גליון מס. 20׀ כח סיון תשפ"ד 4/7/24
אנחנו מתבוננים על ילד קטן שמתחנן לסוכריה וכרגע היא כל חייו. הוא נשכב על הרצפה בוכה וצועק כאילו אין משהו אחר. אפשר להתפלא עליו שאיננו רואה שהוא מגזים, וללמד אותו להיות מאופק. אבל גם אפשר לקנא בו על הטוטאליות. אילו היינו מרשים לעצמנו לרצות בעוצמה שכזו את מה שחשוב לנו, מה היה קורה? מצד שני החשש מלרצות ללא מעצורים הוא טבעי, על כך נלמד בקטע שלפנינו מר' צדוק הכהן מלובלין.
הלימוד בגליון זה מוקדש לרפואה שלימה בדרכי נועם לאורנה בת שרה, בתוך כל חולי ישראל
גליון מס. 19 ׀ כא סיון תשפ"ד 27/6/24
לרצות עד הקצה
אנחנו קוראים בסיפורי צדיקים על אנשים גדולים עם יכולות־על לזהות ולהרגיש דברים רוחניים. אנחנו מאמינים שיש אנשים יוצאי דופן, ובסתר ליבנו אף אנו היינו רוצים גם לפתח כוחות שכאלו, אבל עולה בנו ספק האם זה שייך? האם דברים כאלה יכולים לקרות לאנשים רגילים כמונו? הרבי מגור בסיפור שלפנינו מתייחס לשאלה הזו.
לא פעם קורה שתחושות לא טובות של איש לרעהו מתפתחות עם הזמן והופכות לשנאה. גם כאשר היחסים בין אנשים במקום עבודה או בשכונה טובים בדרך כלל, יש מקרים שבהם אני מרגיש שיש אדם שהוא נגדי, לא מדבר אתי, עוין, אולי אפילו שונא. אני לא יודע מה לעשות, איך להתמודד עם הבעיה, גם בי מתעוררות תחושות קשות כלפיו. אני מתייעץ עם חברים שאומרים לי שאני צריך להיות בעין טובה, אבל כל העסק לא נראה לי. איך אני יכול לאהוב את השונא שלי? זו לא דרישה אפשרית, וגם לא נכון עבורי להשיב אהבה על שנאה.
הפתרון שאני מוצא לעצמי הוא התעלמות, הדחקה; אסתפק בשאר החברים שיש לי, חבר אחד פחות, לא נורא. לכאורה זהו הפתרון הפשוט, הנוח. רבי פנחס שפירא מקוריץ, מן המקורבים לבעל שם טוב, רואה את הדברים אחרת, ממש הפוך, כפי שתלמידיו מתארים.