"דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה׳" (ויקרא כ"ה, ב).
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה׳׃
Speak to the Israelite people and say to them: When you enter the land that I assign to you, the land shall observe a sabbath of ה׳.
מסביר רש"י (ויקרא כ"ה, ב), "שבת לה׳. לְשֵׁם ה׳, כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבַּת בְּרֵאשִׁית (עי' ספרא)".
לכאורה עולה מדברי רש"י שכוונת הפסוק במילים "שַׁבָּ֖ת לַה׳" היא ששביתת הקרקע תיהיה לשם שמים ולא לעצמו (כמו שעושים עובדי האדמה שנותנים שנת מנוחה לארץ כדי שיהיה לה כוח לשנים הבאות). ושביתה זו דומה ל 'שבת בראשית' שנקראת כך בגלל שנקבעה מימי בראשית ("וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכׇּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה" בראשית פרק ב פסוק ב) ונכתב בשבת זו "וְי֨וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַה׳ אֱלֹקֶ֑֗יךָ" (שמות כ, י), משמע שהשבת לכבוד ה׳ ולא לכבודו.
שבת לה׳. לְשֵׁם ה׳, כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבַּת בְּרֵאשִׁית (עי' ספרא):
שבת לה׳ [THEN SHALL THE LAND KEEP) A REST 'לה — This means a rest in honor of the Lord (not a rest for the Lord, as in v. 4: שבת שבתון יהיה לארץ, “there shall be a strict Sabbath for the land”, i. e. for the land to rest) in the same sense as these words are used in the case of the weekly Sabbath (lit., the Sabbath of Creation) (Exodus 20:10) where 'שבת לה cannot mean “a day for God to rest” (Sifra, Behar, Chapter 1 2).
ומקשה הרמב"ן (ויקרא כ"ה, ב) על פירוש זה של רש"י, המדרש (ספרא בהר פרק א, ב) כותב, "'שבת לה׳' – כשם שנאמר בשבת בראשית 'שבת לה׳' כך נאמר בשביעית 'שבת לה׳'", ואין כוונת המדרש שיעשה את השביעית לשם ה׳ ולא לשם עצמו שהרי כל המצוות צריך לעשות אותם לשם שמים!
[ב] "שבת לה׳" – כשם שנאמר בשבת בראשית "שבת לה׳" כך נאמר בשביעית "שבת לה׳". "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" – כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך.
2) "a Sabbath to the L–rd": Just as the seventh day of creation is called "Sabbath to the L–rd," so, the seventh year. "your field you shall not sow, and your vineyard you shall not prune": (See Section 1:4 above)
(רבי אליהו מזרחי (הרא"ם) מתרץ את רש"י ומסביר שהרמב"ן טעה בהבנתו של רש"י).
שבת לה׳ לשם ה׳ כשם שנ' בשבת בראשית. אינו רוצה לומר שיעשה שביתתה לשמו ולכבודו ולא להנאת עצמו שתהיה מנוחה לארץ שנה אחת כדי שיהיה לה כח לשנים הבאות כמו שעושין זה עובדי האדמה אלא שיהיה שביתתה לשם השבת ששבת בו השם בזמן הבריאה וזהו שאמר כשם שנאמר בשבת בראשית שכתוב בו בפירוש ויום השביעי שבת לה׳ אלקיך כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי ואף על פי שזאת המנוחה בשנה שביעית ומנוחת הבריאה ביום השביעי מכל מקום סוד ימי עולם רמוז במקום הזה כי כל השביעיות זכר ליום הז' הם. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ורז"ל לא לכך כוונו במדרשם כי כל השבתות גם המועדים לשם ה׳ הם ולא יאמר באחד מהם לה׳ אבל יאמר יהיה לכם שבתון ואומ' ביום הכפורים שבת שבתון הוא לכם. וזה מפני שחשב שכונת הרב במאמר לשם ה׳ הוא שנעשה השמט' לשמו ולכבודו ולא להנאתו כמנהג עובדי האדמה וכבר בארנו שאין זו כונת הרב רק כאשר פירשנו והראיה ממה שכתב אחריו מיד כשם שנאמר בשבת בראשית ושם אינו רוצה לומר לשמו ולכבודו רק לשם המנוחה ששבת בו השם בזמן הבריאה כדכתיב כי ששת ימים עשה ונו' וינח ביום השביעי:
הרמב"ן מסביר את המדרש באופן אחר ש "שַׁבָּת לַה׳ אֱלֹקֶיךָ" המוזכר בשבת בראשית (שמות כ, י) משמעו "כִּי בוֹ שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ וְעַל כֵּן לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", כלומר "שַׁבָּת לַה׳" הכוונה שה׳ שבת בו.
ומסביר רבי יעקב בן אשר, בעל הטורים, בפירושו הטור הארוך (ויקרא, כ"ה, ב) את הרמב"ן, "פי' הרמב"ן בכל המועדים נאמר בהם שבת ושבתון ולא נאמר באחד מהם שבת לה׳ כמו בשבת שהוא עדות לה׳ שברא עולמו בו' ימים ונח בשביעי וכן השמיטה עשת (רמז?) לששת אלפים ימי העולם ואלף השביעי הוא כולו שבת ומנוחה לחי העולמים וכל הכופר בשמטה ככופר במעשה בראשית ובעולם הבא כדרך שאמרו בשבת. ולכך החמיר בשמטה יותר מבשאר חייבי לאוין וחייב עליהן הגלות כמו שהחמיר בעריות שנאמר אז תרצה הארץ".
שבת לה׳. פי' הרמב"ן בכל המועדים נאמר בהם שבת ושבתון ולא נאמר באחד מהם שבת לה׳ כמו בשבת שהוא עדות לה׳ שברא עולמו בו' ימים ונח בשביעי וכן השמיטה עשת (רמז?) לששת אלפים ימי העולם ואלף השביעי הוא כולו שבת ומנוחה לחי העולמים וכל הכופר בשמטה ככופר במעשה בראשית ובעולם הבא כדרך שאמרו בשבת. ולכך החמיר בשמטה יותר מבשאר חייבי לאוין וחייב עליהן הגלות כמו שהחמיר בעריות שנאמר אז תרצה הארץ:
שבת לה׳, “as a kind of Sabbath in honour of Hashem.” Nachmanides observes that in connection with all the festivals the Torah mentions such expressions as שבת or שבתון, describing various degrees of abstention from work, whereas nowhere else do we encounter the expression שבת לה׳, “a Sabbath for Hashem,” as we find it concerning the weekly Sabbath which is testimony that Hashem has created the universe in six days. (Compare Exodus 20,10 as well as the second version of the Ten Commandments in Deuteronomy.) It is fairly clear then that the sh’mittah legislation too is meant to pay homage to the fact that G’d created the universe in six stages. Our sages consider the duration of that universe as meant to endure for 6000 years, paralleling the “days” it took to create. The seventh millennium, by contrast, would be of a different order altogether, work in the manner in which we know it not being performed during that millennium. As a result of such considerations, anyone who denies the validity of the sh’mittah in thought or deed is equivalent to someone who denies that G’d created the universe in six days and that there is a world to come beyond the world in which we find ourselves on this planet. This is the reason why the Torah has been so strict with warnings about the dire consequences to the nation if this legislation were to be disregarded, and why there are so many apparently stringent regulations connected to the observance of the sh’mittah legislation. Non-observance of this positive commandment [usually carrying a relatively minor penalty Ed.] is followed by the exile of the nation, a punishment equal to the violation of non-observance of the negative commandments of incestuous or immoral sexual relationships! (Compare Leviticus 27,34)
וברמב"ן אנו רואים את ההרחבה לכך "כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ (תמיד פ"ז מ"ד), בַּשְּׁבִיעִי מֶה הָיוּ אוֹמְרִים, "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת", לֶעָתִיד לָבֹא שֶׁכֻּלָּהּ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים".
שַׁבָּת לַה׳ לְשֵׁם ה׳, כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבַּת בְּרֵאשִׁית, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על ויקרא כ"ה:ב'). וְרַבּוֹתֵינוּ לֹא כָּךְ נִתְכַּוְּנוּ בְּמִדְרָשָׁם, כִּי כָל הַשַּׁבָּתוֹת גַּם הַמּוֹעֲדִים לְשֵׁם ה׳ הֵן, וְלֹא יֵאָמֵר בְּאֶחָד מֵהֶם "לַה׳", אֲבָל אָמַר "יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן" (ויקרא כ"ג:כ"ד), וְאָמַר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם" (שם לב). וּלְשׁוֹן הַבָּרַיְתָא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (פרק א ב), "שַׁבָּת לַה׳", כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבַּת בְּרֵאשִׁית כָּךְ נֶאֱמַר בַּשְּׁבִיעִית "שַׁבָּת לַה׳". אֲבָל פֵּרוּשׁ "שַׁבָּת לַה׳ אֱלֹקֶיךָ" הָאָמוּר בְּשַׁבָּת בְּרֵאשִׁית (שמות כ י), כִּי בוֹ שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ וְעַל כֵּן לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, וּלְכָךְ אָמְרוּ כִּי כֵן נֶאֱמַר בַּשְּׁמִטָּה, כִּי הִיא שְׁבִיעִית בַּשָּׁנִים. וְהִנֵּה בְּכָאן עוֹרְרוּ אוֹתָנוּ בְּסוֹד גָּדוֹל מִסּוֹדוֹת הַתּוֹרָה, כְּבָר רָמַז לָנוּ ר"א שֶׁכָּתַב, וְטַעַם "שַׁבָּת לַה׳" כְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְסוֹד יְמוֹת עוֹלָם רָמוּז בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וְכוֹף אָזְנְךָ לִשְׁמֹעַ מַה שֶׁאֲנִי רַשַּׁאי לְהַשְׁמִיעֲךָ מִמֶּנּוּ בַּלָּשׁוֹן אֲשֶׁר אַשְׁמִיעֲךָ, וְאִם תִּזְכֶּה תִּתְבּוֹנֵן. כְּבָר כָּתַבְתִּי בְּסֵדֶר בְּרֵאשִׁית (בראשית ב ג) כִּי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית הֵם יְמוֹת עוֹלָם וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה׳ אֱלֹקֶיךָ (שמות כ ו), כִּי בּוֹ יִהְיֶה שַׁבָּת לַשֵּׁם הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ (תמיד פ"ז מ"ד), בַּשְּׁבִיעִי מֶה הָיוּ אוֹמְרִים, "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת", לֶעָתִיד לָבֹא שֶׁכֻּלָּהּ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים. וְהִנֵּה הַיָּמִים רֶמֶז לַאֲשֶׁר בָּרָא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, וְהַשָּׁנִים יִרְמְזוּ לַאֲשֶׁר יִהְיֶה בִּבְרִיאַת כָּל יְמֵי עוֹלָם. וְעַל כֵּן הֶחְמִיר הַכָּתוּב בַּשְּׁמִטָּה יוֹתֵר מִכָּל חַיָּבֵי לָאוִין וְחִיֵּב הַגָּלוּת עָלֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁהֶחְמִיר בָּעֲרָיוֹת (ויקרא י"ח:כ"ח), שֶׁנֶּאֱמַר "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ" (ויקרא כ"ו:ל"ד), וְהֶחְזִיר הָעִנְיָן פְּעָמִים רַבּוֹת "כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת" (שם שם לה), וְנֶאֱמַר "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ" (שם שם מג), וְכֵן שָׁנִינוּ (אבות פ"ה מ"ט), גָּלוּת בָּאָה עַל עִנּוּי הַדִּין וְעַל עִוּוּת הַדִּין וְעַל שְׁמִטַּת הָאָרֶץ; מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ אֵינוֹ מוֹדֶה בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן הֶחְמִיר הַנָּבִיא וְגָזַר גָּלוּת עַל שִׁלּוּחַ עֲבָדִים בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לד יג יד) "אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְגוֹ' מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים" וְגוֹ', כִּי גַּם בָּעֶבֶד שְׁבִיעִית וְיוֹבֵל כו'. וְהַיּוֹבֵל יִוָּדַע עוֹד מִבְּרֵאשִׁית עַד וַיְכֻלּוּ, כִּי יָשׁוּבוּ בַּיּוֹבֵל הַכֹּל אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי הוּא מוּסָד מוּסָּד, הַמַּאֲמִין יַחֲרִישׁ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת" (כאן), "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ" (ויקרא כ"ה:י'), כִּי הִיא אֶרֶץ הַחַיִּים הַנִּרְמֶזֶת בַּפָּסוּק הָרִאשׁוֹן (בראשית א א), שֶׁבָּהּ נֶאֱמַר "וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כ"ו:מ"ב), וּכְבָר זָכַרְתִּי זֶה פְּעָמִים. וְשֶׁמָּא לָזֶה רָמְזוּ רַבּוֹתֵינוּ (ר"ה כא) בְּאָמְרָם, חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִּינָה נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם וְכֻלָּם נִמְסְרוּ לְמֹשֶׁה חוּץ מֵאֶחָד; כִּי כָל שְׁמִטָּה שַׁעַר בַּיִת אֶחָד, וְהִנֵּה הוֹדִיעוּהוּ כָּל הַהֲוָיָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף חוּץ מִן הַיּוֹבֵל קֹדֶשׁ:
A SABBATH UNTO THE ETERNAL, “[This means] in honor of the Eternal [and that it is not primarily intended for man’s benefit], in the same sense as this expression is used in the case of the Sabbath of Creation” [i.e., the weekly Sabbath, of which it is also said, a Sabbath unto the Eternal]. This is the language of Rashi. But this was not the intention of the Rabbis in their interpretation, for all [weekly] Sabbaths, and also the festivals, are in honor of the Eternal, and yet in not one of them [i.e., the festivals] does Scripture say that they are “unto the Eternal.” Instead, it says it shall be a solemn rest unto you, and in the case of the Day of Atonement it states, It shall be unto you a Sabbath of solemn rest. The text of the Beraitha in the Torah Kohanim [quoted by Rashi] is as follows: “A Sabbath unto the Eternal. Just as it says with reference to the Sabbath of Creation, so is it said regarding the Sabbatical year, a Sabbath unto the Eternal.” But the meaning of a Sabbath unto the Eternal thy G-d stated in connection with the Sabbath of Creation, is that on it He ceased from work and rested and therefore thou shalt not do any manner of work. It was with reference to that idea that the Sages, of blessed memory, said that the same expression is also stated in the case of the Sabbatical year, since it is the seventh in [the cycle of] the years [just as the weekly Sabbath is the seventh day in the cycle of days; and the meaning thereof here is that since the seventh year is a Sabbath to the Eternal, as will be explained, we are to desist from working the land].Now here [in the Torath Kohanim mentioned above, the Rabbis] have roused our attention to one of the great secrets of the Torah. Rabbi Abraham ibn Ezra has already given us a hint of it when he wrote: “The meaning of a Sabbath unto the Eternal is like that of the Sabbath-day. The secret of the years of the world is alluded to in this place.” [Thus far is Ibn Ezra’s comment.]Bend now your ear to understand that which I am permitted to inform you about it in the words that I will cause you to hear, and if you will be worthy, you will contemplate them [and understand them]. I have already written in Seder Bereshith that the six days of creation represent [all] the days of the world, and the seventh day is a Sabbath unto the Eternal thy G-d, for on it will be the Sabbath to the Great Name, just as we have been taught [in a Mishnah]: “On the seventh day what psalm did the Levites sing [in the Sanctuary? They sang] A Psalm, a Song. For the Sabbath-day — [a song] for the World to Come, which will be wholly a Sabbath, and rest for life everlasting.” Thus the [seven] days [of the week] allude to that which He created in the process of creation, and the [seven] years [of the Sabbatical cycle] refer to that which will occur during the creation of all “the days” of the world. It is for this reason that Scripture was more stringent regarding [the transgression of the laws of] the Sabbatical year than with respect to those guilty of transgressing all other negative commandments, and made it punishable with exile, just as He was stringent with respect to forbidden sexual relations [for which the punishment of the people, as opposed to that of the individual, is also exile]; as it is said, Then shall the Land be paid her Sabbaths, and He repeated this matter many times: As long as it lieth desolate it shall have rest, and it is further said, And the Land shall lie forsaken without them, and shall be paid her Sabbaths. “And so we have been taught [in a Mishnah]: “Exile comes for the delaying of justice, and for the perversion of justice, and for [the neglect of] the year of rest for the Land.” [This stringency of punishment is] because whoever denies it [i.e., the law of the Sabbatical year], does not acknowledge the work of creation and [life in] the World to Come. Similarly the prophet [Jeremiah] was stringent, and decreed exile for neglecting to send [Hebrew] servants to freedom in the seventh year [of their service], as it is said, I made a covenant with your fathers … At the beginning of seven years ye shall let go every man his brother etc., for in the case of a servant the seventh year is also like a [complete] Jubilee; and the Jubilee is known also [at the very beginning of the Torah] — from ‘Bereshith’ (In the beginning) to ‘Vayechulu’ (And there were finished) — intimating that in the Jubilee everything is to return [to its origin], every man unto his possession, and every man unto his family. For it is a sure foundation, and he that believeth shall keep silence. This is what is meant in saying, ‘v’shavtah ha’aretz shabbath’ (and ‘the land’ shall keep a Sabbath); and ye shall proclaim liberty ‘ba’aretz’ (throughout ‘the land’), for the reference here is to “the land of eternal life” which is alluded to in the first verse [of the Torah], and of which it is said, ‘v’ha’aretz ezkor’ (and I will remember ‘the land’). I have already mentioned this several times. Perhaps it is to this that our Rabbis alluded in saying: “Fifty gates [degrees] of understanding were created in the world, and all were transmitted to Moses with one exception.” For each cycle of seven years constitutes “the gate of one house” [creation], and thus He informed him of all existence from beginning to end, with the exception of the holy Jubilee.
והגמרא (סנהדרין דף צ"ז עמוד א), דורשת את הפסוק שהביא הרמב"ן,
תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב קטינא: כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט ומבטל קיומו את הרגיל אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר: "ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא", ואומר: "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צ"ב, א), כלומר, יום (אלף שנה) שכולו שבת. ואומר: כדי שנבין את שיעור הגודל "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר ואשמורה בלילה" (תהלים צ, ד). (ביאור שטיינזלץ).
תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב קטינא: כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט ומבטל קיומו את הרגיל אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר: "ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא", ואומר: "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב, א), כלומר, יום (אלף שנה) שכולו שבת. ואומר: כדי שנבין את שיעור הגודל "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר ואשמורה בלילה" (תהלים צ, ד).
ומסביר רש"י את הגמרא, "משמט - ונעשה חרב: שכולו שבת - שהעולם משמט".
משמט - ונעשה חרב: שכולו שבת - שהעולם משמט:
והרמב"ן מרחיב על כך בשער הגמול ס"ד, "עכשיו ביארנו כונתנו בשכרי המצות וענשן ונחזור בקצרה כי שכר הנפשות וקיומם בעולם הנשמות נקרא לרבותינו זיכרונם לברכה "גן עדן" ופעמים קורין אותו "עליה" ו"ישיבה שלמעלה" ואחרי כן יבא המשיח והוא מכלל חיי העולם הזה ובסופה יהיה יום הדין ותחיית המתים שהוא השכר הכולל הגוף והנפש והוא העיקר הגדול שהוא תקות כל מקוה להקדוש ברוך הוא והוא העולם הבא שבו ישוב הגוף כמו נפש והנפש תדבק בדעת עליון כהדבקה בגן עדן עולם הנשמות ותתעלה בהשגה גדולה ממנה ויהיה קיום הכל לעדי עד ולנצח נצחים סימן לדברים הללו ורמז להם בתורה ששת ימי המעשה בששי נברא אדם וגמר מעשיו בשביעי שבת כך מלכי האומות בעולם חמשה כנגד יצירת העופות ושרצי המים ושאר דברים ותופסת מלכותם בששי מעט כנגד יצירת בהמה וחיה שנבראו בתחלתן מלכות בית דוד באלף הששי כנגד יצירתו שלאדם שמכיר את בוראו ומושל בכלם ובסוף אותן אלף יהיה יום הדין שכל אדם נדון בו ביום ושביעי שבת והוא התחלת העולם הבא ואין לזוכים בו קץ וסוף אלא מתקיימין ברצון הבורא יתברך ויתעלה חפצו ורצונו המקיימן וכן ששת שני שבוע ובשביעית שמטה רמז לעניין הזה ומכאן ילמוד החכם סוד היובלות (רמב"ן לויקרא כה ב) וידע העניין בכללו וברוך היודע והמלמד לאדם דעת".
עכשיו ביארנו כונתנו בשכרי המצות וענשן ונחזור בקצרה כי שכר הנפשות וקיומם בעולם הנשמות נקרא לרבותינו זיכרונם לברכה "גן עדן" ופעמים קורין אותו "עליה" ו"ישיבה שלמעלה" ואחרי כן יבא המשיח והוא מכלל חיי העולם הזה ובסופה יהיה יום הדין ותחיית המתים שהוא השכר הכולל הגוף והנפש והוא העיקר הגדול שהוא תקות כל מקוה להקדוש ברוך הוא והוא העולם הבא שבו ישוב הגוף כמו נפש והנפש תדבק בדעת עליון כהדבקה בגן עדן עולם הנשמות ותתעלה בהשגה גדולה ממנה ויהיה קיום הכל לעדי עד ולנצח נצחים סימן לדברים הללו ורמז להם בתורה ששת ימי המעשה בששי נברא אדם וגמר מעשיו בשביעי שבת כך מלכי האומות בעולם חמשה כנגד יצירת העופות ושרצי המים ושאר דברים ותופסת מלכותם בששי מעט כנגד יצירת בהמה וחיה שנבראו בתחלתן מלכות בית דוד באלף הששי כנגד יצירתו שלאדם שמכיר את בוראו ומושל בכלם ובסוף אותן אלף יהיה יום הדין שכל אדם נדון בו ביום ושביעי שבת והוא התחלת העולם הבא ואין לזוכים בו קץ וסוף אלא מתקיימין ברצון הבורא יתברך ויתעלה חפצו ורצונו המקיימן וכן ששת שני שבוע ובשביעית שמטה רמז לעניין הזה ומכאן ילמוד החכם סוד היובלות (רמב"ן לויקרא כה ב) וידע העניין בכללו וברוך היודע והמלמד לאדם דעת.
להאברבנאל (ויקרא כ"ה, א) מסביר למה העונש כל כך חמור במצוות שמיטה לפי דעתו של הרמב"ן, "ואמרו במשנה גלות בא לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ כי היובל בכלל השמיטות הוא וכל זה לפי שהכופר בהפסד העולם אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא כמו שזכר הרמב"ן".
(כב) הדרך הג' והוא כפי חכמת המציאות ענינו שהעולם בכללו וכל אחד מחלקיו תחתונים ועליונים הם כלם בטבעם נפסדים כי הנה בראם בוראם בטבע ותכונה לעמוד בה זמן מוגבל ובהשלמתו לא יוסיפו לעמוד עוד כי אין בנמצא שום קדמון ולא נצחיי בהחלט זולת הראשון יתברך שמו. והנה ביאור זה בנמצאים השפלים אשר בעפר יסודם הוא נגלה מבואר שכל אחד מהם בפרטיותו נפסד. אך בגרמים השמימיים יראה זה בתחלת הדעת מאמר זר מאד והרב המורה לא קבלו. והרל"בג והמחברים האחרים הרחיקוהו והם אשר נמשכו אחרי דעות היונים. אבל חכמי התורה אשר לנו קיימו וקבלו הדעת הזה עליהם ועל זרעם. ויש לנו על אמונתנו זאת הערות גדולות וראיות רבות מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ומדברי חכמינו הקדושים ז"ל כפי מה שהיה מקובל בידיהם מהנביאים וגם בדברי חכמי האומות ופלוסופיהם הקדומים יש עדויות וסברות על זה. אם מן התורה ראשונה בששת ימי בראשית ושביתת היום השביעי וכמו שכתב הרמב"ן כי ששת ימי בראשית מורים על ימי העולם שקיומו יהיה ששת אלפים שנה כי יומו של האל יתברך אלף שנה ומדברי חז"ל לקח הרב המאמר הזה ואמרו שעל זה נאמר כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ ולא נאמר כי בששת שגזרת מלך היא שיעמוד העולם ששת ימי ה׳ וביום השביעי הרומז לאלף השביעי תהיה שביתה והפסק. ולרמוז לזה באה מצות השבת לעבוד ששת ימים ולשבות בשביעי. וכן חג הסכות הוקבע ז' ימים והיה הראשון קדש והשביעי קדש באיסור מלאכה לרמוז לתחלת העולם שנברא אחר ההעדר ולסופו ישוב אל ההעדר. ורמזים והערות אחרות רבות מאלו באו בתורה. ואמנם מדברי הנביאים הנה בדברי ישעיהו אני ראשון ואני אחרון להודיע שמציאותו יתברך קדם לבריאת העולם ויתאחר אחרי אפיסתו. ואמר שמים כעשן נמלחו וארץ כבגד תבלה ונמקו כל צבא השמים ונגולו כספר. ויואל אמר ורעשו שמים והארץ שהוא רומז אל ההפסד. ואמר ישעיה כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות וכל זה בדברי הנביאים. ואמנם מן הכתובים הנה בדברי המשורר באה מבוארת הפנה הזאת באמרו (תהילים ק״ב:כ״ז) לפנים הארץ יסדת המה יאבדו ואתה תעמוד וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו ואתה הוא ושנותיך לא יתמו. ונאמר ותגעש ותרעש הארץ ומוסדות השמים ירגזו. ונאמר עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו. הרי לך ראיות גם כן מהכתובים מהפסד העולם וכלותו. ואמנם מדברי חז"ל אמרו בפרק חלק אמר רב קטינא שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרב. ובמס' ר"ה א"ר יהודה משמיה דר' עקיבא אמר ר' לענין השיר שהיו אומרים במקדש בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכלו שבת. ואמרינן עלה בגמרא דסבירא ליה כרב קטינא דחד חריב. וכן אמרו תאנא דבי אליהו שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב שנאמר ונשגב ה׳ צבאות ביום ההוא מאי טעמא גמר ליה מבריאת העולם מה בריאת עולם בששת ימים ובשביעי נח כך באלפי העולם יום לאלף שיומו של הק"בה אלף שנים. ובפרקי רבי אליעזר כתיב רבן גמליאל אומר כשם שראשי חדשים מתחדשים ומתקדשים בעולם כך יהיו ישראל מתחדשים ומתקדשים לעולם הבא שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו. וחכמים אומרים שמים וארץ עתידים להתחדש ומה כתוב עליהם ונגולו כספר שמים כאדם שקורא בספר וגולל אותו וחוזר ופותח וקורא וגולל. כך עתיד הקדוש ברוך הוא לגלול אותם וחוזר ומחדש אותם למקומם הה"ד ונגולו כספר השמים והארץ כבגד תבלה כאדם שהוא פושט טליתו והוא מקפל אותו וחוזר ופותח ולובש ומקפל אותו כך עתיד הקדוש ברוך הוא לקפל את הארץ כבגד שנאמר והארץ כבגד תבלה ונאמר כלבוש תחליפם ויחלופו. רבי אליעזר אומר כל יצורי השמים עתידין לנבול ולהתחדש מה כתיב וכל צבאם יבול מה הגפן והתאנה הזאת עליהם נופלות ועומדות כעץ יבש וחוזרות ופורחות ומוציאות עלים חדשים ורעננים כך כל צבא השמים עתידין לנבול כגפן וכתאנה והם חוזרים ומתחדשים לפניו להודיע שהכל מכלה והוא אינו כלה ובמסכת ברכות פרק אין עומדין אשר נשבעת להם בך אמר ר' אלעזר אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה עכשיו שנשבעת להם בשמך הגדול מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך שבועתך קיימת עכ"ל. ובמדרש משלי בני אם ערבת לרעך אלו ישראל בשעה שעמדו על הר סיני אמר הקדוש ברוך הוא אם אני נותן לכם תורה אתם מקיימים אותה אמרו לו הן אמר להם ערבות אני מבקש מכם אמרו לפניו נתן לך שמים וארץ אמר להם דבר מתבטל איני מבקש מכם למה שהם עתידין להבטל. אמר להם יש לי ערבים טובים בניכם שאם אתם מקיימים את התורה אני מקיים אותם ואם לאו אני נוטלם מכם שנאמר ותשכח תורת אלקיו אשכח בניך גם אני ע"כ. הנך רואה בעיניך שהיה הדעת הזה מהפסד העולם נשרש בתורה מאומות מדברי הנביאים מצודק אצל המדברים ברוח הקדש מקובל אצל חכמי ישראל הקדושים ומה לנו עוד להביא ראיות מדבריהם וקבלתם כי הנה רבי יהודה בר' סימון ור' אבהו דעת שפתיהם ברור מללו שהאחד אמר שהיה הדר זמנים קודם לכן. והאחר אמר שהיה הקדוש ברוך הוא בונה עולמות וכו' ואמנם שהיה הדעת הזה גם כן מקובל אצל חכמי האומות ופלוסופיהם הקדמונים יעיד עליו אבן דקלים שאמר שנתהוה העולם ונפסד פעמים אין תכלית להם. וארסטו בספר השמים והעולם כשספר דעות הקדמונים בהווית השמים זכר זה הדעת עצמו שנתהוו ונפסדו פעמים אין מספר להם. וגם אפלטון זה היה דעתו כמו שכתב בן רשד בדרושיו הטבעיים ז"ל שם ואלו תקובל ראית אפלטון לא היה נראה ממנה אלא שהתנועה הראשונה מחודשת היא ראשית התנועות להמנע תנועה לפניה ועל זה היה עובר שיהיו קודם זה העולם עולמות אין תכלית להם ע"כ. כאלו טבע האמת הביא את האנשים האלה בארצותם לגוייהם לקיים הדעת הזה אולי שקבלוהו כן מזמן הנביאים אשר עמדו בסוד ה׳. הנה א"כ הדעת הזה מהפסד העולם הוא אמיתי ראוי לכל מי אשר בשם ישראל יכנה להאמין אותו. ואמנם הספקות והטענות אשר עשו המתפלספים לבטל הדעת הזה כבר אני השיבותי עליהם תשובה נצחת במאמר תשיעי מספר מפעלות אלקים אשר חברתי בחדוש העולם והפסדו יעוינו משם. אבל ראוי שנדע שהם קבלו ששני אופני ההפסד יהיו בעולם. הא' הפסד חלקי והוא שיעמדו שמים וארץ כמו שהם אבל יחרבו ויפסדו היסודות והמורכבים מהם אשר על פני כל הארץ והאדמה תשאה שממה. וההפסד החלקי הזה קיימו שיהיה לעולם לאלף השביעי מבריאתו וממנו דבר רב קטינא והתנא דבי אליהו והוא מה שאמרו וחד חרב לפי שיפסק השפע העליון ולא יבא על הארץ. ולזה ההפסד תרמוז מצות השבת וחג הפסח ואליו תרמוז מצות השמיטה שצוה יתברך שש שנים תזרע שדך וגו' ובשביעית תשמטנה ונטשתה כי לא יפסדו בהפסד החלקי הזה השמים והארץ אלא שתחרב הארץ מההוויות כלם. וממנה דברו גם כן בפרקי ר' אליעזר לא שיאמרו שבאלף השביעי יפסדו ויחדלו השמים והארץ. כי רחוק הוא שגלגל המזלות יפסד קודם שיחתך שתות מהלכו בלבד. וההפסד השני הוא ההפסד המוחלט שיחזרו הכל רוצה לומר שמים וארץ וכל מה שבתוכם להעדר הגמור ולהעדר המוחלט והכולל הזה תרמוז מצות היובל שאחרי עבור שבע שמיטות אלפים מן השנים בשנת החמשים אלף יפסד הכל עליונים ותחתונים הפסד כללי חומר וצורה וישוב הכל להעדר מוחלט כאשר היה קודם הבריאה ולכך נאמר בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. ואולי שגם כן ירמזו ששת ימי בראשית עם השביעי אל השביעיות אלפי השנים האלה אשר ביובל ומזה ההפסד הכללי המוחלט דברו במסכת ברכות ובמדרש משלי באמרם ז"ל שיהיו השמים והארץ בטלים רוצה לומר נעדרים ועליך לפרש כל אחד מהפסוקים כדברי חכמינו זכרונם לברכה שזכרתי כל אחד כפי ענינו אם על שמיטת העולם ואם על היובל המוחלט. וכלל הענין שהפסד העולם הכללי המוחלט יהיה כפי בריאתו כי כמו שנברא לא מדבר כך יפסד אל לא דבר שלא ישאר מהם דבר במציאות לא חומר ולא צורה. אבל הכל יהיה נעדר בעתיד אחר הפסדם כמו שהיה בעבר קודם בריאתם העדר קדמם והעדר יהיה אחריתם. וכן כתב רב סעדיה בספר האמונות שלו ואלה הם דבריו השמים והארץ הם מוגבלים ונקבצים וכשם שהם מוקבצים ונחקרים ככה וכלתם ופעלתם וכחם נקבצים ונחקרים וכיון שמנעת יכלתם עד קצה מעשיהם ואחרית פעולותיהם כבר בטלה וחלפה וכיון שבטלה וחלפה כבר אבד העולם ובטל וחזר להעדרו ואפיסתו כמו שהיה קודם ע"כ. וזהו עצמו דעת הרמב"ן בשמיטה וביובל אם לא שכסה אותו בסודותיו ואיני רואה בזה צורך הסוד והעלמה כי הנה התורה האלהית גלתה כל המדעים היקרים בסדר מצותיה וענינם והחמירה בשמיטה יותר מכל הלאוין וחייב הגלות עליה כמו שאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה. ואמרו במשנה גלות בא לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ כי היובל בכלל השמיטות הוא וכל זה לפי שהכופר בהפסד העולם אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא כמו שזכר הרמב"ן. הנה התבאר הדרך הג' הזה בטעם מצוות השמיטה והיובל וכי תאוה נפשך לדעח הדרוש הזה בשרשיו וחקירתו בית אל תמצאנו הוא ספר מפעלות אלקים כמו שזכרתי:
הרמב"ם מביא טעם למצוות "וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה׳" בספר מורה נבוכים (חלק ג, ל"ט, המצווה לשמוט נכסים: ביטחון כלכלי), "אשר לכל המצוות שמנינו בהלכות שמִטה ויובל מהן רחמים וגמילות חסד לבני האדם כולם וכו' וכדי שהארץ תהיה פורייה ותתחזק בשל הוברתהּ וכו'". משמע שטעם מצוות שמיטה שתשבות הארץ כדי שתהיה פורייה ותתחזק.
ומקשה הכלי יקר (ויקרא כ"ה, ב) על דעתו של הרמב"ם במורה נבוכים, "ורבים חולקים עליו ואמרו שאם חששה התורה לזה שלא תחלש האדמה למה יתחייבו גלות על שמיטת הארץ יהיה ענשם שלא תוסיף הארץ תת כחה להם, ועוד שאין זה שבת לה׳ כי אם לצורך הארץ, ומהו שאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה מה תרויח בזה שיגלו ממנה ישראל וישבו עליה הגוים אשר לעולם בה יעבודו ואיך תשבות הארץ בהשמה מהם".
ועוד הכלי יקר מקשה "ובעקידה נתן טעם אחר ואמר שתכלית מצוה זו לזכר חידוש העולם ולזכור ימות עולם וסוף ימי חלדו, והוסיף עוד נופך משלו וגם זה רחוק מכליותי כי הוא דומה וכן כתב מהרי"א ליהודה ועוד לקרא כי יום השבת התמידי בכל שבוע בא לזכר חידוש העולם ואם הוא לא יועיל מה יושיענו זה הבא לעיתים רחוקים".
(ז) המצווה לשמוט נכסים: ביטחון כלכלי 9 אשר לכל המצוות שמנינו בהלכות שמִטה ויובל – חמלה כללית) מהן רחמים וגמילות חסד לבני האדם כולם, כמו שנאמר: "[וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ] וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה [כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ]" (שמות כג,יא). פוריות הארץ) וכדי שהארץ תהיה פורייה ותתחזק בשל הוברתהּ. חמלה על החלש) ומהן חמלה על העבדים והעניים, כלומר השמטת כספים והשמטת עבדים. ביטחון כלכלי) ומהן דאגה להתמדת תיקון המחיה, בכך שהארץ כולה תהיה כהקדש, שלא ניתן יהיה למכור אותה לחלוטין: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת" (ויקרא כה,כג). וכך הקרן של נכסי האדם נשארת שמורה לו וליורשיו, ויתפרנס (הקונה) מיבולו ותו לא. הרי סיימנו לתת טעם לכל מה שנכלל בספר זרעים בחיבורנו, מלבד כלאי בהמה, שטעמם יתברר בהמשך (ג,מט23-22).
(7) As to the precepts enumerated in the laws concerning the year of release and the jubilee (Hilkot shemittah ve-yohel) some of them imply sympathy with our fellow-men, and promote the well-being of mankind; for in reference to these Precepts it is stated in the Law, “That the poor of thy people may eat” (Exod. 23:11); and besides, the land will also increase its produce and improve when it remains fallow for some time. Other precepts of this class prescribe kindness to servants and to the poor, by renouncing any claims to debts [in the year of release] and relieving the slaves of their bondage [in the seventh year]. There are some precepts in this class that serve to secure for the people a permanent source of maintenance and support by providing that the land should remain the permanent property of its owners, and that it could not be sold.” And the land shall not be sold for ever” (Lev. 25:23). In this way the property of a person remains intact for him and his heirs, and he can only enjoy the produce thereof. I have thus explained the reason of all precepts contained in our work in the Section Zera‘im, with the exception of the laws concerning the intermixture of different species of beasts the reason of which will be given (chap. xlix.).
ובגלל קושיות אלו הכלי יקר מביא ביאור שלו לטעם מצות "וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה׳",
אומר אני שטעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במדת האמונה, והבטחון בה׳ כי חשש הקב"ה פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה׳ ויסורו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם. על כן הוציאם ה׳ מן המנהג הטבעי לגמרי כי בשש שנים דרך האומות לעשות שני שנים זרע ושנה אחת בור כדי שלא להכחיש חילה, והקב"ה אמר שש שנים תזרע שדך. מידי שנה בשנה ואני מבטיחך להוסיף כחה שלא תכחיש. ועוד נס בתוך נס שאחר שזרעתה שש שנים אם בשנה הששית לא יכחיש חילה הנה לכל הפחות לא יוסיף לה זה כח, ואמר ה׳ אדרבה שבשנה הששית יוסיף לה כח כל כך עד שנאמר וצויתי את ברכתי בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. ואם היה הנס שתעשה התבואה לג' שנים הרי זה מעשה ניסים, אבל ושלישים על כלו. שהתבואה שתעשה בשנה הששית אף אם לא יהיה בה כי אם שעור אכילה לשנה אחת מ"מ ישלח ה׳ את הברכה באסמיהם שיאכל קמעא ומתברך במעיו עד שתספיק התבואה לשלש שנים, מדקאמר ועשת את התבואה בה"א הידיעה, והיה לו לומר ועשת תבואה לשלש שנים. אלא שרמז בה"א הידיעה שאותה התבואה שהיא רגילה לעשות מידי שנה בשנה כן תעשה גם בשנה הששית, ויוסף ה׳ כח בארץ עד שאותה התבואה תספיק לשלש שנים וזה ודאי נס נגלה וגדול מכולם, ועל ידי כל המופתים הללו אשר שמתי בידך תדע כי לי כל הארץ. ועל ידי זה יהיו עיניך נשואות אל ה׳, כמו שמצינו בירידת המן ליומו כדי שיהיו עיניהם נשואות אל ה׳ תמיד ויבטחו בו תמיד, כך ענין השמיטה שלא יעבדו האדמה כל שנה שביעית אין זרע ואין קציר ויסמכו על הנס. וזה טעם נכון וברור יותר מכל מה שדברו בו המפרשים. ולפי זה דין הוא שיתחייבו גלות בעון השמיטה, מצד חסרון האמונה שבהם כי לא האמינו בה׳ ולא בטחו בישועתו (תהלים עח כב) שיעשה להם נס כזה בעשיית התבואה לשלש שנים וכמ"ש (ירמיה ה א) שוטטו בחצות ירושלם ודעו וראו אם יש איש מבקש אמונה ואסלח לה. גם הארץ עצמה תקפיד על זה מאד כי רצונה שיתגלגל זכות זה על ידה לחזק האמונה בה׳ על ידה, ועוד שעל ידי זה יאמינו כי כולם אינן רק אריסים בקרקע והקב"ה בעל השדה ובדבר זה הארץ חפיצה שיהיה הקב"ה בעצמו בעלה ואדונה כי לו ית' הארץ. ובביטול השמיטות שיחזיקו המה כבעלים בארץ ראוי הוא שתקפיד הארץ על זה לכך נאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה. אבל העכו"ם לא תקפיד אם ינהגו בה מנהג הטבעי כי בלאו הכי כל הנהגתם על פי הטבע ואין בהם אמונה. ואחר הצעה זו נבא לביאור הפסוקים כי המה מסכימים לכוונה זו האמיתית אשר אין ספק בה.
(א) ושבתה הארץ שבת לה׳. בטעם מצוה זו יש דיעות חלוקות כי רבים אומרים שהטעם הוא שתשבות הארץ כדי שתוסיף תת כחה לזרוע, ולדעה זו נטה הרב המורה, ורבים חולקים עליו ואמרו שאם חששה התורה לזה שלא תחלש האדמה למה יתחייבו גלות על שמיטת הארץ יהיה ענשם שלא תוסיף הארץ תת כחה להם, ועוד שאין זה שבת לה׳ כי אם לצורך הארץ, ומהו שאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה מה תרויח בזה שיגלו ממנה ישראל וישבו עליה הגוים אשר לעולם בה יעבודו ואיך תשבות הארץ בהשמה מהם, ובעקידה נתן טעם אחר ואמר שתכלית מצוה זו לזכר חידוש העולם ולזכור ימות עולם וסוף ימי חלדו, וכן כתב מהרי"א והוסיף עוד נופך משלו וגם זה רחוק מכליותי כי הוא דומה ליהודה ועוד לקרא כי יום השבת התמידי בכל שבוע בא לזכר חידוש העולם ואם הוא לא יועיל מה יושיענו זה הבא לעיתים רחוקים. (ב) וכדי ליישב כמה דקדוקים בלשון הפר', אומר אני שטעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במדת האמונה, והבטחון בה׳ כי חשש הקב"ה פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה׳ ויסורו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם. על כן הוציאם ה׳ מן המנהג הטבעי לגמרי כי בשש שנים דרך האומות לעשות שני שנים זרע ושנה אחת בור כדי שלא להכחיש חילה, והקב"ה אמר שש שנים תזרע שדך. מידי שנה בשנה ואני מבטיחך להוסיף כחה שלא תכחיש. ועוד נס בתוך נס שאחר שזרעתה שש שנים אם בשנה הששית לא יכחיש חילה הנה לכל הפחות לא יוסיף לה זה כח, ואמר ה׳ אדרבה שבשנה הששית יוסיף לה כח כל כך עד שנאמר וצויתי את ברכתי בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. ואם היה הנס שתעשה התבואה לג' שנים הרי זה מעשה ניסים, אבל ושלישים על כלו. שהתבואה שתעשה בשנה הששית אף אם לא יהיה בה כי אם שעור אכילה לשנה אחת מ"מ ישלח ה׳ את הברכה באסמיהם שיאכל קמעא ומתברך במעיו עד שתספיק התבואה לשלש שנים, מדקאמר ועשת את התבואה בה"א הידיעה, והיה לו לומר ועשת תבואה לשלש שנים. אלא שרמז בה"א הידיעה שאותה התבואה שהיא רגילה לעשות מידי שנה בשנה כן תעשה גם בשנה הששית, ויוסף ה׳ כח בארץ עד שאותה התבואה תספיק לשלש שנים וזה ודאי נס נגלה וגדול מכולם, ועל ידי כל המופתים הללו אשר שמתי בידך תדע כי לי כל הארץ. ועל ידי זה יהיו עיניך נשואות אל ה׳, כמו שמצינו בירידת המן ליומו כדי שיהיו עיניהם נשואות אל ה׳ תמיד ויבטחו בו תמיד, כך ענין השמיטה שלא יעבדו האדמה כל שנה שביעית אין זרע ואין קציר ויסמכו על הנס. וזה טעם נכון וברור יותר מכל מה שדברו בו המפרשים. (ג) ולפי זה דין הוא שיתחייבו גלות בעון השמיטה, מצד חסרון האמונה שבהם כי לא האמינו בה׳ ולא בטחו בישועתו (תהלים עח כב) שיעשה להם נס כזה בעשיית התבואה לשלש שנים וכמ"ש (ירמיה ה א) שוטטו בחצות ירושלם ודעו וראו אם יש איש מבקש אמונה ואסלח לה. גם הארץ עצמה תקפיד על זה מאד כי רצונה שיתגלגל זכות זה על ידה לחזק האמונה בה׳ על ידה, ועוד שעל ידי זה יאמינו כי כולם אינן רק אריסים בקרקע והקב"ה בעל השדה ובדבר זה הארץ חפיצה שיהיה הקב"ה בעצמו בעלה ואדונה כי לו ית' הארץ. ובביטול השמיטות שיחזיקו המה כבעלים בארץ ראוי הוא שתקפיד הארץ על זה לכך נאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה. אבל העכו"ם לא תקפיד אם ינהגו בה מנהג הטבעי כי בלאו הכי כל הנהגתם על פי הטבע ואין בהם אמונה. ואחר הצעה זו נבא לביאור הפסוקים כי המה מסכימים לכוונה זו האמיתית אשר אין ספק בה.
(1) The land shall be at rest. There are differing opinions about the reason for this mitzvah. Many say that the reason the land should rest is so that it will continue to be fertile for planting, and this is the reason favored by Rambam in Moreh Nevuchim. However, many disagree with him. They say that if the Torah was concerned about the land becoming infertile, why should they be liable exile for not keeping shemittoh? Their punishment would be the natural consequence that the land becomes infertile. Furthermore, this is not “a Shabbos for Hashem” but rather for the land. Additionally, why does it say (26:34): “The land will then be appeased for its Shabbosos”? What does it have to gain that Israel will be exiled from it and non-Jews will settle there? They will work the land incessantly! (2) In order to resolve a number of fine details in the language of this parshah I would say that the reason for this mitzvah is to implant the character traits of faith and trust in Hashem in the people of Israel. Hashem was concerned that perhaps when they would come to the land they would work the soil in the natural way, and when they would be successful they would forget Hashem and remove their trust from Him. They would think that ‘their might and the power of their hand have made them this wealth,’ and the world goes along in its natural way. They would think that the land belongs to them; they are the masters and no one else. Therefore, Hashem took them out of the natural way altogether, for within six years the nations of the world plant their fields for two years and let one year lie fallow, so the land will not be weakened. However, Hashem said, “For six years you shall plant your field,” year after year, and I promise you that it will be more and more fertile and will not weaken. Also, there will be a miracle within a miracle. After having sown the fields for six years, if the sixth year would not be weaker, at least it would not be more fertile. But Hashem declares: On the contrary, in the sixth year it will be much more fertile, to the point where it says (v. 21): “I shall command My blessing to you in the sixth year and it will produce [enough] for three years”.
וגם מסביר רבי דוד צבי הופמן את טעם מצות "וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה׳",
"ושבתה הארץ". בסנהדרין לט. העירו חז"ל: "אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא". בעלות ה׳ על הארץ המרומזת כאן על ידי שנת השבת, אינה, כנראה, אותו דבר שהיובל רוצה להביע בפסוק כג. כי זה האחרון מתכוון לחנך את האדם להיות ענוותן, שלא ירום לבבו בשל רכוש הקרקע שלו, ואילו חוק שנת השבתון ישוה לנגד עיני ישראל את קדושת הארץ, היינו, שהארץ, שהיא שייכת לה׳ ועומדת תחת השגחתו המיוחדת של ה׳, דורשת מאת תושביה חיים קדושים ואינה סובלת אוכלוסיה מושחתת, ומקיאה אותה (לעיל יח כה, השוה רמב"ן, שם). ומתוך כך מבינים, שהזלזול בשנת השמיטה גרם לגלות ישראל מארצו (כו לד).
"ושבתה הארץ". בסנהדרין לט. העירו חז"ל: "אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא". בעלות ה׳ על הארץ המרומזת כאן על ידי שנת השבת, אינה, כנראה, אותו דבר שהיובל רוצה להביע בפסוק כג. כי זה האחרון מתכוון לחנך את האדם להיות ענוותן, שלא ירום לבבו בשל רכוש הקרקע שלו, ואילו חוק שנת השבתון ישוה לנגד עיני ישראל את קדושת הארץ, היינו, שהארץ, שהיא שייכת לה׳ ועומדת תחת השגחתו המיוחדת של ה׳, דורשת מאת תושביה חיים קדושים ואינה סובלת אוכלוסיה מושחתת, ומקיאה אותה (לעיל יח כה, השוה רמב"ן, שם). ומתוך כך מבינים, שהזלזול בשנת השמיטה גרם לגלות ישראל מארצו (כו לד).
להרחבה:
שבת לה׳. פירש"י לשם ה׳, כשם שנאמר בפ' בראשית, ועיין במדברי רמב"ן שהשיג עליו, ומה שהליץ עליו הרא"ם וסיים בדבריו סוד ימי עולם רמוז במקום הזה כי כל השביעיות זכר ליום השביעי הם, והרב נה"ו בפ' (ויקרא כ"ה) הליץ בעד רש"י באופן אחר וכתב, ולחנם הסיע הרא"ם ז"ל כוונת רש"י לדעת רמב"ן ז"ל שכוין אל דרך הסוד — והמעיין בדברי רא"ם יראה כי בלתי פירושו לא יובנו דברי רש"י האחרונים שכתב "כשם שנאמר בפרשת בראשית". — ולפירוש הרב נה"ו הוא לשון מיותר — ולכל הפנים מצינו הרא"ם שהבין דברי רש"י על פי הקבלה, ועיין מה שכתבתי בקונטריסי טעם לש"ד (הערות על הכוזרי) על לשון רש"י בפסוק ושמי ה׳ לא נודעתי להם.
(א) מִצְוַת סְפִירַת שֶׁבַע שַׁבְּתוֹת שָׁנִים – לִמְנוֹת הַשָּׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל, בִּהְיוֹתֵנוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחַר הִתְנַחַלְנוּ בָּהּ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים. וְזֹאת הַמִּצְוָה, כְּלוֹמַר, זֹאת הַסְּפִירָה שֶׁל שְׁנֵי הַשְּׁמִטָּה עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל הִיא נִמְסֶרֶת לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל, כְּלוֹמַר הַסַּנְהֶדְרִין. וְכֵן הִיא הַמִּצְוָה, שֶׁהָיוּ מוֹנִין שָׁנָה שָׁנָה וְשָׁבוּעַ שָׁבוּעַ שֶׁל שָׁנִים עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מוֹנִין יְמֵי הָעֹמֶר, אַחַר כָּךְ מְקַדְּשִׁין שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים בִּשְׁבִיתַת הָאָרֶץ וְלִקְרוֹת דְּרוֹר לְכָל הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת, וְכָל הַקַּרְקָעוֹת חוֹזְרִין לְבַעְלֵיהֶן.
(ב) מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. עַל צַד הַפְּשָׁט, שֶׁרָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְהוֹדִיעַ לְעַמּוֹ כִּי הַכֹּל שֶׁלּוֹ, וּלְבַסּוֹף יָשׁוּב כָּל דָּבָר לַאֲשֶׁר חָפֵץ הוּא לִתְּנָהּ בַּתְּחִלָּה, כִּי לוֹ הָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ (שמות יט ה). וְעִם מִצְוָה זוֹ שֶׁל הַסְּפִירָה שֶׁל אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע שָׁנָה, יַרְחִיקוּ עַצְמָם שֶׁלֹּא יִגְזְלוּ קַרְקַע שֶׁל חֲבֵרָם וְלֹא יַחְמְדוּהָ בְּלִבָּם, בְּדַעְתָּם כִּי הַכֹּל שָׁב לַאֲשֶׁר חָפֵץ הָאֵל שֶׁתִּהְיֶה לוֹ.
(ג) וְעִנְיָן זֶה שֶׁל יוֹבֵל, דּוֹמֶה קְצָת לְמָה שֶׁנָּהוּג לַעֲשׂוֹת בְּמַלְכוּתָא דְּאַרְעָא שֶׁלּוֹקְחִים אֲדָמוֹת מִזְּמַן לִזְמַן מֵעָרֵי הַבְּצוּרוֹת אֲשֶׁר לְשָׂרֵיהֶם, לְהַזְכִּיר לָהֶם יִרְאַת הָאָדוֹן, וְכֵן הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁרָצָה הַשֵּׁם שֶׁיָּשׁוּב כָּל קַרְקַע לַאֲשֶׁר לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ בָּרוּךְ הוּא, וְכֵן כָּל עֶבֶד אִישׁ, יֵצֵא מִתַּחַת יָדוֹ וְיִהְיֶה בִּרְשׁוּת בּוֹרְאוֹ, וְאוּלָם מַלְכֵי אֶרֶץ יַעֲשׂוּ כֵּן לְיִרְאָתָם פֶּן יִמְרְדוּ הַשָּׂרִים בָּהֶם, וְהָאֵל בָּרוּךְ הוּא צִוָּה לְעַמּוֹ כֵּן, לְזַכּוֹתָם וּלְהֵיטִיב לָהֶם, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חָפֵץ לְהֵיטִיב לָהֶם בְּטוּבוֹ הַגָּדוֹל.
(ד) וְעוֹד שָׁמַעְתִּי מִפִּי חֲכָמִים שֶׁיֵּשׁ בְּעִנְיַן הַיּוֹבֵל סוֹד נִפְלָא, וְכִי בּוֹ נִרְמָז כָּל יְמֵי עוֹלָם וְשָׁנָיו (עי' רמב"ן ואבן עזרא ויקרא כה ב). גַּם בְּעִנְיַן הַשְּׁבִיעִיּוֹת שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לִמְנוֹת הַשָּׁנִים שֶׁבַע שֶׁבַע וְלֹא שְׁמֹנֶה שְׁמֹנֶה, אוֹ תֵּשַׁע תֵּשַׁע אוֹ פָּחוֹת מֵהֶן, גַּם בָּזֶה אָמְרוּ שֶׁיֵּשׁ עִנְיָן שֶׁל חָכְמָה גְּדוֹל וָטוֹב: יְדָעוּהוּ הֵם וְלֹא יִרְצוּ לְמָסְרוֹ לְכָל אָדָם, וְאַף כִּי לֹא נִגְלָה לָנוּ סוֹדָם, הִשְׁגַּחְנוּ בְּדָבָר זֶה, כִּי הַאֻמְנָם הֶקֵּף הַשְּׁבִיעִיּוֹת סָדוּר בְּהַרְבֵּה מִמִּצְווֹתֵינוּ, הִנְנוּ מַחְזִיקִין בַּמְּלָאכָה שֵׁשֶׁת יָמִים וּבַשְּׁבִיעִי נִשְׁבֹּת, נַעֲבֹד הָאֲדָמָה שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשְּׁבִיעִית נִשְׁבֹּת, וְאַחַר שֶׁבַע שְׁבִיעִיּוֹת שֶׁל שָׁנִים גַּם כֵּן נִשְׁבֹּת שָׁנָה אַחַת, וְזֶה הַיּוֹבֵל שֶׁבָּאנוּ עָלָיו. וְהִנֵּה חַג הַפֶּסַח שֶׁהוּא שִׁבְעָה יָמִים, וְחַג הַסֻּכּוֹת כְּמוֹ כֵן שִׁבְעָה, וְאַחַר הַשִּׁבְעָה נָחֹג הָעֲצֶרֶת, וּכְמוֹ כֵן נִמְנֶה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת מִפֶּסַח עַד עֲצֶרֶת וְאַחַר מִנְיַן הַשִּׁבְעָה, נָחֹג חַג הָעֲצֶרֶת, וּכְמוֹ כֵן נִמְצָא כְּרִיתַת בְּרִית שֶׁהוּא דָּבָר הַנַּעֲשֶׂה לְקִיּוּם עִנְיָן עַל חֶשְׁבּוֹן שִׁבְעָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית כא ל) כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי. וְכֵן בִּלְעָם שֶׁהָיָה חָכָם, עָשָׂה מִזְבְּחוֹת שִׁבְעָה. וּכְמוֹ כֵן לְשׁוֹן שְׁבוּעָה שֶׁהוּא מְתֻרְגָּם קִיּוּם, אָמְרוּ מִן הַחֲכָמִים שֶׁהוּא נִגְזָר מִלְּשׁוֹן שִׁבְעָה. וְכֵן רַבִּים, לֹא הֶעֱלִיתִים עַתָּה בְּפִי עֵטִי. וְאַתָּה הַבֵּן הַיַּקִּיר, תִּזְכֶּה וְתַחְקֹר וְתִרְאֶה וְתַרְבֶּה הַדַּעַת וְתָבִין בַּדְּבָרִים. וְאָנֹכִי כְּבָר הִשְׁלַמְתִּי מְלַאכְתִּי זֹאת לְהָעִיר רוּחֲךָ בַּשְּׁאֵלָה.
(ה) וְאִם תִּשְׁאַל לָמָּה חִיְּבוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לִמְנוֹת שֶׁבַע שֶׁבַע מִדִּכְתִיב וְסָפַרְתָּ לְךָ, וְלֹא רָאִינוּ מֵעוֹלָם שֶׁיִּמְנֶה הַזָּב יְמֵי סִפְרוֹ, וְלֹא הַזָּבָה יְמֵי סְפִירָתָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בָּהֶם (ויקרא טו יג) וְסָפַר לוֹ, וְסָפְרָה לָהּ זוּלָתִי שֶׁחַיָּבִים שֶׁיִּתְּנוּ לֵב עַל הַיָּמִים, אֲבָל לֹא שֶׁיִּתְחַיְּבוּ לִמְנוֹתָם בַּפֶּה וּלְבָרֵךְ עַל מִנְיָנָן? תְּשׁוּבַת דָּבָר זֶה מָה שֶׁהִקְדַּמְתִּי לָךְ בְּרֹאשׁ סִפְרִי, כִּי כָּל עִנְיַן הַתּוֹרָה תָּלוּי בַּפֵּרוּשׁ הַמֻּקְבָּל, וְכַמָּה כְּתוּבִים נִרְאִין בְּהֵפֶךְ זֶה מִזֶּה, וְכַמָּה קֻשְׁיוֹת וְכַמָּה סְתִירוֹת יִתְחַדְּשׁוּ עַל כָּל מִי שֶׁלֹּא יְדָעוֹ, וַאֲשֶׁר יֵדָעֶנּוּ עַל בֻּרְיוֹ יִרְאֶה כִּי כָּל דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם וֶאֱמֶת. וְכֵן בָּאַתְנוּ הַקַּבָּלָה שֶׁצִּוּוּי וְסָפַרְתָּ לְךָ דְּיוֹבֵל צָרִיךְ מִנְיָן בַּפֶּה, וְצִוּוּי הַסְּפִירָה הַכָּתוּב בְּזָב וְזָבָה אֵינוֹ אֶלָּא הַשְׁגָּחָה בַּיָּמִים, וּמִנְהָגָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם כָּךְ הוּא, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם נְבִיאִים בְּנֵי נְבִיאִים הֵם. וּכְעֵין עִנְיָן זֶה מָצָאנוּ בַּתּוֹרָה בִּלְשׁוֹן זְכִירָה, דִּכְתִיב בְּעִנְיַן עֲמָלֵק זְכִירָה, וְעַל דְּבַר מִרְיָם זְכִירָה וּכְתִיב גַּם כֵּן זְכִירָה בְּעִנְיַן יְצִיאַת מִצְרַיִם, וְעַל זְכִירַת מִצְרַיִם בָּאַתְנוּ הַקַּבָּלָה לַעֲשׂוֹתָהּ בַּפֶּה, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות כא, א) בְּבִרְכַּת אֱמֶת וְיַצִּיב, דְּאוֹרָיְתָא, וּשְׁאָר הַזְּכִירוֹת, דַּי לָנוּ בָּהֶם בִּזְכִירַת הַלֵּב בִּלְבַד וְהַשְׁגָּחָתֵנוּ עַל הַדְּבָרִים.
(1) The commandment of counting the seven [cycles] of seven years: To count the years — seven years — seven times to the Jubilee year, when we are in the Land of Israel after we have settled it, as it is stated (Leviticus 25:8), “And you shall count for yourself, seven cycles of seven years; seven years seven times.” And this commandment — meaning this counting of the sabbatical years until the Jubilee year — is given over to the great court, meaning to say, the Sanhedrin. And the commandment is such that they would count each year and each cycle of seven years until the Jubilee year, like we count the days of the omer. Afterwards, they would sanctify the fiftieth year with resting the land and proclaiming freedom for all of the slaves and maid-servants. And all the lands return to their [ancestral] owners.
(2) It is from the roots of the commandment from the angle of the simple understanding that God, may He be blessed, wanted to inform His nation that everything is His; and in the end everything will return to those to whom He wanted to give it at first — for the earth is His, as it is written (Exodus 19:5), “for all the earth is Mine.” And with this commandment of the counting of forty-nine years, they will distance themselves from stealing land of their fellows and they will not covet it in their hearts; in that they know that everything returns to the one that God wishes it to be his.
(3) And this matter of Jubilee is a little similar to that which is practiced by the earthly monarchy — that from time to time, the [kings] take lands from the fortified cities that are [owned] by their ministers, to remind them of the fear of the master. And so [too,] is this thing — that God wanted that all the land return to the one who has a holding in the land from Him, blessed be He. And so [too,] every slave of a man goes out from under his hand and will be in the domain of his Creator. However the kings of the earth do this from their fear lest their ministers rebel against them; whereas God, blessed be He, commanded this to His people to give them merit and to do good to them — as God, may He be blessed, desires to do good to them in His great goodness.
(4) And I have also heard from the mouth of sages that there is a great secret in the matter of the Jubilee and that all the days and years of the world are hinted to in it. (See Ramban on Leviticus 25:2 and Ibn Ezra on Leviticus 25:2.) Also in the matter of the sevens — that we were commanded to count the years seven at a time, and not eight at a time or nine at a time, or less than [seven] — did they say that there is a great and goodly matter of wisdom about it as well. They have known it, but did not want to give it over to every person. And even though their secret was not revealed to us, we have paid heed to this thing — that the span of sevens is arranged in many of our commandments: Behold, we continue our work six days, and we rest on the seventh; we work the land six years, and we rest on the seventh; after seven cycles of seven years, we also rest a year — and that is the Jubilee that we have come [to write] about [here]; behold the holiday of Pesach is seven days, and likewise the holiday of Sukkot is seven, and after the seven, we celebrate [Shemini] Atseret; likewise, we count seven seven-year cycles from Pesach to [Shavuot], and after the tally of the seven, we celebrate [Shavuot]; likewise the cutting of a covenant (treaty), which is something done for preservation of a matter, is on the basis of seven, as it is written (Genesis 21:30), “Rather take these seven sheep from my hand”; likewise Bilaam, who was a wise man, made seven altars; so too, some of the sages said that the word, oath (shevuah) — which is translated [into Aramaic] as preservation — is derived from the expression, seven (sheva); and so [too,] many that I have not raised now on the tip of my pen. And you, my precious son, should merit and research and see and add to your knowledge and understand the matters. But I have already finished my work here to arouse your spirit about the question.
(5) And if you shall ask, why did they, may their memory be blessed, obligate to count the seven [cycles of] seven from that which is written, “And you shall count for yourself”; and [yet] we have never seen that the zav counts the days of his counting, nor the zavah the days of her counting, and even though it is written about them, “and he shall count for himself” (Leviticus 15:13), “and she shall count for herself” (Leviticus 15:28) — besides that they are obligated to pay attention to the days, but not that they be obligated to count them orally and recite a blessing on their count — the answer to this thing is what I prefaced at the beginning of my book: that every matter of the Torah is dependent upon the traditionally received explanation. And for the one that does not know this, how many verses will appear to be the opposite of one another, and how many difficulties and contradictions will arise? But for the one that knows it clearly, he will see that all of “its ways are the ways of pleasantness and all of its paths are peace” and truth. And so, the tradition came to us that the command of, “And you shall count for yourself,” of Jubilee requires an oral counting; whereas the command of counting, written about the zav and the zavah, is only paying heed to the days — and such is the practice of all of Israel in every place. “And even though they are not prophets, they are the children of prophets.” And similar to this matter is that which we found in the Torah about the expression, remembering. As remembering is written about Amalek, and remembering [is written] about the [incident] of Miriam, and remembering is also written about the matter of leaving Egypt: And the tradition came to us about the remembering of Egypt to do it orally — and as they, may their memory be blessed, said (Berakhot 21a), about the blessing of “True and firm” (which mentions the leaving of Egypt), “It is from Torah writ.” But with the other rememberings, it is enough for us with just remembering of the heart and paying heed to the things.
ושבתה הארץ שבת לה׳. קדש הקב"ה השביעי בימים ובשנים ובשמטות, קדשו בימים זה השבת וקראו שבת שנאמר (שמות כ׳:י׳) ויום השביעי שבת לה׳ אלקיך, קדשו בשנים זו שמטה וקראה ג"כ שבת שנאמר ושבתה הארץ שבת לה׳, קדשו בשמטות זה יובל וקראו קדש שנאמר כי יובל היא קדש תהיה לכם. וע"ד הפשט ושבתה הארץ שבת לה׳, שתהיה הארץ בטלה מכל מלאכת אדם בשנה השביעית ולא ישתדל כלל בעבודת הקרקע לא בחרישה ולא בזריעה, כמו שאמר שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, ואפילו מה שצמח מעצמו מבלתי חרישה אסור לו לקצור, זהו את ספיח קצירך לא תקצור, מה שצמח מעצמו והוא נספח לקציר השנה שעברה נקרא ספיח, מלשון (ישעיהו י״ד:א׳) ונספחו על בית יעקב, וכן הגפן שלא נעבד ולא נעדר ולא נזמר נקרא נזיר, לפי שהזירו ממנו כדבר שאינו שלו. וכלל הענין הוא שאינו רשאי שינהוג בשדהו ובכרמו מנהג אדון כלל אלא שיהיו כל פירותיו הפקר לכל העולם ושיזכה בהם אפילו הדיוט שבישראל כמוהו. ולכך צותה התורה מצוה זו שיהיו כל מיני הממשלה ואדנות שבתחתונים בטלים בעבודת הארץ, כדי שיתבונן האדם בלבו כי אין עקר האדנות והממשלה אלא לאדון הכל ב"ה. וע"ד הקבלה ושבתה הארץ שבת לה׳, כנגד וחד חריב, שהוא כלו שבת ומנוחה לחיי העולמים, והוא העוה"ב שאחר התחיה, וזה טעם השמטה שהארץ היא בטלה וחרבה מכל עבודה בשנה השביעית, ומפני זה החמירה תורה בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וגזר עליה גלות, הוא שכתוב (ויקרא כ״ו:ל״ד) אז תרצה הארץ את שבתותיה, וכן שנו רז"ל גלות באה לעולם על ענוי הדין ועל שמטת הארץ. והנה הכופר במצות השמטה ככופר בחדוש העולם ובעוה"ב, וזה מבואר.
ושבתה הארץ לה, “and the land will observe a rest for the Lord.” G’d sanctified both the seventh day, (Sabbath), the seventh year, (Shemittah) and the seven times seventh year (Yovel). Each of these periods is referred to as “Sabbath” at one time or another. In our verse the Shemittah year is called a “Sabbath.” Sanctifying the conclusion of the seventh Shemittah year in a 50 year cycle, the Yovel is also called “holy,” as we know from verse 12 in our chapter. According to the plain meaning of the text the meaning of this “sanctity” is that the land lie fallow, untouched by human hands for the entire seventh year. Man should not plough it, sow it, reap it, etc. This is the meaning of verses 3-4: “you shall sow the land for six years, and for six years you shall prune your vineyard and gather in its crop; but the seventh year shall be a complete rest for the land, a Sabbath for the Lord. Your field you shall not sow and your vineyard you shall not prune.” You are not even to harvest (in the regular way) what grows by itself during that year. This is the meaning of verse 5: “the aftergrowth (that which grows without ploughing and sowing) of your harvest you shall not reap and the untrimmed grapes of your vineyard you shall not pick.” The word ספיח in verse 5 is similar to the word ונספחו in Isaiah 14,1 “and they will join the house of Yaakov” (the proselytes). Similarly, the vineyard which has not been worked or hoed and not pruned is called נזיר, (like the Nazirite who does not trim his hair) as one abstains from working it a if it did not belong to you. The general principle governing the rules of conduct during the Shemittah year is that all the activities which suggest ownership of the field or vineyard in question have to be avoided. Any fruit of produce which grows on the field or vineyard during that year is ownerless, available on a “first come first served” basis. The legislation is meant to remind us that even during the years when we treat the land as ours, protected by all kinds of laws against infringement by people who do not own it, the land is really only on loan to us from G’d. A kabbalistic approach: The words 'ושבתה הארץ שבת לה׳ do not refer to individual parcels of land belonging to individual farmers but refer to the earth as a whole and are an allusion to the seventh millennium following the six thousand years when our terrestrial universe functions normally. They are a reference to the 1000-year transitional period when the earth will be desolate, unfit as a habitat for living creatures (compare Rosh Hashanah 31). That millennium is one described as “eternal rest” (Tamid 7,4), a reference to the world to come after physical resurrection has occurred. According to this concept the Shemittah discussed in our verse would be a cessation of agricultural activity which is not voluntary but imposed by the conditions prevailing in the universe at that time. [This does not replace the normal meaning of the verses 3-8 which speak about what happens every seven years. It only explains the halachically unnecessary words that “the land shall observe rest for Hashem” (verse 2) — Ed.] The observance of a bird’s eye view of what will be in the future, i.e. what we may term a “miniature” shemittah is intended for us to focus on the eventual meaning of the concept. All the severe penalties connected with failure to observe the legislation of Shemittah and Yovel, especially the fact that non-observance is the cause of our losing our homeland and going into exile, is all due to the fact that this legislation is to give us an inkling of a much grander concept G’d has in mind for the existence of the physical universe and the message that an imperfect terrestrial universe is eventually to metamorphose into a perfect terrestrial universe. (Compare 26,34 on the collective penalties for non-observance and Avot 5,9 spelling out the worldwide ramifications of failure to observe the laws of sanctifying the seventh year.)
רבי אלעזר בן עזריה אומר אין עושין כו': אמת המים היא שוקת המים ואסור לחפור אותה בשנה שביעית לפי שהוא מתקן את הארץ שבצדה לזרע כי היא מתלחלחת בלחלוח המים ותצמיח. וכבר ידעת ונתבאר לך בשביעית כי כל שבחי הארץ והאילנות הם אסורין בשביעית שנאמר ושבתה הארץ. ומתקנין את המקולקלות פי' שיוסיף להעמיקן ויהיו מתוקנין כהוגן
אמה (canal) – water channel, and its digging is prohibited in the Seventh year, because it prepares the ground that is adjacent to it for sowing (see Tractate Moed Katan 4b), because it is moistened from the moisture of the water and it grows, and you already know and it was explained to you in the Seventh Year that everything that is a benefit to the ground or to the trees are prohibited In the Seventh Year, because He (i.e., God) says, may His Name be exalted (Leviticus 25:2): “[When you enter the land that I assign to you,] the land shall observe a sabbath [of the LORD].”
(א) וידבר יי' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת ליי'. כתב הרב הגדול ז"ל וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון שאשמיעך ואם תזכה תתבונן. כבר כתבתי בסדר בראשית כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם ויום שביעי שבת ליי' כי בו יהיה שבת ליי' כמו ששנינו במזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכלו שבת שהוא מנוחה לחיי העולמים והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאה כל ימי עולם ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל שאר חייבי לאוין וחייב גלות עליה כמו שהחמיר בעריות שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה ותירץ את שבתותיה וכן שנינו גלות בא לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין ועל השמטת הארץ שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא. וכן החמיר הנביא וגזר גלות על שלוח עבדים בשנה השביעית שנאמר אנכי כרתי ברית את אבותיכם וגו' (ירמיה לד יג). כי גם בעבד שביעית ויובל. והיובל ידוע עוד מבראשית עד ויכלו כי ישובו ביובל הכל איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו. כי הוא מוסד המאמין יחיש וזהו שנאמר ושבתה הארץ (ויקרא כה ב) וקראתם דרור בארץ (שם י') כי היא ארץ החיים הנרמזת בפסוק הראשון שנאמר בה והארץ אזכור וכבר זכרתי זה פעמים. ושמא לזה רמזו רז"ל במדרש חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן נמסרו למשה חוץ מאחת שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח ו') כי כל שמיטה בית אחת והנה הודיעהו ההוייה מתחלה ועד סוף חוץ מן היובל קדש עכ"ד ז"ל. וגם החכם רבי עזרא ז"ל כתב השביעית היא כנגד האלף השביעי הנקרא יום שבת כמו שאמרו רז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב שנאמר ונשגב יי' לבדו ביום ההוא (ישעיה ב יז) תניינא כוותיה דרב קטינא כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים כך העולם משמט אלף אחד לשבעת אלפים שנאמר ונשגב יי' לבדו ביום ההוא ואמר מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב א) ואמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור (תהלים צ ד') עכ"ד ז"ל. ומה שאמר איכא דאמרי תרי חרוב שנאמר יחיינו מיומים וגו' (הושע ו ב') יש לפרש בשנת מ"ט ושנת חמשים הבאה אחריה שהוא היובל הגדול:
(ב) וגם רבינו סעדיה גאון ז"ל כתב השמים והארץ הם מוגבלים ונקצבים וכשם שהם נקצבים ונחקרים כך יכולתם וכחם ופעולתם נקצבים ונחקרים וכיון שמגעת יכלתם עד קצה מעשיה ואחרית פעולתיה כבר בטלה וחלפה וכיון שבטלה ואבדה וחלפה כבר אבד הגושם ובטל הגולם וחזר להעדרתו ואפיסתו כמו שהיה מקודם היותו עכ"ד ז"ל. והנה כמו שבאה לנו המצוה בימים שהם שבעה ימי בראשית כן באה לנו בשנים שיומו של הקב"ה אלף שנה שנאמר כי אלף וגו' (תהלים צ ד') ועל כן נאמר בשנים גם כן שבת ליי' ואמרו רז"ל כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת ליי' כי הוא יום שבת ומנוחה לחי העולמים עליו רמז הכתוב והיה יום אחד הוא יודע ליי' לא יום ולא לילה (זכריה יד ז) ואמרו רז"ל זה יום שביעי לעולם. והטעם כי בכל מעשה בראשית נאמר בכל יום ויום ויהי ערב ויהי בקר אך בשבת לא נאמר בו ערב ובקר והנה באותו המדרגה הנקראת שבת תלקט הנפשות והתענוגים מלמעלה אשר לא לקטה בזמן הגלות כי אין איש שם על לב (ירמיה יב יא) וזה יהיה אחר שיכלו הנפשות באלף הששי תשובנה הנשמות על חיק כל אחת ואחת. ועוד אמרו רז"ל שאל ר' שמעון התימני את ר' זירא שמעתי עליך שאתה בקי בחדרי תורה ושאלה אחת אני שואל לך אמר לו כמה שני עולם אמר לו ששת אלפים אמר לו מנין לך אמר לו מפי האותיות א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' י' הרי חמשים וחמש כ' ל' מ' נ' ס' ע' פ' צ' ק' ר' ש' ת' הרי אלף ות"ק חסר חמשה חזור לך לאותיות הפשוטות מנצפ"ך הרי שלשה אלפים ות"ק נמצא חשבון כל האותיות חמשת אלפים חסר חמש חזור לא' שהיא ראש לאותיות עדיין חסרים חמשה אלא כיון דכתיב כי ביה יי' צור עולמים (ישעיה כוק ד) וכתיב בהבראם בה' בראם הרי ו' אלפים שנה והשביעי שבת יום דין הגדול וכן תיבות שבבראשית הם ו' חוץ מן השם כנגד ששה אלפים שנה נשתתף שמו של הקב"ה להשלים עמידת עולמו ששה אלפים שנה שיעמוד העולם והשם השביעי כנגד יום הדין שיהא הקב"ה דן את העולם ויעמוד חרב אלף שנה. אמר לו הרי מן האותיות יש לך ממקום אחר אמר לו הן משמות שבעה רקיעים ושמות שבעה ארצות שהם נכנסין בחשבון זה שמי"ם רקי"ע שחקי"ם זבו"ל מעו"ן מכו"ן ערבו"ת חשוב לך אותיות של ארצות אר"ץ ארק"א גי"א יבש"ה חרב"ה תב"ל חל"ד והחושב יכלול חשבון אותיות הרקיעים עם חשבון אותיות הארצות והם שבעה אלפים וע"ו הוצא מהן ששה אלפים לעולם ואלף ליום דין הגדול שהוא שבת נשתיירו ע"ו הוסף עליהן ה' משמו שנשתתף עם עולמו שנאמר כי ביה יי' צור עולמים הרי פ"א ומה טיבן של פ"א הללו שהותירו מלמד שנשתתף שמו וכסאו של הקב"ה עמהן לקיים עולם שכן כסא עולה פ"א ואלמלא כך לא היה עולם מתקיים:
(ג) תאנא דבי אליהו שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב שנאמר ונשגב יי' לבדו ביום ההוא (ישעיה ב יז) מאי טעמא גמר לה מבריאת עולם מה בבריאת עולם ששת ימים פעל הקב"ה ובשביעי נח כך באלפי העולם יום לאלף שיומו של הקב"ה אלף שנים. וכן אתה מוצא לפי ענין יום ויום אירע באלפי עולם. ושים לבך על אמרו וחד חרוב לא אמר שאחרי כן חרוב רמז כי לא יהיה חרוב רק אלף אחד כנגד השבת. וכן יורה עוד מאמרם אותן אלף שנים שעתיד הקב"ה לחדש עולמו ואחר כן יחזור כבראשונה עד שבע שמיטות שהם עד היובל קדש. אמנם בכל אחת מהשמשות תהיה תוספות טובה מאשר לפניה כמו שרמזתי למעלה:
(ד) ובפירקי ר' אליעזר הגדול ז"ל [פרק נ"א] רבן גמליאל אומר כשם שראשי חדשים מתחדשים ומתקדשים בעולם הזה כך יהיו ישראל מתחדשים ומתקדשים לעולם הבא שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו וחכמים אומרים שמים וארץ עתידין להתחדש ומה כתיב עליהן ונגולו כספר השמים (ישעיה לד ד) כאדם שהוא קורא בספר תורה וגולל אותו וחוזר ופותח וקורא וגולל אותו כך עתיד הקב"ה גולל אותו וחוזר ומחדש אותו למקומו שנאמר ונגולו כספר השמים. והארץ כבגד תבלה (ישעיה נא ו) כאדם שהוא פושט טליתו והוא מקפל אותו וחוזר ופותח ולובש ומקפל אותו כך עתיד הקדוש ב"ה לקפל את הארץ וחוזר ופותח ומחדש אותו למקומה כבגד שנאמר והארץ כבגד תבלה זהו שנאמר כלבוש תחליפם ויחלופו (תהלים קב כז). ובברכות פרק אין עומדין אשר נשבעת להם בך מאי בך אמר רבי אלעזר אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם אלמלא נשבעת להם לישראל בשמים ובארץ הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלין כך שבועתך בטלה עכשיו שנשבעת להם בשמך הגדול כשם ששמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים. ובמדרש משלי בני אם ערבת לרעיך (משלי ו א') אלו הן ישראל שבשעה שעמדו ישראל על הר סיני אמר להם הקב"ה אם נותן אני לכם תורה אתם מקיימים אותה אמרו לו הין אמר להם הקב"ה ערבים אני מבקש מכם אמרו לפניו נתן לך שמים וארץ אמר להם דבר מתבטל איני מבקש מכם למה שהן עתידים ליבטל. אמר להם יש לי ערבים טובים בניכם שאם אתם מקיימין דברי תורה אני מקיים אותם בידכם ואם לאו אני גוזלם מכם שנאמר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני (הושע ד ו'). הרי לך ראיות ברורות מדברי רז"ל גם הכתובים מורים כן בלא ספק כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה (ישעיה נא ו) וכתיב אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד ו) ואם היה העולם מתקיים בלתי תכלה לא היה הוא יתברך אחרון כמו שלא היה נקרא ראשון אם היה ראשון אחר. וכתיב המה יאבדו ואתה תעמוד וכולם כבגד יבלו וגו' (תהלים קב כז). ואשר יביאו ראיה ממה שכתוב והארץ לעולם עומדת (קהלת א ד') וכן ויעמידם לעד לעולם (תהלים קמח ו') ידוע הוא כי מלת לעולם פעמים נאמרת על זמן קצוב כמו ועבדו לעולם רוצה לומר לעולם של יובל ופעמים נאמרת על אורך ימים בלי ידיעת קצבה אבל יש להם קצבה וסוף כמו יחי המלך דוד לעולם (מלכים א' א לא). ופעמים היא נאמרת על זמן שאין לו תכלית ואחרית כמו י"י ימלוך לעולם ועד. ומה שהוקשה להרמב"ם ז"ל יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד (תהלים קד ה) גם אמרו רז"ל כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק יש לפרש כי בל תמוט מוסב על הבורא יתברך או יש לפרש אין לו הפסק כל זמן קיום העולם אף כי לפי דעת רז"ל לא נגמר עולם ועד על אורך הזמן רק עולם ועד הוא שם לכסאו של הקב"ה הנקרא כן שנאמר כסאך אלהים עולם ועד (תהלים מה ז) וכן אמר בספר המרכבה כסאו של הקב"ה נקרא עולם ועד שנאמר כסאך אלהים עולם ועד. ולפי כוונתם יהיה פירוש הפסוק יסד הקב"ה ארץ על מכוניה בעבור שהכסא שנקרא עולם ועד לא יתמוטט כביכול לא נברא כסא הכבוד אלא בשביל הצדיקים שנאמר וכסא כבוד ינחילם (שמואל א' ב ח):
(ה) ובספר הבהיר אמר רבי ינאי הארץ נבראת קודם השמים שנאמר ארץ ושמים אמר לו והא כתיב את השמים ואת הארץ אמר להם משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו חפץ נאה ולא היה שלם ולא קרא עליו שם אמר אשלימנו ואתקן כנו וחבורו ואז אקרא לו שם הה"ד לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים (תהלים קב כו) ואומר עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה (תהלים קד ב) ואומר המקרה במים עליותיו וגו' (שם ג') ואומר עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט (שם ד') ואחר כן יסד ארץ על מכוניה (שם ה') ומה שמה ועד מכונה עולם והיינו עולם ועד. על כן קרא לארץ העליונה ועד כי שם מתועד הכל מלשון ונועדתי לך שם על כן אין להאמין שיתקיים העולם כקיום הממציאו חלילה רק הכל היה מן הסבה הראשונה והכל שב אל הסבה הראשונה ואין ספק עוד כי אחר שתשוב אל יסודה תחזור ותתחדש זהו כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה (תהלים כד ב) יסדה ר"ל בעת הבריאה. ועל נהרות יכוננה ר"ל אחר האלף חרוב ולפי דברי הרב ז"ל שאמר כי הארץ הזאת היא ארץ החיים ירמוז עוד סוד נפלא שיחזרו ההויות לתשובה והמשכיל יבין. זהו ושבתה הארץ כי ימנעו ההויות מלפעול. וזהו מאמרם ז"ל בפסוק כי גרים ותושבים אתם עמדי דיו לעבד להיות כרבו. ועוד אמרו מבואר בפסוק שובה ישראל (הושע יד ב) מצינו שאין בו סרחון אמר הריני שב משל למה הדבר דומה לבן מלכים שהיה חולה אמר הרופא יאכל מן חפץ זה והוא מתרפא והיה ירא הבן לאכול ממנו אמר לו אביו תדע שאינו מזיקך הרי אני אוכל ממנו כך אמר הקב"ה לישראל אם אתם מתביישים לעשות תשובה הרי אני שב ראשון שנאמר הנני שב שבות אהלי יעקוב (ירמיהו ל׳:י״ח חי'):
(ו) וספרת לך שבע שבתות שנים וגו'. וקדשתם את שנת החמשים שנה וגו'. יובל היא שנת החמשים שנה וגו'. בשנת היובל הזאת וגו'. שבע שבתות שנים הם שבע שמיטות רמז כי יחדש הקב"ה עולמו שבעה פעמים בכל שמיטה פעם אחת ובכל אחת מהן תהיה תוספת טובה והשפעת ברכה משלפניה כי בהתעלות יום השביעי ישאר חרוב מהנשמות כי יחזיר אותן ואחרי כן יהיה עולם חדש להשפיע נשמות חדשות בלא יצר הרע ובלא זוהמא וטומאה ושנת מ"ט עצמה היא שמטה ואחריה היובל בשנת החמשים ולשון יובל מלשון ועל יובל ישלח שרשיו (ירמיה יז ח) וכן אמרו בספר הזוהר (אדרא רבא ר"צ ב') מאי יובל כמה דאת אמר ועל יובל ישלח שרשיו משום ההוא נהר דאתי נגיד ונפיק ולא פסיק והרמז בו לתשובה כי שם ישוב הכל ותפסק ההשפעה ויחזור הכל כתחלתו ויהי זה בשנת חמשים אלף זהו שנאמר בשנת היובל ישוב השדה וגו'. ומענין נפשות הצדיקים והשארותן כבר האריך בו הרב הגדול ז"ל וכוונתו היא כי אע"פ שנאמין בחורבן העולם כמו שכתבנו יתקיימו נפשות הצדיקים ברצון הבורא יתעלה כי כמו שיאמינו הפילוסופים בעיונם קיום הכללים לעד אין אצלם חזרת עולם לתהו ובהו אף כי יש לו תחלה מפני כי כל הנברא ברצון הבורא יתעלה קיומו ברצונו כן אנחנו יכולים להאמין בקבלתינו קיום הפרט כי כמו שיום רצון כללי כן יש רצון פרטי ולזה רמז הכתוב באמרו ואת אחרונים אני הוא (ישעיה מא ד). ואולי תשאל מה הבדל יש בין השמטה ויובל דע כי יש בזה שתי תשובות יש אומרים כי מה שאמרו רבותינו ז"ל וחד חרוב אינו רוצה לומר שיחזור לתהו ובהו כבשנת היובל אלא פירוש חרוב מאין אדם ובהמה ובעלי חיים והדברים המורכבים מהארבע יסודות יחזור כל דבר ליסודו. ומלת חרוב רוצה לומר כי תפסק ההשפעה במורכבים והשמים והארץ נשארו כמו שהם וכן שבעה פעמים עד היובל שיחזרו לתוהו ובוהו. וזה הדעת עיקר לבעלי הקבלה ואם נרצה לפרש חרוב ממש יהיה הבדל ביניהם כי אחר השמטה תחזור לחדושה מה שאין כן ביובל והתבונן על אמרו ביובל ספיחיה ונזיריה ובשמיטה את ספיח קצירך וענבי נזירך רמז כי בשמטה עדיין הארץ תהיה לנו בהתחדש הבריאה אבל ביובל נאמר ספיחיה כי בשובה אל היובל היא של עצמה. וכדי לאמת לך הכוונה הזאת אכתוב לך רמז מבואר מדברי רז"ל:
(ז) בספר הזוהר [אדרא רבא קל"ו א'] בחללא דגולגלתא תלת חללי אישתכחו דשרייא בהו מוחא. <תרגום - בחלל הגולגולת נמצאים שלשה חללים שהמוח שורה בהם>. וקרומא דקיק חפי עלייהו. <וקרום דק מכסה עליהם>. אבל לא קרומא קשישא סתימאה דעתיק יומין. <אבל לא קרום קשה וסתום כמו בעתיק יומין>. ובגין כך האי מוחא איתפשט ונפיק לתלתין ותרין שבילין. <ומשום זה מוח זה מתפשט ויוצא לל"ב שבילים>. הה"ד ונהר יוצא מעדן וגו'. <זה שכתוב "ונהר יוצא מעדן" וכו'>. ותאנא בתלת חללין דגולגלתא מוחא שריא. <ולמדנו בשלשה חללים של הגולגולת שורה המוח>. מחללא חד מתבקע חד מבועא לארבע סיטרין. <מחלל אחד מתבקע מבוע אחד לד' צדדים>. ונפיק בההוא מוחא דשריא בהאי חללא תלתין ותרין שבילי רוחין דחכמתא. <ויוצא ממוח ההוא השורה בחלל הזה ל"ב שבילים של רוח החכמה>. מחללא תנינא מתבקע חד מבועא אחרא ומתפתחן חמשין תרעין. <מחלל השני מתבקע מבוע אחר ונפתחים חמישים שערים>. מאילין חמשין תרעין איתאחדו חמשין יומין דאורייתא. <מאלו חמישים שערים מתאחדים חמישים יום של תורה>. חמשין שנין דיובלא. <חמישים שנים של יובל>. חמשין אלף דרין דזמין קדוש ברוך הוא לאתבא רוחיה ליה ולשרייא ליה. <חמישים אלף דורות שעתיד הקב"ה להשיב רוחו בהם ולשרות בהם>. מחללא תליתאה נפיק אלף אלפין אידרין ואכסדרין. <מהחלל השלישי יוצאים אלף אלפים חדרים ואכסדראות>. דדעתא שרייא עלייהו ושרי בהו. <שהדעת שורה עליהם ודרה בהם>. והאי חללא שרי מדוריה בין האי חללא להאי חללא. <וחלל זה משים מדורו בין חלל הימין לחלל השמאל>. ואתמליין מתרין סטרין כל אינון אידרין. <וכל אלו החדרים מתמלאים מב' צדדים>. הה"ד בדעת חדרים ימלאו. <זה שכתוב "ובדעת חדרים ימלאו" (משלי כד ד)>:
(ח) וכבר בארתי לך כמה פעמים כי האדם נבנה בדמות צורה עליונה וחלילה שיהיה שם גוף וגשם רק הם כחות אלהיות יונקים מעיקר האילן והסתכל במה שכתבתי לך בפרשת ויחי. ורמז בשלשה חללים לשלשה הויות הנקראים חכמה ובינה ודעת הכוללים כל הבנין וסדר בחלל הראשון ל"ב נתיבות חכמה ובשנית חמשים שערי בינה ורמז כי חמשים יום שמפסח ועד עצרת רומזים שם והזכיר חמשים שני היובל שהשער האחרון נעלם וקדוש שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה ואח"כ אמר חמשין אלף דרין דזמין קדוש ב"ה לאתבא רוחיה ליה רמז כי בשנת חמשים אלף תפסק ההשפעה ואמר לאתבא רוחיה ליה כאדם המושך רוחו אליו על כן השלמת התורה בלמ"ד ותחלתה בב' כי הם ב"ל וב"ל הוא לב ולב הוא רצון כענין שנאמר היש לבבך עם לבבי ור"ל כי קיום כל דבר הוא בעוד רצון בו כלומר קיום העולם העליון והתחתון בעוד התפשטות אצילות עילת העילות יתעלה בו כד"א ומשביע לכל חי רצון כלומר הרצון היא המשביע לכל חי ויהיה בהתהפך הרצון להשיב הדברים להוייתם כמושך רוחו אליו וזהו מלכותך מלכות כל עולמים (תהלים קמה טז) כ"ל בגימטריא חמשים ויקרא עולם כל אלף שנים. הנה ביארתי לך סוד השמיטה והיובל כפי מה שחקרתי ויגעתי ומצאתי לחכמי הקבלה ז"ל אמנם מצאתי לקצת מן המקובלים האחרונים שהעמיקו בסתרי התורה שאין דעתם מסכמת לגמרי בכל מה שכתבנו כי יקשה להם להיות ימות המשיח לישראל כל כך זמן מועט פחות מאלף שנים ומן הדין ימי השלוה יש להיות אלף ידות יותר מימי צרות הגוים שסבלנו לקדושת השם יתעלה ויתברך ועל כן פירשו כי מה שאמרו רז"ל וחד חרוב אינו ר"ל שיחרב העולם אלא הענין הוא כי כל עוד שלא נתבערה רוח הטומאה מן העולם הנשמות היורדין לעולם צריכין למות כדי להתיש כח הטומאה מן העולם ולכלותה וכל זה היה מפני הגזרה שנגזרה על הטומאה ועל הזוהמא שהטיל נחש בחוה ואם כן כל הנשמות שנבראו ונטמאו בזוהמא ההיא צריכין למות קודם בא המשיח:
(ט) וכבר ידעת כי המדה הנקראת שבת משם פורחין הנשמות ואם כן הנשמות כלן שהן שם צריכין להתלבש בזה הגוף ולמות קודם בא המשיח ובביאת המשיח כלו כל הנשמות משם ואז הוא חרוב מן הנשמות וזהו אמרו וחד חרוב ועל כן צריך היום ההוא הנקרא שבת להתעלות וללקט רוחות חדשות שאין בהם מזוהמת הנחש המקטרג ולהורידן בזה העולם וזהו ורוח חדשה אתן בקרבכם (יחזקאל יא יט) ואז יתקיים כי הנער בן מאה שנה ימות (ישעיה סד כ'). עוד ישבו זקנים וזקנות וגו' (זכריה ח ד'). וימשך זה הזמן לפי זאת הכוונה ששה אלפים שנה אין שטן ואין פגע רע והנה באלף השביעי שהזכרנו אין שם תולדות כי כבר כלו הנשמות מן הגוף עד שתלקט רוחות ונשמות אחרות לתתם לישראל למטה ואזי יהיה עולם חדש להיות תולדות בעולם בלי טינוף ובלי יצר הרע. והנה לפי זאת הכוונה באלף הששי יבא מלך המשיח אחר כלות הנשמות מן הגוף ויחיו המתים ובאלף השביעי תפסק השפעת הנשמות למטה ואין נשמות הרעות בעולם כל האלף ההוא כי תתעלה מדת השבת לקבל נשמות טהורות חדשות ולאחר קבלתה תשפיעם למטה בטהרה ובקדושה וכל אלו יחיו בכלל ימי המשיח ויאריך הזמן הזה עד גמול העולם הבא י"י יזכנו להיות מכללם אמן. על שנת היובל רמז הכתוב לי"י הארץ ומלואה (תהלים כד א) בשוב העליונים והתחתונים ליסודן ונשגב י"י לבדו ביום ההוא (ישעיה ב יז) זהו שכתוב יבש חציר נבל ציץ (ישעיה מ ח') לשבעת אלפים ודבר אלהינו יקום לעולם (שם) לעולמו של יובל. ואומר אני כי על הסוד הזה נאמרה מיתה בדברי הימים במלך אחרון שבפרשת ואלה המלכים כי גם זה העולם שנתקיים אחרי חורבן הראשונים וסופו לשוב לקדמותו. אמנם בחומש לא נכתבה בו מיתה לסוד ידוע שכתבנוהו שם ומשנת היובל והילך אסור להרהר כמאמר רז"ל מה לפנים ומה לאחור כי אין שם רק אפיסה מוחלטת שאינה נופלת ברשת הדמיון ועל כן ישתבשו שם הדעות בהשתבשות מה למעלה ומה למטה כי חוץ למחיצת המציאות לא נתחדש דבר ועדיין באיכותו עומד ובהעדרו אף כי יש מפרשים מה למעלה ר"ל למעלה מן ההויות והרמז לאין סוף יתעלה ויתברך. הנה הכל מבואר עד שלא נשאר בו שום ספק והשם ברחמיו יחשכנו משגיאות ויראינו נפלאות מתורתו אמן:
(י) <הגה"ה אל יעלה בדעתך שכונת הרב שיש שינוי רצון חלילה. אלא שרוצה לומר בהפסק הרצון מלפעול כפי מה שכיון במחשבה הראשונה כי תחילת המחשבה הוא סוף המעשה. והרצון הוא קנה האמצעי כשמאיר על עבר פניה ישפיע על העלולים ממנו על דרך ואתה מחיה את כלם אתה מחיה לכלם ודעהו. גם אכתוב לך כאן דבר כתוב בספר התמונה ומשם תבין וזהו לשונו באות מ' זאת הצורה נותנת כח לנפשות הצדיקים מיגיעתם ומכלה את הרשעים ומאריך להם ימים לפי גלגולם ובסוף היא להם מנוחת עולמים. ואילו הישנים רמוזים לשלשה גליות בקשו לנוח נצח שאם יבואו בשבת שלא יצאו משם. ורמז לגלגול הנפש לשפלים. ועוד לשלש פעמים תחית המתים והם ג' שבתות שבקשו לנוח באחד מהם ולא קבלום ולא עמדו עד שבאו בצורת ט' ויעמדו בכח ז' שהוא השביעי מהם ושם תמו הגליות ומכח האות שמיטה שביעית אשר בה ז' ימים והם שבתות י"י והששה לשש שמיטות והשביעי יהיה שמיטה ויובל דבוקים זה בזה והכל ישוב אל היובל אשר משם בא הכל והשמיטות יתעלו כולם אל מקום אצילותם אשר שם מקומם. וזה שכתוב בקהלת ז' הבלים כנגד כל השמיטות ובשמיטה השביעית הכל הבל כי ישובו הכל ליובל. מה יתרון לאדם בכל עמלו זה אדם הראשון ועליון. תחת השמש זה תפארת. למה זה כי דור הולך ודור בא בסודם. והארץ עליונה דבוקה ועומדת לעולם הנקרא יובל. וזרח השמש זה בנין פלטין חדשים ושמיטת השמש זורח ומאירה לעולם במידתה ובא השמש למקומה אין כל חדש תחת השמש הידוע כי כבר היה לעולמים וכך הולך ומספר כל הענין וסוד השמש והקפותיו ונתיבותיו וסיבוביו נשגב נעלם מאד. וגם כתוב שמה בסוף הספר וזה לשונו ובכל שמיטה כח קדוש בתוכה כנשמה בעולמה ובראש האור הנעלם מן הדור הנמצא בשמיטה ההיא וכן בכולם בשנת הן' יתקע בשופר גדול וארוך מן הי"ש ובאו האובדים והנדחים מן הגלגל בשבת ז' ושם ינוחו יגיעי כח. ויתעלה השבת עמם אל ארץ אחוזתם עם ההוויות כולם ויהו שניהם יחדיו שמיטה ויובל הוא הנקרא יסוד הבינה. יסוד שבת והוא ציור שבת האחרון לשבות כל בריאה ויהיו השבתות לשבת אחד יום י"י הגרול והנורא כאשר אור ציורו אינו נמצא בשבתות ואחריו לא יהיה כן דע כי ישיג אל השבת העליון להיות הציור מדובק והמחצב אחד. כי שני ימים יהיה שינה ובשלישי יקימנו כענין שנאמר בשלשה בני אדם שישנו ובשנים מהם היה תרדימה בעבור שהעמיקו בעולמם למצוא שלמות נפשם והעמיקו בשינתם עד שבאו בצורת הזיי"ן ולא קבלום עברו בצורת הוי"ו ולא עמדו ירדו לצורת הט' ועמדו יחדיו שנאמר יחדיו למשפט נקרבה ונמצאו שלימים בדין אמת לאחד והשלישי הישן בא עד שער השמים והוא צדק ואילו הג' שינות רמוזות לג' פעמים תחיית המתים. א' של מתן תורה. וא' שהזכיר הנביא. וא' לעתיד. ויש מן האומרים א' של מתן תורה וב' לעתיד כי ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו הוא השלימות האחרון בז' שבאות ט' וזאת המדה כחה מצרפת הנפש ומשימה באוצר החיים הנצחי אשר בו בצורה והנפש יושבת במקומה נצח כי ישרים דרכי י"י ביושר הנצח וצדיקים שלימים ילכו בם כעניין שדרשו והתהלכתי בתוככם שעתיד הב"ה לטייל עם הצדיקים בגן עדן. ורשעים יכשלו ויחזרו כעניין דור הולך ודור בא ע"כ הגה"ה>:
(יא) וקראתם דרור בארץ. כתב הרב הגדול ז"ל ועל דרך האמת דרור מלשון דור הולך ודור בא וכן יובל שישוב אל היובל אשר הוא שרשו והיא תהיה לכם עכ"ד ז"ל. וטעם כי גרים ותושבים אתם עמדי כבר פרשתיו ויש בו עוד רמז למה שאמרו רז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. וטעם בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו פשוט:
(יב) וברור ממה שכתבנו למעלה. והבן לשון אחוזתו היטב שר"ל מקום הנאחז שם ויונק משם ויחזרו הספירות לקבל פרס ויינקו מסבת כל הסבות. ויש עוד מן המקובלים אחרונים שפירשו בסוד היובל כי אז יכלה גלגול הנשמות ויחזרו כל הנשמות לאצילותן וזהו ושבתם איש אל אחוזתו. וסוד וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח (שמואל ב' יד יד) זהו ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ. והרמז לגאולת נפשותינו וזהו סוד ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו בסוד היבום ועל כן וחשב את שני ממכרו והשיב לאיש הראשון ושב לאחוזתו רמז שהנשמה לעולם הבא תשוב לטפה הראשונה בתחיית המתים ואם לא יהיה לאיש גואל שיגאלנו אז בהיותו בגוף השני והשיגה ידו במצות ונגאל ואם לא תשיג ידו יתגלגל עד היובל הגדול כמו שאמרו בספר הבהיר עד כמה עד אלף דור שהוא זמן יובל הגדול וזהו והיה ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל ויצא ביובל ושב לאחוזתו. והבן כי בגאולי בתי ערי חומה אמר ימים תהיה גאולתו והרמז לנפשות הצדיקים שלא יעברו במצרף הנשמות רק י"ב חדש ואחרי כן ישובו לאצילותן ודמה אותן לבתי ערי חומה המוקפין גדר ואין פרץ ואין יוצאת. אמנם אשר אין להם חומה יצאו ביובל והרמז לנפשות הרשעים: