אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן־שְׁבַע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה
הָיָה רֹעֶה אֶת־אֶחָיו בַּצֹּאן
וְהוּא נַעַר אֶת־בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת־בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו
וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־דִּבָּתָם רָעָה אֶל־אֲבִיהֶם׃
1. What does it mean that Yosef was רֹעֶה אֶת־אֶחָיו בַּצֹּאן?
2. What does it mean that Yosef was נַעַר אֶת־בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת־בְּנֵי זִלְפָּה?
3. What was Yosef's relationship with his step-brothers from Leah and the maid-servants?
4. What did Yosef report to his father?
5. What does the word דִּבָּתָם mean?
(א) היה רעה. כמו רועה ישראל האזינה, אני ארעה את צאנו,
שענינם הנהגה לימוד והדרכה,
וטעמו שיוסף היה המנהיג ומלמד את אחיו בעניני הצאן כי היה מבין ויודע בדברים הנצרפים אל הצאן ואל רעייתם יותר מכל אחיו:
(ב) והוא נער שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת, מְתַקֵּן בְּשַׂעֲרוֹ, מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה יָפֶה:
AND HE, BEING A LAD — His actions were childish: he dressed his hair, he touched up his eyes so that he should appear good-looking (Genesis Rabbah 84:7).
(47) To round out the picture, the Midrash tells us how Yosef would expend unusual effort on his personal grooming (Bereshit Rabba 84:7). Given that such a view seems to fit the Biblical personality that emerges from the text, the Midrash may be revealing – as it is none other than a Jewish king that has a halachic obligation to cut his hair every day (Taanit 17a). According to this, Yosef very early on seems to have felt the need to publicly prepare for his destiny by dressing the part of royalty.
(ד) שהיה עושה מעשה נערות. דאם לא כן למה כתב לך בקרא כלל "והוא נער" הרי כתיב בהדיא "יוסף בן י"ז", אלא לדרשה אתא, שהיה עושה מעשה נערות. ובב"ר (פד, ז) משמע שדרשו כן דכיון שהיה בן י"ז שנה לא שייך לומר "נער", דאין האדם נער בשנים אלו.
והקשה הרא"ם דבמדרש משלי מוכח דלכל הפחות עד כ' שנים נקרא האדם "נער",
ויראה לומר דהכי פירושו - כי למה קרא אותו הכתוב "נער" בכאן, דודאי צריך לומר שבא לומר בשביל שהיה נער ולא זכר אחרית דבר - היה מביא דבה רעה אל אביהם, שאם לא היה נער לא היה עושה זה. ומקשה - בן י"ז שנה היה ואת אמרת "והוא נער", דמאחר שהיה בן שבעה עשר שנים אין לומר עליו כלל מפני נערותו היה עושה זה, דאף על גב דנקרא האדם "נער" עד עשרים שנים, מכל מקום לענין זה אין לומר עליו שהוא נער ולא הבין את הנולד, ולכן מתרץ שהיה עושה מעשה נערות, וכשם שהיה עושה מעשה נערות בזה - כן היה עושה מעשה נערות בזה, שהיה מביא דבתם רעה.
ועוד נראה מדכתיב "והוא נער" משמע נערות גמור, דאם לא כן לא לכתוב "והוא" רק 'נער את אחיו', ופירוש זה נכון:
(ג) את בני בלהה כְּלוֹמַר, וְרָגִיל אֵצֶל בְּנֵי בִלְהָה, לְפִי שֶׁהָיוּ אֶחָיו מְבַזִּין אוֹתָן וְהוּא מְקָרְבָן:
(3) את בני בלהה WITH THE SONS OF BILHAH — meaning that he made it his custom to associate with the sons of Bilhah because his brothers slighted them as being sons of a hand-maid; therefore he fraternised with them.
(ד) את דבתם רעה כָּל רָעָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְאֶחָיו בְנֵי לֵאָה הָיָה מַגִּיד לְאָבִיו, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אֵבֶר מִן הַחַי וּמְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת לִקְרוֹתָן עֲבָדִים, וַחֲשׁוּדִים עַל הָעֲרָיוֹת וּבִשְׁלָשְׁתָּן לָקָה וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים בִּמְכִירָתוֹ וְלֹא אֲכָלוּהוּ חַי וְעַל דִּבָּה שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם שֶׁקּוֹרִין לַאֲחֵיהֶם עֲבָדִים – "לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף“ וְעַל עֲרָיוֹת שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדוֹנָיו וְגוֹ:
(4) את דבתם רעה THEIR EVIL REPORT — Whatever he saw wrong in his brothers, the sons of Leah, he reported to his father: that they used to eat flesh cut off from a living animal, that they treated the sons of the handmaids with contempt, calling them slaves, and that they were suspected of living in an immoral manner.
With three such similar matters he was therefore punished. In consequence of his having stated that they used to eat flesh cut off from a living animal Scripture states, (Genesis 37:31) “And they slew a he-goat" after they had sold him and they did not eat its flesh whilst the animal was still living. (5) And because of the slander which he related about them that they called their brothers slaves — (Psalms 105:17) “Joseph was sold for a slave.” And because he charged them with immorality (Genesis 39:7) “his master’s wife cast her eyes upon him etc.” (Genesis Rabbah 84:7).
(ז) יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וגו' (בראשית לז, ב), וְאַתְּ אָמַר וְהוּא נַעַר, אֶלָּא שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת, מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו, מְתַלֶּה בַּעֲקֵבוֹ, מְתַקֵּן בְּשַׂעֲרוֹ. הָיָה רוֹעֶה, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, מָה אָמַר, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר חֲשׁוּדִים הֵן בָּנֶיךָ עַל אֵבָר מִן הֶחָי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר תּוֹלִין הֵן עֵינֵיהֶן בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת וְקוֹרִין לָהֶם עֲבָדִים. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר עַל תְּלָתֵיהוֹן לָקָה, (משלי יז, יא): פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה אָמַרְתָּ חֲשׁוּדִים בָּנֶיךָ עַל אֵבָר מִן הַחַי, חַיֶּיךָ אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַקַּלְקָלָה אֵינָם אֶלָּא שׁוֹחֲטִים וְאוֹכְלִים, (בראשית לז, לא): וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים. אַתָּה אָמַרְתָּ מְזַלְזְלִים הֵם בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת וְקוֹרִין עֲבָדִים, (תהלים קה, יז): לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף. אַתָּה אָמַרְתָּ תּוֹלִין עֵינֵיהֶם בִּבְנוֹת הָאָרֶץ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְגָרֶה בְּךָ אֶת הַדֹּב, (בראשית לט, ז): וַתִּשָֹּׂא אֵשֶׁת אֲדוֹנָיו וגו'.
וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי־אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל־אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם׃
And when his brothers saw that their father loved him more than any of his brothers, they hated him so that they could not speak a friendly word to him.
וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם־מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל־חֲלֹמֹתָיו וְעַל־דְּבָרָיו׃
His brothers answered, “Do you mean to reign over us? Do you mean to rule over us?” And they hated him even more for his talk about his dreams.
וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל־יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא־שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ׃
(ה) כל רעה שראה באחיו. ואם תאמר אחר שראה באחיו הדבה אם כן למה לקה (קושית הרא"ם), ומי שראה רעה באדם למה לא יגיד לאביו כדי להפרישם מן העבירה?
ונראה לומר דודאי הם לא עשו זה אלא שכך היה סובר יוסף, כי היו חותכין מבית השחיטה קודם שתצא נפשה, וזה מותר לעשות, דהשחיטה התירה, . . . ויוסף היה סובר כי אסור להם לעשות זה.
וכן מה שקראו לבני השפחות 'עבדים' אינו רוצה לומר שהם עבדים ממש, רק שאמותיהם היו מתחלה שפחות לאמותיהם של אלו, ויוסף היה סובר שדעתם שהם עבדים ממש.
וכן מה שהיה חושד אותם על העריות, שלפי שהיו נותנין ונושאין עם בנות אנשי הארץ, ויוסף סבור היה דאסור, כדשמואל בשלהי קדושין (פא ע"ב) דאין משתמשין באשה כלל, ואינו כן, אלא קיימא לן כאידך דשמואל (שם פב. ) דסבירא ליה הכל לשם שמים מותר. וכתבו התוספות (שם ד"ה הכל) עליה אנו סומכין להשתמש בנשים, עד כאן.
ואם תאמר מנא ליה לרז"ל (ב"ר פד, ז) שעל ג' דברים אלו היה מביא דבה? ויש לומר דלמדו מגזירה שוה, דכתיב כאן "ויבא דבתם רעה", ובעריות נאמר "רעה", דכתיב (להלן לט, ט) "ואיך אעשה הרעה הגדולה". ובעבדים כתיב גם כן 'רעה', דכתיב (שמות כא, ח) "אם רעה בעיני אדוניה". ובאבר מן החי כתיב גם כן 'רעה', דכתיב (פסוק לג) "חיה רעה אכלתהו", וילפינן מגזירה שוה, כך הם דברי הרא"ם:
ולכך נראה ד'חשודין' קאמר, והשתא לא קשה מידי, כי מפני שהיה יוסף צדיק גמור כאשר נקרא 'יוסף הצדיק', מחמיר היה מאד באיסור אבר מן החי, ולא הניח לו אף עבדיו לבשל לו, כי העבדים חשודין על אבר מן החי, כדאמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין סז ע"ב) דלא רצה רב ששת לסעוד אצל ריש גלותא משום דחשידי עבדי אאבר מן החי.
וכן מה שקוראים 'עבדים', מפני שהיו הם מרחקים אותם - זהו קריאתן 'עבדים'.
וכן מה שתולין עיניהן בבנות הארץ - לאדם הצדיק אין להסתכל באשה כלל שמא יהיה יצרו גובר עליו, ואלו לא היו מדקדקים באלו ג', כי הצדיק אשר הוא צדיק גמור העבירה היא חמורה עליו מאד, ומפני זה הוא מרחיק עצמו מן העבירה ואפילו בדבר שאינו אסור, וזה עושה בשביל צדקתו, ודומה אליו מי שאינו נזהר כל כך כמו שהוא נזהר - שהוא נחשד בדבר. ולפיכך אתי שפיר 'כל רעה שהיה רואה', כי אצל הצדיק גמור רעה היא, ומכל מקום הם לא חטאו כלל חס ושלום בענין הזה:
ועוד תעמיק בזה תבין איך היה חושד יוסף את אחיו שקוראין לבני השפחות 'עבדים', וחשודים על העריות, ועל אבר מן החי, כי אלו הם רחוקים מן יוסף, וארמוז לך דבר זה ותעמיק ותמצא דברים אלו דברי חכמה מאוד; רמזו חכמים בזה כי יוסף היה מקרב את אחיו, כמו שאמרו במדרש רבות (ב"ר פד, ה) כי בזכות יוסף נולדו כל השבטים, הרי הוא ראשון והוא מחזיק כולם, ולפיכך היה מקרב אף בני השפחות, והוא ראש המטה. והוא שרחוק הרבה מן העריות. וידעת מדריגת יוסף כי הוא עיקר התולדות של יעקב, והתולדות שהם מתייחסים ליעקב הם תולדות נבדלים מן העריות, שיעקב נקרא "קדוש", דכתיב (ר' ישעיה כט, כג) "והקדישו קדוש יעקב", וכל מקום שתמצא 'קדושה' הוא פרישה מן הערוה, כמו שפירש רש"י בפרשת קדושים (ויקרא יט, ב), ולפיכך היה חושד אותם על העריות מפני רחוקו של יוסף מן הערוה. והיינו דאמרו במסכת עבודה זרה (ג. ) תבא אשת פוטיפר ותעיד על יוסף שלא נחשד על העריות, ויש לך להבין דבר זה מאד. וכן מה שאמרו שהיו חשודין על אבר מן החי הוא דבר נפלא, כי יוסף מפני שהוא עיקר התולדות - ושאר השבטים היו חלקים, ולפיכך נחשבים שאר השבטים כמו האברים, שהם חלקים גם כן. אמנם יוסף הוא ראש המטה, והוא כמו הגוף שנמשכים אחריו כל האברים, ולפיכך היה חושד את השבטים שהם נמשכים אחר האברים, שהם דוגמתם. ויש לעיין בזה היטב. ודבר זה עמוק מאד, והוא אמת ברור מאוד אם תבין דברי חכמה:
(ז) ורש״י פירש, שיוסף הגיד איך שאכלו אבר מן החי והיו חשודין על העריות, והיו מזלזלין בבני השפחות ונראה ליתן קצת סמך לדבריו לפי שנאמר היה רועה את אחיו בצאן. למה לי, וכי סד״א שהיה רועה עופות או דגים, אלא לפי שמצינו לשון רועה בארבע ענינים, א' סתם רעיית צאן, ב' בגילוי עריות שנאמר (משלי כט ג) ורועה זונות יאבד הון. ג' לשון רועה שייך בבעלי השררה והנהגת העם, כמ״ש (תהלים פ ב) רועה ישראל האזינה. ד' שייך לשון רועה בהולך לרעות את עצמו ואוכל מן הצאן, כמ״ש (יחזקאל לד ב) הלא הצאן ירעו הרועים, וכמו שפירש״י נקוד על את. ומדקאמר שיוסף היה רועה את אחיו בצאן משמע שאחיו היו רועים בכל ד' דברים ששיך בהם לשון רועה, אבל הוא לא היה בהסכמתם כ״א בצאן לבד, דאל״כ לערבינהו וליתנינהו יוסף ואחיו היו רועים בצאן, אלא ודאי שלשון את משמש לשון עם, ולכך הוציא את יוסף מן הכלל לומר לך שהוא לא הסכים עמהם כי אם על רעיית הצאן בלבד, אבל אחיו רעו בכולם כי הי מינייהו מפקת למעט, כי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. (ח) ומכאן מצא רש״י סמך לשלשתן, כי חשודין על העריות היינו רועה זונות, ואכלו אבר מן החי שהצאן רעו אותם, והמה הלכו לרעות את עצמן מן הצאן לאכול אכילה של איסור, והיינו אבר מן החי שנאסר לבני נח, אבל שאר טרפות לא נאסרו להם עדיין, והנה זה דבר הלמד מענינו מה רעיה של זנות, או של שררה, של איסור, אף רעיה זו מן הצאן היא של איסור וקורין לבני השפחות עבדים כדי להשתרר עליהם להיות עליהם רועים ומנהיגים, לומר אנחנו בני הגבירות ואתם עבדים לנו.
(ו) דבתם רעה. פי' הרמב"ן להפליג כי כל דבה רעה הוא. פי' רש"י שאמר עליהם שמזלזלין בבני השפחות וחשודים על אבר מן החי ועל הערוה ותימה אם היה אמת למה נכשל בשלשתן ואם לא היה אמת צדיק כמוהו למה יוציא דבה רעה כזאת? ומתרצים אפילו אם תמצא לומר שהיה אמת לא היה לו להעיד יחידי כדאיתא התם טובי' חטא אתא זינגיד אסהיד נגדיה רבא וכו':
(א) "והוא נער את בני בלהה" - שהיה עושה מעשה נערות ממשמש בעיניו ומתקן בשערו את בני בלהה כלומר ורגיל את בני בלהה לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן את דבתם רעה כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו לשון רש"י.
ואם כן למה לא הצילוהו בני השפחות והוא אוהב אותם ומקרבן ומגיד לאביו על האחים בבזיונם ואם נאמר שייראו מן האחים והנה הם ד' וראובן עמהם ויוסף עצמו ותגבר ידם עליהם ואף כי לא יבאו עמהם במלחמה ועוד כי נראה בכתוב כי כולם הסכימו במכירתו?
אבל לדעת רבותינו בבראשית רבה (פד ז) על כולם היה מוציא הדבה והנכון בעיני כי זה הכתוב שב לבאר מה שהזכיר ושיעורו יוסף והוא נער בן שבע עשרה שנה היה רועה בצאן את אחיו את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו . . . או שיהיה "והוא" מושך אחר עמו ומשפטו והוא נער והוא את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו יאמר כי הוא נער והוא עם בני בלהה ועם בני זלפה נשי אביו תמיד לא יפרד מהם בעבור נערותו כי להם צוה אביהם שישמרוהו וישרתוהו לא לבני הגבירות והוא מביא מהם דבה רעה אל אביהם ולכן ישנאוהו אלה הארבעה האחים ואחר כן אמר כי אביו אהבו ויראו אחיו האחרים כי אותו אהב אביהם יותר מכולם ויקנאו בו וישנאוהו נמצא שנוא מכולם בני הגבירות יקנאו בו למה יאהב אותו מהם והם בני גבירה כמוהו ובני השפחות אשר לא יקנאו בזה למעלתו עליהם ישנאו בו בעבור היותו מביא דבתם אל אביהם
וטעם דבתם רעה להפליג כי כל דבה רעה היא
ועל דעת רש"י (במדבר יד לו) יתכן שתהיה דבה טובה ו"מביא דבה" הוא אשר יראה יגיד אבל "מוציא דבה" הוא כסיל האומר שקר
ועל דרך הפשט איננו קשה שיקראנו נער והוא בן שבע עשרה שנה כי בעבור היותו קטן מכולם יקראנו כן לומר כי לא היה מתחזק כאחיו ויצטרך להיותו עם בני בלהה וזלפה מפני נערותו
. . .
ואונקלוס תרגם והוא נער והוא מרבי עם בני בלהה יאמר כי מיום היותו נער הוא עמהם הם גדלוהו כאב והם ישרתוהו גם נכון הוא
(ה) את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה אומר לאביו. והקשה הרמב"ן א"כ בני השפחות היו אוהבין אותו למה לא הצילוהו והרי ד' היו וראובן עמהם והיה בהם כח להצילו ועוד נראה מהכתו' כי כלם הסכימו במכירתו? אבל לדעת רבותינו בבראשית רבה כי על כלם מוציא דבה ופי' את בני בלהה שתמיד לא היה נפרד מהם בעבור שהוא נער צוה אביו לבני השפחות שילוו תמיד עמו וישרתוהו אבל לא צוה עליו לבני הגבירות לשרתו והוא מביא דבה מבני השפחות שהיה תמיד עמהם רועה ועל כן שנאוהו
ואחר כך אמר כי אביו אהבו ויראו אחיו כי אביו אהבו מכלם וישנאו בו נמצא שנוי מכלם כי בני הגבירה היו מתקנאין בו בשביל אהבת אביהם לו יותר מלהם והם בני הגבירו' כמוהו ובני השפחות שנאוהו בשביל דבתם רעה שהיה מוציא ומביא אל אביהם מהם ולא בשביל מעלתו כי ראוי היה שיטול מעלה עליהם:
(ה) דבתם כָּל לְשׁוֹן דִּבָּה פרלדי“ץ בְּלַעַז כָּל מַה שֶּׁהָיָה יָכוֹל לְדַבֵּר בָּהֶם רָעָה, הָיָה מְסַפֵּר:
(ו) דבה לְשׁוֹן דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים (שיר ז'):
(6) דבתם THEIR REPORT — The word דבה always means in old French parleriz; English, gossip: whatever he could speak bad about them he told to his father. דבה has the same meaning as the verb of the same root in (Song 7:10) “(דובב) making speak the lips of those that are asleep”.
והוא נער. שהיה עושה מעשה נערות: ,
את בני בלהה ואת בני זלפה. כך דרך הגדולים כשיש להם נער חביב מפקידים אותו עם בני האמהות שיטיילוהו ויוציאוהו ויביאוהו ועובדים אותו: ,
את דבתם רעה אל אביהם. כשהיו עושים דבר שלא כהוגן היה מספר לאביו ומבאישם בעיני אביהם
דיבה לשון דיבור כמו (שה"ש ז') דובב שפתי ישנים ודבה יכול להיות טובה או רעה לכך אמד בה רעה וכן מוציאי דבת הארץ רעה וברוב מקומות דבה עניין רע הוא כמו (תהלים ל"א) שמעתי דבת רבים ופעמים שהוא מפרש בהדיא
ועל דבר זה שהיה מבאישם בעיני אביהם שנאוהו בני האמהות כי הם מחמת קנאה לא היו שונאים אותו כי אין דרך בני האמהות לקנאות בבני הגבורות אבל על זה שנאוהו:
(א) והוא נער. משמעות נער משרת כ״פ. והיינו דכתיב במלכים ב׳ ט׳ וילך הנער הנער הנביא. פי׳ הנער הראשון רך בשנים. והנער השני משרת הנביא. וכן ויהושע בן נון נער. משמעו שהיה מתנהג כתלמיד המשמש את רבו כמו שיבואר שם ופי׳ הכתוב כאן שהיה יוסף משמש אותם והם היו משמשים אותו וזהו לשון נער את בני וגו׳ משמשים זה לזה. מש״ה (ב) ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. שלא התנהגו עמו כראוי מש״ה שנאו המה אותו בני בלהה ובני זלפה. וכ״כ הרמב״ן ז״ל:
(א) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה. בעבור היותו קטן שמוהו בני השפחות שמש להם כי אם ישרת אחיו בני הגבירה לא היה דבר רע וזאת היא דבתם רעה.
וטעם אבר מן החי דרש הוא כי הכתוב לא הזכיר מאחיו חוץ מבני השפחות
(ד) ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. בכל המקרא לא מצינו לשון הבאה אצל הדבה כ״א לשון הוצאה, ואע״פ שאמרו המפרשים שלשון הוצאה שייך בדבה של שקר, כמ״ש (משלי י יח) ומוציא דבה הוא כסיל, וכן (במדבר יג לב) ויוציאו את דבת הארץ, ולשון הבאה שייך בדבר שהוא אמת, מ״מ אין הלשון מדוקדק כאן, כי מדקאמר דבתם שמע מינה שהדבה מיוחדת אל האחים כאילו האחים הם הבעלי דבה, ועוד קשה אל אביהם אל אביו מבעי ליה, ועוד קשה להלן נאמר (בראשית לה כב) וישכב את בלהה פילגש אביו. קראה פילגש, וכאן נאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, קראן הכתוב נשים ממש. (ה) אלא ודאי שכל האחים בני הגבירות, היו מזלזלים בבני השפחות לקרות אמותם פלגשים ושפחות, ואת בניהם קראו עבדים, ויוסף לבד היה מתחבר אל בני בלהה וזלפה כי אמר שהם נשי אביו ממש, ומטעם זה זלזל ראובן בבלהה בחשבו שהיא פילגש ואינה אשתו ע״כ בלבל יצועו, ומכאן ראיה ברורה שכל בני הגבירה הוציאו דבה על בני השפחות לקרותן עבדים, וע״ז נאמר ויבא יוסף את דבתם רעה אותה דבה רעה שהוציאו אחיו על בני השפחות הביא אל אביהם של בני בלהה וזלפה, כי היה להם לחוש לכבוד אביהם שלא לקרות לבניו עבדים, וחשב כי אביהם יתבע עלבונם, וזהו שנאמר ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. כי רצו להמיתו מרחוק על ידי חץ הממית בטרם יקרב אליהם, מדה כנגד מדה כי הוא שלח בהם חץ לשונו הממית אף מרחוק על כן רצו גם הם להמיתו מרחוק ע״י חיצים וז״ש (שם מט כג) וישטמהו בעלי חיצים. הם אחיו שרצו לשלוח בו חיצים, ואע״פ שגם הוא ספר עליהם לה״ר מ״מ ותשב באיתן קשתו. כי הוא דרך קשתו ויכוננה באיתן בצדק ובמשפט שהרי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת (ירושלמי פאה פ״א ה״א) ואחיו התחילו במחלוקת במה שזלזלו בבני השפחות.
(4) ויבא יוסף את דבתם רעה, he told his father that his brothers, because of unintentional errors, i.e. lack of professional competence, caused him financial losses in his flocks, seeing that at the time they were preoccupied primarily with increasing their material wealth.
(א) אלה תולדות יעקב. הנה הטעם מה שהסכימו השבטים שבטי יה למכור את אחיהם, ותחלה רצו לשפוך דמו שבהכרח החזיקו אותו לרשע ואיש משחית, עד שחשבו למצוה לבערו מן העולם, כי לא יתכן שבעבור קנאה קלת הערך על כתנת הפסים שעשה לו אביו נהפכו הצדיקים האלה מצוקי ארץ לחבר רוצחים וחיתו טרף, זאת יבארו לנו הכתובים האלה ללמד זכות על השבטים מצד אחד, כי היה כוונתם לש"ש, וע"כ לא מצאנו שנענשו ע"ז, כי היו בזה כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב, ובכ"ז יגלה גם צדקת יוסף מצד השני, כי ישטמוהו בעלי חצים בלא פשע, וע"כ ותשב באיתן קשתו, וספר אלה תולדות יעקב, ר"ל מאורעות של יעקב או ענינים שקרה לתולדותיו, יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן, שהגם שהיה בן שבע עשרה והוא הצעיר בבית אביו, היה מנהיג את אחיו ומלמדם בעניני רעית הצאן [וכפי' הרי"א] כי היה מבין בזה יותר מאחיו, או שר"ל שהיה רועה ומנהיג בעת שהיו אחיו עוסקים ברעית הצאן היה מוכיח אותם ביראת ה' ורעה אותם דעה והשכל, והגם שזה יתראה כאלו היה בו מדת הגאוה, ראינוהו שהיה עניו ביותר, עד שהוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה שהיה משרת אותם, הגם שהם היו בני השפחות והפחותים מאחיו, ויבא יוסף את דבתם רעה, שלפי שבני יעקב מן האמהות היו חושבים את בני השפחות כעבדים מצד אמותם, ודברו עליהם דבה לקראם עבדים, ובני השפחות גם הם נדברו רע על בני האמהות, וכמ"ש חז"ל הביא יוסף דבת שני הצדדים מה שדברו רעה זע"ז אל אביהם, כדי שיוכיחם אביהם ויעשה שלום ביניהם ויזהירם מזה. והנה מצד יוסף היה כ"ז עדות על צדקתו ומדותיו הטובות, שכבר נתבאר בחכמת המדות, שאחר שבכל מדה נטע ה' בנפש האדם שני קצוות מתנגדים כמו הגאוה והענוה, הפזרנות והכילות, הרחמים והאכזריות. והאדם נוטה לרוב לאחד משני הקצוות, רק כי יש בידו להטות א"ע ע"י כח הבחירה שבו אל הקצה השני, הנה ימצא בזה שלשה אופנים. א] המתנהג תמיד במדה אחת שטבעו נוטה אליה זה לא יחשב למעלה, כמו מי שהוא עניו תמיד או נדיב או רחמן, שאחר שאינו עושה זה מצד שכלו רק מצד טבעו יהיה עניו ונדיב ורחמן גם נגד רשעים, והמעלה תהיה אם נראהו נוהג לפי עצת השכל עניו ונדיב ורחמן נגד צדיקים, (ואכזרי) [וגאה] וכילי ואכזר נגד עוברי עברה, ובזה יתברר הצדיק והרשע, כי גם הרשע מתנהג בשני הקצוות אבל לצד הרע, שהוא שפל בעיניו נגד אנשים פוחזים שישפיל א"ע לפניהם וינדב מממונו למען ימצא בחברתם תאות לבו, ויתגאה ויתאכזר נגד אנשים צדיקים וטובים:
(3) בן שבע עשרה שנה, this was necessary so that we realise that the separation of Joseph from his father –during which time Yaakov had considered his as dead- lasted for 22 years. The Torah testified in 41,26 that Joseph was 30 years old when presented to Pharaoh, after which time 7 good years and 2 years of famine occurred before Yaakov and family descended to settle in Egypt, making a total of 22 years of separation.
(ד) היה רועה את אחיו בצאן - בני לאה, לפי דרך ארץ קרא אחיו ולא בני השפחות.
(4) היה רועה את אחיו בצאן, the sons of Leah, are referred to as his brothers, seeing that they were the sons of a major wife, as opposed to the sons of Zilpah and Bilhah who ranked lower on the social scale, though also half-brothers of Joseph. They are therefore referred to here only as the sons for their respective mothers.
רלב״ג
(ב) תֹּלדות יעקב – מקרים שקרוהו. כטעם: ׳מה ילד יום׳ (משלי כז, א).
נער – משרת.
דִּבּתם רעה – מה שהיו מדברים שהיה רע ומגונה, הנה אותם הדברים הביא יוסף אל אביהם, רוצה לומר שסיפרם לו.
(ב) ואמר, אלו המקרים שקרו ליעקב: יוסף כשהיה בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, ומקנאתם בו — לראותם כי אותו אהב אביהם מכל בניו — שׂמוהו משרת לבני השפחות; וזה הפועַל היה בתכלית הגנות. והנה הביא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם וסיפרהּ לו.
(ו) את דבתם רעה, היה אומר לאביו כי אחיו היו שונאים אותו, אלה בני השפחות שגדל עמהם וכן בני הגבירות, שהוא היה מתגאה עליהם לפי שאביו היה אהבו ביותר מכל אחיו, והוא היה מביא דבתם זאת אל אביהם שהיו מבזים ומדברים עליו רעה, ויעקב היה גוער אותם בעבורו; והנה הולך ומפרש סבת השנאה כמו שאמ' וישראל אהב, ויראו אותו.
(6) ויבא יוסף את דבתם רעה, he told his father that his brothers hated him, i.e. both the sons of the former servant maids with whom he was being raised, as well as the sons of Leah to whom he felt superior because he enjoyed preferential treatment by his father. As a result, the brothers sought pretexts to treat him meanly. Yaakov was angry at the brothers on behalf of Joseph, interpreting the brothers’ hatred of Joseph as jealousy due to his loving Joseph excessively. (verses 3 and 4).
(ז) וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם (בראשית ל"ז ב'). שֶׁאָמַר, שֶׁהָיוּ קּוֹרִין לַאֲחֵיהֶם עֲבָדִים וְשֶׁחֲשׁוּדִים עַל הָעֲרָיוֹת וְשֶׁחֲשׁוּדִים עַל אֵיבָר מִן הַחַי. וְהִנֵּה הַכָּתוּב סִפֵּר לָנוּ, שֶׁלֹּא דִּבֵּר זֶה לְשׁוּם אָדָם, רַקּ לַאֲבִיהֶם, וְכַוָּנָתוֹ הָיְתָה כְּדֵי שֶׁיּוֹכִיחֵם אָבִיו, וְאַף עַל פִּי כֵן עָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, שֶׁהָיָה לוֹ לְהוֹכִיחָם בְּעַצְמוֹ מִתְּחִלָּה עַל זֶה, שֶׁדִּין הוֹכָחָה הוּא אֲפִלּוּ תַּלְמִיד לְרַב, וְלֹא לְגַלּוֹת לְאָבִיו. וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיוּ מוֹדִין לוֹ בְּמַה שֶׁקּוֹרִין לָהֶם עֲבָדִים, שֶׁלֹּא כַּדִּין הוּא, כִּי בֶּאֱמֶת יַעֲקֹב קֹדֶם שֶׁנְּשָׂאָן שִׁחְרְרָן וּלְקָחָן לְנָשִׁים, כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב (בראשית ל"ז ב'): "נְשֵׁי אָבִיו", אוֹ שֶׁהָיוּ מַרְאִין לוֹ עַל עֶצֶם הַחֲשָׁד, שֶׁטָּעוּת הוּא. וּמַה שֶּׁאָמַר שֶׁחֲשׁוּדִים עַל הָעֲרָיוֹת, טָעוּת הָיְתָה, שֶׁעַל יְדֵי סֵפֶר הַיְצִירָה בָּרְאוּ גֹּלֶם כִּתְמוּנַת אִשָּׁה.