soon be outside the pale of 'one law and one regulation.' Whatever we might allow ourselves in matters of touching even repulsive things, is out of proportion to their (the Karaites) schismatic views, which might cause us to find in one house ten persons with as many different opinions. Were our laws not fixed and confined in unbreakable rules, they would not be secure from the intrusion of strange elements and the loss of some component parts, because argument and taste would become guiding principles. The Karaite would have no compunction in using the implements of idolatry, such as gold, silver, frankincense and wine. Indeed, death is better than this. On the other hand, he would abstain from using parts of the pig, even for purposes of medicine, although this is in reality one of the lighter transgressions, and only punished with 'forty stripes.' In the same way he would allow the Nazirite to eat raisins and grapes rather than be intoxicated with mead and cider. But the opposite is true. This prohibition only refers to the products of the vine, but there was no intention of prohibiting intoxication altogether, as one might surmise. This is one of the secrets known only to God, his prophets and the pious. One must not, however, charge traditionists or those who draw their own conclusions, with ignorance in this matter, because the word shēkhār is common property. They have a tradition that the 'wine and strong drink' (Leviticus 10:8), mentioned in connexion with the priests includes all kinds of intoxication, whilst the same words in the case of the Nazirite only refer to the juice of grapes. Every law has certain limits fixed with scientific accuracy, though in practice they may appear illogical. He who is zealous tries to avoid them, without, however, making them unlawful, as e.g. the flesh of an animal in peril of death, which is lawful. For it is uncertain whether this animal will die, because some one might assert that it will recover, and then be permitted. A diseased animal which externally looks in good health is unlawful, if it suffers internally from an incurable illness, with which it can neither live nor recover. Those who judge according to their own taste and reasoning may arrive in these matters at an opposite conclusion. Follow not, therefore, thy own taste and opinion in religious questions, lest they throw thee into doubts, which lead to heresy. Nor wilt thou be in harmony with one of thy friends on any point. Every individual has his own taste and opinion. It is only necessary to examine the roots of the traditional and written laws with the inferences codified for practice, in order to trace the branches back to the roots. Where they lead thee, there put thy faith, though thy mind and feeling shrink from it. Common view and assumption deny the non-existence of the vacuum, whilst logical conclusion rejects its existence. Appearance denies the infinite divisibility of a body, whilst logic makes it an axiom. Appearance denies that the earth is a globe and the one hundred and sixtieth part of the sun disc. There are also other matters which astronomy establishes against mere appearances. Whatever the Sages declared lawful they did neither in obedience to their own taste or inclination, but to the results of the inherited knowledge, handed down to them. The same was the case with what they declared unlawful. He who is unable to grasp their wisdom, but judges their speech according to his own conception, will misinterpret them in the same way as people do with the words of natural philosophers and astronomers. Whenever they settle the limits of the code, and explain what is lawful or unlawful in strictly juridical deduction, they indicate apparently unseemly points. They consider it revolting to eat the flesh of a dangerously sick animal, or to gain money by means of legal trickery, or to travel on the Sabbath with the assistance of the Erūb, or to render certain marriages lawful in a cunning manner, or to undo oaths and vows by circumvention, which may be permitted according to the paragraph of the law, but is devoid of any religious feeling. Both, however, are necessary together, for, if one is guided by the legal deduction alone, more relaxation would crop up than could be controlled. If, on the other hand, one would neglect the legalized lines which form the fence round the law, and would only rely on religious zeal, it would become a source of schism, and destroy everything.
אחד הטעמים שמביא ספר החינוך למצות הנדה היא כפי שביארנו לעיל "שֶׁיֵּשׁ תּוֹעֶלֶת בְּהַרְחָקַת הָאִשָּׁה קְצָת זְמַן כְּדֵי שֶׁתִּתְחַבֵּב עַל בַּעְלָהּ יוֹתֵר בַּזְּמַן הַמֻּכְשָׁר וְלֹא יָקוּצוּ זֶה מִזֶּה לְרֹב הַתְמָדַת קִרְבָתָן וְיִתְּנוּ עֵינֵיהֶם בְּגוּפִים אֲחֵרִים, וּכְמוֹ שֶׁיַּעֲשׂוּ רַב הָאֻמּוֹת שֶׁאֵינָם גְּדוּרִים בִּגְדָרֵינוּ הַחֲמוּרִים, וּכְמוֹ כֵן יַסְפִּיק טַעְמָם זֶה עַל צַד הַפְּשָׁט בְּיוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא יִתְנַוֵּל בָּהּ מִיָּד, וְשֶׁמָּא תִּתְגַּנֶּה בְּעֵינָיו וְיָקוּץ בָּהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ בְּנִדָּה".
(ו) וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ בְּנִדָּה (לא ב) עַל צַד הַפְּשָׁט. רְצוֹנִי לוֹמַר שֶׁכִּוְּנוּ לְגַלּוֹת אֶחָד מִן הַתּוֹעֲלוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּמִּצְוָה מִלְּבַד רֹב עִקָּרֶיהָ הַגְּדוֹלִים וְהַחֲזָקִים. וְכָתְבוּ שֶׁיֵּשׁ תּוֹעֶלֶת בְּהַרְחָקַת הָאִשָּׁה קְצָת זְמַן כְּדֵי שֶׁתִּתְחַבֵּב עַל בַּעְלָהּ יוֹתֵר בַּזְּמַן הַמֻּכְשָׁר וְלֹא יָקוּצוּ זֶה מִזֶּה לְרֹב הַתְמָדַת קִרְבָתָן וְיִתְּנוּ עֵינֵיהֶם בְּגוּפִים אֲחֵרִים, וּכְמוֹ שֶׁיַּעֲשׂוּ רַב הָאֻמּוֹת שֶׁאֵינָם גְּדוּרִים בִּגְדָרֵינוּ הַחֲמוּרִים, וּכְמוֹ כֵן יַסְפִּיק טַעְמָם זֶה עַל צַד הַפְּשָׁט בְּיוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא יִתְנַוֵּל בָּהּ מִיָּד, וְשֶׁמָּא תִּתְגַּנֶּה בְּעֵינָיו וְיָקוּץ בָּהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ בְּנִדָּה (שם).
(6) And our Rabbis, may their memory be blessed, said in Niddah 31b from the angle of the simple understanding — I mean to say that they intended to reveal one of the great benefits that there is in the commandment besides its great and strong principles — and they wrote that there is a benefit in the distancing of the wife a little time so as to make her more beloved to her husband at the fit time, and that they should not get sick one of the other from the great constancy of their closeness and they give their eyes to other bodies — like most of the other nations, who are not restrained by our strict fences, do. And likewise this reason of theirs suffices from the angle of the simple understanding with the woman who has given birth; such that he not disgrace himself with her immediately, and lest she be disgusting in his eyes and he be sick of her, like we said in Niddah 31b.
ספר החינוך משווה אותנו לאומות אחרים במצוות הנדה "וּכְמוֹ שֶׁיַּעֲשׂוּ רַב הָאֻמּוֹת שֶׁאֵינָם גְּדוּרִים בִּגְדָרֵינוּ הַחֲמוּרִים".
אנו רואים דברים דומים בתורה שמיחדת את קדושת מחנה ישראל בכך שלא יראה ערות דבר, כמו שכתוב "כִּי֩ יהוה אֱלֹהֶ֜יךָ מִתְהַלֵּ֣ךְ ׀ בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֗ךָ לְהַצִּֽילְךָ֙ וְלָתֵ֤ת אֹיְבֶ֙יךָ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְהָיָ֥ה מַחֲנֶ֖יךָ קָד֑וֹשׁ וְלֹֽא־יִרְאֶ֤ה בְךָ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְשָׁ֖ב מֵאַחֲרֶֽיךָ" (דברים כ"ג, ט"ו).
ובעזרת הקב"ה לא עלתה בידי טעות או דבר תקלה בדברים חשובים אלא שמקדשים את מחנה ישראל.
(טו) כִּי֩ ה׳ אֱלֹקֶ֜יךָ מִתְהַלֵּ֣ךְ ׀ בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֗ךָ לְהַצִּֽילְךָ֙ וְלָתֵ֤ת אֹיְבֶ֙יךָ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְהָיָ֥ה מַחֲנֶ֖יךָ קָד֑וֹשׁ וְלֹֽא־יִרְאֶ֤ה בְךָ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְשָׁ֖ב מֵאַחֲרֶֽיךָ׃ {ס}
Since your God ה׳ moves about in your camp to protect you and to deliver your enemies to you, let your camp be holy; let [God] not find anything unseemly among you and turn away from you.
להרחבה:
כותב הרב קוק (פנקסי הראי"ה, ח"א, עמ' לג), "יסוד איסור נדה הוא להציל כבוד הנשים ולהיטיב גורלן, להגדיל ערך המשפחה בחידוש החיבה והאהבה (כדברי חז"ל נדה דף ל"א עמוד ב), שביותר היא צריכה לכך בעת שהיא מתעסקת בטיפול וגידול בנים. עם זה הוא מרומם את הנפש, ומגדיל יראת ד' ואהבתו, וכבוד דת קדשנו ורושמה האדיר עמוק בנפשות".