Save "פרשת במדבר - למה התורה ניתנה במדבר?"
פרשת במדבר - למה התורה ניתנה במדבר?
"וַיְדַבֵּ֨ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר" (במדבר א, א).
וַיְדַבֵּ֨ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃
On the first day of the second month, in the second year following the exodus from the land of Egypt, ה׳ spoke to Moses in the wilderness of Sinai, in the Tent of Meeting, saying:
פסוק זה קשה משום שכתוב שהקב"ה דיבר אל משה "בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד" וישר לאחר מכן כתוב "בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם" שזה הזמן שבוא הקב"ה דיבר אל משה ואנו יודעים לפי זמן זה שם היו במדבר סיני ולכן קשה למה הפסוק צריך לכתוב לנו שהקב"ה דיבר אל משה "בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י"?
משום כך אנו אנו מבינים שיש עניין מיוחד בכך שהתורה ניתנה במדבר סיני. וכדי להסביר זאת מביא המדרש (במדבר רבה א, ז) ברייתא,
"בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה, בָּאֵשׁ, וּבַמַּיִם, וּבַמִּדְבָּר. בָּאֵשׁ מִנַּיִן (שמות י"ט, י"ח): וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ וגו'. וּבַמַּיִם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, ד): גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. וּבַמִּדְבָּר מִנַּיִן וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, וְלָמָּה נִתְּנָה בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, אֶלָּא מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נ"ה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם".
הברייתא מסבירה שניתנה התורה בשלשה דברים, "בָּאֵשׁ, וּבַמַּיִם, וּבַמִּדְבָּר". ולמה התורה ניתנה בשלשת הדברים האלו?
אש קל להשיג אותה בגלל שהיא מתפשטת.
מים נמצאים בכל מקום (גשם, מעינות, ים וכו').
וחניה במדבר זה חינם לכל אחד (המדבר אינו מיושב).
(עץ יוסף במדבר פרשה א סימן ז פרשת במדבר).
(ג) מה אלו חנם לכל באי עולם. כי נמצאים הם בכל מקום. המים בכל מקום. האש נקל להשיגה מחמת שהיא מתרבה והולכת תמיד. ומדבר שהוא מקום לא זרע. לכן הוא חנם לכל.
במילים אחרות אש, מים ומדבר הם בחינם לכל אדם בעולם וכך גם כן לימוד תורה חינם הוא. שאין המלמד תורה נוטל שכר וכל מי שרוצה ללכת ולקבל יבוא ויקבל את התורה בחינם.
כפי שכתוב בגמרא בנדרים (ל"ז עמוד א), "מָה אֲנִי בְּחִנָּם אַף אַתֶּם נָמֵי בְּחִנָּם", שכמו שהקב"ה מלמד את עם ישראל בחנם כך גם אנחנו צריכים ללמד אחרים בחינם!
מַאי שְׁנָא מִדְרָשׁ דְּלָא — דִּכְתִיב: ״וְאֹתִי צִוָּה ה׳ בָּעֵת הַהִיא לְלַמֵּד אֶתְכֶם״, וּכְתִיב: ״רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳״, מָה אֲנִי בְּחִנָּם — אַף אַתֶּם נָמֵי בְּחִנָּם. מִקְרָא נָמֵי בְּחִנָּם!
The Gemara asks: In what way is midrash different from Bible, that one may not take payment for teaching it? Based on that which is written, which Moses said to the people: “And the Lord commanded me at that time to teach you statutes and laws” (Deuteronomy 4:14), and also that which is written: “Behold, I have taught you statutes and laws, as the Lord my God commanded me, that you should do so in the midst of the land where you go in to possess it” (Deuteronomy 4:5), God said: Just as I teach you for free, without payment, so too you also shall teach for free. There should be no difference between Bible and midrash, and Bible too, like midrash, should be taught for free.
ועוד כתוב בגמרא בבכורות (כ"ט עמוד א), "וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר: כְּשֵׁם שֶׁלְּמַדְתִּיהָ בְּשָׂכָר כָּךְ אֲלַמְּדֶנָּה בְּשָׂכָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר", משמע שאפילו אם אתה הייתה צריך לשלם כדי ללמוד תורה אתה עדיין צריך ללמד אחרים בחינם!
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳ אֱלֹהָי״ — מָה אֲנִי בְּחִנָּם, אַף אַתֶּם בְּחִנָּם. וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא בְּחִנָּם שֶׁיְּלַמֵּד בְּשָׂכָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֱמֶת קְנֵה״. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר: כְּשֵׁם שֶׁלְּמַדְתִּיהָ בְּשָׂכָר כָּךְ אֲלַמְּדֶנָּה בְּשָׂכָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר״.
This halakha is also taught in a baraita: “Behold, I have taught you statutes and ordinances, as the Lord my God commanded me” (Deuteronomy 4:5). Just as I learned from God for free, so too, you learned from me for free. And from where is it derived that if one cannot find someone to teach him for free that he should learn even by giving payment? The verse states: “Buy the truth, and do not sell it; also wisdom, and instruction, and understanding” (Proverbs 23:23). And from where is it derived that one should not say: Just as I learned by giving payment, so too, I will teach it by receiving payment? The verse states: “Buy the truth, and do not sell it.”
ונפסק להלכה במשנה תורה (הלכות תלמוד תורה א, ז), "הָיָה מִנְהַג הַמְּדִינָה לִקַּח מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת שָׂכָר נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ. וְחַיָּב לְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר עַד שֶׁיִּקְרָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כֻּלָּהּ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְלַמֵּד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּשָׂכָר מֻתָּר לְלַמֵּד בְּשָׂכָר. אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָסוּר לְלַמְּדָהּ בְּשָׂכָר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ה) "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳" וְגוֹ' מָה אֲנִי בְּחִנָּם לָמַדְתִּי אַף אַתֶּם לְמַדְתֶּם בְּחִנָּם מִמֶּנִּי וְכֵן כְּשֶׁתְּלַמְּדוּ לְדוֹרוֹת לַמְּדוּ בְּחִנָּם כְּמוֹ שֶׁלְּמַדְתֶּם מִמֶּנִּי. לֹא מָצָא מִי שֶׁיְּלַמְּדוֹ בְּחִנָּם יְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֶת קְנֵה. יָכוֹל יְלַמֵּד לַאֲחֵרִים בְּשָׂכָר. תַּלְמוּד לוֹמַר (משלי כג כג) "וְאַל תִּמְכֹּר". הָא לָמַדְתָּ שֶׁאָסוּר לוֹ לְלַמֵּד בְּשָׂכָר אַף עַל פִּי שֶׁלִּמְּדוֹ רַבּוֹ בְּשָׂכָר".
הָיָה מִנְהַג הַמְּדִינָה לִקַּח מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת שָׂכָר נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ. וְחַיָּב לְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר עַד שֶׁיִּקְרָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כֻּלָּהּ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְלַמֵּד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּשָׂכָר מֻתָּר לְלַמֵּד בְּשָׂכָר. אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָסוּר לְלַמְּדָהּ בְּשָׂכָר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ה) "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳" וְגוֹ' מָה אֲנִי בְּחִנָּם לָמַדְתִּי אַף אַתֶּם לְמַדְתֶּם בְּחִנָּם מִמֶּנִּי וְכֵן כְּשֶׁתְּלַמְּדוּ לְדוֹרוֹת לַמְּדוּ בְּחִנָּם כְּמוֹ שֶׁלְּמַדְתֶּם מִמֶּנִּי. לֹא מָצָא מִי שֶׁיְּלַמְּדוֹ בְּחִנָּם יְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֶת קְנֵה. יָכוֹל יְלַמֵּד לַאֲחֵרִים בְּשָׂכָר. תַּלְמוּד לוֹמַר (משלי כג כג) "וְאַל תִּמְכֹּר". הָא לָמַדְתָּ שֶׁאָסוּר לוֹ לְלַמֵּד בְּשָׂכָר אַף עַל פִּי שֶׁלִּמְּדוֹ רַבּוֹ בְּשָׂכָר:
If it is local custom for a teacher of young children to take payment, he should be paid. [The father] is obligated to pay for his instruction until he can read the entire written Torah.In a place where it is customary to receive a wage for teaching the written Torah, one is permitted to do so. However, it is forbidden to take a wage for teaching the Oral Law, as [implied by Deuteronomy 4:5]: "Behold, I have taught you laws and statutes, as God commanded me." [Our Sages teach that Moses was implying:] Just as I learned at no cost, so, too, have you been taught from me at no cost. Teach the coming generations in a like manner. Teach them at no cost as you have learned from me."[Nevertheless,] if a person cannot find someone to teach him at no cost, he must pay for his studies, as [implied by Proverbs 23:23]: "Buy truth." May he charge to teach others? We learn [ibid.]: "but do not sell." Thus, it can be derived that it is forbidden to charge to teach Torah even though one's teacher charged to instruct him.
ודברים דומים הרמב"ם כתב גם כן בהלכות נדרים (ו, ז), "וּמְלַמְּדוֹ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁהֲרֵי אָסוּר לִטּל עָלֶיהָ שָׂכָר. אֲבָל לֹא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר. וְאִם אֵין דַּרְכָּן שָׁם לִטּל שָׂכָר עַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מֻתָּר לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ".
וּמְלַמְּדוֹ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁהֲרֵי אָסוּר לִטּל עָלֶיהָ שָׂכָר. אֲבָל לֹא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר. וְאִם אֵין דַּרְכָּן שָׁם לִטּל שָׂכָר עַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מֻתָּר לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ:
[Shimon] may instruct [Reuven] in the Oral Law, for it is forbidden to charge a wage for teaching it. The Written Law, by contrast, may not be taught by him, because a wage can be charged for teaching it. If it is not customary [in that community] to charge for instruction in the Written Law, this is permitted. Regardless of [the local custom with regard to payment], [Shimon] may teach [Reuven's] son.
ועוד מביא המדרש (במדבר רבה א, ז) ביאור נוסף למה יש עניין מיוחד בכך שהתורה ניתנה במדבר סיני, "כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר, הֶפְקֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לִקְנוֹת אֶת הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּמִדְבַּר סִינָי".
שכל מי שלא עושה את עצמו שפל ועניו ללמוד מכל וללמד לכל (מתנות כהונה על במדבר רבה א, ז) אינו יכול לקנות את 'הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה'.
(א) הפקר. שפל ועניו ללמוד מכל וללמד לכל:
החכמה, אלו סתרי (סודות) התורה והתורה, היינו הדינים והמצוות (יפה תואר במדבר פרשה א סימן ז פרשת במדבר).
יפה תואר במדבר פרשה א סימן ז (פרשת במדבר),
"החכמה והתורה. החכמה הנזכרת כאן סתרי תורה, ר"ל סודותיה, והתורה היינו דינים ומצוות, דאין עסק לשאר חכמה בכאן".
ולכן נכתב בפסוק "בְּמִדְבַּר סִינָי", שהתורה ניתנה בסיני כדי ללמד אותנו שרק מי שעושה את עצמו כמדבר ניתנת התורה.
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי (במדבר א, א), לָמָּה בְּמִדְבַּר סִינַי, מִכָּאן שָׁנוּ חֲכָמִים בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה, בָּאֵשׁ, וּבַמַּיִם, וּבַמִּדְבָּר. בָּאֵשׁ מִנַּיִן (שמות יט, יח): וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ וגו'. וּבַמַּיִם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, ד): גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. וּבַמִּדְבָּר מִנַּיִן וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, וְלָמָּה נִתְּנָה בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, אֶלָּא מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, דָּבָר אַחֵר, וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר, הֶפְקֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לִקְנוֹת אֶת הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּמִדְבַּר סִינָי.
“The Lord spoke to Moses in the wilderness of Sinai” – why in the wilderness of Sinai? From here the Sages taught that the Torah was given with three elements: With fire, with water, and in the wilderness. With fire, from where is it derived? “Mount Sinai was all smoke, [because the Lord had descended upon it in fire]” (Exodus 19:18). In water, from where is it derived? It is as it is stated: “Indeed, the heavens dripped, indeed, the clouds dripped water” (Judges 5:4). In the wilderness, from where is it derived? “The Lord spoke to Moses in the wilderness of Sinai.” Why was it given with these three elements? It is, that just as these are free for all mankind, so, matters of Torah are free, as it is stated: “Ho, everyone who is thirsty go to water” (Isaiah 55:1). Another matter: “The Lord spoke to Moses in the wilderness of Sinai” – it is, that anyone who does not render himself like a wilderness, accessible to all, is unable to acquire wisdom and the Torah. That is why it is stated: “In the wilderness of Sinai.”
ובאותה הדרך כותב האור החיים (שמות י"ט, ב), "וְעִנְיָן שֵׁנִי הוּא הַשִּׁפְלוּת וְהָעֲנָוָה, כִּי אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ וּמֵשִׂים עַצְמוֹ כְּמִדְבָּר, וּכְנֶגֶד זֶה אָמַר וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר, פֵּרוּשׁ לְשׁוֹן שִׁפְלוּת וַעֲנָוָה כַּמִּדְבָּר שֶׁהַכֹּל דּוֹרְכִים עָלָיו".
(ה) וְעִנְיָן שֵׁנִי הוּא הַשִּׁפְלוּת וְהָעֲנָוָה, כִּי אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ וּמֵשִׂים עַצְמוֹ כְּמִדְבָּר, וּכְנֶגֶד זֶה אָמַר וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר, פֵּרוּשׁ לְשׁוֹן שִׁפְלוּת וַעֲנָוָה כַּמִּדְבָּר שֶׁהַכֹּל דּוֹרְכִים עָלָיו.
(5) The second step which the Israelites had to take in preparation for מתן תורה was to be modest and humble. Our sages say that only people who are humble can be certain that they will not forget their Torah knowledge. They phrase it thus: אין דברי תורה מתקימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר "Words of Torah do not endure except with people who humble themselves to be like the desert."
ומסביר לנו הרמב"ם (על משנת אבות ג, ט) שאנו צריכים להקדים את תיקון המידות ליפני קנין החכמה. כפי שאמר המדרש שאנו צריכים לעשות את עצמנו "כַּמִּדְבָּר, הֶפְקֵר" ולאחר מכן נוכל לקבל את התורה.
(א) הנה דבר זה מוסכם עליו מהפלוסופים ג"כ שהרגל המעלות כשיקדם לחכמה עד שיהיה קנין חזק ואחר כך ילמד החכמה אשר תזרזהו על הטובות ההם יוסיף שמחה ואהבה בחכמה ובחריצות להוסיף ממנה אחר שתעוררהו למה שהורגל וכשיקדימו קניני הדעות ואח"כ ילמד ותהי החכמה מונעת אותו ממה שיתאוה בהרגל תכבד עליו החכמה ויניחנה:
(1) Behold this thing is agreed upon by the philosophers as well: That habituation of the virtues - when it comes before [acquisition of] wisdom to the point that it is a strong possession, and he studies wisdom afterwards such that it will give him alacrity for those goods - will add joy and love to his wisdom and industriousness to increase upon it; since [wisdom] stimulates him to [do] that to which he is [already] accustomed. But when the acquisition of knowledge comes first, and he studies [the virtues]afterwards, his wisdom will prevent him from that which he desires according to his habit. [And so] wisdom will weigh upon him and he will leave it.
והמהר"ל בתפארת ישראל (פרק כ"ו) מרחיב לנו את הסיבה לכך שהתורה ניתנה במדבר, "אבל המדבר, מפני שאין בו דבר חמרי, שהרי אין בו מציאות חמרי, ואין דרים בו הנבראים החמריים, רק היא שממה וציה. ומפני זה היה שמחה אל המדבר. כי הנמצאים משתוקקים אל העלה מצד עצמם, כאשר אין להם המונע החמרי. ובשביל כך נתנה התורה, שהיא השכל הגמור, במדבר. כי המדבר משולל מן הדברים החמריים*, בעבור שלא נמצא בו דברים הגשמיים. הנה המקום המיוחד לתורה היא המדבר".
פירוש, במדבר אין דברים חומריים רק שממה ושם ניתנה התורה לעם ישראל. כי כל הנבראים יש להם השתוקקות אל הקב"ה אבל החומריות (הפך השפל ועניו והפך "כַּמִּדְבָּר, הֶפְקֵר") מרסן לנו את ההשתוקקות! ומשום כך ניתנה התורה במדבר שמרוחק מהחומר.
(א) כאשר התבאר למעלה (פכ"ה) שזמן התורה אינו במקרה, כך מה שנתן התורה במדבר אינו במקרה, כי הזמן והמקום ענין אחד, כאשר ידוע למבינים.
(ב) ובמדרש במדב"ר א, ב), "ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירונו ישבי סלע" (ישעיה מב, יא), לנשיא שנכנס למדינה, וראו אותו בני המדינה, וברחו מלפניו. נכנס לשניה, וברחו מלפניו. נכנס לעיר חריבה, וקדמו אותו, והיו מקלסין אותו. אמר הנשיא, זו העיר טובה מכל המדינות. כאן אני בונה כסא, וכאן אני דר. כך כשבא הקב"ה לים, ברח מלפניו, שנאמר (תהלים קיד, ג) "הים ראה וינוס", וכן "ההרים רקדו כאלים" (שם שם ד). בא למדבר חריבה, קדמו אותו, שנאמר "ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירונו יושבי סלע". אמר, זו העיר טובה מכל המדינות, כאן אני בונה, ודר בתוכו. התחילו שמחים, שנאמר (ישעיה לה, א) "ישושם מדבר וציה", עד כאן.
(ג) הנה נתנו טעם באי זה צד ראויה שתנתן התורה במדבר. ורצו בזה, כי הים והירדן הם חמריים, שגדילים בו הנבראים החמריים, ושם משכנם. ולפיכך אין להם קיום ועמידה עם השם יתברך, שהוא קדוש, נבדל מן החמרי. ולפיכך בים נאמר (תהלים קיד, ג) "הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור", שלא היו יכולים אלו דברים לעמוד עם השם יתברך. אבל המדבר, מפני שאין בו דבר חמרי, שהרי אין בו מציאות חמרי, ואין דרים בו הנבראים החמריים, רק היא שממה וציה. ומפני זה היה שמחה אל המדבר. כי הנמצאים משתוקקים אל העלה מצד עצמם, כאשר אין להם המונע החמרי. ובשביל כך נתנה התורה, שהיא השכל הגמור, במדבר. כי המדבר משולל מן הדברים החמריים*, בעבור שלא נמצא בו דברים הגשמיים. הנה המקום המיוחד לתורה היא המדבר.
ומסביר לנו השפת אמת (פרשת במדבר ג, תרל"ג), "ומובן על פי דברי מהר"ל שיש לכל דבר חומר וצורה ע"ש. ומדבר הוא בלי ציור. וכפי מה שמוכן האדם לקבל צורה זוכה לתורה שהוא חיות הפנימיות של כל דבר והוא הצורה כנ"ל".
ובמילים אחרות, כל אדם צריך להפוך את עצמו לכלי קיבול של התורה ("הכנה לקבלת התורה היראה והפחד לידע שאין לו חיות, ומקוה רק לחיות התורה") וככול שהאדם מוכן לקבל "צורה זוכה לתורה שהוא חיות הפנימיות של כל דבר והוא הצורה".
(ב) במדרש צדקתך כו'. כי מה שניתן התורה במדבר דוקא הי' כדי להמשיך אור התורה אף למקום תהו. כי התורה הוא חיות הכל כמ"ש ז"ל שקודם התורה הי' ב' אלפים תוהו. והקב"ה מאיר ע"י התורה לכל מקומות האפלים כמ"ש (שמפרסים) [*שמפורש] היום כי כל זמן הוא הסתר כמ"ש במ"א. וגם המנין שהי' ג"כ להאיר בכל פרט. כי החיות מכל בנ"י הכל אחד כמ"ש ע' נפש שעובדין לאלקי אחד. וכמ"ש ואהבת לרעך כו' כלל גדול בתורה. כי ע"י התורה שהוא חיות פנימיות של כל ישראל מתחברין להיות אחד ממש. כי הפירוד רק הלבוש שיש לכל א' כי זה הי' כוונת בריאת האדם להאיר ע"י אור נשמתו גם בהגשמיות. ונמצא יש לכל פרט הסתר מיוחד וזה המנין כנ"ל. ובמדרש הטעם שניתן במדבר שמי שאינו עושה עצמו כמדבר אינו זוכה לתורה. ומובן על פי דברי מהר"ל שיש לכל דבר חומר וצורה ע"ש. ומדבר הוא בלי ציור. וכפי מה שמוכן האדם לקבל צורה זוכה לתורה שהוא חיות הפנימיות של כל דבר והוא הצורה כנ"ל. וגם מדבר מלשון דיבור והנהגה כמ"ש במ"א פי' עשרת הדיברות להיות נידבר הכל עפ"י מצות השי"ת. וכן האדם צריך להיות בטל לזה להיות נמשך אחר הנהגתו ית' כמ"ש בזוה"ק על ודברת בם. וכתיב ארץ יראה ושקטה כו' בתחילה יראה כו'. והוא הכנה לקבלת התורה היראה והפחד לידע שאין לו חיות. ומקוה רק לחיות התורה כנ"ל:
(2) The Midrash (Bamidbar Rabbah 1:1) explains that the Torah was given in the desert to draw its light even to the most desolate places. The Torah is the life force of everything, and before its giving, there were 2000 years of chaos (Sanhedrin 97a). Through the Torah, Hashem illuminates all places of darkness. The specific timing mentioned in the parsha signifies that time itself can obscure Hashem’s revelation. The counting of each member of Klal Yisrael highlights that each person has a unique role in illuminating the darkness. The life force comes from Bnei Yisrael, who are united as one soul serving One G-d (Vayikra Rabbah 4:6). This unity is reflected in the principle "You shall love your fellow Jew like yourself," which underscores that through the Torah, the inner life force, all of Yisrael becomes one. The separation we experience is just an external garment; Hashem's intention in creating humanity is for each soul to illuminate the physical world. Each physical thing has its unique covering, which is why Bnei Yisrael are counted individually, signifying each person's unique mission. Furthermore, the Midrash (Bamidbar Rabbah 1:7) teaches that the Torah was given in the desert to show that one must humble oneself like a desert to merit Torah. The Maharal explains that everything has its material and form (Derech Chaim 6:10), and the desert, being without form, symbolizes this humility. One's readiness to accept form, or divine guidance, determines their merit for Torah, the inner life force and true shape of everything. The word "midbar" (desert) also relates to "dibur" (speech), indicating that everything should follow Hashem's commandments. Man must nullify himself to follow Hashem’s directives, as the Zohar explains "vedibarta bam" (speak of them). Tehillim (76:9) states: "the world was fearful and silent," illustrating the preparation for receiving the Torah, where fear and reverence lead one to recognize their dependence on the life force of the Torah.
הבנה זו דומה למה שכתוב במסכת סנהדרין (צ"ט עמוד ב), "וְהַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא: כּוּלְּהוּ גּוּפֵי דְּרוּפְתְּקֵי נִינְהוּ. טוּבֵיהּ לִדְזָכֵי דְּהָוֵי דְּרוּפְתְּקֵי דְּאוֹרָיְיתָא".
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם לְעָמָל נִבְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד״. אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא אִם לַעֲמַל מְלָאכָה נִבְרָא. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ״, הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא. וַעֲדַיִין אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל תּוֹרָה אִם לַעֲמַל שִׂיחָה. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״, הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל תּוֹרָה נִבְרָא. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא: כּוּלְּהוּ גּוּפֵי דְּרוּפְתְּקֵי נִינְהוּ. טוּבֵיהּ לִדְזָכֵי דְּהָוֵי דְּרוּפְתְּקֵי דְּאוֹרָיְיתָא.
Rabbi Elazar says: Every man was created for labor, as it is stated: “Man is born for toil” (Job 5:7). Based on this verse, I do not know whether he was created for toil of the mouth, speech, or whether he was created for the toil of labor. When the verse states: “For his mouth presses upon him” (Proverbs 16:26), you must say that he was created for toil of the mouth. And still I do not know with regard to the toil of the mouth whether it is for the toil of Torah or for the toil of conversation. When the verse states: “This Torah scroll shall not depart from your mouth” (Joshua 1:8), you must say that he was created for the toil of Torah. And that is the meaning of what Rava said: All bodies are like receptacles to store items until use. Happy is one who is privileged, who is a receptacle for Torah.
ומפרש לנו רש"י (סנהדרין צ"ט עמוד ב), שכל הגופים כנרתיקים הם (שיכולים לקבל ולהכניס דברים אליהם) ואשרי למי שזכה ונעשה נרתיק לתורה!
דרופתקי - טרחנין כלומר כל הגופין לעמל נבראו: טוביה לדזכי - אשריו למי שזכה והיה עמלו וטרחו בתורה לשון אחר דרפתקי כיס ארוך שמשימין בו מעות כל הגופין נרתקין הם לקבל ולהכניס דברים אשריו למי שזכה ונעשה נרתק לתורה:
וכותב השפת אמת (פרשת במדבר ג, תרל"ג) בהמשך לדבריו הקודמים שהבאנו, "והאדם צריך לעסוק בתורה כדי שדברי תורה יכנסו בלבו וימשיכו כל מעשיו אחרי'. והתורה מסייעת לאדם כפי רצון העוסק בה. והוא ענין תורה שבע"פ כשהתורה נכנסת בעומק הלב וממילא נעשין כל מעשיו עפ"י התורה ונמצא מחדש במעשיו אור התורה. ומצינו באבותינו הראשונים שכל מעשיהם הי' תורה שהרי נכתב מעשיהם בתורה. וזה קידוש שם התורה כנ"ל וזה לשמה כנ"ל".
ומדברים אלו עולה שאנו צריכים לתקן את המידות שלנו ולהגביר את הרצון שלנו לקבל את התורה. ועוד אנו צריכים לעסוק בתורה כדי שהתורה תכנס בלב של כל אחד ואחד ממנו ובכך תמשוך את מעשינו אחרי התורה כמו האבות שהרי מעשיהם נכתבו בתורה!
(ג) כל העוסק בתורה לשמה. פי' להגדיל שם התורה כי השם הוא כשנתפרסם במקומות רחוקים וכ"כ במדרש ברחובות תתן קולה במקום שמרחיבין אותה. והאדם צריך לעסוק בתורה כדי שדברי תורה יכנסו בלבו וימשיכו כל מעשיו אחרי'. והתורה מסייעת לאדם כפי רצון העוסק בה. והוא ענין תורה שבע"פ כשהתורה נכנסת בעומק הלב וממילא נעשין כל מעשיו עפ"י התורה ונמצא מחדש במעשיו אור התורה. ומצינו באבותינו הראשונים שכל מעשיהם הי' תורה שהרי נכתב מעשיהם בתורה. וזה קידוש שם התורה כנ"ל וזה לשמה כנ"ל:
(3) Avot (6:1) states, “Whoever toils in Torah for its sake (lishmah) merits many things.” This means to toil in Torah to make its name great, as the name signifies its renown in distant places. Similarly, the Midrash interprets the verse from Mishlei (1:20), “In the streets its name will be heard,” as referring to the greatness of Torah. A person must engage in Torah so that its words permeate their heart and guide all their actions. The Torah assists a person in this endeavor based on their desire and dedication. This aligns with the concept of the Oral Torah, where the Torah deeply influences one's heart, leading all actions to align with it. This process continually renews the light of Torah through one's deeds. Our forefathers exemplified this, as their actions are recorded in the Torah, indicating that their deeds were inherently Torah. This sanctifies the name of the Torah, embodying the principle of toiling in Torah for its sake, or lishmah.
"אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַל אֱלֹקִים מֵעַל אַבְרָהָם, (בראשית ל"ה, י"ג): וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹקִים, (בראשית כ"ח, י"ג): וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו".
(ו) וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ (בראשית יז, כב), תָּנֵי הַנִּפְטָר מֵחֲבֵרוֹ בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן צָרִיךְ לִטֹּל מִמֶּנּוּ רְשׁוּת, מִמִּי אַתְּ לָמֵד, מֵאַבְרָהָם, פַּעַם אַחַת הָיָה אַבְרָהָם מְדַבֵּר עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדַבֵּר עִמּוֹ, אָמַר לָהֶן נִפָּטֵר מִן הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא גְדוֹלָה מִכֶּם תְּחִלָּה, אַחַר כָּךְ אֲנִי מְדַבֵּר עִמָּכֶם, כֵּיוָן שֶׁדִּבֵּר עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל צָרְכּוֹ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים צָרִיךְ אֲנִי לְדָבָר, אָמַר לוֹ הִפָּטֵר בְּשָׁלוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית יז, כב): וַיַּעַל אֱלֹקִים מֵעַל אַבְרָהָם. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַל אֱלֹקִים מֵעַל אַבְרָהָם, (בראשית לה, יג): וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים, (בראשית כח, יג): וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו.
(6) “He concluded speaking with him, and God ascended from upon Abraham” (Genesis 17:22). It is taught: One who departs from another person, whether of greater or lesser stature, must take his leave from him. From whom do you derive this? From Abraham. On one occasion, Abraham was speaking with the Holy One blessed be He, when the ministering angels came to speak with him. He said to them: ‘Let me first take my leave from the Divine Presence, which is of greater stature than you, then I will speak with you.’ When he finished saying to the Holy One blessed be He all that he needed [to say], he said before Him: ‘Master of the universe, I must speak [with the angels].’ He said: ‘You may leave in peace.’ That is what is written: “[He concluded speaking with him,] and God ascended from upon Abraham.” Reish Lakish said: The patriarchs are themselves the divine chariot, as it is stated: “God ascended from upon Abraham,” “God ascended from upon him,” (Genesis 35:13) “And behold, the Lord stood upon him” (Genesis 28:13).
ומבאר הרב שטיינזלץ בביאורו לתניא (חלק ראשון; ליקוטי אמרים, ל״ד),
וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת שֶׁהָאָבוֹת, אברהם יצחק ויעקב, הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה (בראשית רבה פרשה מז,ח) . כלומר, האבות היו במדרגה שלא היה הבדל בינם ובין המרכבה של מעלה, המתוארת בחזונו של הנביא יחזקאל. אין הם רק 'כמו המרכבה' אלא "הן הן המרכבה". ה'מרכבה' במובן זה היא הכלי שעליו יושב
שֶׁכָּל יְמֵיהֶם לְעוֹלָם לֹא הִפְסִיקוּ אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת מִלְּקַשֵּׁר דַּעְתָּם וְנִשְׁמָתָם לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים, בַּבִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ.
אכן מוסבר שכל אדם, בכל פעם שהוא עושה מעשה של קדושה (מצווה) הריהו משמש אז מרכבה לקדושה, אולם עדיין אין נקרא שם 'מרכבה' על אותו אדם בכללותו, אלא דווקא באופן שהיה אצל האבות, שֶׁכָּל יְמֵיהֶם לְעוֹלָם לֹא הִפְסִיקוּ אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת מִלְּקַשֵּׁר דַּעְתָּם וְנִשְׁמָתָם לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים, בַּבִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ. בכל עת שאדם מבטל את עצמו במשהו כדי לעשות איזו תנועה של.
https://steinsaltz-center.org/he/portal/library/Tanya/Likutei%20Amarim/chapter/34
ובעזרת ה׳ שנזכה לעסוק בתורה כדי שדברי תורה יכנסו בלבנו וימשיכו כל מעש אחרי התורה כמו אבותינו הקדושים שממש חיו את התורה!
(א) וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת שֶׁ״הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה״, שֶׁכָּל יְמֵיהֶם לְעוֹלָם, לֹא הִפְסִיקוּ אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת מִלְּקַשֵּׁר דַּעְתָּם וְנִשְׁמָתָם לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים – בַּבִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ.
(1) It is well known that the Patriarchs were truly the “chariot” of G–d. For throughout their lives they never for a moment ceased from binding their mind and soul to the L–rd of the universe, with the aforementioned absolute surrender to His Unity, blessed be He.
להרחבה:
אָמַר רַב מַתְנָה: מַאי דִּכְתִיב ״וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה״, אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כְּמִדְבָּר זֶה שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ — תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ. וְאִם לָאו — אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ.
Similarly, Rav Mattana said: What is the meaning of that which is written: “The well that the princes dug out, that the nobles of the people delved, with the scepter, with their staves. And from the wilderness they went to Mattanah” (Numbers 21:18)? If a person makes himself humble like this wilderness, which is open to all and upon which everyone treads, his Torah study will endure and be given to him as a gift [mattana]. And if not, his Torah study will not endure.
(ה) ר' מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה כו'. פי' הפשוט כדי לעשות. וזה שם תורה כדי להורות לאדם המעשה. כי בוודאי עיקר היגיעה בתורה לבטל שכלו ודעתו כדי לידע ולהבין רצון השי"ת ודעת התורה. ובמדרש נמשלה תורה במדבר שצריך להיות הפקר כמדבר כמ"ש וממדבר מתנה משל לנשיא שנכנס למדינה וברחו כו' למדבר וקיבלו בכבוד כו'. פי' דבר היא מנהיג ומושל. ומדבר הוא להיות נכנע תחת המנהיג. והיינו שאדם מבטל עצמו שאין לו שום כח ופעולה בלי חיות השי"ת. וזהו ההפרש בין בני המדינה שברחו והי' להם ג"כ יראה ממנו. אך הי' להם גם כח בפ"ע. וכענין שכ' שאומות קורין להשי"ת אלקי דאלקיא. אבל בנ"י כמדבר שאין להם שום כח והנהגה בפ"ע כלל. וז"ש ירא שמים בסתר ובגלוי. פי' בגלוי ע"י שיודע שהשי"ת משגיח על כל דבר ונופל עליו יראה. ובסתר הוא להיות נדבק יראתו ית' בחיות האדם שלא יהי' שום פעולה ותנועה שישכח שהוא בכח השי"ת ורק כגרזן ביד החוצב בו. וכן עסק התורה להיות בטל אל הנהגת התורה לעשות כל מעשה רק להיות נעשה רצון השי"ת ומבוקשו. כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. ונמצא כי יוכל להתדבק בהשי"ת בכל מעשה ממש ע"י כח התורה. וע"י שמכניע עצמו ומתבטל בכל מעשה אל חיות הפנימיות חיותו ית'. ע"י אותיות התורה שיש בכל מעשה. וזה לשמה. כי הנבראים לכבודו ברא כמ"ש ולכבודי בראתיו כו' והוא בחי' כבוד שמו ית' והבן:
(5) Rabbi Meir expounded on the great gifts of learning Torah Lishma, which means learning Torah for its own sake, to perform it. The word "Torah" means instruction, as the primary purpose of toiling in Torah is to nullify one's own understanding to better grasp Hashem's will. The Midrash compares the Torah to a desert, indicating that one must make oneself ownerless, like a desert, to merit the gift of Torah. The Midrash tells of a prince who was initially rejected by the townspeople but accepted in the desert, symbolizing the need for subjugation to Hashem. This concept teaches that a person should nullify their own will, recognizing that all strength and action come from Hashem. Unlike the nations who acknowledge other powers, Bnei Yisrael are like a desert, having no power other than Hashem. This aligns with the idea of fearing Hashem both openly and secretly. Open fear comes from recognizing Hashem's constant supervision, while hidden fear means internalizing this awareness so deeply that every action is driven by Hashem's strength, like an axe in the hand of a woodchopper. In studying Torah, one should nullify their actions to align with the Torah, doing everything to fulfill Hashem's will. Since Hashem created the world with the Torah, a person can connect to Hashem's energy in every action. By subjugating oneself and nullifying personal desires, one aligns with the inner energy of Hashem, present in every action through the words of Torah. This is the essence of Lishma, learning Torah for the sake of Heaven, as all creation exists to honor Hashem. Ultimately, all creation was made for Hashem's honor, as stated, "For My honor I created it." This underscores the concept of honoring Hashem, and by understanding and internalizing this, one can truly connect with the divine purpose of creation.
(ב) במדרש משל לנשיא ברחו ממנו בני המדינה כו'. כי התורה היא שלימות הנבראים וכפי מה שהנבראים חסרים בעיני עצמם ומקוין אל השלמה. זוכין לתורה. ומאוד קשה לבעל בחירה להיות חסר בעיני עצמו כראוי ולכן ברחו בני מדינה. אבל מי שהוא כמדבר כמ"ש במדר' שאינו זוכה לתורה עד שנעשה הפקר כמדבר וזה הי' הכנת בנ"י קודם קבלת התורה שהגיעו לבחי' מדבר להיות ברור בעיניהם וגם לברר זה בכל הנבראים שיהיו מקוין אל השלמה כנ"ל. ובחי' זו נקראת מדבר שחפץ להיות נמשך אחר המנהיג אותו מלשון דבר א' לדור:
(2) The Midrash (Bamidbar Rabbah 2:1) compares the giving of the Torah to a king who entered various towns, each of which fled from him until he finally came to an empty town. The remaining inhabitants welcomed him, and he proclaimed that he would build his palace there. Similarly, Hashem came to the sea and mountains, which fled (Tehillim 114:4), until He came to the desert, which accepted Him, and He decided to dwell there. The Midrash illustrates that the Torah brings perfection to creation. One merits the Torah based on their recognition of their own deficiencies and their desire for completeness. It is challenging for individuals with free will to truly acknowledge their shortcomings, which is why the townspeople fled from the king—they refused to confront their own imperfections. However, one who makes themselves like a desert, as the Midrash (Bamidbar Rabbah 1:7) states, can merit the Torah. This means becoming ownerless and humble, like a desert. This was Bnei Yisrael's preparation before receiving the Torah; they reached a state of midbar—absolute clarity in their deficiencies and a longing for perfection. This awareness extends to all creation, indicating a collective yearning for completion. This state is called midbar, signifying a desire to follow the divine leader. The word midbar is related to dabar, meaning leader, as the Gemara (Sanhedrin 8a) says, "one leader (dabar) per generation."