לימוד מעמיק - הפנים הרבות מאחורי מכירת יוסף
פתיחה
מכירת יוסף לעבד היא אחד מסיפורי החטא הקיצוניים והמפתיעים ביותר בתנ"ך. ריב בין אחים מאותה המשפחה, שמגיע עד כדי הסכמה כמעט מלאה לשלוח יד באחד מהם או להיפטר ממנו בעד בצע כסף ולהפוך את חייו לאומללים. מעבר לחטא עצמו, מפתיעה במיוחד העובדה שהוא קרה דווקא במשפחת ישראל, על ידי בני יעקב שמהם יצא העם הנבחר. ננסה להקדיש את השיעור לבחינת הסיפור הזה, ולזהות את הכוחות השונים שפעלו ברקע לסיפור שמן החיבור ביניהם התרחש בסופו של דבר המעשה.
שנאת אחים
כבר מבראשית התורה מכירה ומזהה את פוטנציאל האיבה הקיים בין אחים. קין והבל, האחים הראשונים, נכנסים למעין תחרות לא רשמית ביניהם, ולבסוף קם קין ורוצח את אחיו. בהמשך, אנחנו נמצא חיכוכים כאלה שוב ושוב: בין ישמעאל ויצחק, שהוויכוח ביניהם נרמז על ידי תיאור ישמע אל המצחק; שנאת עשו ליעקב וכוונתו להרגו על גניבת הברכה; ובהמשך התנ"ך סביב שאלות ירושה – אבימלך שהורג את אחיו בני גדעון, יפתח שמגורש מנחלתו, וכן המאבקים בין בניו של דוד המלך.
שאלות למחשבה
האם אתם מכירים משפחות שקיימת בהן מחלוקת חמורה בין האחים? מה לדעתכם הגורם המרכזי להתפתחות כזו של איבה ושנאה דווקא אצל אחים? ניתן להרחיב את השאלה גם למלחמות פנימיות בתוך עם ישראל. (ראו בעניין זה סרטון שהופק בנושא מלחמות אחים לאור מכירת יוסף ואת מערך השיעור המתאים)
במובן אחד, ניתן לתת את הדגש על המוטיב האנושי הפשוט: לעומת סביבה חברתית ודרך החיים שאדם יכול לבחור בהם על פי אישיותו ורצונותיו, משפחה – לא בוחרים. ההכרעה לחלוק את חייו ולגדול עם אנשים אחרים שעלולים להיות שונים ממנו מאוד, נעשית בעל כרחו של אדם, מה שהופך את ההימנעות מחיכוכים לקשה הרבה יותר. המחויבות של אחים זה לזה, אם לא תבוא עם חיבור אנושי מוצלח, יכולה להפוך במקום זה לשנאה ולמחלוקת. לא סתם, המודלים המקוריים לאיבת אחים מתארים זוגות של אחים ששונים זה מזה במהותם – קין והבל, עובד האדמה מול רועה הצאן; או עשו ויעקב , איש הציד ויושב האהלים. גם בסיפור יוסף אנו מתוודעים כבר בהתחלה לאישיותו הלא פשוטה של יוסף, שמקשה על חיבובו – אם זה בהוצאת הדיבה על אחיו בני השפחות, ואם זה בסיפורי החלומות המתנשאים. (ראו גם פוסט מאת הרב חיים נבון)
אמנם, האם חוסר הסכמה או חיכוכים ילדותיים הם סיבה מספיקה כדי להרים יד על אחיך? נראה להציע שלא, ולכן, בנוסף למוטיב הזה יש לשים לב לעניין אחר שעומד ברקע לרוב מלחמות האחים – התחרות. קין והבל התחרו ביניהם על חסד ה' ועל ירושת הארץ. עשו ויעקב על הברכה וההנהגה, וכן על זה הדרך אנו מוצאים כי המתח המרכזי בין אחים חוזר שוב ושוב לשאלה מי בראש, מי עדיף, מיהו היורש. בשם השאלה הזו, מרגישים האחים מאוימים זה מזה, ומוצאים הצדקה לפגוע באחיהם על מנת למנוע תחרות או לתת עדיפות לדרך שהם רוצים להוביל במשפחה. פעמים רבות המאבקים הללו מתרחשים דווקא בין אחים שנולדו מנשים שונות. אחים כאלה אמנם יורשים יחד את אותו האב, אבל חשים ביניהם פחות אחווה ואף מתחרים על העדפת אמהותם במשק הבית.
גם אצל יוסף והאחים קיימת תחרות כזו ברקע לסיפור. יוסף מתאר לאוזני אחיו חלומות בהם הוא רואה עצמו כשליט עליהם, וכך הם אכן מבינים אותם: וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו (ל"ז, ח). מבחינת האחים, שגדולים כולם מיוסף, הרעיון שיעקוף אותם בהנהגה לא יעלה על הדעת. לא על התנהגותו של יוסף, מעלים האחים את האפשרות להורגו, אלא על חלומותיו למשול בהם: וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃ וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃ (ל"ז, יט-כ).
יתר על כן, יש מפרשים שהציעו כי האחים זיהו חטאים חמורים בכוונותיו של יוסף:
יש לומר שדנוהו למורד במלכות שהרי יהודה הי' מלך וחשבו שכל החלומות הוא הרהורי לבו שמורד במלכות
אולי שהאחים דנו בו דין עד זומם כי מצינו שהוא הביא דבתם רעה אל אביהם ואמר דברים שיתחייבו מיתה על עדותו, ההוא אמר שאכלו אבר מן החי, ההוא אמר שהם בעלי עריות, ועל כל אחת מהם בני נח מתחייבים מיתה
אמנם, גם תירוצים דתיים כאלה אינם מספקים. הסברים אלו לא יכולים לכסות על העובדה שמלכתחילה רצו האחים ברעתו של יוסף מתוך שנאתם, וחיפשו סיבה להרגו. הכתוב מדגיש כי שנאתם של אחים לא מתחילה בעקבות הבאתם דיבתם הרעה, וגם לא רק בעקבות חלומותיו. שנאתם הגדולה מתחילה כשהם מזהים את ההעדפה של אביהם אליו: וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכׇּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃ וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכׇּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם (ל"ז, ג-ד). (ראו פוסט מאת חנן פורת)
אמנם, גם היחס המועדף שנותן יעקב ליוסף מרמז על העדפתו גם לירושה, אבל אין זו אשמת יוסף אם אביו בחר אותו לבכורה, מה שמציג שוב את שנאת האחים באור קנאי יותר. אם כבר, נראה שישנה גם ביקורת סמויה על יעקב עצמו שנתן יחס מועדף לאחד האחים ועורר את האיבה הפנימית במציאות הרגישה גם ככה של האחים. הד לביקורת הזו ניתן למצא גם בספר דברים, שם מזהיר משה את העם מלהעדיף את אחד הילדים שלא כדין: כִּֽי־תִהְיֶ֨יןָ לְאִ֜ישׁ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֗ים הָאַחַ֤ת אֲהוּבָה֙ וְהָאַחַ֣ת שְׂנוּאָ֔ה וְיָֽלְדוּ־ל֣וֹ בָנִ֔ים הָאֲהוּבָ֖ה וְהַשְּׂנוּאָ֑ה וְהָיָ֛ה הַבֵּ֥ן הַבְּכֹ֖ר לַשְּׂנִיאָֽה׃ וְהָיָ֗ה בְּיוֹם֙ הַנְחִיל֣וֹ אֶת־בָּנָ֔יו אֵ֥ת אֲשֶׁר־יִהְיֶ֖ה ל֑וֹ לֹ֣א יוּכַ֗ל לְבַכֵּר֙ אֶת־בֶּן־הָ֣אֲהוּבָ֔ה עַל־פְּנֵ֥י בֶן־הַשְּׂנוּאָ֖ה הַבְּכֹֽר (דברים כ"א, טו-טז). (ראו סרטון מאת הרב אמנון בזק)
ביקורת נוספת על יעקב נשמעת על כך שלמרות שידע שהאחים שונאים את יוסף, שלח אותו אליהם לבדו. (ראו בפוסט מאת הרב יעקב מדן)
זווית אישית
אנחנו רגילים להגיד שאין להורים העדפה בין בניהם, וכולם אהובים באותה המידה. עם זאת, במציאות, ובמיוחד בתחושה של אנשים, הדבר לא תמיד נכון. האם יצא לכם כילדים להרגיש אהובים פחות מאחים אחרים? האם כהורים יצא לכם להעדיף ילד אחד על פני אחר? האם וכיצד יש להימנע מהשוואה תחרותית כזו בין ילדים?
המכירה
אנחנו נוהגים לתאר את המכירה כמעשה של כל האחים. בתחילת התהליך, כאשר האחים רואים את יוסף מתקרב אליהם, התורה מספרת על כוונת הרצח שלהם: וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃ וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו (ל"ז, יט-כ). באופן פשטני, הביטוי 'איש אל אחיו' מרמז על כך שכולם אמרו את הדברים זה לזה והסכימו להם. אמנם, קשה להאמין שעשרה אחים יהיו כולם בדעה אחת ויקחו חלק במעשה במידה שווה. ואכן, אנו יודעים בוודאות לפחות על שניים מן האחים שדעתם הייתה שונה: וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ (ל"ז, כב); וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ (ל"ז, כו). אם כן, לא ניתן עוד לקרוא את הביטוי 'איש אל אחיו' ככולל את כל האחים. חז"ל שמו לב לכך, ופירשו שמדובר בשניים מתוכם:
בראשית רבה פרשה צז
"ויאמרו איש אל אחיו וגו' ועתה לכו ונהרגהו" (שם לז יט-כ). ומי הם? אם תאמר ראובן, הרי ראובן ביקש להצילו, שנאמר: "וישמע ראובן ויצילהו מידם" (שם שם כא). ואם יהודה, הרי כבר נאמר: "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו" (שם שם כו). ואם תאמר בני השפחות, והרי כבר נאמר: "והוא נער את בני בלהה" (שם שם ב). אלא מי הם? "ויאמרו איש אל אחיו" – זה שמעון ולוי, דכתיב בהו: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם"
המדרש מבין שבקרב האחים ישנם ארבעה שראויים להיות האחראים והמובילים של ההתרחשות. ראובן, שמעון, לוי ויהודה הם הבנים הבוגרים יותר, והם בני הגבירה שראויים למחלוקת עם יוסף על ההנהגה. לאחר שמורידים מהרשימה את ראובן ויהודה שדעתם מפורשת בנפרד, נותרים שמעון ולוי בלבד. הא שמת האחים הללו בחמימות המוח שמביאה אותם עד כדי רצון לרצח מתאימה למה שידוע לנו עליהם מן המלחמה בשכם. יעקב בעצמו מקלל את מזגם: אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה (מ"ט, ז). (ראו בפוסט מאת הרב ד"ר יואל בן-נון)
אמנם, האם ניתן להפיל על שני אלה את כל האשמה על מה שהתרחש? הרי למעשה, זממם לא התקיים והם חתומים רק על כוונה רעה בסיפור. נראה שמי שהחזיק במושכות היה דווקא ראובן: וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ (ל"ז, כא). בשלב הראשון, אם עוצרים בפסוק זה, נראה שראובן הוא הגיבור הגדול של הסיפור. בתור אח בכור הוא מטיל וטו על הרעיון המזעזע, פוקד ש"לא נכנו נפש", והתורה מעידה שהיה בכך די: "ויצלהו מידם". יוסף ניצל.
אבל מסיבה כלשהי, ראובן פותח את הפה בשנית ומציע מעין פשרה: וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו (ל"ז, כב). במקום לעמוד מאחורי דבריו לגמרי ולהניא אותם מכל פגיעה ביוסף, ראובן מתגמש עם האחים, ומציע להם דרך לפגוע ביוסף באופן שהוא יוכל אחר כך להציל אותו בלא ידיעתם. קשה לדעת בוודאות מה גרם לראובן לעשות זאת, אבל ניתן לנחש – ייתכן שתגובת האחים לאיסור שהטיל הייתה פוגענית, והוא העדיף להראות עצמו בצד שלהם וכדי להתחבב עליהם. ייתכן עוד, שלעומת ידיעת התורה שהיה בדבריו הראשונים די כדי להציל את יוסף, ראובן עצמו לא היה בטוח בכך, וחשש שהאחים לא יקשיבו לו ואף ימרו את פיו. רמז לכך שהוא חשש שדבריו אינם נשמעים ניתן לראות בדבריו אליהם מאוחר יותר, במצרים: וַיַּ֩עַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם ׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם (מ"ב, כב).
בין כך ובין כך, ההססנות של ראובן אפשרה בסופו של דבר את התוצאה הסופית של יוסף העבד במצרים. המדרש מתייחס להססנות הזו ולומד ממנה מסר חשוב:
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ שֶׁאִם אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה יַעֲשֶׂנָּה בְּלֵבָב שָׁלֵם, שֶׁאִלּוּ הָיָה רְאוּבֵן יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו (בראשית לז, כא): וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם, בִּכְתֵפוֹ הָיָה מוֹלִיכוֹ אֵצֶל אָבִיו.
(6) “Boaz said to her at mealtime: Come here, and eat of the bread, and dip your loaf in the vinegar. She sat beside the reapers and he handed her roasted grain, and she ate, was sated, and there was some left over” (Ruth 2:14).
“Boaz said to her at mealtime: Come here.” Rabbi Yoḥanan interpreted this [verse] with six approaches. [According to one approach, this verse] is referring to David. “Come here [halom],” – draw near to kingship, as halom means nothing other than kingship, as it is written: “[King David came and he sat before the Lord and said: Who am I, my Lord God, and who is my household, that You have brought me to this point [halom]?” (II Samuel 7:18). “Eat of the bread” – this is the bread of kingship. “Dip your loaf in the vinegar” – these are the afflictions, as it is stated: “Lord, do not rebuke me in Your wrath” (Psalms 6:2). “She sat beside [mitzad] the reapers” – the kingship was temporarily captured [notzeda] from him, as Rav Huna said: Those six months that David was fleeing from Avshalom are not included in the tally, as he would gain atonement with a female goat like a commoner. “He handed her roasted grain” – the kingship returned to him, as it is stated: “Now I know that the Lord has redeemed His anointed” (Psalms 20:7). “She ate, was sated, and there was some left over” – [David] eats in this world, eats in messianic days, and eats in the future.
Alternatively, “come here,” is referring to Solomon. “Come here” – draw near to kingship. “Eat of the bread” – this is the bread of kingship, as it is stated: “Solomon's provision for one day was thirty kor of fine flour, and sixty kor of meal” (I Kings 5:2). “Dip your loaf in the vinegar” – these are his sullied actions. “She sat beside [mitzad] the reapers” – the kingship was temporarily captured [notzeda] from him, as Rabbi Yoḥai bar Ḥanina said: An angel in the image of Solomon descended and sat on his throne, and Solomon would circle among the entrances of Israel and say: “I am Kohelet , I was king over Israel in Jerusalem” (Ecclesiastes 1:12). What did one of them do? She gave him a bowl of grits and struck him on his head with a reed, and said to him: ‘Isn’t Solomon sitting on his throne, and [yet] you say: I am Solomon king of Israel?’ “He handed her roasted grain” – the kingship returned to him. “She ate, was sated, and there was some left over” – he eats in this world, eats in messianic days, and eats in the future.
Alternatively, “come here,” is referring to Hezekiah. “Come here” – draw near to kingship. “Eat of the bread” – this is the bread of kingship. “Dip your loaf in the vinegar” – these are the afflictions, as it is stated: “Isaiah said: Let them take a cake of figs [and spread it on the rash and he will live]” (Isaiah 38:21). “She sat beside [mitzad] the reapers” – the kingship was temporarily captured [notzeda] from him, as it says: “So said Hezekiah: A day of distress and chastisement” (Isaiah 37:3). “He handed her roasted grain” – the kingship returned to him, as it is stated: “He was exalted in the eyes of all nations thereafter” (II Chronicles 32:23). “She ate, was sated, and there was some left over” – he eats in this world, eats in messianic days, and eats in the future.
Alternatively, “come here,” is referring to Menashe. “Come here” – draw near to kingship. “Eat of the bread” – this is the bread of kingship. “Dip your loaf in the vinegar” – that he sullied his actions like vinegar due to his evil actions. “She sat beside [mitzad] the reapers” – the kingship was temporarily captured [notzeda] from him, as it is written: “The Lord spoke to Menashe and his people, but they would not pay heed. The Lord brought the officers of the army of the king of Assyria against them, and they took Menashe captive in manacles” (II Chronicles 33:10–11). Rabbi Abba bar Kahana said: They were manacles of iron and bronze. Rabbi Levi bar Ḥayyata said: They made a bronze cauldron and kindled a fire beneath it. He was crying: ‘Idol so-and-so, idol so-and-so, rescue me!’ When he saw that they were of no avail to him at all, he said: ‘I remember that my father would read to me: “In your distress [all these things] will find you…For the Lord your God is a merciful God [He will not forsake you]” (Deuteronomy 4:30–31). I will cry to Him. If He answers, that is good; if He does not answer, everything is one, all the gods are the same.’ At that moment, the ministering angels arose and sealed all the supernal windows, and they said before Him: ‘Master of the Universe, a person who placed an idol in the Sanctuary, are You accepting him through repentance?’ He said to them: ‘If I do not accept him through repentance, I would thereby be locking the door before all penitents.’ What did the Holy One blessed be He do? He excavated an opening beneath His throne of glory, in a place that no angel has control. That is what is written: “He prayed to Him, He acceded to his entreaty [vaye’ater] and He heard his supplication” (II Chronicles 33:13). Rabbi Levi said: In Arabia, they call excavation atira. “He handed her roasted grain” – the kingship returned to him, as it is stated: “He returned him to Jerusalem, to his kingdom” (II Chronicles 33:13). With what did He return him? Rabbi Shmuel in the name of Rabbi Aḥa said: He returned him with the wind. This is what is said: He causes the wind to blow. “She ate, was sated, and left over” – he eats in this world, eats in messianic days, and eats in the future.
Alternatively, it is referring to the messianic king. “Come here” – draw near to kingship. “Eat of the bread” – this is the bread of kingship. “Dip your loaf in the vinegar” – these are the afflictions, as it is stated: “He was pained by our transgressions” (Isaiah 53:5). “She sat beside [mitzad] the reapers” – his kingship is destined to be temporarily captured [litzod] from him, as it says: “I will gather all the nations to Jerusalem for the war and the city will be captured” (Zechariah 14:2). “He handed her roasted grain” – it is destined to return to him, as it is stated: “He will smite the land with the rod of his mouth” (Isaiah 11:4). Rabbi Berekhya in the name of Rabbi Levi: Like the initial redeemer, so the ultimate redeemer. Just as the initial redeemer was revealed, and then was again concealed from them, and for how long was he concealed from them, for three months, as it is stated: “They encountered Moses and Aaron” (Exodus 5:20); so too, the ultimate redeemer will be revealed to them and concealed from them. How long will he be concealed from them? Rabbi Tanḥuma in the name of the Rabbis: Forty-five days; that is what is written: “From the time the daily offering is abolished…[one thousand two hundred and ninety days]” (Daniel 12:11), and it is written: “Happy is one who waits and it comes [to one thousand three hundred and thirty-five days]”(Daniel 12:12). These extra days, what are they? Rabbi Yitzḥak ben Ketzarta in the name of Rabbi Yona: These are the forty-five days that Israel will gather and eat saltwort; that is what is written: “Who pick saltwort from the bushes.” (Job 30:4).
Where will he lead them? To the Judean Desert, as it is stated: “Behold, I will seduce her and I will lead her to the desert” (Hosea 2:16). [There is] one who says: To the wilderness of Siḥon and Og, as it is stated: “I will yet settle you in tents as in the days of the appointed times” (Hosea 12:10). Anyone who believes in him will live, and one who does not believe in him will go to the nations of the world and they will kill him. Rabbi Yitzḥak bar Maryon said: Ultimately, the Holy One blessed be He will appear to them and rain down manna for them, “and there is nothing new under the sun” (Ecclesiastes 1:9).
Alternatively, “come here,” is referring to Boaz, draw near and “eat of the bread,” this is the bread of the reapers. “Dip your loaf in the vinegar,” as it is the way of reapers to dip their loaves in vinegar. Rabbi Yonatan said: From here it is derived that one takes out sour foods to the threshing floors. “She sat beside the reapers,” she certainly sat alongside them. “He handed her roasted grain,” a light, small amount, with his two fingers. Rabbi Yitzḥak said: You derive from this one of two matters: Either a blessing rested on the fingers of that righteous man, or that a blessing rested on the innards of that righteous woman. From where? It is from that which is written: “She ate, was sated, and there was some left over.” It stands to reason that the blessing rested on the innards of that righteous woman.
Rabbi Yitzḥak bar Maryon said: The verse comes to teach you that if a person performs a mitzva he should perform it wholeheartedly, as had Reuben known that the Holy One blessed be He was dictating in his regard: “Reuben heard and he rescued him from their hands” (Genesis 37:21), he would have taken him to his father on his shoulder. Had Aaron known that the Holy One blessed be He was dictating in his regard: “Behold, he is emerging to meet you” (Exodus 4:14), he would have emerged to meet [Moses] with drums and dancing. Had Boaz known that the Holy One blessed be He was dictating in his regard: “He handed her roasted grain, and she ate, was sated, and there was some left over,” he would have fed her fattened calves. Rabbi Kohen and Rabbi Yehoshua of Sikhnin in the name of Rabbi Levi: In the past, a person would perform a mitzva and the prophet would write it. Now, when a person performs a mitzva, who writes it? Elijah writes it, and the messianic king, and the Holy One blessed be He affixes a seal for them. That is what is written: “Then those who feared the Lord spoke one with another, [and the Lord heeded, and heard, and a book of remembrance was written before Him]” (Malachi 3:16).
זווית אישית
מתי לאחרונה מצאתם את עצמכם מהססים לגבי מעשה טוב שהתכוונתם לעשות? האם עשיתם אותו בסוף, ואם כן – האם היה זה בלב שלם? אילו דברים מביאים אותנו להסס בקיום של מעשה שנראה בעינינו נכון? חשבו על משפטים לשינון או דרכים אחרות שיעזרו לנו להתגבר על ההיסוס ברגעים המתאימים.
כוונתו של ראובן הייתה טובה, אבל באופן עקיף יצא שהוא היה שותף בתוצאות של המעשה.
האחים שומעים את צעקותיו של יוסף בבור ומתיישבים לאכול. ייתכן שהמצפון שלהם מתחיל לעבוד, אבל אם נמשיך את הקו של ראובן – כל אחד מרגיש לא בנוח להיות זה שיוצא נגד ההחלטה של שאר האחים, ובראשם של ראובן הבכור. הרי מבחינתם גם הוא שותף לתוכנית.
ואז הם רואים מרחוק שיירת ישמעאלים, ויהודה מוצא מוצא מהסבך: וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ׃ לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו (ל"ז, כו- כז). הצעתו של יהודה משולבת משני מניעים שונים. מצד אחד, הוא פותח ברצון להשיג ולהרוויח מיוסף – הרי להרוג ככה אדם זה בזבוז של כוח עבודה ושל ערך כספי. זהו טיעון אדיש וחסר מוסר, שמבחינת יהודה יכול גם להיראות טוב אל מול שאר האחים ולא להוציא אותם 'חלשים'. מצד שני, יהודה חותם בטיעון עמוק ומוסרי – אל נא נשלח יד באחינו, בשר מבשרנו. (ראו סרטון מאת הרב אמנון בזק)
נראה שכפילות המסרים הזו יכולה להעיד על המצפון שהתעורר ביהודה ועל הסיבה האמיתית שביקש למכור את יוסף במקום להשאיר אותו למות בבור. בהתאם לסיטואציה בה היה, ולמחשבה שהאחים לא יקבלו ממנו בקשה לעצור לגמרי את הטירוף. בין השאר, ההטעיה של ראובן הסתירה את אפשרות ההצלה הקיימת דווקא בהשארת יוסף בבור, ומתוך חוסר הידיעה הזה גרם יהודה לאיבוד הסיכוי האחרון של יוסף ולכך שסיים כעבד במצרים. לו רק היו האחים גלויים וישרים במחשבתם האמיתית על המעשה היו כנראה מגלים שהם לא לבד בסיפור ומתאגדים יחד לעצור את האירוע.
שאלה למחשבה
חשבו – מדוע אנחנו מונעים מלחץ חברתי, האם כניעה ללחץ חברתי יכולה להיות חיובית לפעמים? מה אם הלחץ החברתי לא מעיד על הסכמה גורפת, אלא על הרבה מתנגדים שחוששים להשמיע את קולם? כיצד ניתן להתנער מן הלחץ כשצריך?
למרות מורכבותה של הסיטואציה, וחלקם המשתנה של ארבעת האחים הגדולים בסיפור, ניתן לזהות בבירור שנטל האחריות המרכזי נופל דווקא על יהודה. כבר בסיפור הבא נפרד יהודה מאת אחיו, שוכל שני בנים, ועובר תהליך של תוכחה הכולל רמזים עבים לסיפור המכירה (ראו מאמר בנושא מאת הרב אמנון בזק ופוסט מאת פרופ' יונתן גרוסמן.)
גם בתיקון שעוברים האחים דרך ההתמודדות עם יוסף כשליט מצרים, יהודה הוא זה שנופלת עליו האחריות לתיקון, ובמקום להסס ולהיכנע ללחץ החברתי כאשר האחים כולם כועסים על בנימין על גנבת הגביע הוא עומד על שלו מול השליט המצרי ולוקח אחריות על הסיכון שעלול לבוא עם זה. (ראו פוסט מאת פרופ' יונתן גרוסמן) גם שמעון ולוי, באופן מרומז בלבד, מקבלים את עונשם על כוונתם הרעה. בתור מידה כנגד מידה על כוונתם שלא בוצעה לבסוף, נכנסים שניהם למציאות של סכנה המרחפת מעל ראשם למרות שלמעשה לא יאונה להם כל רע: לאחר שיוסף שומע את דברי אחיו ומבין שראובן לא שיתף פעולה עם הפגיעה בו, שמעון נאסר בבית הכלא המצרי למשך תקופה ארוכה. ולוי, על פי חז"ל הוא האחד שמגלה ראשון – כבר בדרך חזרה – את העובדה שכספו נמצא באמתחתו והוא עלול להיות מואשם בגנבה.
אחר כל זאת, יש לציין שבמדרש מזהים בכל זאת הקפדה מלאה על כל האחים כשותפים למכירה וראויים לעונש מלא עליה. מדרש אלה אזכרה, שעל בסיסו נכתבו פיוטי הרוגי מלכות שנאמרים ביום הכיפורים, מקשר בין מוות בעינויים של עשרה גדולי ישראל לבין עוון מכירת יוסף:
מדרש 'אלה אזכרה'
אמר להם: "עמוק הדין יש לי לשאול מכם ואל תאמרו לי כי אם הדין ואת האמת והמשפט". אמרו לו: "אמור". אמר להם: "ומי שגנב איש מאחיו של בני ישראל והתעמר בו ומכרו מה דינו?". אמרו לו: "התורה אמרה "מֹות יּומָת". ענה ואמר להם: "אם כן אתם חייבים מיתה". אמרו לו: "אמור למה". אמר להם: "על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו. ואם הם היו בחיים הייתי דן אותם ועתה שאינם בחיים אתם תישאו עוון אבותיכם".
התוכנית הגדולה
עד כאן זיהינו בתהליך המכירה השפעות אנושיות רבות – בשנאה ובחיכוכים שבין האחים, בהעדפת האב בן מסוים, ובהססנות והיכנעות ללחץ החברתי. כל אלו דברים שניתן עוד לבקר אותם ולהפיל את האחריות עליהם על בני האדם שראויים לתקן את מידותיהם וללמוד להיטיב ולהזהר במעשיהם. אמנם, כאשר יוסף מתגלה לאחים, הוא מסכם את כל הסיפור באופן אחר לחלוטין: וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים (מ"ה, ח). יוסף רואה את כל הסיפור הזה כתוכנית אלוהית שנועדה להביא אותו לעמדה מתאימה כדי להחיות את בית אביו בזמן הרעב. (ראו בפוסט מאת הרב אלחנן סמט)
המבט המיוחד הזה של יוסף פותח את הראש לבחון מחדש את כל ההתרחשויות עליהן דיברנו. הוא מכריח אותנו לחשוב מחדש – האם ייתכן שמאחורי הבחירות והטעויות האנושיות נמצאת השפעה אלוהית שמכוונת את האנשים הפועלים בתוך מגרעותיהם? (ראו פוסט מאת הרב זאב ויטמן)
באופן שבו זיהינו את התגלגלות העניינים כצירוף של מספר טעויות של כמה אנשים, אפשר יהיה לזהות את הנוכחות של ה' במכלול הצירופים הזה. גם ראובן וגם יהודה חשבו על הצלתו של יוסף, אלא שראובן בחר להניח אותו בבור לפני שישחרר אותו, וטרם שהוא הספיק להשלים את כוונתו ניסה יהודה כיוון אחר שהביא למכירתו של יוסף – הצירוף הזה דורש רמה מיוחדת של תכנון שיכול להיות מושפע לא רק מטעויות אנושיות בלבד, אלא מהשפעה קלה של ה' על הדקויות של המתרחש.
אפשרות נוספת, עולה מתוך התייחסות נוספת למכירה כחלק מתוכנית אלוהית – במזמור ק"ה בתהלים. המזמור כולו מתאר את ההיסטוריה של עם ישראל ואת הטובות שההשגחה העליונה עשתה איתו מאז ימי האבות. בין השאר, משקף המזמור את הפרספקטיבה של שליחת יוסף למצרים על מנת להקדים תרופה למכה ולאפשר מזון בימי הרעב: וַיִּקְרָ֣א רָ֭עָב עַל־הָאָ֑רֶץ כׇּֽל־מַטֵּה־לֶ֥חֶם שָׁבָֽר׃ שָׁלַ֣ח לִפְנֵיהֶ֣ם אִ֑ישׁ לְ֝עֶ֗בֶד נִמְכַּ֥ר יוֹסֵֽף (תהלים ק"ה, טז-יז). בתוך כך, המזמור משייך ומתייחס לאירועים היסטוריים שה' כיוון במטרה מסוימת, ואת חלקו במעשים שנראים לכאורה אנושיים. בין השאר, הוא מתאר את ה' ככזה שמעורר את המצרים לשנוא את ישראל ולשעבדם: הָפַ֣ךְ לִ֭בָּם לִשְׂנֹ֣א עַמּ֑וֹ לְ֝הִתְנַכֵּ֗ל בַּעֲבָדָֽיו (תהלים ק"ה, כה). לשון הפסוק מרמזת ומתאימה גם לסיפור מכירת יוסף: וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכׇּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ (ל"ז, ד); וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ (ל"ז, יח). לפי זה, ניתן להבין שה' פועל מאחורי הקלעים ללבות ולהעצים את הרגשות השליליים במקום בהם זה נדרש. אין זה אומר בהכרח שהוא שולט בבחירה החופשית שלהם לעשות כך או אחרת, אבל ראינו כבר כיצד הרגשות האנושיים השפיעו ועזרו לתהליך להתרחש. (ראו פוסט מאת הרב חיים נבון)
אך בנוסף לאלה, ישנה אפשרות שלישית הנוכחת בפסוקים בצורה גלויה מעט יותר, אם כי מתוך גיבורי הסיפור רק יוסף ידע ממנה. בדרכו לאחיו יוסף כמעט ומגיע למבוי סתום – הוא לא מצליח לקיים את שליחותו כיוון שאחיו אינם בשכם, ולולא שהיה מוצא רמז למקום הימצאם, ייתכן שהיה חוזר לאביו בחברון ונשאר בארץ כנען עוד שנים רבות. ובמקרה יוצא דופן, מזדמן לו שם 'איש' שיודע בדיוק לאן הלכו אחיו: וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ׃ וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים׃ וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן (ל"ז, יד-יח). באופן חשוד מאוד, מזכיר ה'איש' האלמוני אנשים אלמוניים אחרים מסיפורי האבות, שבאופן מובהק זוהו כנציגי אלוהים – שלושת האנשים שמתארחים אצל אברהם ומבשרים לו בשם ה' על לידת יצחק ועל חורבן סדום; וה'איש' שנאבק עם יעקב כל הלילה ובסופו בירך אותו וקרא לו בשם ישראל, בעוד יעקב מסכם: "כי ראיתי אלהים פנים אל פנים". יוסף שזוכר את המפגש הזה, מבין כי יד ה' הייתה בחיבור החלקים יחד לכדי אירוע אחד רציף, מתוך ניסיון לוודא שיוסף יימכר בסופו של דבר למצרים ויגיע לבית פרעה.
ומרגע שפותחים את העיניים לאפשרות כזו, מבחינים בדמויות נוספות שהופיעו בסיפור בדיוק ברגע המתאים: וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכׇל־לֶ֒חֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד (ל"ז, כה). הופעת אורחת הישמעאלים בדיוק ברגע זה היא שעוררה את הרעיון של יהודה להוציאו מן הבור (ממנו אמור היה להינצל) ולמכרו למצרים. כך שאמנם היה זה רעיון וחטא של יהודה, אבל ההופעה המתוזמנת היטב השפיעה על התוצאות שלה. חז"ל, ששמו לב לכך, מגדילים לתאר שהשיירה כמעט יועדה במיוחד ליוסף, ולכן נשאה איתה דווקא בשמים.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וַהֲלֹא אֵין דַּרְכָּן שֶׁל יִשְׁמְעֵאלִים לִהְיוֹת טְעוּנִים אֶלָּא עוֹרוֹת וְעִטְּרָן, אֶלָּא רְאֵה מַה זִּמֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאוֹתוֹ צַדִּיק בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שַׂקִּים מְלֵאִים בְּשָׂמִים כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶם מִפְּנֵי רֵיחָן שֶׁל עַרְבִיִּים.
כל זה מעורר לתהות מחדש על מעשה המכירה עצמו, שגם בו מופיעות במקרה דמויות נוספות בסיפור: וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף (ל"ז, כח). המפרשים דנו לאורך הדורות בשאלה האם עולה מן הפסוק הזה שאחי יוסף לא ביצעו לבסוף את המכירה בעצמם. התייחסנו עד כה למבט בו אכן האחים הם שמכרו לבסוף את אחיהם. אמנם מתוך התפיסה של התוכנית האלוהית, ייתכן שהפסוק דווקא מתאר לנו כיצד ה' זימן בנוסף לשיירת הישמעאלים גם סוחרים מדיינים שמעצמם גילו את יוסף בבור ולקחו אותו משם להימכר לעבד. באופן זה, תתחדד אף יותר ההבנה כי אכן ה' הוא שדאג שבכל מקרה יימכר יוסף למצרים, והיה מוצא את האופן לדאוג לכך גם ללא החלטתם של האחים לעשות זאת. באופן זה – ייתכן שהסוחרים המדיינים הזדמנו לשם כדי להציל את האחים מלעשות בעצמם את המעשה הנורא, ומה שנותר מכל הסיפור הוא הידיעה שהם היו מוכנים למכור את אחיהם, או לתת לו לגווע בצמא בתוך הבור. (ראו פוסט מאת חנן פורת)
הד לכך ניתן לראות בשיחתם במצרים כאשר הם מכירים באשמתם: וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַ֘חְנוּ֮ עַל־אָחִ֒ינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת׃ וַיַּ֩עַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם ׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ (מ"ב, כא-כב). האחים אינם מאשימים את עצמם בפגיעה הישירה ביוסף, אלא על כך שלא הצילו אותו בעת שקרא להם לעזרה. נדמה כאילו האחים מסירים מעליהם את האחריות למעשה עצמו. ייתכן שאפשר ללמוד מכך שהאחים לא ידעו לחלוטין מה קרה ליוסף. הדבר האחרון שזכרו הוא צעקותיו בתוך הבור כאשר התרחקו לאכול לחם, אבל כאשר ראובן חזר לשם להוציאו התברר שהבור ריק. חוסר הוודאות לגבי גורלו של יוסף ניכר גם בדברי ראובן, שנראה כאילו הוא מאשים את האחים שהחליטו לבסוף להרוג את יוסף כאשר לא היה שם. והאחים עצמם, חוזרים ומתארים בפני יוסף שליט מצרים כיצד אחיהם האחד 'איננו'. באותה מילה שהשתמש ראובן כאשר הוא מגלה שהוא איננו בבור: וַיָּ֥שׇׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא (ל"ז, ל).
יוסף בטוח שהם אלה שמכרו אותו למדיינים, ראובן בטוח שהאחים הרגו אותו, והאחים עצמם אינם יודעים כלל מה מתרחש. חוסר הוודאות הכולל משלים היטב את התמונה של תכנית אלוהית שמחברת יחדיו את האירועים הקטנים וכמה שהאדם מנסה להיות בשליטה, מתברר שהתוכנית הגדולה יותר מנוהלת מגבוה.
זווית אישית
היכן אתם רואים את התוכנית האלוהית הגדולה בחייכם שלכם? היזכרו באירועים קטנים של צירוף מקרים שנדמה שרק בזכותם חייכם נראים כמו שהם כעת.
סיכום
עקבנו אחרי התהליך המורכב של אירועים ומעשים שהביא בסופו של דבר למכירתו של יוסף. זיהינו כי שילובם של מניעים שונים – שנאת אחים יומיומית, מאבק על הירושה וחטא היחס המועדף של יעקב – התחברו יחד כרקע לשנאת האחים את יוסף. זיהינו את הלבטים וההיסוסים של הדמויות השונות לאורך המכירה, ואת המורכבות של האירוע שאין לו אדם אחד שתכנן את כולו במודע ולוקח אחריות עליו, ועם זאת, התורה מפילה אחריות כלשהי על האנשים השונים שלקחו חלק בהתהוות המכירה גם אם היה פער בין כוונתם לבין מעשיהם. לבסוף, התברר מתוך התמונה המורכבת הזו שצירוף המקרים המלא של המניעים, הפעולות וההיסוסים בא לכדי מעשה שלם על ידי התערבותו העדינה אל ה' בשליחת יוסף אל אחיו ובזימון צירופי מקרים שחיברו את החלקים יחדיו לכדי תוכנית מפורטת ומדויקת להביא את יוסף להיות המשביר לעם הארץ ולהוריד את יעקב ובניו למצרים.
להרחבה
שיעור מאת הרב שלמה ברין: קנאת אחים בספר בראשית
שיעור מאת הרב שמעון קליין: מכירת יוסף - גרסת האחים
שיעור מאת הרב אלחנן סמט: סיפור מכירת יוסף
מאמר מאת הרב יהודה ראק: מכירת יוסף - שתי בחינות
מאמר מאת פרופ' יונתן גרוסמן: מכירת יוסף ומיתת בני יהודה
מאמר מאת הרב זאב ויטמן: ונראה מה יהיו חלומותיו - תכנית האחים או רוח הקודש?
קישור לדף המקור
קישור לאתר התנ"ך