"אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל־כׇּל־שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה אֲנִ֖י ה׳" (ויקרא י"ח, ו).
(ו) אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל־כׇּל־שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה אֲנִ֖י ה׳׃ {ס}
(6) None of you men shall come near anyone of his own flesh to uncover nakedness: I am ה׳.
ומסביר לנו רש"י (ויקרא י"ח, ו), "אני ה׳. נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר".
אני ה׳. נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר:
'אני ה I AM THE LORD, who am faithful to pay you your reward (Sifra, Acharei Mot, Chapter 13 13.
ופירוש שפתי חכמים מסביר לנו מה כוונתו של רש"י על פי הגמרא בקידושין (דף ל"ט עמוד ב), "רָמֵי רַב טוֹבִי בַּר רַב קִיסְנָא לְרָבָא: תְּנַן כׇּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת מְטִיבִין לוֹ: עָשָׂה – אִין, לֹא עָשָׂה – לָא. וּרְמִינְהִי: יָשַׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵירָה – נוֹתְנִים לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, כְּגוֹן שֶׁבָּא דְּבַר עֲבֵירָה לְיָדוֹ וְנִיצּוֹל הֵימֶנָּה".
רָמֵי רַב טוֹבִי בַּר רַב קִיסְנָא לְרָבָא: תְּנַן כׇּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת מְטִיבִין לוֹ: עָשָׂה – אִין, לֹא עָשָׂה – לָא. וּרְמִינְהִי: יָשַׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵירָה – נוֹתְנִים לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, כְּגוֹן שֶׁבָּא דְּבַר עֲבֵירָה לְיָדוֹ וְנִיצּוֹל הֵימֶנָּה.
§ Rav Tuvi bar Rav Kisna raises a contradiction to Rava and asked: We learned in the mishna that anyone who performs one mitzva has goodness bestowed upon him. This indicates that if one actually performed the mitzva, yes, he is rewarded, but if he did not perform the mitzva, no, he does not receive a reward. He raises a contradiction based on the following statement: If one sits and does not transgress, he receives a reward as one who performs a mitzva, despite the fact that he does not actually perform a mitzva. Rava said to him: There, when it is referring to one who sits and does not transgress, it does not mean that he was merely sitting; rather, it is speaking of a case where an opportunity to commit a sinful act presents itself to him and he is saved from it.
פירוש, כל מי שבא עבירה לידו וניצל הימנה נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה!
נאמן לשלם שכר. אע"פ דאין כאן עשיית מצוה אלא הרחקת עבירה, ואין שייך לומר לשלם שכר אלא במעשה, י"ל כל מי שבא עבירה לידו וניצל הימנה נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה, כדאיתא בקדושין דף ל"ט:
Faithful to give a reward. Even though here there is no performance of a mitzvah but only keeping away from a sin, and the giving of a reward is only appropriate regarding to an action, one may say that if a person had opportunity to sin and refrained himself from sinning, he is rewarded as if he performed a mitzvah, as we find in Kidushin 39b.
ולמה התורה מדגישה לנו את השכר שהאדם מקבל מכך שהוא מקיים את מצוות עריות?
לעניות דעתי זה בא ללמד אותנו ש "גָּזֵל וַעֲרָיוֹת, שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמַּדְתָּן – הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרוֹת דּוֹרוֹתָיו עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת" (מכות כ"ג עמוד ב).
רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל (אֶת) הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְגוֹ׳״ וּמָה אִם הַדָּם, שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם קָצָה מִמֶּנּוּ – הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ מְקַבֵּל שָׂכָר, גָּזֵל וַעֲרָיוֹת, שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמַּדְתָּן – הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרוֹת דּוֹרוֹתָיו עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת.
Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi says that as the verse states: “Only be steadfast to not eat the blood, as the blood is the soul” (Deuteronomy 12:23), it can be derived a fortiori: And if with regard to the blood, which a person’s soul loathes, one who abstains from its consumption receives a reward for that action, as it is written in a subsequent verse: “You shall not eat it, so that it shall be good for you and for your children after you” (Deuteronomy 12:25); then concerning robbery and intercourse with forbidden relatives, which a person’s soul desires and covets, one who abstains from their performance and overcomes his inclination, all the more so that he and his descendants and the descendants of his descendants until the end of all generations will merit a reward.
ומפרט לנו הרמב"ם על קושי זה במשנה תורה (הלכות איסורי ביאה כ״ב, י״ח - י״ט), "אֵין לְךָ דָּבָר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֶׁהוּא קָשֶׁה לְרֹב הָעָם לִפְרשׁ אֶלָּא מִן הָעֲרָיוֹת וְהַבִּיאוֹת הָאֲסוּרוֹת. אָמְרוּ חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עַל הָעֲרָיוֹת בָּכוּ וְקִבְּלוּ מִצְוָה זוֹ בְּתַרְעוֹמוֹת וּבְכִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא י) "בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו" עַל עִסְקֵי מִשְׁפָּחוֹת. וְאָמְרוּ חֲכָמִים גֵּזֶל וַעֲרָיוֹת נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמְּדָתָן. וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא קָהָל בְּכָל זְמַן וּזְמַן שֶׁאֵין בָּהֶן פְּרוּצִין בַּעֲרָיוֹת וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת. [וְעוֹד] אָמְרוּ חֲכָמִים רֹב בְּגֵזֶל מִעוּט בַּעֲרָיוֹת וְהַכּל בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרַע".
(יח) אֵין לְךָ דָּבָר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֶׁהוּא קָשֶׁה לְרֹב הָעָם לִפְרשׁ אֶלָּא מִן הָעֲרָיוֹת וְהַבִּיאוֹת הָאֲסוּרוֹת. אָמְרוּ חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עַל הָעֲרָיוֹת בָּכוּ וְקִבְּלוּ מִצְוָה זוֹ בְּתַרְעוֹמוֹת וּבְכִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא י) "בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו" עַל עִסְקֵי מִשְׁפָּחוֹת:
(יט) וְאָמְרוּ חֲכָמִים גֵּזֶל וַעֲרָיוֹת נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמְּדָתָן. וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא קָהָל בְּכָל זְמַן וּזְמַן שֶׁאֵין בָּהֶן פְּרוּצִין בַּעֲרָיוֹת וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת. [וְעוֹד] אָמְרוּ חֲכָמִים רֹב בְּגֵזֶל מִעוּט בַּעֲרָיוֹת וְהַכּל בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרַע:
(18) There is nothing in the entire Torah that is more difficult for the majority of people to separate themselves from than sexual misconduct and forbidden relationships. Our Sages said: When the Jews were commanded regarding forbidden sexual relations, they wept and accepted this mitzvah with complaints and moaning, as implied by the phrase: "Crying among their families," [which is interpreted as meaning]: "Crying about family matters."
(19) Our Sages said: A person's soul desires and craves theft and forbidden sexual relations. You will never find a community that does not have some people who are promiscuous regarding forbidden relationships and prohibited sexual conduct. Moreover, our Sages said: Most people trespass with regard to theft; a minority with regard to forbidden sexual conduct, and all with regard to the shade of undesirable gossip.
ולמה איסור עריות היינו חמור כל כך?
הרב אריה שטרן (חומרת איסורי עריות, פורסם באתר ישיבת כרם ביבנה) נותן תשובה לשאלה זו,
מפרש המהר"ל (נתיב הפרישות פ"א) שדעת חז"ל שהחטא של גילוי עריות נובע מההשתעבדות החמורה ביותר של האדם לגופו הגשמי, ואין לך עבירה הנובעת מחמת הגוף החמרי כמו הענין של עריות. בשעה שאדם מתפתה לעבור על איסורי עריות הרי הוא כמו הבהמה אשר אין לה שכל ובינה וכל התנהגותה היא חמרית גרידא. משום כך דרשו חז"ל במדרש (ויק"ר כד:ו): "מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים? ללמדך שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה, שכל מי שגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש."
במקום אחר הסביר המהר"ל את הדין של הגמ' בסנהדרין (עד. ) שבכל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם שיעבור או יהרג הדין הוא שיעבור ולא יהרג דדרשינן, "וחי בהם -- ולא שימות בהם," חוץ מע"ז וג"ע וש"ד שדינם שיהרג ואל יעבור. מה ההסבר לחומרה המיוחדת של אלו העבירות דוקא?
אלא שמצינו במשנה בפרקי אבות (פ"א מ"ב): "שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים." והנה שלושת העבירות החמורות הם ההיפך הגמור משלושת עמודי העולם הנזכרים. עבודה זרה היא ההיפך הגמור מעבודת ה׳, ושפיכות דמים היא ההיפך הגמור מגמילות חסדים, וגילוי עריות הוא ההיפך הגמור מתורה. והסבר הדבר הוא, שמעלת התורה היא קדושת השכל, ולימוד התורה פירושו חיבור השכל האנושי אל השכל האלוקי הנבדל. וההיפך מזה הוא גילוי עריות, שכל ההולך אחר הזנות הולך אחר החמרי כבהמה ונבדל מן שכלו האנושי.
לפיכך מובן שבאלו העבירות יהרג ואל יעבור, כיון שהקיום של העולם הוא על שלושת העמודים הנ"ל, וממילא הם גם עמודי הקיום של כל אדם ואדם, ואם יחטא באחת משלושת העבירות שהם ההיפך הגמור מאותם שלושה עמודים ממילא כבר אין לו קיום, ומוטב שימות זכאי ואל ימות חייב.
סוף הציטוט של הרב.
מקור:
https://www.kby.org/hebrew/torat-yavneh/view.asp?id=2128
וכמובן בגלל חומרת האיסור התורה מענישה בהתאם את העובר על איסור זה. ופוסק הרמב"ם (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה א׳), "הַבָא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח כט) "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת" וְגוֹ' שְׁנֵיהֶם הַבּוֹעֵל וְהַנִּבְעֶלֶת. וְאִם הָיוּ שׁוֹגְגִין חַיָּבִין חַטָּאת קְבוּעָה. וְיֵשׁ מִן הָעֲרָיוֹת שֶׁהוּא בְּמִיתַת בֵּית דִּין יֶתֶר עַל הַכָּרֵת הַשָּׁוֶה בְּכֻלָּן".
(א) הַבָא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח כט) "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת" וְגוֹ' שְׁנֵיהֶם הַבּוֹעֵל וְהַנִּבְעֶלֶת. וְאִם הָיוּ שׁוֹגְגִין חַיָּבִין חַטָּאת קְבוּעָה. וְיֵשׁ מִן הָעֲרָיוֹת שֶׁהוּא בְּמִיתַת בֵּית דִּין יֶתֶר עַל הַכָּרֵת הַשָּׁוֶה בְּכֻלָּן:
(1) When a person voluntarily engages in sexual relations with one of the arayot mentioned in the Torah, he is liable for kerait, as [Leviticus 18:29] states: "Whenever anyone performs any of these abominations, the souls will be cut off...." [The plural is used, referring to] the man and the woman. If they transgressed unknowingly, they are liable to bring a fixed sin offering. There are some arayot with whom relations are punishable by execution in addition to kerait which is applicable in all cases.
וכמובן התורה גם כן מצווה אלינו לנקוט בריחוק יתר כדי שלא ניכשל בעוון זה. ופוסק הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה כ״א, א), "כָּל הַבָּא עַל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת דֶּרֶךְ אֵיבָרִים אוֹ שֶׁחִבֵּק וְנִשֵּׁק דֶּרֶךְ תַּאֲוָה וְנֶהֱנָה בְּקֵרוּב בָּשָׂר הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח ל) "לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת" וְגוֹ'. וְנֶאֱמַר (ויקרא יח ו) "לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה". כְּלוֹמַר לֹא תִּקְרְבוּ לִדְבָרִים הַמְּבִיאִין לִידֵי גִּלּוּי עֶרְוָה".
(א) כָּל הַבָּא עַל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת דֶּרֶךְ אֵיבָרִים אוֹ שֶׁחִבֵּק וְנִשֵּׁק דֶּרֶךְ תַּאֲוָה וְנֶהֱנָה בְּקֵרוּב בָּשָׂר הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח ל) "לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת" וְגוֹ'. וְנֶאֱמַר (ויקרא יח ו) "לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה". כְּלוֹמַר לֹא תִּקְרְבוּ לִדְבָרִים הַמְּבִיאִין לִידֵי גִּלּוּי עֶרְוָה:
(1) Whoever shares physical intimacy with one of the ariyot without actually becoming involved in sexual relations or embraces and kisses [one of them] out of desire and derives pleasure from the physical contact should be lashed according to Scriptural Law. [This is derived from Leviticus 18:30 which] states: "To refrain from performing any of these abominable practices," and [ibid.:6 which] states: "Do not draw close to reveal nakedness." Implied is that we are forbidden to draw close to acts that lead to revealing nakedness.
ועדיין עולה השאלה מה טעם איסור עריות?
הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק מ"ט) מסביר את המטרה הראשית, "אשר לאיסור העריות – כל עניינו מכוון להמעטה ביחסי מין ולמאיסה בהם, ושלא יבוקש מהם אלא מעט ביותר".
הרמב"ם ממשיך ונותן את הטעם לאיסור משכב זכר או בהמה, "הוא ברור מאוד: אם מאוס שייעשה מהדבר הטבעי אלא ההכרחי, כל שכן הדבר היוצא מדרך הטבע, ובקשת ההנאה גרידא".
פירוש, שאם מאוס שיעשה את המשכב הטבעי יותר מההכרח, ברור שמשכב (זכר או בהמה) שאינו בדרך הטבע אלא רק לשם הנאה אסור.
ולבסוף נותן הרמב"ם טעם לכל איסורי העריות מן הנשים (קרובות הבעל וקרובות אשתו), "שנפוץ מאוד שכל אחת מהן מצויה עם האדם, שוכנת תמיד בביתו, והיא זמינה לו, קל להשיגה, אין טורח בהבאתה, ושופט אינו יכול להוכיח אדם על כך שהיא אצלו. כי אילו היה דין הערוה כדין כל פנויה, כלומר שמותר לשאתה ושהאיסור היחיד בה הוא שאינה אשתו, היו רוב בני האדם נכשלים בזנות איתן תמיד. ומכיוון שנאסרו יחסי המין איתן לחלוטין, והורתענו מכך בהרתעה החמורה ביותר, כלומר במיתת בית דין ובכרת, ושאין דרך לקיים יחסי מין עם אלה – מובטח שלא ייגשו אליהן, והמשיכה אליהן תסתלק".
פירוש, בגלל שהבעל נמצא תמיד בנוכחותן (קרובות הבעל וקרובות אשתו) ואם היו מותרות היו רוב בני אדם בכשלון זנותם תמיד, ולכן כדי למעט ביחסי מין נאסרו.
(יב) איסורי עריות כולל משכב זכר או בהמה: המיעוט במיניות 15 אשר לאיסור העריות – כל עניינו מכוון להמעטה ביחסי מין ולמאיסה בהם, ושלא יבוקש מהם אלא מעט ביותר. 16 אשר לאיסור זְכוּר ובהמה – הוא ברור מאוד: אם מאוס שייעשה מהדבר הטבעי אלא ההכרחי, כל שכן הדבר היוצא מדרך הטבע, ובקשת ההנאה גרידא.
(יג) 17 את כל העריות מן הנשים כולל עניין אחד, והוא: טעם א: רתיעה מזמינות מינית) שנפוץ מאוד שכל אחת מהן מצויה עם האדם, שוכנת תמיד בביתו, והיא זמינה לו, קל להשיגה, אין טורח בהבאתה, ושופט אינו יכול להוכיח אדם על כך שהיא אצלו. כי אילו היה דין הערוה כדין כל פנויה, כלומר שמותר לשאתה ושהאיסור היחיד בה הוא שאינה אשתו, היו רוב בני האדם נכשלים בזנות איתן תמיד. ומכיוון שנאסרו יחסי המין איתן לחלוטין, והורתענו מכך בהרתעה החמורה ביותר, כלומר במיתת בית דין ובכרת, ושאין דרך לקיים יחסי מין עם אלה – מובטח שלא ייגשו אליהן, והמשיכה אליהן תסתלק.
(יד) פרטי המצווה) ברור מאוד שהקלוּת הזאת נמצאת בכל ערוה, א) כי כשיש לאדם אישה – ידוע שבדרך כלל אמהּ וסבתהּ ובתה ובת בתה ואחותה מצויות אצלו ברוב הזמנים, ושהבעל נתקל בהן תמיד בכניסתו וביציאתו ובעיסוקיו. ב) כמו כן האישה פוגשת פעמים רבות את אחִי בעלה ואביו ובנו. ג) ואילו העובדה שנפוץ הוא שהאדם מצוי עם אחיותיו ואחיות אמו ואחיות אביו ואשת דודו ושהוא גדל עמן, ברורה מאוד. אלה הן כל העריות שלשאֵר בשר, התבונן בהן. וזהו אחד העניינים שבגללם נאסר שאר בשר.
(12) The law about forbidden sexual intercourse seeks in all its parts to inculcate the lesson that we ought to limit sexual intercourse altogether, hold it in contempt, and only desire it very rarely. The prohibition of pederasty (Lev. 18:22) and carnal intercourse with beasts (ibid. 73) is very clear. If in the natural way the act is too base to be performed except when needed, how much more base is it if performed in an unnatural manner, and only for the sake of pleasure.
(13) The female relatives whom a man may not marry are alike in this respect—that as a rule they are constantly together with him in his house: they would easily listen to him, and do what he desires; they are near at hand, and he would have no difficulty in procuring them. No judge could blame him if found in their company. If to these relatives the same law applied as to all other unmarried women, if we were allowed to marry any of them, and were only precluded from sexual intercourse with them without marriage, most people would constantly have become guilty of misconduct with them. But as they are entirely forbidden to us, and sexual intercourse with them is most emphatically denounced unto us as a capital crime, or a sin punishable with extinction (karet), and as there is no means of ever legalizing such intercourse, there is reason to expect that people will not seek it, and will not think of it.
(14) That the persons included in that prohibition are, as we have stated, at hand and easily accessible, is evident. For as a rule, the mother of the wife, the grandmother, the daughter, the granddaughter, and the sister-in-law, are mostly with her; the husband meets them always when he goes out, when he comes in, and when he is at his work. The wife stays also frequently in the house of her husband’s brother, father, or son. It is also well known that we are often in the company of our sisters, our aunts, and the wife of our uncle, and are frequently brought up together with them. These are all the relatives which we must not marry. This is one of the reasons why intermarriage with a near relative is forbidden.
בדומה לרמב"ם כותב רבי יוסף בכור שור (ויקרא י"ח, ו), "שלא יהיו ישראל מצוים אצל זימה, שאם היה אדם מותר בקרובותיו, מתוך שהם מצוים זה אצל זה, ירבו זימה, לא תצא אשה בתולה מבית אביה שלא יבוא עליה אביה או אחיה או זקנה המגדלה, והבן שיהא מצוי אצל אמו ואצל דודתו ואפילו כשתהינה (אשת) איש יהא רגיל לבא עליה[ן] ומלאה הארץ זימה וטנופת. בתחלה כלל והשתא פרט איזו מן הקרובות אסורות".
אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. שלא יהיו ישראל מצוים אצל זימה, שאם היה אדם מותר בקרובותיו, מתוך שהם מצוים זה אצל זה, ירבו זימה, לא תצא אשה בתולה מבית אביה שלא יבוא עליה אביה או אחיה או זקנה המגדלה, והבן שיהא מצוי אצל אמו ואצל דודתו ואפילו כשתהינה (אשת) איש יהא רגיל לבא עליה[ן] ומלאה הארץ זימה וטנופת. בתחלה כלל והשתא פרט איזו מן הקרובות אסורות:
לבסוף מסביר רבי אברהם אבן עזרא (ויקרא י"ח, ו), "בעבור שיצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל עת". משמע שזה דבר נמאס ומכיוון שיצר האדם מתאווה לזה לא נאסרו כל הנשים כי אם את הקרובות לו שנמצאות איתו באופן לעיתים קרובות.
(ה) וטעם אני ה׳. שהשם אוהב הנבדל לעבדו ולשמוע דברו והר סיני לעד גם הראשון והוא סוד האדם ובעבור שיצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל עת ובפרשה כי תצא מחנה אגלה לך סוד סתום וחתום והנה כל המתגאל ירחק משם השם המקובל על כן הזכיר אני ה׳:
(5) The meaning of I am the Lord is that God loves the one who separates himself to serve God and to obey his word. What happened at Mount Sinai is proof. The first man is proof. This is the secret of man. Since the inclination of the heart of man is like that of beasts, it was not possible to prohibit all women. Note, Scripture prohibited all women that are found around a person at all times. I will reveal to you a hidden and sealed secret in the Torah portion When thou goest forth in camp against thine enemies (Deut. 23:10). Observe, whoever defiles himself is distanced from God, from receiving God. Scripture therefore mentions, I am the Lord.
הרמב"ן (ויקרא י"ח, ו) מקשה שטעמם של הרמב"ם והאבן עזרא חלש, שהכתוב לדעתם מחיב כרת בגלל שהם נמצאים איתו באופן תדיר אבל תתיר לאדם לישא כמה נשים שרוצה, ואם כן מדוע אסרה הקרובות בכרת, מתי שהוא יכול למלא את תאוותו באחרות כמה שירצה? ועוד למה זה מזיק לישא את ביתו כפי שהיה מותר בבני נוח (סנהדרין נח עמוד ב) ולישא שתי אחיות כיעקוב אבינו? ולבסוף מדרכי צניעות אין נשואין הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה והוא ינחיל להם את נחלתו והם יפרו וירבו בביתו. ולכן הרמב"ן מציע הסבר אחר לטעם איסור עריות, "וְהִנֵּה הָעֲרָיוֹת מִכְּלַל הַחֻקִּים, דְּבָרִים שֶׁהֵם גְּזֵרַת מֶלֶךְ, וְהַגְּזֵרָה הוּא הַדָּבָר הָעוֹלֶה עַל דַּעַת הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא הֶחָכָם בְּהַנְהָגַת מַלְכוּתוֹ, וְהוּא הַיּוֹדֵעַ הַצֹּרֶךְ וְהַתּוֹעֶלֶת בַּמִּצְוָה הַהִיא שֶׁיְּצַוֶּה בָּהּ, וְלֹא יַגִּיד אוֹתוֹ לָעָם זוּלָתִי לְחַכְמֵי יוֹעֲצָיו". משמע מדיברי רבינו שאין הטעם נגלה להמון העם אבל יש טעם על פי תורת הסוד (עיין רביינו בחיי, ריקאנאטי, אבן שועיב, כתר שם טוב ומאירת עינים).
אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה טַעַם אִסּוּר הָעֲרָיוֹת בִּשְׁאֵר הַבָּשָׂר אֵינֶנּוּ מְפֹרָשׁ. וְהָרַב אָמַר בְּמוֹרֶה הַנְּבֻכִים (ג מט) כִּי הוּא לְמַעֵט הַמִּשְׁגָּל וְלִמְאֹס אוֹתוֹ וּלְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ בִּמְעַט. וְהַנָּשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָסַר הַכָּתוּב בִּשְׁאֵר הָאִשָּׁה הֵן הַמְּצוּיוֹת עִמּוֹ תָּמִיד, וְכֵן בַּשְּׁאֵר עַצְמוֹ מְצוּיוֹת לוֹ וְהוּא נִסְתָּר עִמָּהֶן. וְכַטַּעַם הַזֶּה יַגִּיד הָרַב עַל כֻּלָּן. וּכְבָר כָּתַב ר"א (אבן עזרא על ויקרא י"ח:ו') גַּם כֵּן כִּי בַּעֲבוּר הֱיוֹת יֵצֶר לֵב הָאָדָם כַּבְּהֵמוֹת, לֹא יִתָּכֵן לֶאֱסֹר כָּל הַנְּקֵבוֹת, וְהִנֵּה אָסַר כָּל הַנִּמְצָאוֹת עִמּוֹ בְּכָל שָׁעָה. וְזֶה טַעַם חָלוּשׁ מְאֹד שֶׁיְּחַיֵּב הַכָּתוּב כָּרֵת עַל אֵלֶּה בַּעֲבוּר הִמָּצְאָן עִמּוֹ לִפְעָמִים, וּמַתִּיר שֶׁיִּשָּׂא אָדָם נָשִׁים רַבּוֹת לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים, וּמַה יַזִּיק אִם יִשָּׂא אֶת בִּתּוֹ לְבַדָּהּ כַּמֻּתָּר לִבְנֵי נֹחַ (סנהדרין נח), וְיִשָּׂא שְׁתֵּי אֲחָיוֹת כְּיַעֲקֹב אָבִינוּ, וְאֵין לָאָדָם נִשּׂוּאִים הֲגוּנִים כְּמוֹ שֶׁיַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ לִבְנוֹ הַגָּדוֹל מִמֶּנָּה וְיַנְחִילֵם בְּנַחֲלָתוֹ וְיִפְרוּ וְיִרְבּוּ בְּבֵיתוֹ, כִּי הָאָרֶץ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. וְאֵין בְּיָדֵנוּ דָּבָר מְקֻבָּל בָּזֶה, אֲבָל כְּפִי הַסְּבָרָא יֵשׁ בָּעִנְיָן סוֹד מִסּוֹדוֹת הַיְּצִירָה דָּבֵק בַּנֶּפֶשׁ, וְהוּא מִכְּלַל סוֹד הָעִבּוּר שֶׁכְּבָר רָמַזְנוּ לוֹ. וְדַע כִּי הַמִּשְׁגָּל דָּבָר מְרֻחָק וְנִמְאָס בַּתּוֹרָה זוּלָתִי לְקִיּוּם הַמִּין, וַאֲשֶׁר לֹא יִוָּלֵד מִמֶּנּוּ הוּא אָסוּר, וְכֵן אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ טוֹב בַּקִּיּוּם וְלֹא יִצְלַח בּוֹ, תֶּאֱסֹר אוֹתוֹ הַתּוֹרָה. זֶה טַעַם "אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ" (כאן) "כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה" (ויקרא כ':י"ט), יַרְחִיק הַדָּבָר מִפְּנֵי הַשְּׁאֵר, וְהַלָּשׁוֹן נִגְזָר מִן "הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם" (ישעיהו ד ג), וּלְכָךְ יֹאמַר "שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִיא" (ויקרא י"ח:י"ז), כְּלוֹמַר אֵינָם נִשּׂוּאִין וְאִישׁוּת כִּי לֹא יַצְלִיחַ, אֲבָל הִיא זִמָּה, מַחֲשֶׁבֶת תַּאֲוָה בִּלְבַד. וְהִנֵּה הָעֲרָיוֹת מִכְּלַל הַחֻקִּים, דְּבָרִים שֶׁהֵם גְּזֵרַת מֶלֶךְ, וְהַגְּזֵרָה הוּא הַדָּבָר הָעוֹלֶה עַל דַּעַת הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא הֶחָכָם בְּהַנְהָגַת מַלְכוּתוֹ, וְהוּא הַיּוֹדֵעַ הַצֹּרֶךְ וְהַתּוֹעֶלֶת בַּמִּצְוָה הַהִיא שֶׁיְּצַוֶּה בָּהּ, וְלֹא יַגִּיד אוֹתוֹ לָעָם זוּלָתִי לְחַכְמֵי יוֹעֲצָיו:
NONE OF YOU SHALL APPROACH TO ANY THAT IS NEAR OF KIN TO HIM, TO UNCOVER THEIR NAKEDNESS. The reason for the prohibition of sexual relationships with one’s near of kin is not expressly written [in the Torah]. The Rabbi [Moshe ben Maimon] wrote in the Moreh Nebuchim that [this law seeks to inculcate the lessons that] we should limit sexual intercourse, hold it in contempt, and perform it rarely. Now these women which Scripture has forbidden amongst the relatives of one’s wife are forbidden because they are constantly together with him in his house, and the same applies to one’s own relatives [sisters, aunts, and the wife of one’s uncle], who are frequently with him and he is closeted together with them. A similar reason the Rabbi states for all forbidden relations. Now Rabbi Abraham ibn Ezra has already written likewise that since the passion of man’s heart is like that of the animals, it was impossible for Scripture to forbid all females, and therefore it prohibited only those that are available to him at all times. But this is a very weak reason, that Scripture should make a person liable to the punishment of excision in the case of these forbidden relations, just because they are sometimes found together with him, and at the same time permit a man to marry many women, even in the hundreds and thousands! And what harm would there be if a man would marry only his daughter, just as was permitted to the Noachides, or marry two sisters as did our patriarch Jacob? A person also could not do better than to give his daughter in marriage to his elder son, and they would inherit his possessions and multiply and increase in his house, for He created not the earth a waste, He formed it to be inhabited! We have no tradition as to [the reason of] this prohibition of forbidden relationships, but logically it would appear that there is in this matter one of the secrets of creation, which attaches to the soul and is part of the secret of the transmigration [of souls], to which we have already alluded.Know that sexual intercourse is held distant and in contempt in the Torah unless it is for the preservation of the human species, and therefore where there can be no offspring [such as in pederasty or carnal intercourse with beasts], it is forbidden. Similarly, where [the union is such that] the child born therefrom will not have a healthy existence, nor succeed from it, the Torah prohibited such a union. This is the sense of the expressions: el kol ‘sh’eir’ b’saro [literally: to any ‘flesh’ next to his flesh]; for he hath made naked ‘eth sh’eiro’ [literally: his flesh]. Thus the Torah forbade these marriages on account of sh’eir [i.e., because the forbidden relations constitute “flesh” next to one’s own], the term sh’eir being derived from the expression [in the verse], ‘hanish’ar’ (he that is left) in Zion, and he that remaineth in Jerusalem. Hence Scripture states, they are ‘sha’arah’ (near kinswomen); it is lewdness, meaning to say, “these are not marriages, nor fit for such a relationship, for they will not succeed [in having healthy offspring, as explained above]; rather it is lewdness, mere thoughts of indecency.” Thus the forbidden relationships are included in “the statutes,” the laws which constitute “the decrees of the King.” Now a decree is an ordinance which originates in the knowledge of the King, Who is wise in the management of His kingdom, and it is He Who knows the need for and the benefit of the command that He ordained, and He does not tell it to anyone except to His wise counsellors.
לדעת הרמב"ן אין הסבר על פי הפשט לטעם איסור עריות אבל לעניות דעתי אפשר ללכת בכיוון דומה לרמב"ם והאבן עזרא ולהסביר אולי מעט את טעם האיסור על פי הפשט.
הרש"ר הירש (ויקרא י"ח, ו) מסביר את כיוון זה,
הטעמים לאיסורי עריות מצויים ללא ספק עמוק בתוך עצם מקור הטבע האנושי, שהוא מעבר להבנת האדם. הטעמים גלויים וידועים רק לה׳, הרואה את היצירה הגמורה כבר מתחילתה, והמפליא לארוג את הקשר המסתורי המאחד גוף ונפש.
בפירושנו לבראשית (ב, כד), לא ניסינו לבאר את הטעמים האלה; כל מה שהרשנו לעצמנו היה, להציע השערות מסוימות אודות התוצאות הגופניות האפשריות מהעבירה על איסורים אלה. אולם כאן בציווי איסורי עריות לישראל, עלינו להוסיף על אותן מחשבות. שכן הקִרבה האוסרת קשר אישות, נתפסת כאן במובן רחב יותר. ישנה קִרבה אסורה גם כשאין קרבת דם בין הצדדים, אלא רק קשר מחמת קידושין. מרגע שאישה נתקדשה לאיש, נאסרים עליהם קרובים מסוימים משני הצדדים. אם כן, כאן עלינו להתבונן לא רק בהשפעתם הגופנית העמוקה של הנישואין וחיי המשפחה, אלא גם בגורמים המוסריים והחברתיים הכרוכים בכך. יורשה לנו אפוא להציע כמה הצעות גם בכיוון זה.
אחד מהדברים החשובים המוציאים את הזיווג מכלל "ערוה" של חיי בהמה, והמעלים אותו למעמד של מצווה קדושה המקדשת את עושיה, הוא שהאיחוד הגופני של הבעל והאישה מאחד אותם גם בנפש וברוח, ומייסד ביניהם – כלשון ברכת הנישואין – "אהבה ואחוה שלום ורעות". האיחוד הגופני נועד לגדל את האהבה המיוחדת במינה, שהיא "עַזָּה כַמָּוֶת... וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ", כנאמר בשיר השירים (ח, ו–ז) על אהבת האיש והאישה ואהבת ה׳. כללו של דבר, "ודבק באשתו" מטהר מכל חושניות של ערווה ומתעטר בקדושה המוסרית הנעלה ביותר, ובלבד שהוא פועל באמת את פלא הפלאים – איחוד של "והיו לבשר אחד". אמיתת איחוד זה היא היסוד לכל אושר משפחתי ולאומי.
לפיכך אין האיש והאישה יכולים להיות קרובים, בטרם יתחתנו וינהגו חיי אישות, לבל יהיה קשר של חיבה הנובע מאהבת קרובים. שכן, החזק ביותר מכל קשרי האהבה – קשר הנישואין – צריך לנבוע רק מתוך הנישואין עצמם. רק כך תתעלה גם בחינת האישות שבנישואין לדרגה של טהרה מוסרית. כל עצמה של בחינה זו צריכה להיעשות לחלק מאהבת הזוג הנשוי, שבה היא התחילה וממנה היא גם נובעת.
אך במקום שבו לבבות שני אנשים כבר קשורים זה לזה באהבת הורה וילד, אח ואחות, או שאר קשרים משפחתיים – וככל שאופיו של עם ה׳ מיוסד על חיי המשפחה כך גדלה החיבה המשפחתית – שם יוכלו הנישואין להוסיף רק מעט אהבה. האהבה כבר הייתה שם לפני כן, והנישואין כמעט ולא יוסיפו דבר מלבד עניין האישות; אך זו כשלעצמה – אם אינה מביאה לידי איחוד הלבבות – אינה אלא ערווה עירומה, "גילוי עריות".
יתירה מכך, האהבה בין קרובים, מסירותם זה לזה וההשפעה ההדדית שביניהם, הם גורמים חשובים בפני עצמם – מלבד האהבה שבין בני הזוג והמסירות וההשפעה ההדדית שביניהם; והכרחי שכל הגורמים האלה יפעלו יחדיו כדי לבנות חיי משפחה על פי התורה. לפיכך אין זה רצוי, ואף אינו מתקבל על הדעת כלל, שגורמים אלה יתפסו זה את מקומו של זה. אמו של אדם אינה יכולה להיעשות לאשתו מבלי שתחדל מלהיות אמו; אחותו של אדם אינה יכולה להיעשות לאשתו מבלי שתחדל להיות אחותו; דודתו של אדם אינה יכולה להיעשות לאשתו מבלי שתחדל מלהיות דודתו; וכן כיוצא בזה. אך רצון התורה הוא שהאם, האחות והדודה, תישארנה לעולם אך ורק האם, האחות והדודה. ומאחר שאינן יכולות להיעשות לאשת האיש, הרי שקשר אישות עם קרובה כזו לא יהיה אלא גילוי ערווה. כלשון התורה: "אמך היא לא תגלה ערותה!" "אחותך היא לא תגלה ערותה!" וכו'.
ודאי איננו סבורים, שהערותינו אפילו נגעו בטעמים האמיתיים שביסוד ההלכות האלה, וקל וחומר שלא ירדו לעומקם. אולם סבורים אנו, שעלה בידינו להורות על התוצאות הקשות של המעשים האסורים בהלכות עריות. גם להבנתנו המוגבלת, ניכרות תוצאות אלה בתחומים החברתיים והמוסריים המצויים בהישג היד של הבנתנו.
לבסוף נוכל ללמוד איך להתמודד אם התאווה (היצר) שלנו בעזרת דבריו של הרמב"ם במשנה תורה (הלכות איסורי ביאה כ"ב, כ - כ"א), לְפִיכָךְ רָאוּי לוֹ לְאָדָם לָכֹף יִצְרוֹ בְּדָבָר זֶה וּלְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה יְתֵרָה וּבְמַחֲשָׁבָה טְהוֹרָה וּבְדֵעָה נְכוֹנָה כְּדֵי לְהִנָּצֵל מֵהֶן. וְיִזָּהֵר מִן הַיִּחוּד שֶׁהוּא הַגּוֹרֵם הַגָּדוֹל. גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ אוֹמְרִים לְתַלְמִידֵיהֶם הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי בִּתִּי הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי כַּלָּתִי. כְּדֵי לְלַמֵּד לְתַלְמִידֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְבַּיְּשׁוּ מִדָּבָר זֶה וְיִתְרַחֲקוּ מִן הַיִּחוּד: וְכֵן יִנְהֹג לְהִתְרַחֵק מִן הַשְּׂחוֹק וּמִן הַשִּׁכְרוּת וּמִדִּבְרֵי עֲגָבִים שֶׁאֵלּוּ גּוֹרְמִין גְּדוֹלִים וְהֵם מַעֲלוֹת שֶׁל עֲרָיוֹת. וְלֹא יֵשֵׁב בְּלֹא אִשָּׁה שֶׁמִּנְהָג זֶה גּוֹרֵם לְטָהֳרָה יְתֵרָה. גְּדוֹלָה מִכָּל זֹאת אָמְרוּ יַפְנֶה עַצְמוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְיַרְחִיב דַּעְתּוֹ בַּחָכְמָה שֶׁאֵין מַחְשֶׁבֶת עֲרָיוֹת מִתְגַּבֶּרֶת אֶלָּא בְּלֵב פָּנוּי מִן הַחָכְמָה. וּבַחָכְמָה הוּא אוֹמֵר (משלי ה יט) "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֵּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד".
(כ) לְפִיכָךְ רָאוּי לוֹ לְאָדָם לָכֹף יִצְרוֹ בְּדָבָר זֶה וּלְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה יְתֵרָה וּבְמַחֲשָׁבָה טְהוֹרָה וּבְדֵעָה נְכוֹנָה כְּדֵי לְהִנָּצֵל מֵהֶן. וְיִזָּהֵר מִן הַיִּחוּד שֶׁהוּא הַגּוֹרֵם הַגָּדוֹל. גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ אוֹמְרִים לְתַלְמִידֵיהֶם הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי בִּתִּי הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי כַּלָּתִי. כְּדֵי לְלַמֵּד לְתַלְמִידֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְבַּיְּשׁוּ מִדָּבָר זֶה וְיִתְרַחֲקוּ מִן הַיִּחוּד:
(כא) וְכֵן יִנְהֹג לְהִתְרַחֵק מִן הַשְּׂחוֹק וּמִן הַשִּׁכְרוּת וּמִדִּבְרֵי עֲגָבִים שֶׁאֵלּוּ גּוֹרְמִין גְּדוֹלִים וְהֵם מַעֲלוֹת שֶׁל עֲרָיוֹת. וְלֹא יֵשֵׁב בְּלֹא אִשָּׁה שֶׁמִּנְהָג זֶה גּוֹרֵם לְטָהֳרָה יְתֵרָה. גְּדוֹלָה מִכָּל זֹאת אָמְרוּ יַפְנֶה עַצְמוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְיַרְחִיב דַּעְתּוֹ בַּחָכְמָה שֶׁאֵין מַחְשֶׁבֶת עֲרָיוֹת מִתְגַּבֶּרֶת אֶלָּא בְּלֵב פָּנוּי מִן הַחָכְמָה. וּבַחָכְמָה הוּא אוֹמֵר (משלי ה יט) "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֵּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד":
(20) Therefore it is proper for a person to subjugate his natural inclination with regard to this matter and train himself in extra holiness, pure thought, and proper character traits so that he will be guarded against them. He should be very careful with regard to entering into privacy with a woman, for this is a great cause [of transgression]. Our great Sages would tell their students: "Watch me because of my daughter," "Watch me because of my daughter-in-law," so that they would teach their students not to be embarrassed about such matters and distance themselves from entering into privacy with women.
(21) Similarly, a person should distance himself from levity, intoxication, and flirtation, for they are great precipitators and steps [leading] to forbidden relations. A man should not live without a wife, for this practice leads to great purity. And [our Sages gave] even greater [advice], saying: "A person should always turn himself and his thoughts to the words of the Torah and expand his knowledge in wisdom, for the thoughts of forbidden relations grow strong solely in a heart which is empty of wisdom." And in [Solomon's words of] wisdom [Proverbs 5:19], it is written: "It is a beloved hind, arousing favor. Her breasts will satisfy you at all times. You shall be obsessed with her love."
ועוד כותב הרמב"ם (משנה תורה, הכלות מקואות י"א, י"ב), כְּשֵׁם שֶׁהַמְכַוֵּן לִבּוֹ לְטַהֵר כֵּיוָן שֶׁטָּבַל טָהוֹר וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַדֵּשׁ בְּגוּפוֹ דָּבָר כָּךְ הַמְכַוֵּן לִבּוֹ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִטֻּמְאוֹת הַנְּפָשׁוֹת שֶׁהֵן מַחְשְׁבוֹת הָאָוֶן וְדֵעוֹת הָרָעוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִסְכִּים בְּלִבּוֹ לִפְרשׁ מֵאוֹתָן הָעֵצוֹת וְהֵבִיא נַפְשׁוֹ בְּמֵי הַדַּעַת טָהוֹר. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (יחזקאל לו כה) "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם". הַשֵּׁם בְּרַחֲמָיו הָרַבִּים מִכָּל חֵטְא עָוֹן וְאַשְׁמָה יְטַהֲרֵנוּ אָמֵן
(יב) דָּבָר בָּרוּר וְגָלוּי שֶׁהַטֻּמְאוֹת וְהַטָּהֳרוֹת גְּזֵרוֹת הַכָּתוּב הֵן. וְאֵינָן מִדְּבָרִים שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מַכְרָעָתוֹ. וַהֲרֵי הֵן מִכְּלַל הַחֻקִּים. וְכֵן הַטְּבִילָה מִן הַטֻּמְאוֹת מִכְּלַל הַחֻקִּים הוּא שֶׁאֵין הַטֻּמְאָה טִיט אוֹ צוֹאָה שֶׁתַּעֲבֹר בְּמַיִם אֶלָּא גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא וְהַדָּבָר תָּלוּי בְּכַוָּנַת הַלֵּב. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים טָבַל וְלֹא הֻחְזַק כְּאִלּוּ לֹא טָבַל. וְאַף עַל פִּי כֵן רֶמֶז יֵשׁ בַּדָּבָר כְּשֵׁם שֶׁהַמְכַוֵּן לִבּוֹ לְטַהֵר כֵּיוָן שֶׁטָּבַל טָהוֹר וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַדֵּשׁ בְּגוּפוֹ דָּבָר כָּךְ הַמְכַוֵּן לִבּוֹ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִטֻּמְאוֹת הַנְּפָשׁוֹת שֶׁהֵן מַחְשְׁבוֹת הָאָוֶן וְדֵעוֹת הָרָעוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִסְכִּים בְּלִבּוֹ לִפְרשׁ מֵאוֹתָן הָעֵצוֹת וְהֵבִיא נַפְשׁוֹ בְּמֵי הַדַּעַת טָהוֹר. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (יחזקאל לו כה) "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם". הַשֵּׁם בְּרַחֲמָיו הָרַבִּים מִכָּל חֵטְא עָוֹן וְאַשְׁמָה יְטַהֲרֵנוּ אָמֵן:
(12) It is a clear and apparent matter that the concepts of purity and impurity are Scriptural decrees and they are not matters determined by a person's understanding and they are included in the category of chukim. Similarly, immersion in a mikveh to ascend from impurity is included in the category of chukim, because impurity is not mud or filth that can be washed away with water. Instead, the immersion is a Scriptural decree and requires the focusing the intent of one's heart. Therefore our Sages said: "When one immersed, but did not intend to purify himself," it is as if he did not immerse. Although it is a Scriptural decree, there is an allusion involved: One who focuses his heart on purifying himself becomes purified once he immerses, even though there was no change in his body. Similarly, one who focuses his heart on purifying his soul from the impurities of the soul, which are wicked thoughts and bad character traits, becomes purified when he resolves within his heart to distance himself from such counsel and immerse his soul in the waters of knowledge. And Ezekiel 36:25 states: "I will pour over you pure water and you will be purified from all your impurities and from all your false deities, I will purify you."
ובעזרת ה׳ ניזכה לקיים את הכתוב, "קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה׳ אֱלֹקֵיכֶֽם" (ויקרא י"ט, ב).
(ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה׳ אֱלֹקֵיכֶֽם׃
(2) Speak to the whole Israelite community and say to them: You shall be holy, for I, your God ה׳, am holy.
להרחבה:
(ב) קדשים תהיו. הֱווּ פְרוּשִׁים מִן הָעֲרָיוֹת וּמִן הָעֲבֵרָה, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גֶדֶר עֶרְוָה אַתָּה מוֹצֵא קְדֻשָּׁה, אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה וְגוֹ' אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם (ויקרא כ"א), וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ, אֲנִי ה׳ מְקַדְּשׁוֹ (שם), קְדֹשִׁים יִהְיוּ, אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה (שם):
(2) קדשים תהיו YE SHALL BE HOLY — This means, keep aloof from the forbidden sexual relations just mentioned and from sinful thoughts. [It is evident that this is the meaning of קדשים תהיו because] wherever you find in the Torah a command to fence yourself in against such relations you also find mention of “holiness". Examples are: (Leviticus 21:7) “[They shall not take] a wife that is a harlot, or a profane etc.", and in the next verse "for I, the Lord, who sanctifieth you, [am holy]"; (Leviticus 21:15) “Neither shall he profane his seed (by the forbidden unions mentioned in the preceding verses) for I the Lord do sanctify him"; (Leviticus 21:6) "They shall be holy… followed by (v. 7) "[they shall not take] a wife that is a harlot or a profane" (cf. Vayikra Rabbah 24:4-6).
איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו'. הכתוב הזה יאסור המשגל בשאר הבשר, ושאר הבשר הוא מה שמונה והולך בפרשה. לפי שאין קיום המין מן השאר ואין התולדה ראויה, ועל כן יאסר הכתוב ביאה כזאת. ומכאן אתה למד שענין המשגל אסור מדין התורה זולתי לקיום המין בלבד, וזהו שכתוב (ויקרא כ׳:י״ט) כי את שארו הערה, למדך הכתוב כי מפני השאר ירחיק הענין. וענין הנדה שאסרה תורה יורה כן שלא תתירנו אלא לקיום המין, שהרי אין קיום המין מדם הנדות, כי העובר נוצר מדם האשה או כלו או רובו אבל מדם הנדות לא יהיה נוצר כלל, כך כתב הרמב"ן ז"ל. ומה יאמר הרב בפצוע דכא שהוא מותר לבא בקהל ה׳ כגון גיורת ומשוחררת וזה ראיה שכל שאינו לקיום המין אינו אסור וכמו שאבאר בהגיעי שם בע"ה. והנה הראב"ד פירש בספרו בשער הקדושה כי התשמיש על חמשה חלקים, האחד חובה לקיום המין, והשני מצות עונה, והשלישי לרפואה והרביעי להנצל מן ההרהור והחמישי והוא אסור דרך תענוג ותאוה כתאות הבהמות. וכתב הרב ז"ל בפרק מ"א מספר המורה, כי טעם איסור העריות הוא למעט המשגל ולמאוס בו, והעריות מהנקבות כלן יקבצם ענין אחד, והענין ההוא הוא שכל אחת מהן נמצאת על הרוב עם האיש שנאסרת עליו תמיד בביתו והוא נסתר עמהן, וכזה דעת החכם ר' אברהם ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל כתב כי זה טעם חלוש מאד שהכתוב יחייב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים ותתיר שישא האדם נשים רבות למאות ולאלפים, ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר בבני נח, וישא שתי אחיות כיעקב אבינו, ואין לאדם נשואין הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה, ואין בידינו דבר מקובל בזה אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבוק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו, עד כאן לשון הרב ז"ל. והנני מבאר לך טעם איסור העריות. דע כי הקורבה על שלשה חלקים, האחד קורבה שלא היתה שם פרוד מעולם, השני נפרדים שלא היתה שם קורבה מעולם, השלישי קרובים בשאר בשר שהיו נפרדים כבר. קורבה שלא היתה בה פרוד מעולם מותרין לבא זה בזה כעין קורבת אדם הראשון עם בניו ובנותיו שהיו כלן מותרין לבא זה בזה כעין השרש המתאחז בענפיו, והוא שדרשו רז"ל עלו למטה שנים וירדו שבעה קין ותאומתו הבל ושתי תאומותיו, כי היו שבעתם סימן ליחוד כעין שבעת קני המנורה היוצאים מעקר אחד, כן היו התולדות האלה מעקר אחד ומשרש אחד כעין אדם וחוה שהיו שנים והיו זה מזה, ועל זה דרשו רז"ל ראויה היתה לו בתו לאדם הראשון אלא שעשה חסד עם קין ונתן לו בתו, שנאמר (תהילים פ״ט:ג׳) עולם חסד יבנה. וקורבה זו שמעולם לא היתה שם פרוד היו מותרין אלו באלו לפי שהיתה בריאתם כאחד כעין השרש שהכל מתאחד בו. נפרדים שלא היתה שם קורבה מעולם מותרין לבא זה בזה ג"כ, שכיון שהיו רחוקים ונפרדים מותרין אלו באלו, כעין הענף הנכרת מהאילן שנוטעים אותו להחזירו לשרש, כן הרחוקים ראוים להאחד ולהעשות שרש. הקרובים שהם קרובים יותר מדאי אסורין לבא זה בזה לפי שהיו נפרדים כבר. ועל זה נכתבה פרשה זו של עריות שהתורה תאסור הקרובים שהיו נפרדים כבר קודם הקורבה ההיא, לפי שאי אפשר לנפרדים שיהיו אות וסימן ליחוד כיון שהיה פרוד ביניהם כבר. וכלל הדבר הותרו הרחוקים לבא זה בזה כדי להראות סימני היחוד, ונאסרו הקרובים יותר מדאי לבא זה בזה לפי שהיה ביניהם פרוד, ואין בתולדות אלו סימני היחוד כיון שלא נבראו בריאה אחת כענין באדם וחוה והבנים. ושא עיניך וראה כי הענפים צריכים שיתאחדו עם השרש, וזה טעם היתר הרחוקים, וכן השרש שיתפרדו הענפים ממנו כי לא תתפרסם מעלתו כי אם ע"י הענפים, וזה טעם הקרובים, וזה טעם הפרשה באיסור העריות שכל הבא עליהן כאלו מקצץ ביחוד, ועל כן נזכר ה׳ המיוחד בתחלת הפרשה של עריות, הוא שאמר אני ה׳ והבן זה. ודרשו רז"ל במסכת סנהדרין איש איש אל כל שאר בשרו, איש איש לרבות הגוים שמוזהרין על העריות כישראל. וכן (ויקרא כ״ד:ט״ו) איש איש כי יקלל אלקיו, (שם כ) איש איש אשר יתן מזרעו למולך, לרבות הגוים שמוזהרין על ברכת ה׳ ועל עבודה זרה.
איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו, “any man shall not approach his close relative (with a view to sexual relations).” This verse expresses the Torah’s prohibition of incest. According to Nachmanides the following verses describe the type of relations-through blood or through marriage- which are included in this prohibition. The biological reason for this prohibition is presumed to be that children born from such incestuous unions have a limited life expectancy and are generally genetically deficient in some way. Seeing that the whole purpose of sexual relations is the creation of healthy children, cohabitation with the various categories of family members mentioned in this chapter is forbidden. This is the meaning of the words (chapter 20,19) כי את שארו הערה, “for he has revealed his blood-relationship,” i.e. the prohibition is due to the deficiencies in such blood-relationship. Concerning the prohibition to have sexual intercourse with a woman while she is experiencing her monthly cycle, this proves further that prohibitions of marital relations are rooted in considerations of health, the chance of a viable fetus being produced from such sexual unions. Seeing that the fetus is formed out of the blood of the woman either in the main or completely, reproduction of the human species from menstrual blood is scientifically not possible; the fetus would not even be started if cohabitation occurred during that period. What would Nachmanides have to say in respect of Deut. 23,2 where the Torah permits [by implication, Ed.] the person who suffers from crushed testicles, i.e. is unable to sire children, to marry a female convert or a female Gentile slave who has been freed by her master (and has converted)? Surely if the dominating reason of the עריות legislation were rooted in biological considerations these people should not be permitted to cohabit with a Jewess, even one who was not a natural born Jewess! This proves that sexual intercourse not designed to produce Jewish offspring is not necessarily forbidden. I will explain this in context when we come to the relevant verses (Deut. 23,2). The ראב"ד in his book בעלי הנפש chapter שער הקדושה, writes that sexual intercourse may be divided into five categories. Category one is a duty designed to ensure the survival of the human species. Category two is obligatory on the husband in order for him to fulfill his duty vis-a-vis his wife; this duty is called עונה in Exodus 21,10. Category three is when it serves therapeutic functions, is recommended for one’s health. Category four is when it serves to release carnal urges which preoccupy one’s thinking and may lead to sex with forbidden partners unless given an outlet. Category five, a forbidden category, is to indulge one’s lust as do the animals. Maimonides in the third part of his Moreh Nevuchim, chapter 49 writes that the reason for the עריות legislation is to reduce the frequency men indulge in cohabitation, to train people to accept that the sex act per se is considered revolting and that when it comes to the Torah’s prohibiting man’s pairing with the females of the species mentioned in our chapter, the common denominator found here is that the women in question are constantly part of his immediate environment and therefore represent a temptation due to their easy availability. Seeing that man is surrounded by such temptation, the Torah decreed harsh penalties against the violation of this legislation. Ibn Ezra in verse 6 cites similar reasons as governing this legislation. Nachmanides considers that this is a very inadequate reason for such legislation, and that to impose the karet penalty on a transgression merely because these women are close at hand is neither logical nor psychologically sound. Why should the Torah prohibit these relatives because they are close at hand, while permitting one to marry multiple women who are not his relatives? Why should one not be allowed to marry his daughter alone (as is permitted for a gentile), or marry two sisters as Yaakov did? One could not find a more suitable marriage partner for his older son than one of his own daughters, the sister of his son, and bequeath them his inheritance and have them populate in his own home, being that G’d did not create the earth for it to remain a wasteland (Isaiah 45,18). The fact remains that we have no valid tradition concerning the true reasons for this legislation and the choice of which relationships are objectionable. [For instance — why an uncle may marry a niece whereas an aunt may not marry a nephew (even if the nephew happens to be older than the aunt). Ed.] I will explain the reason for the legislation on my own account. (Rabbi Chavell traces this explanation to a well known Kabbalist, Rabbi Ezriel, quoted in the Sefer Hamitzvot of Rabbi Recanati). Relationships, i.e. kinship, are divided into three categories: The first category comprises kinship between people who had never been separated. The second category comprises new kinship between people between whom there never had been any genetic relationship before. The third category of kinship is that between people who are related by blood but have been separated at one stage or other in life. An example of the first category is Adam and his family; all of his descendants were allowed to intermarry freely, their union being considered like branches which unite with their common root. This is how we must understand the saying of our sages (Bereshit Rabbah 22,3) that when Adam and Chavah had their first marital union they joined on a bed and when they got off the bed there were seven human beings; Kayin and his female twin, Hevel and two female twins. The number seven symbolises the ”union” just as the Menorah (candlestick in the Tabernacle) had seven arms, all of them being part of the central shaft. Our sages say further that from a legal point of view Adam could have married his own daughter, however he performed an act of kindness toward his son Kayin giving him his daughter as a wife. This is the meaning of Psalms 89,3: “the world is built on loving kindness” (compare Sanhedrin 55). This kind of kinship where all the parties concerned had never been separated was not subject to the present legislation. Just as Adam and his wife were made of the same flesh, so their children were the product of genetically the very same material as their parents. No other genetic material was part of any of these children. The second category of human relationships is the exact opposite of the first. Two people who are of genetically totally different background are permitted to join together in marriage precisely because they are not related to one another. Such a union is comparable to the branch of a tree which had been totally cut off and is being planted in the earth again to produce a new root. Thirdly, the kinspeople who are too closely related to one another have been forbidden as potential marriage partners because they had at one time become separated. This is the group of people for whom this legislation has been written. Seeing these people were united generations back but had grown apart in the interval they cannot serve as a symbol of unity, something that marriage, building a family is all about. To sum up: the rule is that people who are genetically distant from one another may unite in marriage in order to demonstrate that genetic distance from one another is no barrier to union, on the contrary the concept of unifying, creating a bond resulting in a union is best demonstrated by such people. People who are genetically very close must not enter marital unions (or sexual unions) because up until then they were symbols of the reverse of union, of separation. Seeing that the kinsmen and kinswomen were not the product of the kind of genetically unified unions such as Adam and Chavah, they do not display signs of such genetic uniformity. Seeing that branches should unite with their roots (if they did not remain united by not being lopped off), the Torah encourages marriage between such “stray, isolated” branches. The same is true of a solitary trunk. A trunk’s genetic excellence can be demonstrated only by means of its branches. If these branches had been cut off and scattered this is equivalent to the trunk (root) having lost its yichus, genealogical excellence. We may view people who violate the laws pertaining to עריות, forbidden sexual unions, as destroying the concept of creating unity. This is also the reason why the tetragrammaton, the name of G’d emphasizing His Unity, prefaced this legislation. This is why the words אני י-ה-ו-ה are appended at the end of verse two in our chapter. Our sages in Sanhedrin 57 interpreted the words איש איש in our verse as including members of the Gentile nations to whom such legislation (in part) also applies. We find other instances where the expression איש איש is also used to alert us to the fact that the law in question applies also to the Gentiles. A prominent example is Leviticus 24,15 where the prohibition of cursing the name of G’d is legislated. This is also one of the seven Noachide laws. Similarly, worshipping the Moloch and sacrificing one’s children to that deity is forbidden to the Gentiles. This prohibition is also introduced with he words איש איש, (compare Leviticus 20,2).
איש איש אל כל שאר בשרו: איסורי ביאה אין המכוון בהם כדעת הרמב"ם (מורה חלק ג' פרק מ"ט) מעט המשגל, כי אל אסרה תורה רבוי הנשים (אלא למלך), ולא רבוי המשגל באשה אחת; ואמנם כלם לתועלת החברה. והנה אשת איש טעמה מבואר, והוא להרחיק החמס והמריבות והרציחות הבאות בעקבות הניאוף; ואף אם יהיה אדם שיתרצה בזה, ויפקיר אשתו לאיש עשיר, הדבר אסור מפני ההשחתה אשר תצא מזה לכלל האומה בקלקול המדות. ואיסור הזכר והבהמה הוא מפני שהם מעשים נגד הטבע, ואם היו מותרים תהיה תקיחת נשים מתמעטת. ואמנם העריות אשר הן שאר בשר אסורות בעבור הצלחת הבית ותקון המדות והצלחת המדינה. כי הנה לקיחת האם ואשת האב ואחות האב ואשת אחי האב הוא דבר המתנגד לכבוד אב ואם, והזלזול בכבוד האב והאם גורם קלקול המדות והפסד הנהגת הבית; וכן אשת הבן הרי היא במדרגת הבת לחמיה ולחמותה, ואם יקחנה חמיה ימשך מזה זלזול בכבוד החם והחמות והאב והאם, וכן לקיחת אשה ובתה מביאה שווי ביניהן, וגורמת זלזול בכבוד האם. ואסור אשה ואחותה הוא מפורש במלת לצרור, והוא שלא להטיל קנאה בין שתי אחיות לעשותן צרות ושונאות זו את זו, תחת שמשפטן לאהוב זו את זו, וידוע כי השנאה בין הקרובים קשה מהשנאה בין הזרים, כי כתוקף האהבה הקודמת, כן חוזק השנאה הבאה אחריה, וזה יגרום קלקול המדות והפסד גדול בהצלחת הבית. וכן לקיחת אשת האח תביא קנאה ושנאה בין האחים; ואפילו אחר מיתת אחיו אם יש לו בנים, ויקח האח את יבמתו זה יגרום שנאה בינו ובני אחיו, וכן בין בניו ובני אחיו, וזה סבה לקלקול המדות והפסד הצלחת הבית. לא כן אם מת האח וזרע אין לו. ואמנם איסור האחות נראה שהוא להצלחת המדינה, שאם היתה האחות מותרת היו רוב בני אדם נושאים אחותם, והיתה כל משפחה כעם בפני עצמו, ולא היו המשפחות מתחתנות ומתערבות זו בזו, ולא היתה האומה לעם אחד אלא לעמים רבים בלתי קרובים זה לזה ובלתי אוהבים זה את זה.
איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו. הנה התולדת ההוה משאר בשר בהיות אז הפועל והמתפעל קרובים במזג ראוי שתהיה יותר הגונה וממוזגת כמו שקרה בתולדת משה אהרן ומרים מעמרם ויוכבד דודתו וכמו שאמרו ז"ל על נשואי בת אחותו וזה יצדק כאשר יהיו הפועל והמתפעל מכונים להפיק רצון קונם בלבד. אפס כי זה יקרה על המעט כי אמנם מה שיקרה בכל המין האנושי או ברובו בזה הוא שיהיו מכונים לתענוג בלבד כאמרו הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי (ובהיות שאר הבשר מוכן מאד וההרהור והתענוג בו רב מאד הנה כאשר יהיו חושבים שניהם שחבורם בלתי אסור ירבה ההרהור והחבור ביניהם לתענוג בלבד ובכן יזנו ולא יפרוצו ומלאה הארץ זמה ולכך אמר לגלות ערוה כי אמנם תענוג הגלוי בלבד הוא המכוון ברוב ובכן אסרה תורה בשאר בשר כל יוצא ירך והקרובים לזה הקו במדרגה אחת ומדרגות הקורבה תחשבם התורה מן האיש והאשה כבעלה. ולזה אסר אחות האב שהיא במדרגה ראשונה אצל האב והתיר בת האח שהיא במדרגה שנית אצלו ואסר אשת האב ואשת האח ואשת הדוד אפילו לאחר מיתת בעליהן אף על פי שאינן שאר בשר כלל מפני שהן נחשבות במדרגת בעליהן. ועל זה הדרך נראה היות אסור כל העריות:
איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו; logic would suppose that offspring from genetically related parents would result in superior human beings, evenly matched ones, as for instance in the case of Amram and Yocheved, where the marital union of aunt and nephew produced three outstanding human beings such as Miriam, Aaron, and Moses. In fact, the Talmud Yevamot 62,63 praises someone who marries his niece by quoting Isaiah 58,9 who calls down a special blessing from heaven on such a person. [“Then when you call, the Lord will answer, when you cry, He will say: ‘Here I am.’”] The considerations I have just mentioned are valid only if both parties to such a marital union are motivated exclusively by the desire to carry out G’d’s will as they perceive it. However, truth to tell, this occurs in only rare cases. The vast majority of people, when choosing their mate, are driven by the desire to gratify their libido. Compare Psalms 51,7 הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, “Indeed, I was born with iniquity; with sin my mother conceived me.” Seeing that genetically close relatives, usually living under the same roof, provide ample opportunity for the males and females of that family to engage in illegitimate sexual relations, and not only do they find it enjoyable but they do not consider it at all sinful, such pairings will hardly ever be for the purpose of marriage, but merely for the purpose of mutual physical indulgence. As a result, allowing marital relations of an incestuous nature would result in sexual promiscuity of major dimensions. This is why the Torah wrote לגלות ערוה, in most instances the very baring of flesh, and especially private parts, is the physical gratification desired in the first instance. This is why the Torah, in order to nip incest in the bud, addresses itself again and again to this phenomenon by using the expression לגלות ערוה, the titillation provided by feasting one’s eyes on the flesh of the opposite sex. When listing degrees of blood relationship, the Torah proceeds from the man’s vantage point, and in the case of the woman from the perspective of her husband. This is why in order of sequence the Torah first forbids the sister of one’s father who is a first degree blood relation to one’s father. On the other hand, the Torah permits the daughter of such father who is a relative of the second degree to the party. The Torah then prohibits the wife of one’s father and the wife of one’s brother and the wife of one’s uncle, even after their respective husbands have already died. This is in spite of the fact that no genetic connection exists between the people forbidden to one another as man and wife. The reason is simply that they Torah views them all from the perspective of how they are related to their husbands. This appears to be the guideline for all incest-related legislation.
https://www.knowingfaith.co.il/%D7%90%D7%99%D7%A9-%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94/%D7%99%D7%A6%D7%A8-%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%A8-%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%94
איש איש אל כל שאר בשרו. אמר איש איש לרמוז מ״ש הרדב״ז בתשובותיו משם המקובלים דאין משתמשין בשרביטו של מלך וזה טעם העריות. והדברים עתיקים. ומינה דיעקב אבינו עליו השלום הותר בשתי אחיות דהקב״ה כביכול קראו אל:
עיונים בפרשת השבוע עם הרב אלחנן סמט - שיעור 79 אחרי מות | טעמם של איסורי העריות
https://www.etzion.org.il/he/tanakh/torah/sefer-vayikra/parashat-acharei-mot/acharei-mot-forbidden-unions-arayot
איש איש אל כל שאר בשרו. כתב הרמב"ן טעם איסור העריות אינו מפורש וכתב הרב במורה הנבוכים כי הוא למעט המשגל וכו' אבל יש בדבר סוד מיסודי היצירה ע"כ. ואני בסודו לא באה נפשי. וכתב עוד כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתוכה זולתי בקיום המין ואשר לא יולד ממנו הוא אסור וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו אסרה אותו התורה והעריות מכלל החוקים דברים שהם גזרת מלך והגזרה הוא דבר שעולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא ולא יגיד אותה לעם זולתי לחכמי יועציו:
איש איש אל כל-שאר בשרו, ”any man shall not approach his close relative, etc.” Nachmanides writes that the underlying reason for the legislation not to indulge in incestuous relationships has not been spelled out in the Torah. Maimonides claims in his Guide for the Perplexed (3,49) that the underlying reason is to minimize the frequency of indulging one’s libido, and with close relatives who may live in the same house such opportunities exist more than with potential sexual partners who live elsewhere. The subject is closely related to matters discussed in the Sefer Yetzirah, that the author claims not to have understood. Moreover the subject of sexual gratification contains animalistic elements at the same time as the fulfillment of the first commandment G’d gave man. Anyone who knows that in indulging his libido he will not or cannot fulfill that commandment must not indulge in sexual intercourse. Seeing that in order to fulfill the commandment to multiply, i.e. to have children, our libido has its positive part to play in the way the Creator arranged the human race, it was impossible to outlaw sexual activity altogether. He therefore legislated what from our vantage point may look like a compromise, but what from His vantage point no doubt reflects His superior wisdom. [Some of this wording is my own. Ed.]
רש"ר הירש (ויקרא י"ח, ו),
(ו) שאר – עיין פירוש, בראשית יט, א.
לא תקרבו – אף על פי שכל הפרק הזה מדבר בלשון זכר, האיסורים מופנים לזכר ולנקבה במידה שווה: אנשים ונשים כאחד נענשים באותה חומרה אם עוברים הם אף על אחד מהאיסורים (עיין תורת כהנים).
לגלות ערוה – כל קשר אישות שנאסר על ידי הבורא, מאבד מעצם הגדרתו את אופיו המוסרי וקדושתו כחלק מעבודת ה׳. אין כאן אלא בהמיות במערומיה. מכאן השם הכללי לכל קשרי אישות אסורים: "גילוי עריות" (השווה פירוש, בראשית ב, כה; ג, ז; ג, כא).
חיבור איש ואישה המיוסד על חירות מוסרית, הוא הניגוד הגמור לחיים האינסטינקטיביים הגופניים העיוורים של בעל החיים. על חירות זו כונן ה׳ את עמודי כל התפתחות המין האנושי – הנישואין, המשפחה והחברה. לפיכך, כאשר הביא ה׳ את האישה הראשונה אל האדם הראשון – והאישה יועדה להיות "עזר כנגדו" – נאמר על נישואי בני האדם: "על כן יעזב" וגו' (בראשית ב, כד; עיין פירוש שם). בכך נצטווה אדם לא לקחת אישה מבין קרובי משפחתו הקרובים ביותר; ורק אם יקיים ציווי זה, ניתן יהיה להגיע לתכליתם הנעלה של הנישואין. זהו חוק ה׳ של "למינהו" עבור המין האנושי, אשר הצומח והחי מקיימים אותו ללא כל סטייה, בכוחו הכל־יכול של דבר הבורא, ואשר לעומתם האדם – הבריאה היחידה שזכתה בחירות מוסרית – נועד לשמוע אותו ישירות מה׳, כדי שיוכל לקיימו מתוך חירות מוסרית.
ההתפוררות המוסרית והחברתית של דור המבול התחילה, כאשר בני אדם החלו לבחור את בנות זוגם לא בהתאם לרצון ה׳ אלא על פי שרירות לבם, כמו שנאמר: "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (בראשית ו, ב). מצב עניינים זה כיבה את הרוח האלוקית שבאדם ושלח את האנושות אל קברה.
עתה הגיעה השעה לייסד ממלכת כהנים וגוי קדוש אשר בזכותה תינצל האנושות, שסרה מן הדרך מבחינה מוסרית וחברתית. אבי האנושות העמיד עבור אומה זו גבולות צרים אף יותר לשם בחירת בת זוג לנישואין, ויותר מהם צרים הם הגבולות שהציב לבחירת בת זוג עבור הכהנים שבאומה כהנית זו (להלן פרק כא). מי שחפץ לגדל מינים מובחרים של צמחים ובעלי חיים, ודאי שלא יניח לזרעים להתפזר באקראי, או שיאפשר לבעלי החיים להזדווג בדרך מקרה. הוא לא ייתן לזרעים להתערבב בתנאים בלתי מבוקרים. עתה כאשר התפקיד העומד על הפרק הוא ליצור את הפרח המעודן ביותר העשוי מחומר ארצי, ליצור אדם שנברא בצלם ובדמות אלוקים – האם לא נישמע להוראות אביו ומחנכו של המין האנושי בבחירת בת זוג לחיי הנישואין?
הטעמים לאיסורי עריות מצויים ללא ספק עמוק בתוך עצם מקור הטבע האנושי, שהוא מעבר להבנת האדם. הטעמים גלויים וידועים רק לה׳, הרואה את היצירה הגמורה כבר מתחילתה, והמפליא לארוג את הקשר המסתורי המאחד גוף ונפש.
בפירושנו לבראשית (ב, כד), לא ניסינו לבאר את הטעמים האלה; כל מה שהרשנו לעצמנו היה, להציע השערות מסוימות אודות התוצאות הגופניות האפשריות מהעבירה על איסורים אלה. אולם כאן בציווי איסורי עריות לישראל, עלינו להוסיף על אותן מחשבות. שכן הקִרבה האוסרת קשר אישות, נתפסת כאן במובן רחב יותר. ישנה קִרבה אסורה גם כשאין קרבת דם בין הצדדים, אלא רק קשר מחמת קידושין. מרגע שאישה נתקדשה לאיש, נאסרים עליהם קרובים מסוימים משני הצדדים. אם כן, כאן עלינו להתבונן לא רק בהשפעתם הגופנית העמוקה של הנישואין וחיי המשפחה, אלא גם בגורמים המוסריים והחברתיים הכרוכים בכך. יורשה לנו אפוא להציע כמה הצעות גם בכיוון זה.
אחד מהדברים החשובים המוציאים את הזיווג מכלל "ערוה" של חיי בהמה, והמעלים אותו למעמד של מצווה קדושה המקדשת את עושיה, הוא שהאיחוד הגופני של הבעל והאישה מאחד אותם גם בנפש וברוח, ומייסד ביניהם – כלשון ברכת הנישואין – "אהבה ואחוה שלום ורעות". האיחוד הגופני נועד לגדל את האהבה המיוחדת במינה, שהיא "עַזָּה כַמָּוֶת... וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ", כנאמר בשיר השירים (ח, ו–ז) על אהבת האיש והאישה ואהבת ה׳. כללו של דבר, "ודבק באשתו" מטהר מכל חושניות של ערווה ומתעטר בקדושה המוסרית הנעלה ביותר, ובלבד שהוא פועל באמת את פלא הפלאים – איחוד של "והיו לבשר אחד". אמיתת איחוד זה היא היסוד לכל אושר משפחתי ולאומי.
לפיכך אין האיש והאישה יכולים להיות קרובים, בטרם יתחתנו וינהגו חיי אישות, לבל יהיה קשר של חיבה הנובע מאהבת קרובים. שכן, החזק ביותר מכל קשרי האהבה – קשר הנישואין – צריך לנבוע רק מתוך הנישואין עצמם. רק כך תתעלה גם בחינת האישות שבנישואין לדרגה של טהרה מוסרית. כל עצמה של בחינה זו צריכה להיעשות לחלק מאהבת הזוג הנשוי, שבה היא התחילה וממנה היא גם נובעת.
אך במקום שבו לבבות שני אנשים כבר קשורים זה לזה באהבת הורה וילד, אח ואחות, או שאר קשרים משפחתיים – וככל שאופיו של עם ה׳ מיוסד על חיי המשפחה כך גדלה החיבה המשפחתית – שם יוכלו הנישואין להוסיף רק מעט אהבה. האהבה כבר הייתה שם לפני כן, והנישואין כמעט ולא יוסיפו דבר מלבד עניין האישות; אך זו כשלעצמה – אם אינה מביאה לידי איחוד הלבבות – אינה אלא ערווה עירומה, "גילוי עריות".
יתירה מכך, האהבה בין קרובים, מסירותם זה לזה וההשפעה ההדדית שביניהם, הם גורמים חשובים בפני עצמם – מלבד האהבה שבין בני הזוג והמסירות וההשפעה ההדדית שביניהם; והכרחי שכל הגורמים האלה יפעלו יחדיו כדי לבנות חיי משפחה על פי התורה. לפיכך אין זה רצוי, ואף אינו מתקבל על הדעת כלל, שגורמים אלה יתפסו זה את מקומו של זה. אמו של אדם אינה יכולה להיעשות לאשתו מבלי שתחדל מלהיות אמו; אחותו של אדם אינה יכולה להיעשות לאשתו מבלי שתחדל להיות אחותו; דודתו של אדם אינה יכולה להיעשות לאשתו מבלי שתחדל מלהיות דודתו; וכן כיוצא בזה. אך רצון התורה הוא שהאם, האחות והדודה, תישארנה לעולם אך ורק האם, האחות והדודה. ומאחר שאינן יכולות להיעשות לאשת האיש, הרי שקשר אישות עם קרובה כזו לא יהיה אלא גילוי ערווה. כלשון התורה: "אמך היא לא תגלה ערותה!" "אחותך היא לא תגלה ערותה!" וכו'.
ודאי איננו סבורים, שהערותינו אפילו נגעו בטעמים האמיתיים שביסוד ההלכות האלה, וקל וחומר שלא ירדו לעומקם. אולם סבורים אנו, שעלה בידינו להורות על התוצאות הקשות של המעשים האסורים בהלכות עריות. גם להבנתנו המוגבלת, ניכרות תוצאות אלה בתחומים החברתיים והמוסריים המצויים בהישג היד של הבנתנו.
כל העריות הנזכרות בפרק זה, אין קידושין תופסין בהם כלל; ומי שמנסה לקדש אחת מהן, קידושיו בטלים ומבוטלים. לכן הן נכללות בייחוד תחת שם "ערווה", משום שאין בקשר אישות אתן אלא ערווה. רק באישה נדה (פסוק יט) קידושין תופסין, מכיוון שהקריבה אסורה בה רק לשעה (עיין יבמות מט.–:, קידושין סז–סח).
לא תקרבו לגלות ערוה – עלינו למנוע את עצמנו מכל קריבה העלולה להביא לגילוי עריות.
לגלות ערותה. להיות שברוב מין האנושי אין כוונת זווגם להפיק רצון קונם כ"א לתענוג לבד ובהיות שאר הבשר מוכן מאד, וההרהור והתענוג בו רב מאד, הנה כאשר יהיו חושבים שניהם שחבורם בלתי איסור ירבה ההרהור וחבור ביניהם לתענוג לבד, ובכן יזנו ולא יפרוצו ומלאה הארץ זמה, לכן אמר לגלות ערותה כי אמנם תענוג הגלוי בלבד הוא המכוון ברוב (רע"ס):
הרב קוק מאמרי הראיה, טללי אורות, השקפה על טעמי המצות, פרק ז,
הפחם נותן אותה מדת החום אשר נצברה בקרבו בהתהוותו. חק יצירה זה של השוית המשקל שבין כח היצירה לכח ההשפעה של הנושא, הוא כולל ג"כ את חיי הרוח, את אצילות הדעת והמוסר. וע"פ זה אין המצות מיוחסות אל טעמיהן בתור סמני זכירה מלאכותיים כ"א בתור נושאים פועלים, ההולכים עם סדרי השלמת ההויה בצדה המרכזי, המוצא את מקומו היותר מבורר באנושיות המבוכרת של כנסת ישראל. האהבה, עדן החיים, החודרת עד האהבה המינית בפנותה לקראת הויית החיים ושלשלת השלמתם מדור לדור ומתקופה לתקופה, התשוקה האלהית של העלאת נר החיים הולכת היא ומתרכזת בתוך כל האידיאלים הנשאים ממלאי החיים. והם נוטעים אלה האחרונים, את כל הפרחים היפים נותני הריח הטוב, אשר בכל פרדסי האהבה המינית המעוטרת בחיי תום ואושר, שהנטיה האינדיבידואלית השפלה הכניסה פה את שמריה, באש זרה ושורפת, שהוציאה את חרפת הערלה, בתכונתה הפסיכית והפתולוגית. שאיפת ההשתלמות המעשית והרוחנית, להכשיר את הבשר והרוח אל אור האהבה הממלאה עז ואורה את כל גדות החיים, ע"י ניצוצה הפנימי של תשוקת יצירת החיים והזרחת אורם בתכונתם היותר אידיאלית, אוצר אור זה בכל זהרו ואורו, בכל מילואו וטובו, גנוז הוא לעד בחותם אות ברית קודש של מצות מילה. החיים המוסריים לא ישתכללו בכל מילואם כ"א ע"י מקורם האלקי. המקור האלקי לא יתן את פריו למעשה של הכשרת תרבות חברותית, כ"א ע"י תיקון מדיני המתכונן תחלה בגוי איתן ומוכשר ביותר, הראוי להיות בתור עם לבדד. לא מתגדר בלאומיות מיוחדת היכולה לעמוד בלדתה של תחרות עם כל מיני הרוחות הלאומיות, שאין להם כ"א חוג מטרתם הכנוסה וסגורה בלאומיותם או בתנאי החברה שהם יוצרים, כ"א עם תמצית המוכשר לספוג בקרבו את כל כבוד גוים, את מבחר האידיאליות האנושית המחולקת, ולהפיצם אח"כ כדרך כניסתם בתוספות שכלול ועבוד ומטבע הגונה וקבועה של חותמה הבולט והמזהיר. המצות הלאומיות כולן, הקשורות בארץ ישראל ובמרכז המקדש דוקא. וכן התרכזות הנטיה של עבודת אלקים מתוך האידיאלים היותר רחבים, נשאים ורוחנים, דוקא בתוך אותה המסגרת הפשוטה והטבעית, שגם הנפש הילדותית יכולה לסופגה. זאת היא אחת מהתכונות היותר קבועות לטבע התרכזות החיים השלמה, המחברת את הרום עם השפל שמרוממת ע"י זה את הרגשות השפלים ומעדנתם, ומנמכת את האידיאלים המרוממים שיהיו מעורבים עם החיים. וזאת היא תכונת עבודת הקרבנות, שבשכלולה צריכה להתרכז דוקא במקום אחד מיוחד בכל האנושיות "בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבוד את ד', עם כל רוממות התרבות צריך שישמר הטבע "בריא אולם". וכל חיי הילדות עם מראה שובבותם מוסיפים זר רענן על ראש הזקנה האנושית המלאה חכמת עולמים. זרמי הזמנים משתנים בתוארם, אבל חוט החיים אחד הוא ועובר בכל. חותם ההבדלה בין ישראל לעמים, בראשית ימי הצמיחה, נעוץ הוא בזכירת יציאת מצרים "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה". התרבות ההיסטורית הלכה הלך ואור, הגרעינים אשר נזרעו מאור ההתרכזות האלהית המוחלטת פעלו, בדרך ישר או מסובב, על כל החיים. התנועה הנסתרת המתחוללת באנושיות, כשחלק גדול ממנה מתנעע תנועה גלויה, היא כבירת כח מאד ותחיית האומה לעומת העתיד פונה היא בכל רכושה ממש תנועה הפכית מזו של יציאת מצרים. היא הולכת לקראת ההתאחדות עם האנושיות כלה, באורח אורגני, אחרי אשר יוכשרו האברים כלם אל ההשפעה השלמה. הזרמים המוסרים החפשים הנם הולכים ונעשים בתקופת ההתבדלות להכשיר את החיים אל ההתארגנות המחוברת.