קהילות לומדות - בראשית כ"ד-כ"ח - איש השדה ויושב האהלים

תוכן הפרקים שנלמדו השבוע

פרק כ"ו - יצחק בגרר
פרק כ"ז - יעקב לוקח את ברכת עשו במרמה
פרק כ"ח - יעקב בורח לחרן
פרק כ"ט - יעקב עובד את לבן בתמורה לשתי בנותיו
פרק ל' - יעקב עובד את לבן בתמורה לצאנו

לימוד מעמיק - איש השדה ויושב האהלים

פתיחה
מיד לאחר גירוש האדם מגן העדן הדור הבא של האנושות מתחלק לשתי דרכים שונות מאוד: וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־יְהֹוָֽה׃ וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה (ד', א-ב). סיפורם של קין והבל משמש מעין סמל ליריבות היסטורית בין עובד האדמה לבין רועה הצאן. יריבות שנסובה בעיקרה על היחס לרכוש, אבל משקפת תפיסת עולם רחבה הרבה יותר. נבחן את העולמות הללו, ונראה כיצד התפתח מתוכם עם ישראל.

שתי דרכים בעבודת ה'
בניסיונו לרדת לטיבו של הפער בין קין להבל, המדרש מתאר את אחד הוויכוחים שהתגלעו ביניהם ביחס לחלקו של כל אחד במציאות:

מחלוקת הקניינים הקיצונית המתוארת במדרש משקפת במקצת את הלכי הרוח:

מבחינתו של עובד האדמה - חייו אחוזים בקרקע ותלויים בה. האדמה עצמה שייכת לו, וכל אדם שאיננו משתתף בה צריך לשלם על עצם ישיבתו עליה. מקור שמו של קין גם כן מעיד על כך - קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת ה' (ד', א). תחושת הקניין והבעלות מאפיינת אותו גם ביחס בינו לבין ה': מבחינת עובד האדמה - האחריות לחייו ולהצלחתם תלויה רק בו. העמל כולו שלו, ולכן גם ההישג מגיע לו מתוקף 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. הוא אמנם מכיר בצורך מסוים בה' - הנותן את ברכת המטר והשפע - אבל רואה זאת בגדר שותפות בלבד; על כן, קין הקריב קרבן שהוא מעין חלוקה של שלל השדה: וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לה' (ד', ג), ולא כמו שמצווים מאוחר יותר ישראל להביא מֵרֵאשִׁ֣ית  כׇּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה (דברים כ"ו, ב) כדי לזכור שהארץ אותה הם עובדים שייכת לה' שנתנה להם בחסד (ראו בסרטון מאת הרב יעקב מדן והרב אמנון בזק).

כל זה אינו אומר בהכרח שתפיסת עובד האדמה היא מוטעית או כפרנית, ועוד נראה יש לה מקום בעבודת ה'. אבל כן יש בה ממד מסוכן של חומריות והאדרה של האדם. במקרי הקיצון, היא עלולה להוביל לרשעה מלאה. כך למשל, במקומות כמו סדום ומצרים בהם ישנה השקיה טבעית של נהרות המאפשרת לאדם 'להסתדר בכוחת עצמו' ללא צורך בגשמים, נעלם לכאורה הצורך בברכה מאת ה', והאדם עלול לחשוב שאין הוא כפוף יותר לרצונו, ולדחות כל אורח המבקש להשתמש באדמה שבבעלותו (ראו בפוסט מאת הרב אלחנן סמט)

אל מול גישה זו, עומד הבל רועה הצאן. שמו - הבל - מעיד על קשר לרוח ולניתוק מן החומר. לעומת עובד האדמה, רועה הצאן מרגיש עצמו כאורח בעולם. מבחינתו, הארץ כולה היא של האלהים, והאדם מקבל ממנו את הטוב בחסד בלבד. מזונו של רועה הצאן מגיע מן המוכן, ללא השקעה משלו; כך הוא זוכר תמיד את התלות שלו בה' ואת המחויבות שלו אליו. גם רעיית הצאן עצמה, בייחוד בתקופה שלפני היתר אכילת הבשר, יש בה קיום רוחני של שליחות אנושית לא לדאוג לעצמו, אלא לעולם ולברואיו. הוא מנהיג ומגן על החיות חסרות הישע, ובתמורה נהנה מן הפסולת שלהם לכסות עצמו. מתוך תפיסתו המתבטלת, קרבנו של הבל הוא קרבן משובח שניתן מן הטוב ביותר: מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן (ד', ד) (ראו בדברי הרש"ר הירש)

למרות יתרונותיה הרוחניים של דרך זו, הליכה קיצונית בדרכו של רועה הצאן נידונה לכישלון, כיוון שהיא חסרה אחיזה במציאות, לא סתם שמו של הבל מבטא גם משהו זמני וחסר חשיבות. האדם שמבטל עצמו לגמרי, מוותר על קנייניו ולא דואג לעצמו למזון, לא יוכל להתקיים כך ובמהרה יחלוף, אך סמלי הוא שהבל בעצמו לא שרד להעמיד דורות נוספים. עם זאת, במקום הגישה הקיצונית של הבל, יקומו מזרעו של קין שני אנשים בעלי שמות דומים - יבל ויובל, שייקחו את את אומנותו הרוחנית של הבל וייתנו לה אחיזה במציאות על ידי הפיכתה לקניין: וַתֵּ֥לֶד עָדָ֖ה אֶת־יָבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י יֹשֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה׃ וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יוּבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י כׇּל־תֹּפֵ֥שׂ כִּנּ֖וֹר וְעוּגָֽב (ד', כ-כא). במקום רועה צאן, נקרא עכשיו איש הרוח 'יושב אהל ומקנה'. הצאן הפך מבהמה הנדרשת להנהגה והגנה בלבד, לרכוש קנייני שמאפשר לאדם לאחוז במשהו משלו ולדאוג בכך לצרכיו האישיים. גם המוזיקה - המאפיינת את עולם ההבל והרוח - הופכת לקניין רוחני עם שייכות כלשהי ליוצרה, ומקבלת ביטוי מעשי על ידי כלי הנגינה, הכינור והעוגב.

אברהם ויצחק
אל תוך החלוקה הדיכוטומית של העולם לאנשי חומר ואנשי רוח, נכנסים גם האבות, שדור אחרי דור יוצרים שושלת שבנויה באופן משולב משתי תפיסות העולם הללו.

תחילתה של השושלת במשפחת רועי צאן נוודים - תרח ובניו. דמותו של אברהם - אבי האומה הישראלית - מתבטאת בקריאות ה' החוזרות: לֶךְ־לְךָ֛, ו- הִתְהַלֵּ֥ךְ. אברהם מתנייד מארץ לארץ וממקום למקום, אוסף מקנה ורכוש מיטלטל ומשתכן באוהלים. אין הוא מתיימר להיות בעלים על הארץ בה הוא נמצא, ולכן הוא מתייחס לאנשים סביבו בעין טובה ובחסד, ושמח לארח עוברי דרך במשכנו. מבחינתו של אברהם, ה' הוא הבעלים האבסולוטי על המציאות, ועל כן הוא מרגיש מחויב אליו בכל מאודו, גם עד כדי הקרבה של בנו בכורו שחייו הן חסד בידו.

לא לשווא מתחיל העם הנבחר דווקא מאיש הרוח. בבסיס של הקשר עם ה' חייבת להיות ההכרה בגדולתו ובדרכיו. אבל בשביל ירושת הארץ נדרש גם מוטיב מעשי - איש של חומר שיכול להיאחז בקרקע וליצור בסיס איתן לעם המושל בגויים רבים. לכן ה' הדגיש כי דווקא יצחק ימשיך את חזון ירושת הארץ. בעוד רוב צאצאיו של אברהם - ישמעאל ובני קטורה - המשיכו כולם את דרך הנוודים בישיבת האוהלים ורעיית המקנה במדבריות, יצחק גדל להיות עובד אדמה: וַיִּזְרַ֤ע יִצְחָק֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיִּמְצָ֛א בַּשָּׁנָ֥ה הַהִ֖וא מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים (כ"ו, יב) (ראו בפוסט מאת חנן פורת). לעומת אברהם שחי חיי נוודים והתהלך מחרן לכנען ולמצרים, יצחק נשאר נאמן לארץ הולדתו ונלחם על ההישרדות בה גם בעיתים הקשים. לא מדובר רק בבחירה, אלא בייעוד אלוהי: וַיְהִ֤י רָעָב֙ בָּאָ֔רֶץ מִלְּבַד֙ הָרָעָ֣ב הָרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בִּימֵ֣י אַבְרָהָ֑ם וַיֵּ֧לֶךְ יִצְחָ֛ק אֶל־אֲבִימֶּ֥לֶךְ מֶֽלֶךְ־פְּלִשְׁתִּ֖ים גְּרָֽרָה׃ וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר אַל־תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ (כ"ו, א-ג). ה'לך לך אל הארץ אשר אראך' של אברהם הופך אצל יצחק ל'שכון' ו'גור בארץ הזאת' (ראו בסרטון מאת ד"ר יעל ציגלר)

גם אברהם מזהה את החיבור השונה של יצחק לישיבת הארץ, וגם הוא כבר מקפיד שלא להוציא אותו מן הארץ: וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אַבְרָהָ֑ם הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תָּשִׁ֥יב אֶת־בְּנִ֖י שָֽׁמָּה (כ"ד, ו). עם זאת, באותה הנשימה, הוא מבין שיש צורך ליצור ליצחק איזון, ולא לתת לו להתחבר באופן מלא אל הארץ דרך העמים היושבים בה. בשביל למנוע זאת הוא משביע את עבדו למצוא ליצחק אישה ממשפחתו: וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָהָ֗ם אֶל־עַבְדּוֹ֙ זְקַ֣ן בֵּית֔וֹ הַמֹּשֵׁ֖ל בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֥חַת יְרֵכִֽי׃ וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּֽיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽאלֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ׃ כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק (כ"ד, ב-ד). משפחתו של אברהם, ובייחוד משפחת בתואל, ניכרים בהיותם אנשי אוהל ומקנה - דרך היכרותנו עם בית לבן הארמי שסובב סביב רעיית הצאן; אך גם דרך שמות האנשים: 'לבן' כצבע הכבשים, 'רבקה' היא זוג בהמות מחוברות יחדיו, ו'רחל' היא כבשה בוגרת. עבד אברהם, שמבין את חשיבות זהותה של אשת יצחק כאישה המבטאת את תפיסת העולם ההבלית, עורך מבחן שנועד לזהות את מידת החסד הרבה של הנערה אותה יפגוש, ואת היחס שלה לאורחים: וְהָיָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֙יהָ֙ הַטִּי־נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֙חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק וּבָ֣הּ אֵדַ֔ע כִּי־עָשִׂ֥יתָ חֶ֖סֶד עִם־אֲדֹנִֽי (כ"ד, יד) (ראו בפוסט מאת שרון רימון)

מתוך השילוב בין יצחק לרבקה, נולדו לזוג תאומים המתחלקים ביניהם באותה הצורה - בין איש השדה לבין יושב האוהלים: וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים (כ"ה, כז). באופן מתבקש, כל הורה מתחבר מידית אל הבן המתאים יותר לדרכו שלו: וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב (כ"ה, כח) (ראו בפוסט מאת הרב משה כהן)

לאם מלאם יאמץ
מאפיין נוסף של יצחק עובד האדמה, הוא היחס שלו לה' בעיקר כמקור של ברכה. כפי שמבטיח לו ה' אליו בהגיעו לגרר, יצחק זוכה לברכה רבה במעשיו, שמביאה לו הצלחה ושפע: וַיִּזְרַ֤ע יִצְחָק֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיִּמְצָ֛א בַּשָּׁנָ֥ה הַהִ֖וא מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ ה'. וַיִּגְדַּ֖ל הָאִ֑ישׁ וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְגָדֵ֔ל עַ֥ד כִּֽי־גָדַ֖ל מְאֹֽד (כ"ו, יב-יג). חז"ל מזהים בפסוק זה גם את התגובה המתבקשת מעובד האדמה המכיר בברכת ה' - נתינת המעשר:

לעומת מצוות הביכורים והבכורות, השייכות במהותן לעולם הרוח של רועי הצאן, המקריבים לה' את המובחר מן הפיקדונות שהפקיד בידם - נתינת המעשר היא מתנת קודש השייכת לעולם מתוקן של עובד האדמה, המכיר בסיוע האלוהי ובברכה המסייעת ליבולו, ומשלם לה' את 'חלקו' בתבואת השדה. על כן, דווקא במצווה זו, למדו חז"ל שישנו ממד של משא ומתן עם ה', שמתנה את ברכתו בנתינת המעשר, ואף ניתן לקיים את המצווה על דעת כך:

מרכזיותה של הברכה בחייו הרוחניים של יצחק, מתבטאת גם באופן בו הוא מבקש לגמול לבנו אהובו - עשו. בדומה לרעיון המעשר, שמתואר כעין מנחה לה' בתמורה לרוב ברכה, מתנה יצחק את נתינת הברכה לבנו בקבלה של דבר מאכל ממנו: וַעֲשֵׂה־לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּעֲב֛וּר תְּבָרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת (כ"ז, ד). מעמד הגשת המאכלים ליצחק בתקווה לברכה, והמאבק בין עשו ויעקב סביב זה, מזכירים מאוד את מאבקם של זוג האחים הראשון - קין והבל. בכלל - יעקב ועשו נראים כשידור חוזר של סיפור קין והבל, רק בתוך ההקשר של המשפחה הנבחרת של בית אברהם - למשל, שמו של עשו מעיד על הקבלה לקין - בכמה מקומות השורש עש"ה משמש כנרדף לשורש קנ"ה בייחוד לעניין משמעותו כיצירה קניינית. כך למשל הביטוי "קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ" (י"ד, יט) מופיע מאוחר יותר פעמים רבות בגרסה מקבילה: "עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ" (תהלים קכ"א, ב; ועוד).

כך, כמו שקין והבל הביאו מנחות לה' שרק אחת מהן התקבלה, כך עשו ויעקב שניהם מגיעים עם 'מנחה' לאביהם יצחק, אבל רק מנחה אחת זוכה לברכה. וכמעט כמו שקין הורג את הבל על כך, עשו אומר בלבו לעשות את אותו הדבר לאחיו יעקב. ובכל זאת, במקרה הזה שני האחים נותרים, ומאוחר יותר אף משלימים ביניהם.

מתקבל על הדעת שבשלב הראשון הניח יצחק שבניו התאומים ימשיכו את מורשתו ומורשת אביו אברהם יחד. בעקבות המתח שראינו עד כה בין שתי הגישות האנושיות למציאות, היה מתבקש כי דווקא על ידי האיזון בין יעקב ועשו - התאומים השונים כל כך זה מזה - ייבנה לאום ישר ומהוגן שיהווה מעין סינתזה רעיונית ליחסי האדם ואלוהים בארץ. בהתאם להכרה הזו, יצחק מתכוון לחלק לבניו שתי ברכות שונות. הברכה שיועדה לעשו עסקה בצרכיו של איש האדמה: וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ (כ"ז, כח) עובד האדמה נדרש לגשמים ולברכה של שפע ביבול. לעומת זאת, יצחק שימר ליעקב ברכה נפרדת: וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים׃ וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ אֶת־בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם (כ"ח, ג-ד). ברכה זו נאמרת בשם 'אל שדי' בו התגלה ה' לאברהם בברית המילה, ומכוחו חידש את הקשר המיוחד עם בית אברהם. קשר זה בנוי דווקא על שמירת דרך ה', על הפצת ערכי המוסר ודרך ה'. זאת הברכה הראויה דווקא לאיש הרוח, ואותה יצחק שמר דווקא ליעקב, אפילו כאשר עשו מרמז לו שהיא ראויה לו במקום הברכה שהפסיד ליעקב: וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶל־אָבִ֗יו הַֽבְרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא־לְךָ֙ אָבִ֔י בָּרְכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִ֑י (כ"ז, לח) (ראו בסרטון מאת הרב אמנון בזק)

לכאורה, תוכניתו של יצחק להעניק לכל אחד מבניו ברכה מתאימה ולבנות על שיתוף פעולה ביניהם ראויה הייתה לעבוד. אלא שעניין נוסף עמד בדרך. עוד במהלך ההריון רבקה קיבלה בנבואה כי בין שני בניה יהיה יחס מרות, ומידה אחת תגבר על השנייה: וַיֹּ֨אמֶר ה' לָ֗הּ שְׁנֵ֤י (גיים) [גוֹיִם֙] בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר (כ"ה, כג). כלומר, גם כאשר יחברו המידות הללו יחד, יש משמעות גדולה לשאלה 'מי בראש', איזו מידה שולטת בשנייה ומנווטת את הכוחות המשותפים הללו.

למרות שעשו נולד בכור, מהר מאוד מתחלפים התפקידים ומתברר מקומו של יעקב יושב האוהלים כבעל הסמכות בשיתוף הפעולה האפשרי בין שני הכוחות הללו: וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת־בְּכֹרָֽתְךָ֖ לִֽי׃ וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב (כ"ה, לא-לג). אבל יצחק שאיננו יודע מזה, מאמין שדווקא מידת החומר צריכה להוביל את שיתוף הפעולה הזה. הוא מייעד את ההנהגה לעשו, ומחבר את ההכרזה עליו כמנהיג יחד עם ברכתו: יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים (וישתחו) [וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ] לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרְכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ (כ"ז, כט) (שמעו גם בפוסט מאת הרב ד"ר יואל בן-נון)

נראה שבשל החיבור הזה, מיהרה רבקה לקרוא ליעקב ולהביא אותו לרמות את אביו על מנת שיזכה לברכת עשו, ובתוכה ייעוד ההנהגה. רבקה הבינה כי בשילוב המורכב בין החומר לרוח, דווקא הרוח צריכה לקבוע את הטון ולהוביל, בעוד הנהגת החומר תהיה משנית (ראו גם בסרטון מאת הרב יעקב מדן והרב אמנון בזק)

אם כן, לא על ברכת השפע 'רבו' יצחק ורבקה, אלא על ההנהגה שבאה איתה. אבל למעשה, בעקבות חוסר ההסכמה, קיבל בסוף יעקב ברכה כפולה, ויחד עם ייעוד ההנהגה הועשר גם בברכה של איש האדמה, משאיר את עשו ללא כלום (ראו בפוסט מאת פרופ' יונתן גרוסמן)

במקום שיתוף פעולה בין שני אנשים, נשאר יעקב ליצור את הסינתזה המיוחלת בתוך עצמו, ולחיות חיים כפולים, שמתבטאים בין השאר בנשיאת שתי האחיות בנות לבן - הבכורה והצעירה - ובדרך חיים מלאת תלאות הכוללת גלות ונדודים כשל רועה צאן היושב באוהלים, אל מול ניסיון להשתקע בארצו, לקנות לו שדה אחוזה ולשבת בשלווה. מתוך הקשיים הללו נולדת ישות שלישית - ישראל - שמכנסת בתוכה את עבודת האדמה וחיי הרוח. במסגרת העם שיקום ממנו, דווקא השבט הרוחני יותר - יהודה - ימונה להנהגה, בעוד יוסף - הארצי יותר - יהיה לו למשנה.

סיכום

מימי קין והבל התגלו בעולם שתי גישות מרכזיות למציאות - גישתם החומרית יותר של עובדי האדמה, אל מול הגישה הרוחנית של רועי הצאן הנוודים. גישות שונות אלו התגלו בצורות שונות אצל אבות האומה, ששלב אחר שלב בנו את היסודות לצמיחתו של עם ישראל, והתוו את הקשר בינו לבין ה'. אמנם, כל אחד מהם הלך בדרך משלו, ושיקף מרכיב שונה בתהליך.

ראשיתו של התהליך הזה במעבר מאברהם - איש הרכוש והמקנה הנודד - ליצחק איש האדמה הנאחז בארץ. אבל שיאו של המתח מתבטא דווקא בין שני התאומים - יעקב ועשו - שהיו ראוים ליצור יחדיו סינתזה לשתי הגישות. בעקבות מאבק רעיוני על שאלת ההנהגה של הרעיון המשותף הזה, זכה יעקב לכלול בתוכו את שתי הפנים גם יחד, ולהפוך בעצמו לאבי האומה הישראלית, שמחברת בין הרוח לחומר באופן הראוי.

להרחבה
מאמר מאת אליעזר דניאל יסלזון: ייחודו של יצחק
מאמר מאת הרב שמעון קליין: אברהם הוליד את יצחק
מאמר מאת שרון רימון: שבועותיו של עבד אברהם
מאמר מאת הרב מנחם ליבטאג: ברכת יצחק
שיעור מאת הרב יעקב מדן: יצחק ורבקה, יעקב ועשו
שיעור מאת פרופ' יונתן גרוסמן: אלה תולדות יצחק
שיעור מאת הרב אמנון בזק: בין יצחק אבינו לאברהם אבינו

קישור לדף המקור
קישור לאתר התנ"ך