בדף המקורות הקודם למדנו על הדין שאין לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם. אף על פי כן נהגו לפדות גם בכסף רב משום סכנת נפשות. בדף הבא נלמד על סיפור מאסרו של המהר"ם מרוטנבורג, מגדולי ראשוני אשכנז, ופדיונו.
סיפורו מאסרו של המהר"ם מרוטנבורג מופיע בספר ים של שלמה למהרש"ל.
המהרש"ל פותח בכך שהמנהג הוא לפדות את השבויים גם ביותר מכדי דמיהם:
ים של שלמה מסכת גיטין פרק ד סימן סו
והאידנא אנשי גומלי חסדים בארץ תוגרמא והסמוכים להם פודים השבוים יותר ויותר מכדי דמיהם, והיינו דמוותרים על דוחקייהו דציבורא שלהם, ה' יוסף על שכרם, ופעולתם לפני ה' צפון בעולם הבא, גם בעו"ה לע"ע נתמעטו ישראל בגולה, ויש לחוס על יתר הפלטה, שלא (תכוה) [תכבה] גחלת ישראל, וגם לעת הזאת מכבידים על ישראל יסורים וענויים, לכופם כדי לעבור על הדת, ולעשות מלאכה בשבת שלא לצורך. גם אם לא יפדו אותם איכא למחש לרוע לבם, שלא יהרגו אותם, ובסכנת נפשות פודין יותר מכדי דמיהן, עיין לקמן בסימן ע"א, על כן נדבה לבם בגופם ובממונם לפדות השבויים, וסייעתא דשמיא עמהם.
אם כן, המנהג היה הוא לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם. אחת הסיבות היא כפי שראינו בדף הקודם - כיון שיש חשש פיקוח נפש.
אך המהרש"ל ממשיך ומספר:
ים של שלמה מסכת גיטין פרק ד סימן סו
שמעתי על מהר"ם מרוטנבר"ק זכרונו לברכה, שהיה תפוס במגדול אייגזהם כמה שנים, והשר תבע מן הקהלות סך גדול, והקהלות היו רוצים לפדותו, ולא הניח, כי אמר אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם. ותמה אני, מאחר שהיה תלמיד חכם מופלג, ולא היה כמותו בדורו בתורה ובחסידות, ושרי לפדותו בכל ממון שבעולם, ואם מרוב ענותנותו לא רצה להחזיק עצמו כתלמיד חכם מופלג, מכל מקום היה לו לחוש על ביטול תורה, כאשר כתב בעצמו, שהוא היה יושב בחושך וצלמות, בלי תורה ואורה, והיה מקונן שלא היו אצלו ספרי הפוסקים והתוספות, ואיך לא היה חש לעון ביטול התורה, מאחר שרבים צריכים לו. ובודאי דעתו היה, שאם יפדו אותו, אם כן יש למיחש שלא יעשו כן כל השרים לתלמיד חכם המופלג שבדור, בעבור רוב הממון, עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם, ותשתכח התורה מישראל. כי גם שמעתי שהיה בדעת אותו הצורר לתפוס גם הרא"ש תלמידו, ונודע לו, וברח לטוליטילא, ונצול ברחמיו וברב חסדיו. ומשום הכי אמר החסיד, מוטב שתאבד מעט חכמה היתרת מישראל, ממה שתאבד חכמת התורה עיקר.
אם כן, המהר"ם מרוטנברג, על אף שהיה תלמיד חכם, סירב שיפדו אותו בסכום כסף גדול.
המהרש"ל כותב שדבר זה הועיל לכך שיותר לא שבו את גדולי הדור כדי שיפדו אותם בכסף רב:
ים של שלמה מסכת גיטין פרק ד סימן סו
וזה האות שאז פסקה אותו הדבר והשמד לתפוס חכמי הגולה,
חשבו - האם זאת היתה ההחלטה הנכונה? האם היה ראוי לפדות את המהר"ם בסכום גדול?
לאחר פטירת המהר"ם בשבי, פדו את גופתו לקבורה בסכום גדול מאוד:
ספר נפשות צדיקים עמוד 36
מורינו הרב ר' מאיר מרוטנבור"ג בר ברוך זצ"ל שם לדרך פעמיו לעבור הים וביתו ובנותיו וחתנו וכל אשר לו, ויבוא עד העיר אחת יושבת מן ההרים הרמים שקורין למברדי"ש גיבורג"א בל"א, ורצה ליישב שמה עד אשר יאספו אצלו כל העוברים עמו, והנה פתאום בא השודד ההגמון הרשע יש"ו מבזיל"א רכב מרומי דרך אותו העיר, ועמו משומד אחד שמו קניפפ"א יש"ו, וראה והכיר במורינו והגיד להגמון וגרם שהפחה מיינהר"ט מגייר"ץ שר של אותו העיר, תפסוהו ד' ימים בתמוז שנת מ"ו לאלף השישי, ומסרוהו למלך רודולף, ונפטר בתפיסה בעו"ה י"ט אייר שנת נ"ג לאלף השישי, וקבורה לא הייתה לו עד שנת ס"ג לאלף הנ"ל ד' באייר לפ"ק, ואז עברה רוח נדיבה אחד בק"ק וראנקבורט, והיה שם הנדיב זיסקינד וויט"ק, ופיזר הון עתיק עד שהביאו לקבורה בקבר אבותיו בק"ק וורמשייא, ואותו נדיב נפטר אחריו וקנה שביתתו אצלו, נשמתם תצב"ה עם שאר צדיקי' וצדקניות בגע"א.
אם כן ראינו שהמהר"ם מרוטנברג סירב שיפדו אותו בסכום גדול, ואף על פי כן, לאחר פטירתו, פדו את גופתו לקבורה.
המהר"ם עסק בתורה מתוך השבי (דברי מהר"ם מרוטבורג בשנות מעצרו) ונודע כאחד מגדולי דורו.
עיון נוסף בסיפור מאסרו של המהר"ם ובהלכות פדיון תלמידי חכמים - הרב אביעד תבורי