Save "פרשת בהעלותך - מלחמה אמונה וגאולה"
פרשת בהעלותך - מלחמה אמונה וגאולה
"וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ ה׳ אֱלֹֽקֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם" (במדבר י, ט).
וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ ה׳ אֱלֹֽקֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם׃
When you are at war in your land against an aggressor who attacks you, you shall sound short blasts on the trumpets, that you may be remembered before your God ה׳ and be delivered from your enemies.
מסביר המלב"ם (במדבר י, ט) שהכתוב "וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙" כולל שתי עניינים. האחד שאנו יוצאים להלחם בארץ אויב והשני שתבוא מלחמה בארצנו ארץ ישראל.
(א) וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר אם מדבר על מלחמה שבא האויב לארצם, היל"ל וכי תבוא מלחמה בארצכם, ואם מדבר שהם יוצאים להלחם בארץ אויב היל"ל וכי תבואו מלחמה על הצר, כמו אנשי הצבא הבאים למלחמה (במדבר ל״א:כ״א), וע"כ שכולל שניהם, כי תבואו מלחמה על הצר, וכי תבוא מלחמה בארצכם, וממ"ש על הצר בה׳ הידיעה משמע שהוא הצר הגדול הנודע ע"י הנביאים שנבאו עליו, אבל הלא יוכל להיות שמדבר בצר הידוע בתורה שהם עמלק וז' עממין ומדייק זה ממ"ש ונושעתם מאויביכם, שלשון תשועה במובנה המדויק הוא התשועה הגמורה שזה ההבדל בין תשועה והצלה, וכמ"ש התיצבו וראו את ישועת ה׳ וכו' כי אשר ראיתם את מצרים וכו', וזה יהיה במלחמת גוג ומגוג שאין שעבוד אחריה, ור"ל שגם במלחמה זו תריעו בחצוצרות ונושעתם:
ומסביר הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג, ל"ו), שהציווי שנצטווינו לזעוק אל הקב"ה יתעלה בבוא כל צרה (כמו מלחמה וכו') כפי שכתוב, "וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ ה׳ אֱלֹֽקֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם" (במדבר י, ט), הוא שנדע "שהוא יתעלה משיג את מצבינו ושבידו לתקנם אם נציית ולקלקלם אם נחטא, ולא שנאמין שזה מקרה ודבר אקראי".
(ג) תפילה בעת צרה: ביסוס הדעה על ההשגחה 4 וכן הציווי שנצטווינו לזעוק אליו יתעלה בבוא כל צרה, כוונתי למה שנאמר: "[וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם] וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת [וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם]" (במדבר י,ט), בכלל קבוצה זו. כי זוהי פעולה שעל ידה מתקבעת הדעה הנכונה: שהוא יתעלה משיג את מצבינו ושבידו לתקנם אם נציית ולקלקלם אם נחטא, ולא שנאמין שזה מקרה ודבר אקראי. זוהי משמעות דבריו: "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי [וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי – וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה, שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם]" (ויקרא כו,כא), כלומר: כשאביא עליכם את הפגעים האלה כעונש לכם – אם תתייחסו לפגעים האלה כאילו הם מקרה, אוסיף לכם מן הדבר הזה שאתם חושבים למקרה, בעוצמה ובקושי רבים יותר, והם דבריו: "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי – וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי" (שם,כז-כח). כי אמונתם שדבר זה הוא מקרה היא מן הדברים המביאים לכך שיתמידו בדעותיהם הנפסדות ובמעשיהם הרעים ושלא ישובו מהם, כמו שנאמר: "הִכִּיתִי אֹתָם וְלֹא חָלוּ" (ירמיהו ה,ג; ושם: הִכִּיתָה). ולכן נצטווינו לקרוא אליו יתעלה ולהתחנן לו ולזעוק לפניו בכל עת צרה.
(3) they prescribe acts which lead to the belief in God’s greatness. Likewise the commandment to cry to God in time of trouble, “to blow an alarm with the trumpets” (Num. 10:9), belongs to this class. We are told to offer up prayers to God, in order to establish firmly the true principle that God takes notice of our ways, that He can make them successful if we worship Him, or disastrous if we disobey Him, that [success and failure] are not the result of chance or accident. In this sense we must understand the passage, “If ye walk with me by chance” (beḳeri, Lev. 26:21); i.e., if I bring troubles upon you for punishment, and you consider them as mere accidents, I will again send you some of these accidents as you call them, but of a more serious and troublesome character. This is expressed in the words: “If ye walk with me by chance: then I will walk with you also in the fury of chance” (ibid. vers. 27, 28). For the belief of the people that their troubles are mere accidents causes them to continue in their evil principles and their wrong actions, and prevents them from abandoning their evil ways. Comp. “Thou hast stricken them, but they have not grieved” (Jer. 5:3). For this reason God commanded us to pray to Him, to entreat Him, and to cry before Him in time of trouble.
ואנו רואים שהרמב"ם מדגיש דברים דומים במשנה תורה בהלכות מלכים ומלחמות (ז, ט"ו), "וּמֵאַחַר שֶׁיִּכָּנֵס בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה יִשָּׁעֵן עַל מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל וּמוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה וְיֵדַע שֶׁעַל יִחוּד הַשֵּׁם הוּא עוֹשֶׂה מִלְחָמָה וְיָשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ וְלֹא יִירָא וְלֹא יִפְחָד וְלֹא יַחְשֹׁב לֹא בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּבָנָיו אֶלָּא יִמְחֶה זִכְרוֹנָם מִלִּבּוֹ וְיִפָּנֶה מִכָּל דָּבָר לַמִּלְחָמָה. וְכָל הַמַּתְחִיל לַחְשֹׁב וּלְהַרְהֵר בַּמִּלְחָמָה וּמַבְהִיל עַצְמוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה".
ולכן במיוחד מתי שעם ישראל בעת מלחמה אנו צריכים להגביר את האמונה שלנו בקב"ה ולהבין שגם בזמן הצלחה צבאית זה לא "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא "כוחי ועוצם ידי הבא לי מאת ה׳, עשה לי את החיל הזה"!
(טו) (דברים כ, ח) "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" כְּמַשְׁמָעוֹ. שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה. וּמֵאַחַר שֶׁיִּכָּנֵס בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה יִשָּׁעֵן עַל מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל וּמוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה וְיֵדַע שֶׁעַל יִחוּד הַשֵּׁם הוּא עוֹשֶׂה מִלְחָמָה וְיָשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ וְלֹא יִירָא וְלֹא יִפְחָד וְלֹא יַחְשֹׁב לֹא בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּבָנָיו אֶלָּא יִמְחֶה זִכְרוֹנָם מִלִּבּוֹ וְיִפָּנֶה מִכָּל דָּבָר לַמִּלְחָמָה. וְכָל הַמַּתְחִיל לַחְשֹׁב וּלְהַרְהֵר בַּמִּלְחָמָה וּמַבְהִיל עַצְמוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ג) "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם". וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל דְּמֵי יִשְׂרָאֵל תְּלוּיִין בְּצַוָּארוֹ. וְאִם לֹא נִצֵּחַ וְלֹא עָשָׂה מִלְחָמָה בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁשָּׁפַךְ דְּמֵי הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ח) "וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ". וַהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (ירמיה מח, י) "אָרוּר עשֶֹׁה מְלֶאכֶת ה׳ רְמִיָּה" וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם. וְכָל הַנִּלְחָם בְּכָל לִבּוֹ בְּלֹא פַּחַד וְתִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בִּלְבַד. מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יִמְצָא נֵזֶק וְלֹא תַּגִּיעֵהוּ רָעָה. וְיִבְנֶה לוֹ בַּיִת נָכוֹן בְּיִשְׂרָאֵל וְיִזְכֶּה לוֹ וּלְבָנָיו עַד עוֹלָם וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה, כח) "כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה׳ לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה׳ אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ" וְגוֹ' (שמואל א כה, כט) "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה׳ אֱלֹקֶיךָ":
(15) To whom does the phrase 'Is there a man who is afraid or faint-hearted?' refer? The phrase should be interpreted simply, as applying to a person whose heart is not brave enough to stand in the throes of battle. Once a soldier enters the throes of battle, he should rely on the Hope of Israel and their Savior in times of need. He should realize that he is fighting for the sake of the oneness of God's Name. Therefore, he should place his soul in his hand and not show fright or fear. He should not worry about his wife or children. On the contrary, he should wipe their memory from his heart, removing all thoughts from his mind except the war. Anyone who begins to feel anxious and worry in the midst of battle to the point where he frightens himself violates a negative commandment, as it is written (Deuteronomy 20:3 : 'Do not be faint-hearted. Do not be afraid. Do not panic and do not break ranks before them.' Furthermore, he is responsible for the blood of the entire Jewish nation. If he is not valiant, if he does not wage war with all his heart and soul, it is considered as if he shed the blood of the entire people, as ibid. 20:8 states: 'Let him go home, lest he demoralize the hearts of his brethren like his own.' Similarly, the prophetic tradition explicitly states: 'Cursed be he who does God's work deceitfully. Cursed be he who withholds his sword from blood.' Jeremiah 48:10 In contrast, anyone who fights with his entire heart, without fear, with the intention of sanctifying God's name alone, can be assured that he will find no harm, nor will bad overtake him. He will be granted a proper family in Israel and gather merit for himself and his children forever. He will also merit eternal life in the world to come as I Samuel 25:28-29 states: 'God will certainly make my lord a faithful house, for my lord fights the wars of God and evil will not be found with you... and my lord's soul will be bound in a bond of life with God.'
ובעזרת ה׳ יתקיים בנו הכתוב "וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ׀ ה׳ וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃ וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה ה׳ רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (במדבר י, ל"ה - ל"ו).
(לה) ׆ וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ׀ ה׳ וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃ (לו) וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה ה׳ רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ׆ {פ}
(35) When the Ark was to set out, Moses would say: Advance, O ה׳ ! May Your enemies be scattered, And may Your foes flee before You! (36) And when it halted, he would say: Return, O ה׳, You who are Israel’s myriads of thousands!
ומסביר האבן עזרא (במדבר י, ל"ה), "וטעם ויפוצו. כאשר יראו שקמת לעשות מלחמה מיד יפוצו אויביך".
וטעם ויפוצו. כאשר יראו שקמת לעשות מלחמה מיד יפוצו אויביך:
[BE SCATTERED.] When Your enemies see that You arose to do battle, they will immediately be scattered.
ועוד מפרש העמק דבר (במדבר י, ל"ה), "התפלל משה ויפוצו אויביך. השרוים במקומם בעריהם יפוצו מפחד גלוי שכינה בנקרות ובבתים ויהיו יראים לצאת ולבזות אמנם לא שייך להתפלל עליהם שינוסו. דלהיכן ינוסו. אלא יפוצו ויחבאו עצמם. אבל אם יתקבצו גדודי מלחמה כדי להלחם ממש ע״ז התפלל וינוסו. ועל אלו קרא משנאיך. בבנין הכבד. באשר מכוונים ובאים למלחמה. והתפלל שבהתקבצם להלחם בעת שיגיע ישראל סמוך להם. ואח״כ כשיראו בבואם כבוד ה׳ שעליהם. ינוסו מפני ה׳ והדר גאונו. למקומם במושבותם".
ויפוצו אויביך. אויב נקרא מי ששונא בלב. כמש״כ לעיל בפסוק ונושעתם מאויביכם. ומשמעות אויביך. שאויבי ה׳ בלב המה מבקשים להרע לישראל נושאי כבודו ית׳ בפועל. כענין דאי׳ ברבה ס״פ תצוה איש צר ואויב צר למטה ואויב למעלה. צר לי ואויב לך צר לבנים ואויב לאבות [כצ״ל שם. ולא כהנו׳ שלפנינו. וגם לא כהגה׳ הרד״ל] והנה יש שני אופנים שהי׳ מקום לחוש שירעו לישראל בעת הליכתם במדבר. ולא היו אז נאספים יחדיו. וא״כ הי׳ אפשר בשעה שעוברים דרך עיר מלא הגוים שיבזו את ישראל בדרך איבה ומשטמה או שהיו מתכנסין גדודים במדבר להלחם עם הנחשלים אחורי המחנה המעטים כמו שעשה עמלק. ע״ז התפלל משה ויפוצו אויביך. השרוים במקומם בעריהם יפוצו מפחד גלוי שכינה בנקרות ובבתים ויהיו יראים לצאת ולבזות אמנם לא שייך להתפלל עליהם שינוסו. דלהיכן ינוסו. אלא יפוצו ויחבאו עצמם. אבל אם יתקבצו גדודי מלחמה כדי להלחם ממש ע״ז התפלל וינוסו. ועל אלו קרא משנאיך. בבנין הכבד. באשר מכוונים ובאים למלחמה. והתפלל שבהתקבצם להלחם בעת שיגיע ישראל סמוך להם. ואח״כ כשיראו בבואם כבוד ה׳ שעליהם. ינוסו מפני ה׳ והדר גאונו. למקומם במושבותם:
יתר על זאת מסביר המלבי"ם (במדבר י, ל"ה), "קומה ה׳ ויפוצו אויביך ויש הבדל בין אויב ובין שונא, שהאויב איבתו גלויה והם המקובצים למלחמה וכשיקום ה׳ יפוצו אויביך, והשונאים אינם מקובצים למלחמה רק שומרים שנאה בלב והם לא יתחילו כלל להכין צבא מלחמה רק ינוסו תיכף כגרגשי שפנה והלך לו".
ויהי בנסוע הארון באשר הלכו אז כדי לכנס לארץ מיד, וה׳ הבטיחם שלא יצטרכו לשום מלחמה רק ה׳ ילך לפניהם ויגרש מפניהם אויב ויאמר השמד, שע"ז הלך ארון הברית שעליו שכינת ה׳, בראשם להקדים לפניהם לגרש את האויב, כמ"ש רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם וכו' עלה רש, ופרש"י עפ"י דברי חז"ל שא"ל שא"צ להם להלחם כי ה׳ ילחם להם רק ללכת ולרשת את הארץ, וע"כ אמר משה אל ה׳ ההולך עם ארון קדשו, להוריש יושבי הארץ, קומה ה׳ ויפוצו אויביך ויש הבדל בין אויב ובין שונא, שהאויב איבתו גלויה והם המקובצים למלחמה וכשיקום ה׳ יפוצו אויביך, והשונאים אינם מקובצים למלחמה רק שומרים שנאה בלב והם לא יתחילו כלל להכין צבא מלחמה רק ינוסו תיכף כגרגשי שפנה והלך לו:
וכפי שהסברנו לעיל, מתי שעם ישראל בעת מלחמה אנו צריכים להגביר את האמונה שלנו בקב"ה, מסביר רבינו בחיי (במדבר י, ל"ה) את הפסוק, "והוצרך משה להזכיר ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך כדי לבטל דעת האמונה ההיא הנפסדת, כי התורה המונחת בארון עם נפיצת אויביהם של ישראל הוא המעיד על חדוש העולם, ועל כן נעשו נסים לישראל גדולים ונפלאים במדבר משנים הטבע כדי לקבוע בלבבות אמונת החדוש ולהעיד עליו מתוך המקום שהוא מחייב אמונת הקדמות אצל המאמינים אותו". ולכן מתי שאנו רואים את הניסים הגדולים בזמן מלחמה זה צריך לקבע בלבבות של כולנו את האמונה בקב"ה!
וע"ד הפשט ענין ההפסק לפי דעתי הוא זה, ידוע כי חלקי עולם השפל הם שלשה חלקים ואלו הן, ים מדבר וישוב. וכן דרשו רז"ל העולם שלישו ים שלישו מדבר שלישו ישוב, והנה ישראל כשנכנסו לארץ עברו על שלשה חלקים אלו, ונתבאר להם חדוש העולם במופת באותן הנפלאות הגדולות והנוראות אשר ראו בעיניהם, והנסים המפורסמים הנעשים להם בכל חלק וחלק נסי הים ונסי המדבר ונסי כבוש ארצות שבעה עממין, כי היו נסים נגלים לעיני השמש, ומפני שהולכי מדברות כי יראו ההרים הגבוהים והצורים החזקים השרשיים שהם יסודות הארץ תתאמת מהם לבעלי הטבע אמונת קדמות העולם, ועל כן חייבה חכמת התורה להפסיק פרשה זו בענין הארון שבו לוחות העדות, והוצרך משה להזכיר ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך כדי לבטל דעת האמונה ההיא הנפסדת, כי התורה המונחת בארון עם נפיצת אויביהם של ישראל הוא המעיד על חדוש העולם, ועל כן נעשו נסים לישראל גדולים ונפלאים במדבר משנים הטבע כדי לקבוע בלבבות אמונת החדוש ולהעיד עליו מתוך המקום שהוא מחייב אמונת הקדמות אצל המאמינים אותו. ומזה תקנו לנו ואמרו במשנה על ההרים ועל הגבעות ועל המדברות אומר ברוך עושה בראשית, לבאר כי אע"פ שנראה לבני אדם שהוייתם נצחית ואין בריאתם מחודשת, הכל נברא מבראשית יש מאין, והמברך כן הוא מעיד על חדוש העולם.
The reason for this insertion of verses 36-37 according to the plain meaning of the text is this: we know that the terrestrial world is divided into three parts, i.e. sea, civilised areas, desert. Our sages in Pessachim 94 (Tossaphot) said: “one third of the surface of the globe is oceans, one third is land that is cultivated, and inhabited; one third is desert. When the Israelites entered the land of Israel they had already traversed all three kinds of the globe. The Israelites had had a visible manifestation of the fact that G’d created the world as something entirely new seeing G’d had demonstrated miracles both on sea, on land and the miracles which occurred when the seven Canaanite nations were driven out of the land of Canaan. Seeing that when one comes face to face in nature with high mountains, etc., etc., one forms the impression that these phenomena have existed for eons of years and have preceded man and G’d historically, it is necessary to counter such impressions among the people. This is why the Torah inserted the two verses 36-37 at this point as it had become aware of the impression that the wilderness had begun to make on the Israelites. The words ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך, “may Your enemies scatter and those who hate You be put to flight,” are aimed at the people who believed that forces in nature are more powerful than G’d. The Torah which is deposited inside the Holy Ark testifies to the fact that G’d preceded all phenomena known to man. When the enemies of the Israelites are scattered this is the most potent proof of G’d’s having preceded all. This is the reason G’d performed so many miracles in the desert in order to demonstrate precisely in an environment which would otherwise lead people to believe that it had existed forever, that our G’d exercises full control over such phenomena. This is also the reason that the members of the Great Assembly who formulated most of our liturgy included a statement in Berachot 54 that benedictions are to be recited when one sees the ocean, the mountains, and deserts. The formula is generally: “blessed be the One Who created the universe.” The point of such a benediction is to confirm that in spite of appearances to the contrary the universe was created out of “nothing,” not out of pre-existing bodies of matter.
ועוד מצאתי ביאור נפלא של הרש"ר הירש (במדבר י, ל"ה - ל"ו),
"נאמר: "בנסע הארן ויאמר משה קומה וגו', ובנחה יאמר שובה" וגו'. כאשר הארון יצא למסע, קרא לו משה לצאת למסע; וכאשר הארון הגיע למנוחה, קרא לו משה לנוח. והנה, אנו יודעים שהארון לא נסע ולא נח על פי ציוויו של משה; ואף על פי כן קרא לו משה לנסוע ולנוח, כאילו מה שכבר נעשה צריך עדיין להיעשות. הרי לנו ביטוי למצב שבו האדם ורצון ה׳ שווים זה לזה באופן מוחלט. המגיע למדרגה זו מקבל את רצון ה׳ כאילו היה רצון עצמו. זהו כללו של רבן גמליאל: "עשה רצונו כרצונך" (אבות ב, ד). כמו כן נאמר בספרי (כאן): " 'ויאמר משה קומה ה׳ ', וכתוב אחד אומר 'על פי ה׳ יחנו' וכו', משל למלך שאמר לעבדו הנראה שתעמידני בשביל שאני הולך ליתן ירושה לבני". גם כאן משמע שרצון משה היה בהתאמה מושלמת עם רצון ה׳.
אך מידה נעלה זו של קבלה גמורה ובלתי אנוכית של רצון ה׳, והשתוות עצמית עם רצון זה, הוא ההפך הגמור מהלך־הרוח השפל שדורו של משה עדיין היה שקוע בו, כפי שנראה מהאירועים שיסופרו עתה. משה הגיע לפסגת ההשתוות הגמורה עם רצון ה׳, אך רק באחרית הימים תהיה זו תכונה לאומית של כלל ישראל. השגת מידה זו היא תנאי מוקדם לקיום חזון אחרית הימים, שישראל ותורתו סוללים אליו את הדרך, ואילו חסרון המידה הזאת הביא לנקודת־מפנה בדברי ימי ישראל".
ובעזרת ה׳ בימינו אלה כלל ישראל יגיע לפסגת ההשתוות הגמורה עם רצון ה׳. וכפי שכותב הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמות פרק י"ב, ה), "וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן לֹא יִהְיֶה שָׁם לֹא רָעָב וְלֹא מִלְחָמָה. וְלֹא קִנְאָה וְתַחֲרוּת. שֶׁהַטּוֹבָה תִּהְיֶה מֻשְׁפַּעַת הַרְבֵּה. וְכָל הַמַּעֲדַנִּים מְצוּיִין כֶּעָפָר. וְלֹא יִהְיֶה עֵסֶק כָּל הָעוֹלָם אֶלָּא לָדַעַת אֶת ה׳ בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל חֲכָמִים גְּדוֹלִים וְיוֹדְעִים דְּבָרִים הַסְּתוּמִים וְיַשִּׂיגוּ דַּעַת בּוֹרְאָם כְּפִי כֹּחַ הָאָדָם. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה י"א, ט) "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה׳ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים"".
(ה) וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן לֹא יִהְיֶה שָׁם לֹא רָעָב וְלֹא מִלְחָמָה. וְלֹא קִנְאָה וְתַחֲרוּת. שֶׁהַטּוֹבָה תִּהְיֶה מֻשְׁפַּעַת הַרְבֵּה. וְכָל הַמַּעֲדַנִּים מְצוּיִין כֶּעָפָר. וְלֹא יִהְיֶה עֵסֶק כָּל הָעוֹלָם אֶלָּא לָדַעַת אֶת ה׳ בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל חֲכָמִים גְּדוֹלִים וְיוֹדְעִים דְּבָרִים הַסְּתוּמִים וְיַשִּׂיגוּ דַּעַת בּוֹרְאָם כְּפִי כֹּחַ הָאָדָם. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יא, ט) "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה׳ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים":
(5) In that era, there will be neither famine or war, envy or competition for good will flow in abundance and all the delights will be freely available as dust. The occupation of the entire world will be solely to know God. Therefore, the Jews will be great sages and know the hidden matters, grasping the knowledge of their Creator according to the full extent of human potential, as Isaiah 11:9 states: 'The world will be filled with the knowledge of God as the waters cover the ocean bed."
ועוד בעניין המלחמה מסביר לנו הרלב"ג מספר דברים,
1. למרות שהאדם רואה את חולשתו לעומת האויב צריך עדיין לעשות ככל שביכולתו כדי לנצח. ולכן "ראוי שיתחכם בזה לפי מה שאפשר" (רלב"ג על שופטים י, ד), וישתמש בתחבולות כדי לנצח במלחמה כפי שכתוב "כִּ֣י בְ֭תַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה־לְּךָ֣ מִלְחָמָ֑ה" (משלי כ״ד, ו).
(ב) ואולם התועלות המגיעות מזה הספור הן אלו. הראשון הוא להודיע שאין ראוי שיתרשל האדם מההצלה מפני רוב שפלות ידו והכנעו לפני האויב אבל ראוי שיתחכם בזה לפי מה שאפשר ולזה ספר כי בראות ישראל כי מדין באים תמיד לשללם ולהשחיתם המציאו תחבולות להמלט מזה לפי מה שאפשר ולזה עשו המנהרות בהרים והמערות והמצדות כי בהם תשלם להם הצלת מה כמו שביארנו וכו'
2. עם ישראל השתמש באכזריות במלחמה כדי להפיל פחד באויבים וכך הם "יראו מלהלחם בישראל" (רלב"ג על שופטים פרק א פסוק ו).
(א) והנה קצצו בהונות ידי אדושם בזק ובהונות רגליו להפיל מורך על שאר המלכים שיראו מלהלחם בישראל עם שכבר סבב זה השם ית' להשיב לו מדה כנגד מדה כמו שזכר כאשר עשיתי כן שלם לי אלקים:
ועוד הרלב"ג כותב בביאורו על ספר שמואל ב (י"ב, ל"א), "ששם העם אשר בה בזה המשפט שיש בו אכזריות מה שלא יעלם והנה היה רצונו בזה שייראו שאר האומות מלהלחם בישראל".
(א) וישם במגרה ובחריצי הברזל וגו'. ר"ל ששם העם אשר בה בזה המשפט שיש בו אכזריות מה שלא יעלם והנה היה רצונו בזה שייראו שאר האומות מלהלחם בישראל והנה המגרה הוא כלי ברזל מלא פגימות בהם הוא חותך מה שיחתוך שיג"ה בלע"ז וחריצי הברזל הם כלי ברזל גדולים שדשין בהם התבואה וכן מגזרות הברזל גם כן כלי ברזל גדולים יחתכו בהם האבנים ויש באלו הדברים מן האכזריות יותר מההריגה בחרב פיפיות: (ב) והעביר אותם במלבן. ר"ל שהעביר אותם באש התנור שעושים שם הלבנים כי הוא נקרא מלבן על שם הלבנים:
3. לא חומלים על האויב מתי שהוא נופל בידינו אלא "יבער אותו מן הארץ" (רלב"ג על מלכים א פרק כ״ב פסוק ל״ח, תועלת ל"ד) בגלל שאם נשאיר אותו בחיים הוא ישוב עוד פעם כדי להרוג אותנו.
הל"ד הוא להודיע שראוי לאדם כשיפול בידו במלחמה מי שהוא תמיד לו ולעמו לקוץ מכאיב שלא יחמול עליו אך יבער אותו מן הארץ פן ימצא לו מקום אחר זה אם ימלט להשחית הוא ועמו לפי היכולת ולזאת הסבה תמצא שצותה התורה להכות את המדינים מפני מה שנתבאר כי הם צוררים לישראל בנכליהם וצותה גם כן למחות את זכר עמלק לזאת הסבה ולזה ספר כי מפני ששלח מלך ישראל בן הדד אשר שמהו הש"י כחרמו וכרשותו וכמכמרתו כעס הש"י עליו ואמר לו שכבר יהיה נפשו תחת נפשו ועמו תחת עמו, הל"ה הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיקשה את לבו הלא תראה מה שקרה לנבות מפני הקשותו לכו שלא נתרצה להחליף כרמו למלך בכרם טוב ממנו ולא רצה גם כן למסרו אליו וכו'
לסיום כותב הרב קוק באורות המלחמה (פרק א), "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו". לדוגמא לאחר מלחמת העולם הראשונה באה הצהרת בלפור "והבית הלאומי", ולאחר מלחמת העולם השניה הוקמה מדינת ישראל.